אלשיך/שמות/לא

אלשיך שמות לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יג

ואתה דבר אל בנ"י לאמר אך כו'. ראוי לשים לב. (א) אומרו ואתה שהוא ודאי הדובר את ישראל. (ב) הסמיכות. (ג) או' לאמר אחר אומר דבר כו'. (ד) אומר אך מה בא למעט. (ה) אומרו כי אות היא שאחר או' שבתותי הל"ל הם. (ו) מה הוא האות כי מציאות היום חולף עובר. (ז) אומרו לדורותיכם כי מי לא ידע שהשבת הוא לדורות. (ח) במה יודע בשבת שהוא יתברך מקדשם. (ט) אומר ושמרתם את השבת אחר שנאמר למעלה שבתותי תשמרו. וגם אומר למעלה את שבתותי לשון רבים ופה או' את השבת. (י) כי למעלה אמר טעם א' ופה יראה טעם אחר כי קדש היא לכם. (יא) אומר מחלליה ל' נקבה ולא אמר מחללו כלשון הנביא ואו' מות יומת. (יב) או' כי כל כו' ונכרתה הרי נאמר מות יומת. (יג) כי באומר כי כל כו' יראה שהוא נתינת טעם ואינו אלא גיזרה והל"ל וכל העושה כו'. (יד) או' יעשה מלאכה שהל"ל תעשו מלאכה. (טו) כי לא היה צריך להזכיר רק השביתה בשבת לא המלאכה בחול. (טז) או' וביום כו' שהל"ל והיום. (יז) או' פעם אחרת כל העושה מלאכה כו'. (יח) או' ושמרו כו' כי הרי נאמר למעלה זה פעמים ולנוכח וכאן שלישית ושלא לנוכח. (יט) או' לעשות הראוי יאמר לשמור ולא לעשות. וגם שאינו אומר שנעשה בו אלא שנעשה אותו שהוא בלתי צודק. (כ) או' לדורותם ברית עולם מה הוא הברית עוה"ז. (כא) או' ביניכם הרי נאמר למעלה. (כב) או' שבת וינפש שהוא בלתי מובן כלפי מעלה:

והנה באו' ואתה כתוב לנו פרשת תצוה ענין א'. עוד יתכן במאמרם ז"ל (במכילתא) כי בעוד ישראל במצרים אמר משה לפרעה מי שיש לו עבדים עושי מלאכתו אם אין להם יום בשבוע לנוח בו יותש כחם ולא יוכלו עשות כראוי ויאמר פרעה כן דברת בחור להם אתה יום מהשבוע ויבחר להם את יום השבת. וכן ארז"ל כי כשנתן להם הב"ה את השבת שמח משה וע"כ אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו:

ובזה יתכן יאמר ואתה שקבעת להם את השבת מאז הזהירם עליו וזהו ואתה דבר כו' אך את שבתותי תשמרו. והענין שאחרי או' ית' מלאכת המשכן אמר דבר אל בני ישראל כדי לאמר להם ענין המשכן. אך בזאת שאת שבתותי תשמורו שלא תדחה מלאכת המשכן את השבת. וז"א לאמר ואו' אך והטעם כי אות היא כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ולבא אל הענין והתכת הכתובים ולהתיר כל הספקות הנזכר נקדים ה' הקדמות (א) המפורסם בס' הזוהר (פ' בשלח דף ס"ג) כי כל שבת מתחלק לשנים שהם מדת לילה ומדת יום. כי ליל שבת מתייחס אל השכינה ומדת היום אל השם הגדול. כי על כן סעודת שבת יש לה בחינה בפ"ע. א' של לילה ושתים של יום. וע"כ בקבלת שבת בערב יום ששי ארז"ל מסכת (שבת דף קי"ט) שהיו אומרים בואו ונקבל פני שבת מלכתא שהוא על בחינת הלילה הבאה בעת ההיא. ועל היותה מתייחסת אל השכינה קראוה מלכתא. (ב) שאין שמירת השבת. העדר עשיית מלאכה בעלמא זכר למעשה בראשית שא"כ לא היה הוא יתב' מחמי' בדבר כ"כ. כ"א שהשתי בחינות של שבת הן רוחניות כאמור. משני שמותיו ית' כמדובר. ולמה שנפשות בני ישראל חלק אלוה ממעל ע"כ בבא השבת מתעוררות ומתרבות בחינותיה ומשפיעות אל כל מקומות קדושה. בפרט אל נפש כל איש ישראל לפי גדרה. בא אל תוך פנימיות נפשו שהנפש נעשית כהיכל אל השפע ההוא. יען כי הוא יתרון אור גדול מאד מאיכות נפשו. ואת היתרון הזה קראו רז"ל נפש יתירה שהוא על היתרון שיש לשפע ההוא. על מציאות הנפש אשר בקרבו או שקורין בשבת את נפשו על היתרון שיש לה ע"י האור הבא אל קרבה נפש יתירה. (ג) כי בנפש יתירה היא חלק אלוה ממעל. למעלה מאיכות נפשו והוא מעולם שכלו מנוחה. ואין בו יחס שום בחינת מלאכה. וע"כ אשר בו חלק מהעולם ההוא ועושה מלאכה בנפש יתירה ההיא בקרבו. פוגם וקוצץ שורש נפשו ממקורה ומיד הוא נכרת. וע"כ גם בלי עדים והתראה. לא יבצר ממנו כרת. (ד) שע"י הנפש יתירה מתאחזת נפשו עם קונו. בחוט חסד משוך ממנו ית' אל תוך נפשו. וזהו ביני ובין בני ישראל. כמאמר ר' יוחנן במדרש רבה. משל למלך והמלכה שהם יחד. ובא זר ונכנס ביניהם. (ה) כי כאשר העושה מלאכה בשבת. קוצץ ומשרש נפשו משורשה. כך המכבד את השבת. בהתענג בו לשמח. ועסק בו בתורה. ונמנע מכל דברי חול. הוא מוסיף התעוררות. והתרבות הארה בבחינות השבת. כאלו את השבת הוא עושה. כענין ואנכי מלאתי כח את רוח ה':

והענין כי למה שאור בחינות השבת. הן בנפשו הוא הנפש יתירה מה שזה מענג את חלקי הנפש יתירה. שהן הן מאיכות בחינותיו בכוונת קדושת בחינות השבת העליונו'. כוונתי עולה ומאירה עד למעלה. ובזה יובן מאמרם ז"ל בגמ'. שרבי פלוני היה מרבה ביותר. להביא ולהכין לכבוד שבת ואמר לאשתו אלו היה ר' יוחנן בא להתאכסן אצלנו לא היינו מכינים בשבילו. והלא יקשה שאינו דומה כי אם היה בא ר' יוחנן היה הוא האוכל. אך עתה אנחנו האוכלים. ואנחנו השותים אך במ"ש כי הנפש יתירה הבאה לאדם. היא מאיכות גדולת קדושת השבת. הבלתי נפרדת ממנו. מה שאנו אוכלים לשר קדושת שבת מלבד מה שיהא מתקיימת בנו ע"י האוכל. כענין הלל שהיה אומר שהיה גומל חסד עם נפשו באכול ושתה. גם ע"י הכוונה לכבוד שבת העליון. הוא כאלו את השבת עצמו. אנו מכבדים ומענגים שאור הכוונה עולה למעלה ראש. ועל כוונה זאת אחשוב שהנביא דבר באו' וקראת לשבת ענג לומר אל תקרא לאכילה ושתיה ענג כי אם לשבת חקרת ענג. שתשמח ותגיל בלבך כאלו הוא עצמו הענג שתתענג בו בכוונתך:

ובזה נבא אל ביאור הכתובים אמר הוא יתברך הלא צויתי לעשות משכן לשכני בתוכו. אך בזאת שאת שבתותי תשמרו. ולא תדחו שבת לעשו' המשכן וזה בין בלילה בין ביום וז"א שבתותי לכלול מדת לילה ומדת יום שכל אחד בחינת שבת בפ"ע כמפורש בהקדמה ראשונה ולבל יקשה בעיניך למה לא תדחה שבת מפני מה שבו תשרה שכינה. על כן אני נותן לך שלשה טעמים. אחד כי אות היא כו' והוא לו' אל יעלה על רוחך שאין בשמירת שבת יותר כ"א להבטל ממלאכה. ביום שהקב"ה לא עשה בו מלאכה כשברא העולם. שהוא אות וזכר לחידוש העולם. שא"כ הוא היה נדחה מפני המשכן אך מה שאות היא השמירה שאמרתי תשמרו. הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם שהוא מעין היותכם היכל לשכינתי. שהיא גם הוא חלק אלוה ית' כאמור בהקדמה שנית ושלישית. וא"כ כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו. כ"א באדם כמד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן. וא"כ אמור מעתה איך בשבת שהאדם הוא היכל ה' יעשה מלאכה במשכן שהוא עצמו מצד עצמו אין בו שכינה אלא ממה שנמשך לו מן האדם. שע"י היות האדם היכל ה' נמשך אל המשכן:

ועוד טעם שני והוא כי השבת היא לאדם קדושה לדורות והמשכן הוא אינו אלא בזמנו ואיך נדחה קדושה שהיא לדורות על מה שאינו אלא קצת זמן וז"א לדורותיכם:

ועוד טעם ג' והוא כי אם תעשו מלאכה בשבת במשכן לא יודע בעולם שבשבת אני מקנה בכם קדושה בנפש יתירה אלא שאין כוונת שמירת שבת אלא אות בעלמא שהיום השביעי שבת הקדוש ב"ה ממעשה בראשית. אך בהיות שאיני מניח אתכם לעשות מלאכת המשכן יכירו וידעו כי אין זה אלא שהוא ית' מקדש בשבת את ישראל בנפש יתירה הוא חלק אלוה ממעל. שע"כ אין ראוי שעודנו החלק ההוא באדם יעשה בו מלאכה. וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם וש"ת איך ע"י שהקב"ה מקדשנו בנפש יתירה נמנע ממלאכת המשכן ואפי' מכל מלאכה כלומר כי הלא תאמרו שאין כל הענין רק אות וזכר אל חדוש העולם. ועוד אשר כללתי באמרי שבתותי שהוא כמ"ש על בחינת לילה שהיא בחי' השכינה והיום שהוא בחינת השם הגדול מה ענין זה וזה. לזה אמר על בחינת הלילה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כי חלק קדש ממנה היא לכם בכם ממש היא נפש יתירה מבחינת הלילה וכ"כ מרום וקדוש הוא החלק ההוא הבא לכם ממנה כי מחלליה את בחינת הלילה שעושה בה מלאכה שעושה עודנה באדם דבר של חול שהיא המלאכה מות לו למעלה בשורש נפשו. יומת בעה"ז שהיא מיתת סקילה ואיך הוא מיתתו באותו עולם שע"י כן צריך לתקונו שיומת בזה העולם בב"ד הלא הוא כי בטבע למה שהעולם שהנפש יתירה בא ממנו היא עולם מנוחה. וע"כ האדם שהנפש יתירה עודנו בו יעשה מלאכה הוא פוגם וקוצץ בשורש נפשו הדבק למעלה ונכרתה שורשה ממנו ית'. וזהו כי כל העושה מלאכה בו ונכרתה מאליה הנפש מעמיה הן כל הנפשות המתייחסות אל שורש נפשו הנקראים עמיו כאשר ביארנו על פסוק ויאסף אל עמיו שנפשו לבדו נכרתה ואינה פוגמת בשאר עם שהיה להן קשר אמיץ בה. וז"א הנפש ההיא מעמיה:

וע"פ דרכו רמז לנו כי כאשר נאמר העושה דבר פלוני הוא פוגם או קוצץ אין הענין רק על שורש נפשו שנקצץ מדבקותה באלקיו ית'. שאל"כ אם חטא מה יפעל בו ית' ופסוק זה הוא ענין ההקדמה הג' ועל מדת יום ביום אמר ששת ימים כו' וביום השביעי שבת שבתון שהוא קדושה כפולה שאינו קדש של נפש יתירה שבאדם מבחינת שכינה של מדת הלילה כ"א קדש לה'. שניתוסף בנפש יתירה שקבל בערב יום שבת מבחינת שכינה בחינת השם הגדול. וז"א קדש לה' הוא השם הגדול ולא שיש הפרש בעונש של עושה מלאכה ביום לעושה בלילה כי לא כן הוא כי כל העושה מלאכה ביום השבת שהוא בכללות היום שכולל לילה ויום מות יומת. ואמר ששת ימים יעשה מלאכה לומר כי זולת הטעם האמור. לבלתי דחות מלאכת המשכן את השבת יש טעם אחר. והוא כי לא היה ריוח בדבר כ"א מלאכת המשכן היתה נעשית בטבע היית אומר שטוב לדחות שבת לקרב השראת שכינה בימים מועטים. אבל ששת ימים יעשה מלאכה כמאליה שאפי' איני אומר בששת. לרמוז שאין המלאכה הזאת תחת הזמן כ"א כבריאת העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים כו' וא"כ כל מה שהיה ראוי ליעשות ביום השבת נעשה גם הוא בחול:

או שיעור הכתוב בדרך אחרת שאומר הוא ית' ששת ימים יעשה מלאכה כמאליה בזכות שוביום השביעי יהיה שבת שבתון קדש לשם ה' כו' ולהיות כי על מדת יום המתייחס' לתואר זכר. אמר יעשה ולא אמר תעשה שע"י זכות היום יהיה כן ולא אמר ענין זה גם בלילה על כי דרך המלאכה ליעשות ביום:

טז

ושמרו בני ישראל כו'. ארז"ל (שבת קי"ח) שאלו היו ישראל שומרים את השבת כתקנו לא היה אומה ולשון יכולה להם. והיו זוכים אל המנוחה לעולם:

ונבא אל הענין והוא כי הקדושה השורה באדם מעולם העליון. המפורש למעלה ע"י השבת לא היתה יוצאה מישראל. אם היו שומרי' השבת בקדושה ואדרבה היתה הולכת ונתוספת. והוא כי לא בלבד העדר חילול שהוא המנעם מעשות מלאכה. כ"א לעשות בו דברי קדושה בעסק תורה ומצות וענייני קודש בלבד וענוג אותו לשמו לא להנאת הגוף עי"כ שורש אור השבת עצמו למעלה שממנו אור הנפש יתירה בא אל האדם מתרבה ומתגדל כאלו פועל עשייה באיכות קדושת השבת עצמו וזהו ושמרו וכו' לומר הנה עד כה דברתי על שמירת שבת מלחללו במלאכה בלבד אשר אינו רק העדר קדושה אך אינו עשיה את השבת עצמו והרבות באיכותו קדושה יתירה אמנם דעו לכם. כי אלו ושמרו בני ישראל את השבת באופן שאינו מלבלתי חללו כ"א לעשות את השבת עצמו לכל דורותם יהיה ברית עולם שהוא קיום עולם שזה משמעות ברית שהוא קיום שעל כן השבועה המקיימת הדבר. נקראת ברית. וז"א פה ברית עולם שיעשו שיהיה העולם קיים שלא יצטרך העולם לכלותו ולחזור לחדשו הוא ית' כ"א יהיה לו קיומו מעתה שהוא כי ע"י מה שאינו נשמר כראוי אין לנו כעת אלא שיהיה לנו לאות. ע"י נפש יתירה וכיון שנשבות חוזרות למקומה. שאין קדושתה מוצאת מנוחה מחמת העון להתמיד בנו וזה אומרו ביני כו' כאשר נבאר בסייעתא דשמיא:

והוא בהזכיר מאמרנו על פסוק ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וכו' שהקשו ז"ל (ב"ר פ' י') שמשמע שבקצת מהיום נעשתה מלאכה הפך פסוק ו' ימים עשה ה' וכו' אלא שהיה העולם חסר מנוחה בא שבת באה מנוחה והלא קשה כי המנוחה היה שב ואל תעשה ואיך עליה יאמר ויכל אלהים ביום השביעי:

אך כתבנו שהארץ להיות חומר בהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל כאדם בצאת נפשו. ע"כ מה עשה הוא ית' ע"י קדושת שבת השפיע קדושה בעולם השפל שעל ידה תתקיים ותנוח מהתקלקל והפסד. וזהו בא שבת באה מנוחה שע"י השבת קבל העולם נפש להתקיים מעין נפש יתירה הבאה ע"י השבת אלא שבעולם היה לעולם. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כי זה הי' שקול כנגד הכל והוא בקום עשה:

ובזה נבא אל ביאור הכתוב. אמר הלא אמרתי כ"א ישמרו השבת כראוי. תהיה קדושת שבת קיום העולם בהתמדה. כי מה שהוא עתה שאין עושים כך לעשות השבת כתקנה. אין הענין רק שביני ובין בני ישראל אות היא לעולם בלבד. ומה הוא האות. הלא הוא כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' וביום השביעי שבת ממלאכה. ויתן נפש לעולם לקיימו. וזהו וינפש שהעולם הנזכר באומרו ברית עולם קנה נפש. והוא משמעות וינפש כי מה שבשבת בא לכם נפש יתירה. שהיא ביני וביניכם. היא אות אל מה שחדש הקב"ה העולם. והקנה בו נפש בשבת. אין לכם עתה יותר מזה. ומה מתקו בזה דברי רז"ל (ביצה דף טז) באומר' כיון ששבת וינפש שבצאת השבת וי לנפש שיצאה. כי הלא כמו זר נחשב שיאמר הכתוב אבדן הנפש בצאתה. וטוב טוב היה לומר שמחת בואה. אך בדברנו אלה יתכנו דבריהם שהתורה אומרת ושמרו כו' לעשות את השבת. כי אז מה רוב טובכם כי עתה שאינכם עושים כן צר לכם. שאין טובכם כי אם שאות היא בלבד כו' אך יצר לכם כי כיון ששבת וינפש. וגם שפירשנוהו כפשוטו. כוונת רז"ל לרמוז במאי דאפקי' בהאי לישנא:

יח

ויתן אל משה כו'. לזאת יחרד כל לב כי אחר היות דרך ה' לשמור דרכי חסידיו בל תצא תקלה מתחת ידם. כמאמרם ז"ל (סוכה דף נ"ב) על פסוק צופה רשע לצדיק כו'. אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ובא לטורדו. ואלמלא הקב"ה עזרו היה נופל בידו. שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. וע"פ דרכם יגמור אומר סוף הפסוק. להורות גודל חסדו ית'. כי לא מנכה ה' מזכותו. על מה שלא מלבו נמנע מלחטא. וזהו ולא ירשיענו בהשפטו. כי אם שיעלה עליו כאלו מעצמו נמנע. והוא מאמרם ז"ל (חולין דף ז') אפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לכ"ש:

והנה מכל זה יפלא כי הלא אז עם בני ישראל דבקו בה' אלהיהם. כלם צדיקים קדושים מתנבאים פנים בפנים ומי לה' גדולים וטובים כהם. ומה היה שלא עזרם לבל תצא תקלה מתחת ידם. וכאשר על ה' יפלא שלא שמר רגלי חסידיו. כך עליהם גדולי השלמות דור דעה. איך נפלו שדודים בשוחה עמוקה כנפול בני עולה. והן זה הוא דרך כלל. ואם באנו לפרט הענין. הלא הוא כי הנה נקל היה בעיני היוצר לעשות. ירד משה טרם מלאת המ' יום כיום תמים. מפני תיקון העולם. ותיקון עמו ישראל. ויותר מזה על דבר כבוד שמו ית'. בל יתחלל שלא יצא העגל ההוא לעולם כי לולא ה' ברוב רחמיו. ומשה בחירו עמד בפרץ לפניו היה מכלה את עמו יחידו. ומחזיר העולם לתהו ובהו. ותחת מה עשה ה' ככה לבלתי מנוע מעשה הרעה הגדולה ההיא. כי הלא מזער הוא ההפרש שבין טעותם לסוף המ' יום. שהוא כשיעור שמעת תחלת הלילה עד עת עלותו למרום. כי אותו השיעור היה מה שחסר מהם. כי חשבו את יום עלותו כיום תמים. ולא נתנו אל לבם כי לא מלאו הימים עד בא שיעור אשר חסר מהיום הראשון ביום האחרון. וגם על ישראל יפלא. כי המה ידעו כי כל ישעם ממצרים. היה על מה שמשכו ידיהם מהע"ג. ואיך שבו על קיאם. וגם הוא הדבור הראשון ששמעו מפי הגבורה ואיך בערו ויכסלו בו:

אמנם אומר. כי הנה על קושיא לאלהינו מה היה כי לא מיהר לשלח את משה מקודם. ע"כ קידמה תורת ה' תמימה לתת טוב טעם לשבח. ותאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וכו'. והוא כי הלא יקשה בכתוב. (א) כי היתכן כי עד סוף הארבעים יום לא כלה לדבר אתו. (ב) אומרו בהר סיני למה לא ניתנה לו במרום שעלה שם כדעת רוב רז"ל בפשט הכתוב. (ג) אומרו לוחת אבן כתובים באצבע אלהים. איך יעלה על לב. יכתוב ית' בגשם. שיאמר לוחות אבן כתובים. שיראה שבהיותם אבן כתבם אלהים. (ד) כי הלא יראה כחולק על זה מאמר הכתוב. באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. כי זה יצדק מכתב אלהים במעשה אלהים. אך אומר לחות אבן שיורה שבהיותם אבן נכתבו באצבע אלהים. הלא כמו זר נחשב:

אכן כוונת הכתוב ללמדנו על מה זה עשה ה' ככה. והוא בשום לב אל מאמרם ז"ל בתנחומא (פרשה זו) והוא שהיה הקב"ה בכל יום מדבר עם משה ומלמדו תורה והוא שוכח. וכאשר נשלמו המ' יום. אז ניתנה לו במתנה ולא שכח עוד. הוי ויתן אל משה ככלתו ע"כ:

וראוי לשים לב. היתכן שמשה איש האלהים. ישכח מה שמלמדו הוא ית'. ועוד כי מה שעשה בסוף המ'. שנתנה לו במתנה. למה לא עשה כן בימים הראשונים. ואם לא הי' אפשר למשה לקבלה עד סוף המ'. למה היה מלמדו בימים ראשונים. כיון שהיה בהם שוכח. ואם הוא שהי' בכל יום השכח' הולכת ומתמעטת עד תום כל המ"ם ובטלה השכחה. א"כ למה מייחס הדבר אל מתנה. עוד מאמר מעין זה בשמות רבה (פ' מ"א) על פסוק זה ככלותו לדבר אתו. שהיה הקב"ה מלמד תורה למשה. ואומר אח"כ למשה שיחזור. והיה אומר לו משה נאמר שנינו. והיה הקב"ה חוזר עם משה. וזהו ככלותו לדבר אתו ע"כ:

וגם בזה ראוי לדעת. מה ענין החזרה בין הקב"ה ומשה אך בזה נבא אל הענין והיא כי הנה זה דרכו ית' שחפץ להשפיע ולהגלות לעיני כל קדושים אשר בארץ המה. לולא שהעיכוב הוא מצדם כי יעצרם הגשם. וכמאמרו ית' אל משה באו' הראיני נא וכו'. שאמר לא תוכל לראות את פני. לו' הלא הקשית לשאול אראך את כבודי. אך אל יעלה על רוחך כי העיכוב הוא ממני. שאין לי חפץ להתראות כי לא כן הוא כי אני הנני מתראה. אך מה אעשה כי אתה הוא שלא תוכל לראות את פני שגשמותך מעכב. באופן שיותר ממה שאדם רוצה לקבל הוא ית' רוצה להשפיע. אלא שאין המקבל זך האיכות ורוחני לקבלו. ועל פי הדברים האלה נבא אל הביאור והוא כי הנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל ע"י שלם המין משרע"ה. בב' דברים כאחת. (א) ללמדו כל תורה שבע"פ כלליה ופרטיה. עד תומן עם דקדוקיה וחדושיה גם מה שעתיד להתחדש בכל דור. (ב) לתת לו הלוחות הם תורה שבכתב מיד ליד ללמדו דעת. כי ע"י התורה ידבק האדם בקונו ולא יעצרנו הגשם. כי איש גשמי קבלה מידו. והנה שני אלה רחוקים המה מאדם תכלית המרחק כי מי אשר מחומר קורץ. יוכל להכיל כל תורה שבע"פ פעם א'. ולא ישכח כי רבה היא מאד. והטעם אשר ידון רוחי. הוא כי לא רצה ית' לתת תורה רק בפעם א'. לבל ימצאו מקום בדורות הבאים. הקמים לומר כי אחר מתן תורתינו נתן תורה אחרת חלילה. ע"כ גם התורה לא נתנה רק בפעם א':

ובזה מצאנו טוב טעם אל ג' מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה. ורצו לרגום את יהושע. עד שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו ולמה לא שב לאומרם ית' ליהושע. כי נביא הוא. אך אין זה. כ"א לבל יקום איש לומר. כי הקב"ה נותן וחוזר ונותן תורה אחר תורה. ולא יבחינו בין תורה א' לאחרת. והשנית גדולה הימנה עד אין קץ. והיא לקבל הלחות מיד ליד כי גם במלאכי השרת לא נמצא כזה. לקבל מיד ליד אם לא לקבל בהשתלשות שפע. יורק מאתו ית' אך מיד ליד לא נשמעו כמוהו. כי אף במציאותו. שואלין איה מקום כבודו. ואיך יקחו מידו ובכן גם שהיה חומר משה זך ובהיר. מכל ילוד אשה. ופה אל פה ידבר בו ית' עדיין לא היה כדאי לקבל תורה מיד ליד ולקבל כל התורה שבע"פ פעם א' מבלי שכוח. עד יזדכך שיעור מופלג. וימרק חומרו עד שכמעט יתקרב חומרו. ממש אל הרוחניות ולזה יצטרך יהיה שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. בגוף ונפש מזדכך ומתקרב אל הרוחניות. וענין הארבעים הוא כי כאשר להצטייר צורת הולד במעי אמו מהטיפה. צריך מ' יום. כך להתהפך החומר ההוא. אל איכות זולתו. הוא הרוחניות צריך מ' יום. כנגד מ' יום שנתהוה בהם האיכות הראשון שהם ד' עשיריות כנגד ד' יסודות שנתהוה מהם ובמלאת הימים ההם שנגמר רוחניות האפשרי לקבל אז למד וקבל תורה שבע"פ לבלתי שכוח עוד כדרך הרוחני. שלא תפול בו חרפת השכחה ואז זכה ג"כ לקבל לוחות מיד ליד ואופן הזיכוך היה. ע"י דבר אתו אלהים עצמו כי ע"י הדבור עצמו היוצא מפיו ית' אליו בלי אמצעי היה פועל בו ומזככו וזהו שהי' מלמדו ית' בתוך המ' יום עם שהיה שוכח למה שיועיל הלמוד להזדכך בו. כי גם שאין קץ לרוחניות הבל פיו ית' לזכור רב בזמן מועט אין כח בטבע החומר לסבול להתהפך עד שעור מ' יום ע"כ היה שוכח עד נגמר הזיכוך במ' היום שאל"כ לא היה מלמדו עד תום ארבעים יום כיון שהיה שוכח. אלא שהבל פיו ית' בלמוד היה המזככו ועל כן בתום הדבור בסוף המ' יום הוכן לקבל הלוחות מידו ית':

וזהו ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שהוא ככלות הדבור ההכרחי אליו שהוא בסוף המ' מה שלא היה אפשר קודם כמדובר. להיות המקבל ילוד אשה. וזהו ויתן אל משה. שלהיותו הנתינה אל משה שהוא ילוד אשה לא ניתנו עד כלותו לדבר אתו לקבלם. ומה גם למאמר ש"ר (שם) שהיה הקב"ה מלמדו תורה ואמר לו משה נאמר שנינו. והיו אומרים יחד וזהו לדבר אתו שהיה לקרב ולחבר יותר רוחניות הבל פיו ית' עמו. להזדכך בהתאחד הדבור ועל גמר הזכוך בסוף המ' בדבור. יאמר ויתן וכו' ככלותו וכו'. וע"כ גם שהיה שוכח. היה מלמדו כדי לזככו ע"י דברו בו וביום המ' ניתנה לו במתנה על שהיה צריך יעבור כל יום המ' לשיהיה מוכן לקבל אח"כ. מה שילמד אותו והנה בכלות המ' הושלמה ההכנה. וכל אשר למד עד אז שכח והיה צריך זמן אחר המ' לחזור ללמדו כל התורה כי הקודם הכל נשכח. וע"כ היה מתעכב יותר מהארבעים יום. והיו מוציאים תואנה בעצם לחטא ע"כ מה עשה הוא ית'. נתנה לו אז במתנה שכמו רגע דרך מתנת חן. קבלה אז שכל הנשכח הזכיר אותו לו הוא ית' ברגע ההשלם כי כבר הוכן לכך. אחר גמר הזיכוך:

ואמר הכתוב כי ככלתו לדבר אתו שהוא גמר הזיכוך. אז ויתן לו ב' לוחות וכו' מיד ליד. מה שלא היה אפשר עד סוף המ' יום להתהפך בם מגשם לרוחניות כזמן שנתהוה בו האיכות הא'. כי לא היה יכול לקבל. על היותו אדם ילוד אשה בפחות משיעור זה:

ובזה מצאנו ראינו טוב טעם. אל תלותו ית' נתינת הלוחות בכלות הדבור. ולא בימים לו' ויתן לו משה בסוף מ' יום. למה שאלמלא הדבור המזככו לא היו הימים לבדם מזככים אותו ובזה ג"כ יובן מה שארז"ל (ב"ר פ' א) ברמז מנצפ"ך. שהפ"ה וכ"ף רומזים שקבל מפה אל פה מכף לכ"ף. שלמה הקדימו הפ"ה לכף. אך הוא כי הפה היתה הכנה בדבור אל קבלת התורה בכף שהוא לזכך גם החומר לקבל מידו ית'. החומר גם הוא ע"כ עד השיגו ענין פה אל פה שהוא ענין נשיקה ודביקות עצמיי הנפש עם הקונה. שהיה זה ע"י הדבור שהיה הוא ית' מדבר אתו מ' יום ומ' לילה כמדובר למעלה. כי בזה דבקה נפשו בו ית' בעצם. ונתנה לו כל תורה שבע"פ כמפו' למעלה לא היה יכול משה לקבל הלוחות מכף אל כף. ובזה יצדק בעצם מאמרו ית' בתורתו באומרו ויתן אל משה ככלותו וכו' כי לא היה אפשר לתת הוא ית' למשה אשר יליד אשה הוא את הלוחות מידו אם לא ככלותו לדבר אתו. שהוא ענין פה אל פה לכף אל כף כמדובר:

ואומרו בהר סיני לוחות העדות וכו' כי הלא יקשה על אומרו ויתן אל משה לא ימנע או היו הלוחות רוחניית או גשמיית. אם רוחניות איך קבלם משה בכפו ואם גשמיות איך נתנם לו הוא ית' ואי זה הדרך היה לו ית' מבא לאחוז דבר גשמי ע"כ אמר בהר סיני. כלו' אל יפלא בעיניך קבל משה אותם. כי הלא ע"כ ניתנו לו בהר סיני ולא במרום כי לשיהיה בהם תפיסת יד אדם. שיתפוס בם משה. הוצרך תהיה הנתינה בהר. והוא כי אף שהלוחות ניתנו מלמעלה ידוע הוא כי גם שלמעלה היו רוחניות כשהורדו למטה קנו התלבשות גשמי כאשר יקרא למלאכי' הבאים למטה לארץ כי להראות בפני בני אדם כאנשים מתלבשים גשמות מה אך לא יתלבשו בעודם למעלה עד בואם אל העוה"ז השפל. ופה יתלבשו מעין העוה"ז. כי למעלה בעולם המלאכים המסולק גשמות אין שם מבא לגשמות שיתלבשו בו. כן היה בלוחות שלא נפל בהם התגשמות להתפס ביד איש. עד בואנה הר סיני וש"ת א"כ איפה איך צדקה גם תפיסח ידו ית'. הלא הוא כי היו לוחות העדות. כי למה שהיו לוחות התורה. אשר קדושה היא בה היתה אחיזתו ית' ופי' על ראשון ראשון. מה שאמרתי בהר סיני. שע"כ תפסם משה הוא שהיו ע"י הנתנם בהר ולא במרום לחות אבן ממשיות ולא רוחניות כי שם נתגשמו. ועל מה שאמרתי לחות העדות שע"י היות בם התורה היה לו ית' מבא לאחוז בם. פי' ואמר כתובים באצבע אלהים כי להיותם כתובים שהוא היות האותיות רוחניות כנודע כמשאז"ל שפרחו האותיות באויר ונשארו הלחות כבדות שהוא כי כאשר נשמת האדם מקיימת את הגוף. ונותנת בו חיות להתנועע בקלות כן היה הדבר הזה כי הכתיבה שהיתה על ידו ית' לא היתה ככתוב בחרט אנוש. רק מתייחסת אל רוחניותו ית' והיתה כנשמה אל הלוחות והלוחות כייחס הגוף כאמור ומבואר אצלינו בב"ר פ"א. וע"כ בפרוח האותיות נשארו כבדות כאשר יכבד האדם בצאת נפשו. וע"כ באומרו שהיו לוחות אבן. שהוא מצד הגשמות ובאומרו כתובים באצבע אלהים שהוא צד הרוחניות נתן טעם אל שייכות ב' אוחזים נגדיים כא' בלוחות הוא ית' ומשה. באומרו לחות אבן נתן טעם אל תפיסת יד משה ובאומרו כתובים וכו' נתן טעם אל תפיסתו ית' בם. שהוא ברוחניות האותיות אשר בקרבם כאמור:

הנה מהשני דברים אשר ייעדנו לדבר בם. (א) מה שעל ה' יפלא. כי למה לא הקדים רדת משה מן ההר. לבל יצא העגל ההוא. (ב) איך יצאת תקלה כזאת מתחת יד גוי צדיק כי ישראל גוי אחד אשר שמע קול אלהים מדבר מתוך האש. וטעם הא' הנה בא. ועל השנית נאמר כי הנה אין ספק כי התערבות עם רעים. והתחר במרעים מביא חטא וכן דוד הוא או' (תהלים י') אל תתחר במרעים אל תקנא כו'. כי מהתחברות אליהם יבא לקנא בעושי עולה. וכן שלמה בנו אומר (שיר ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי כו' והוא כמבואר אצלנו במקומו כי בשבחו ית' את רעיתו ישראל. כי טובה היתה מכל העמים וירא והנה נגד פניו ית' את אשר עשו את העגל. הנותן דופי בכל טוב מדותיה ונותן קיא תחת יופי כל מעשיה. ע"כ אמר אל ירפו ידיך. מדאגה מדבר פן תקע נפשי ממך על עון העגל כי הלא כשוששנה בין החוחים אשר הקוצים ישרטו וינקבו בה נקבים עד השחיתה וישיתוה בתה כמושה וכסוחה סחי ומאוס. אל תאשם השושנה כי לא ממנה היו נקביה וכריתותיה אליה כי על כל שכינה הרעים כי כל סביבותיה פחים קימוש וחוח והמה היו בעוכריה כן רעיתי בין הבנות הם המצרים כ"א אינך כפורחת ועלתה נצך ונכרתה לארץ בהעותך מאת כל שכניך זאת לך כי נתערב' בגוים ולמדת מעשיהם במצרי' כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' מ"ג) שאמר מרע"ה להקב"ה על רגל העגל אל נא אדוני תתמה על החפץ כי אמשול לך משל למה הדבר דומה לחכם שהיה לו בן בחור ופתח לו חנות של בשמים בשוק של זונות ויצא לתרבות רעה וכעס עליו אביו אמר לו פדגוגו אתה עשית את כל אלה כי שמתו בקרב זמה. באומנות המרגיל לה כן אתה ה' כי הלא בימים ההם עודנו נער ישראל ותתנוהו במצרים כי שם מקום זמה. וע"ז נתערב בהם וילמד מעשיהם. וזה יאמר כשושנה וכו' כן רעיתי בין הבנות כי גוים רבים שיחתו את כרמה בוססו את צדקתה היסבו רעתה ועותתה. עד המיר כבודה בתבנית שור אוכל עשב ומה גם כאשר יבא בס"ד כי גם בצאת ישראל ממצרים. לא שקטו ולא נחו מחברת פועלי און הם ערב רב שעלה אתם. כי המה היו בעוכר' כאשר יבא בס"ד הנה כי גדלת מאד רעת חבורות פשעי אויבי ה'. הנלוים אל הצדיקים כי המה היו במורדי אור. לשמור לעשות ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם:

ובזה נבא אל הקושי הגדול אשר כל שומעו תצלנה אזניו השמע עם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כעם בני ישראל ועד שהמלך במסיבו כחשו בו. ויאמרו לא הוא וימירו את כבודם והמה חכמים מחוכמים ואיך נסרחה חכמתם לעשות המעשה הרע ומר ההיא. והנה מאמרם ז"ל להשיב על זה הלא הוא לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה. אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד אם יתחטאו רבים אומרים להם וכו' שהוא לבל יתייאשו מן התשובה כי לא ירצם ה' אך עתה יתנחמו בטובים מהם כי לא עצרו כח לבלתי חטא לה' וישובו אל ה' ית' וישוב עליהם כאלה כי שבו ויתוקנו והלא כמו זר נחשב החטיא הוא ית' יחיד או רבים להכין דרך לעוברי דרך ה'. ועוד כי א"כ איפה אל יאשמו ישראל ודוד והלא נגד עינינו כי לולא משה בחירו ית' עמד בפרץ לפניו. כלה היה עושה הוא ית' ואף גם עתה מתו אנשים כי רבים וחללים הפילו בני לוי ועצומים כל הרוגי מלכותו ית'. כי הלא ויגוף ה' את העם וכו'. וגם המתים במשקה אשר השקה משה. ועוד ידו ית' נטויה כי אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל וכן בדוד לולא התודה מיד ואמר חטאתי ה' מת בחטאו כי כה ענה לו הוא ית' ביד נתן הנביא. גם ה' העביר חטאתך לא תמות. יורה כ"א לא התודה היה מת. וגם הבן הראשון מת גם על זה וגם כל ימיו היה בתשובה וצום ובכי ומספד ועוד מה ענין או' לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אחר כי הכל תלוי בבחירה:

אמנם הוקשה לו לבעל המאמר כי אחר שדרכו יתב' הוא. כי אפי' לבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כ"ש וא"כ איפה תחת מה לא הפליא לעשות הוא ית' להרחיקם מן החטא כי הרבה דרכים למקום להרי' מכשול מתחת ידם או כמאמרם ז"ל בגמ' שאמר השטן לר' עקיבא וכן לרבי מאיר אלמלא דמכרזי עלך ברקיעא הזהרו בפלוני ובתורתו הייתי מחטיאך והאם כל עם ה' נביאים אשר שמעו את דבר ה' מפי הגבורה פנים בפנים כלם קדושים ובתוכם ה' וכן בדוד והאם חסרו שלמות כתנאים ההם. ודומיהם שיגן ה' בעדם לבלתי יחטאו:

והנה הדרך הראשון אשר יפול לב אדם להשיב הלא הוא כי הנה לעומת זה נצב לריב. כלל אחר אשר למדונו רז"ל הלא הוא כי עבירה גוררת עבירה ואפי' קלה תספיק לגרור חמורה כמאמרנו שם בל' המשנה וגם החוטא בשגגה. כמאמר שלמה באומרו (משלי י״ט:ב׳) גם בלא דעת נפש לא טוב. ללמדנו דעת כי גם אשר יחטא שוגג בלא דעת אל יקל הדבר בעיניו. כי הלא היא הוראה כי נפש לא טוב כ"א נפשו לא מטומאה מתחל' לא באת תקלה זו מתחת ידו. וע"כ יצא עתק מפי איש לדבר ולו'. אין זה כ"א שאיזה חטא גדול או קטן. היה תחת יד ישראל אשר העבירה ההיא. גררה עבירת העגל. שע"כ לא מצא מקום ית' להרחיקם מן החטא. וכן בדוד אולי איזה חטא היה בו. שמנעו מהציל אותו הוא ית' מן החטא. באופן כי אשמת דבר אשר היתה בם מקודם לכך כי ראוים היו לחטא לו ית'. מפאת רוע הכנתם ע"כ להסיר מלב ראשי עם הארץ. הסברא הזאת אמר לא היו ישראל ראוים וכו' לא היה דוד ראוי וכו' שהוא כי לא היו ראויים מחמת קדימת חטא או עון. לבא תקלה זו מתחת ידם. שע"כ לא תמך אשורם הוא ית' לבלתי יחטאו כ"א למה לא שמר רגלי חסידיו. אלא מפני שאם יחטא יחיד אומרים לו כו' ואם יחטאו רבים כו' והנה יספיק הטעם ההוא לבלתי הרחיקם מן החטא בקום עשה. רק להניחם בבחירתם משולל' עזר משדי וגם על זאת אחשבה התלונן דוד באו' (תהילים י״ז:ד׳) לפעול' אדם בדבר שפתיך תמוך אשורי כו' אני קראתיך כו' והוא כי אמר כמתנצל על חטאו. ומתלונן על מה שלא סמך ידו להצילו מן החטא על דבר שאם יחטא יחיד כו'. והוא כי אמר הנה באומרי לך בחנני ה' ונסני ואמרת לי לא תעמוד בנסיונך הנה ידעתיך כי בשביל פעולות אדם אם יחטא יחיד היה מה שחטאתי. שני' בדבר שפתיך שאמרת שלא אעמוד בנסיוני והוא מאמר ספר הזוהר על פ' תצדק בדבריך תזכה בשפטך. שאו' ית' שלא יעמוד בנסיון עשה רושם לחטא שאל"כ לא הייתי ראוי לאותו מעשה ועל הא' אמר אוי לי כי אני שמרתי אורחות פריץ. כי לשמור ארחו נזקקתי לחטא בל יתייאש מן אורחות תיקונו לא שאחשוד אותך חלילה שקרבתני לידי חטא. רק שלא תמכנו בימין צדקתך להצילני מן החטא כי הלא אם היית תומך אשורי במעגלותי' לא היו מטים פעמי מדרכך מעשות רצונך. וזהו תמוך אשורי כו' בל נמוטו פעמי ועל הב' שאמרתי בדבר שפתיך שאמר' לי לא תעמוד בנסיון שתעשה רושם למען תצדק בדבריך אל תאמר אלי כי אנכי הסיבותי כי שאלתי נסיון כי הנה לו הונח שכן לא תבצר ממני תלונה והוא כי הלא העולה על רוחי היה תעשה לי כאשר עשית לאברהם כי אמרת לו קח נא את בנך כו' והעלהו לעולה כו' כן חשבתי תאמר אלי עשה דבר פלוני או השמר אל תעשה דבר פלוני כי אז הייתי נשמר בכל נפשי ובכל מאודי לבלתי עבור מאמרך אך לא עשית כן כ"א אמרת לא תעמוד בנסיון. שעל כן למען תצדק נצחני יצרי וז"א אני קראתיך לאמר שתחנני ותנסני כדי שתעננו אתה האל ותאמר לי הט אזנך לי שמע אמרתי לקיים המצוה אשר אצוך לנסותך אך לא לומר שלא אעמוד בנסיון:

והנה ע"פ הדברים האלה אשר אמרו רז"ל תקל אשמת ישראל גם כי נאמר כי הם עשו את העגל אמנם חכמי ס' הזוהר וב"ר (פ' מ"ח) המה בחרו דרך אחרת הלא היא כי חלילה לעם אלקי אברהם יוצאי ירך יעקב אשר אמרו נעשה ונשמע בהר סיני. לעשות כדבר הרע ההוא אך אין זה כ"א משכניהם הרעים הם ערב רב עלה אתם המה עשוהו בלהטיהם וכשופיהם להשרות כח טומאה בנזמי האף והחימה ההם באופן כי בהשליך אותם על האש יצא העגל ההוא וטוב לשמוע דבריהם אלה כי נעמו וגם בעל המאמר שהזכרנו האומר כי לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה כו'. יתכן כי גם הם יודו הדבר הזה ולא אמרו שלא היו ראוים אלא על המשך קצת מישראל אחריהם אך אמנה לא יכחישו כי הערב רב הם אשר הטעו את ישראל המה עשוהו ויכוננוהו וגם ארז"ל שם. שאמר סמאל לפני הקב"ה במה אשלוט והשיב לו הקב"ה בכל העו"ג זולת ישראל והוא ענין חרות על הלוחות. חירות ממלאך המות וכן אמרו רז"ל (שבת ד' פ"ט) שהראה השטן לישראל את מרע"ה מוטל במטה באויר ושהיו נושאים אותו:

והענין כי סמאל הוא שטן הוא יצה"ר. הוא מלאך המות. שם פניו להטעות בכל מאמצי כח זה פעמים (א) באדה"ר. (ב) בעגל והוא כי כאשר תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה והיה יציר כפיו ית'. זך ובהיר ראוי להשראת שכינה ולהשתעשע אותו ית' בגן עדן. וללמוד ממנו כתלמיד לפני רבו כאשר עתידים ישראל להיות אחר התחיה ועל כן לא היה צריך ימותו להחיות כי מעתה היינו משיגים הטוב הגדול המקווה ואלו היה הדבר נמשך כך לא היתה תקומה בסמאל שלא ישלוט באדם. ע"כ השתדל בכל מאמצי כח. וינער חצנו ולא מצא עזר כנגדו סרסור לעשות מעשהו. כי אם את הנחש ועל ידו עשה והצליח. שהלך והטיל זוהמת כח סמא"ל על חוה כמו שאמרו ז"ל בפרקי ר"א (פרק י"ג) שרכב סמאל על הנחש כרוכב על הסוס וגם היא פתתה את האדם. ושלט גם בו בהעוותו עבירות ונתעכר חומרו והוכרח לשימרק ויזדכך לקבל הטוב המקווה בגוף ונפש ע"י המיתה כי אז בכור הארץ יותך ויוסר חלאת העכירות הזה וימרק ויזדכך לשיהיה לנו לב בשר והנה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. והגיעו להשיג בחיים חייתם מעין הטוב המקווה במעמד הר סיני ומה גם שהיה עתיד להשתלם ע"י הלוחות כי בהם יהיו בני חורין ממלאך המות שלא יצטרכו למות להשיג האושר וע"כ בראות סמאל כי לא נעשתה עצתו אשר יעץ באדם ושאם ימשך ענין הלוחות תוסר מלאך המות שליטה בישראל. שהיא תשוקתו ובהעדרו תתקרב בטולו. על כן כפעם בפעם התגבר בכל עוז להחטיא את ישראל וכאשר באדם ביקש לו סרסור להתלבש בו. ולפעול על ידו הוא הנחש גם עתה מצא און לו. הוא הערב רב. ועל ידו עשה והצליח וזהו מה שלא המתינו יום או יומים עד יראו אם יבא משה. אך הי' הדבר נחוץ למה להחטיא בהתלבש במוכנים לכך ויקהלו על אהרן ואף כי המה העושי' במלאכה והמכשפים כמשז"ל (ש"ר פ' מ"א) בקשו לעשות על ידי אהרן להטעות את ישראל למען ישלחו ידיהם בה באומרם כי אהרן בחיר ה' עשאה ולא ישיתו לב לומר אולי מילדי העורים. הם הערב רב בכשופיהם זה כאשר אם ידיהם תבצענה מעשה הרעה והוא כי המה לא ידעו. כי הערב רב הכינו את אשר הביאו אל אהרן למען תצא התקלה מתחת ידו ולא יורגש ומה גם שהוא היה ירא מלומר סרה כנגד העגל ההוא פן יהרגוהו כי בזה יטעו גם בני ישראל ולהורות איך התקוממו על אהרן להורגו אם הי' ממאן ובלתי שמוע עצתם נאמר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו כו'. והוא כי עיקר ותחלת עניינם היה הקהל והתקומם עליו ואח"כ אמר וקום עשה לנו אלהים. וטענתם נגדו היתה באומרם כי אחיו העלם ממצרים. ועתה נראה ח"ו כי תוחלתם נכזבה ואף כי דעתם היה לעשות להם ע"ג לבל יסרב אהרן התחילו בדרך התקוממות עליו וזהו ויקהל העם על אהרן ויש באהרן טעם מפסיק ואחר כך ויאמרו כו'. ועל כן לא נאמר ויאמרו העם אל אהרן קום כו' או ויקהל העם ויאמרו אל אהרן קום כו'. והוא מפחדו בל ימיתוהו ולא יהיה להם עוד תקומה בהורגם כהן ונביא. לא שת פניו נגדם ויתנכלו בחלק' לשון לעשות מעשה הרעה באומרם עשה לנו אלהים כאשר יבא בס"ד:

ולבא אל הענין נשית לב אל קצת הערות הראויית להעיר (א) הדרך הזה כי הערב רב הם העושים ולא ישראל איך כעס אליהם הוא ית' ואמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם. הלא לא היו המה העושים ועוד שא"כ איך מתו בני ישראל רבים ונכבדים שלשת אלפי איש כי מישראל היו כמה דאת אמר הרגו איש אנשיו ואיש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. גם אשר נגף ה' ואשר בדק משה כסוטות במי עפרות זהב העגל. ולא עוד אלא שנשאר חוב מוטל עלינו לדור דור. כי אין פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל. שנא' וביום פקדי ופקדתי וכו' וגם בלשון המקרא ראוי לשום לב (א) אומרו קום עשה לנו וכו' כי אומרו לנו הוא מיותר. (ב) אומרו כי זה משה וכו'. כי איך יהיה אלהים תמורת משה אשר לא אלהים הוא (ג) אומרו האיש כי מי לא ידע כי משה איש היה ולא אל (ד) למה צוה יקחו מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולא מאזני עצמם (ה) העדות שהתורה מעידה על אהרן שצר אותו בחרט ועשהו עגל מסכה. כי הוא דבר מבהיל ומי יתן ואמר כמאמרו אחרי כן אל משה ואשליכהו באש וכו' ולא יאמר ויצר וכו' ויעשהו וכו' (ו) אומרו ויאמרו אלה אלהיך ולא אמרו אלהינו. (ז) מה ענין אהרן בבנותו מזבח וקראו חג לה' מחר. (ח) אומרו ית' לך רד כי אומרו רד הי' מספיק (ט) אשר הרגישו רז"ל ואמרו כי גם משה אמר להקב"ה למה בהעוותם מייחס אותם אליו ובכשרונם קוראם עמי. (י) אומרו סרו מהר וכו' כי לא היה ראוי לו' רק עשו להם וכו' וגם מלת הדרך בלתי צודקת. ומהראוי יאמר מן המצוה אשר צויתם או עברו על אשר צויתם. (יא) כי הלא אמרו רז"ל (ש"ר פ' מ"ב) שאמר להם הוא יתב' אני דומה לחתן ששלח לארוסתו שני תכשיטין ע"י עצמו וח' ע"י שליח ואבדה הארוסה שנים שנתן לה חתנה בידו ויקצוף מאוד ויאמר לא די שאבדת אותם אלא שמי יתן והיו מאותן ששלחתי לך ע"י שליח, כי לא נתרשלת לשמור אלא מה שנתתי לך בידי כן הוא יתב' החתן וארוסה ישראל. ונתן לה עשרת הדברות שנים מפיו ית' ושמנה ע"י משה כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמר הוא ית' למשה. מי יתן ועברו על שתים מאשר נתתי למו על ידך כ"א אנכי ולא יהיה לך שהיו על ידי. והן אמת כי שתיהן נרמוז בכתוב עשו להם וכו' וישתחוו וכו' הוא הדבור השני לא תעשה לך פסל וכו' לא תשתחוה וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד ואומר ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכו' הוא כנגד מאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והנה לפי זה מהראוי היה יקדים תחלה ויאמר ויאמרו אלה אלהיך וכו' אשר העלוך וכו' שהוא כנגד הדבור הראשון. ואח"כ יעשו להם וכו' שהוא כנגד הדבור השני ולא עוד כ"א שהיפך סדרן והליכתן כי הלא אלה אלהיך נאמר ביום הראשון ואשר השתחוו לו ויזבחו לו היה ביום השני ואיך יקדים מה שהיה ביום השני למה שביום הראשון. (יב) אומרו ויאמר ה' אל משה ראיתי וכו' כי אחר שעודנו ית' מדבר ולא השיב משה בנתים. למה ישוב ויאמר בתוך דבריו ית' ויאמר ה' אל משה וכו' (יג) כי מתחלה אמר ל' דבור. באומרו וידבר ה' אל משה לך רד. ופעם אומר ויאמר (יד) מה הנה השינויים האלה כי מתחלה היחל ברוגז לאמר סרו מהר וכו' ואחר כך היפר כעסו ואמר ל' אמירה שהוא לשון חיבה ואח"כ חוזר הרוגז למקומו ואו' ויחר אפי בהם ואכלם וכו' (טו) באומרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף וכו'. כי הלא מהראוי יאמר והנה עשו עגל מסכה וישתחוו וכו'. אך אומרו עם קשה עורף אינו מורה רק על קושי תרבות ורוע מדה אך לא על עבור עביר' ומה גם בע"ג כי בזה יראה שהוא מיקל בתער מלוטש עוצם פשעם. וגם מה ענין אומרו ועתה הניחה וכו' כי מלת ועתה מיותר' ובלתי צודקת. (יו) מה ענין אומרו הניחה לי וכי תופס היה בו וידוע מאמרם ז"ל (ברכות דף ל"ב) שהוא כאב הרוצה להגזים על בניו שהכעיסו ואומר לעומדים לפניו הניחו לי אל תעכבוני מלהורגו למען יבינו וישכילו. כי דעתו הוא שיאחזו בו בל ימיתנו אבל עם כל זה טוב לדקדק הלשון אם ימצא דרך יצדק לפי פשוטו (יז) אומרו ויחל משה את פני ה' אלהיו כי אומרו אלהיו הוא מיותר. והנה ע"פ מאמרם ז"ל (שם) אפשר ליישבו שאמרו הניחה לי מלמד שהיה משה כביכו"ל תופס להקב"ה ואומר לא אניחך עד שתמחול להם. ושהיה אומר לפניו ית' הלא לא ביטלו דברותיך כלו' אמרת אנכי ה' אלהיכם אלהיך אמר' לשון יחיד והרי אני קיימתי אותם ואפשר כי על דבריו אלה נתפייס אליו והשיב לו אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול כיון שאתה קבלת וקיימ' אלהותי ועל זה יאמר ויחל משה את פני ה' אלהיו:

ובזה יתישב ג"כ לרז"ל מה שחזר ואמר ויאמר ה' וכו' עם היותו הוא ית' המדבר עד כה מפני שמשה הפסיק בתפלה והשיב לו הקב"ה ראיתי את העם וכו' ועתה הניחה לי מלהתפלל לפני וכו' כי להיותו משיב על דברי משה חזר ואמר ויאמר אך על דרך הפשט ראוי לבקש דרך ידרוך הדורך דרך נמצא כתוב בספר (יח) אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך כי הלא דבריו אלה יראו כחומץ לשנים וכעשן לעינים כי הלא מראה במאמרו כאלו ישראל הם גוי אשר צדקה עשה משפט אלהיו לא עזב והאם שכח כל הרעה אשר דבר הוא ית' אשר עשו והלא הדרך הטובה הי' להגדיל החטא להפר הכעס ולא להקטינו כאשר עשה באחרונה באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' כמאמרם ז"ל כי ממנו נלמד הדרך הטובה הזאת להגדי' האשם לפניו ית' למען הפר הכעס. ולהשקיט המקטרגים באומרם מה נוסיף על הודאת בעל דין. (יט) אומרו אשר הוצאת בכח גדול וכו' כי הלא זאת טענה הפכיי' כי הלא על אשר הוצאתיך בכח גדול וכו' היה להם להחזיק טובה יתירה לבלתי חטא לי. (כ) באומרו למה יאמרו מצרי' לאמר כי אומרו לאמר זולת היותו מיותר. גם הוא בלתי צודק כי אינו לאמר לזולת. (כא) כי איכה יאמרו כדבר ההוא מצרים והלא עין בעין ראו את כל הנוראו' אשר עשה למענם ואיך יביאם להרוג אותם בהרים. (כב) אומר שוב מחרו' אפך כי הלא סותר מאמרו כי הלא הוא אמר למה ה' יחרה אפך יורה כי עדיין לא חרה אפו ואח"כ או' שוב מחרון אפך שיורה ישוב מאשר כבר חרה אפו. (כג) אומרו והנחם כי הלא בכלל מאתים מנה. כי איך יתכן שוב מחרון אפו. אם לא ניחם על הרעה. וא"כ איפה היה מפסיק אומרו שוב מחרון אפך. או לפחות יהפך הלשון הנחם על הרעה לעמך ושוב מחרון אפך. (כד) באומרו זכור לאברהם וכו' כי מהראוי יאמר זכור את אברהם ואת יצחק וכו' ולא לאברהם ליצחק ולישראל. (כה) אומרו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם מה ענין אומרו הרבוי והארץ בזה ואם הוא שאם יכלם מתבטל הרבוי והכניסה לארץ אין זו ראיה כי הלא לא נדר להם ע"מ שיעשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו וכו' ובחטאם ימותו כי הם חייבו את ראשם בהעוותם ואשמם בראשיהם. (כו) באומרו וינחם ה' וכו' למה לא אמר וישב מחרון אפו כי ב' דברים חלה משה פניו שישוב מאפו ושינחם על הרעה לעמו עוד קושיא אחרת בכללות הפרשה ובזה נבא אל הענין. והוא כי פעם יאמר העם ופעם יאמר העם הזה כי הנה תחלה אמר וירא העם כי בשש משה וכו' ויקהל העם וכו' ואחרי כן בדברו ית' אל משה. אמר ראיתי את העם הזה וכן בדבר משה אל (העם) (אהרן כצ"ל) אומר מה עשה לך העם הזה ובתשובת אהרן אינו או' הזה רק אתה ידעת את העם וכו'. ובזה נבא בס"ד אל ביאור הכתובים שהערנו בהם ובמה שאחריהם אלא שלא הזכרנו מה שראוי להעיר במה שאחריהם מעתה לבל יכבד על קורא בביאורנו בס"ד:

והוא בהניח (א) כי בזאת יבחן מתי ידברו הכתובים על עם בני ישראל יוצאי ירך יעקב ומתי ידברו על ערב רב עלה אתם במה שאת הערב רב יקרא העם סתם ואת ישראל יקרא העם הזה הקרוב אל ה' ואל משה רבם כי ע"כ יצדק בם אומרו הזה הנחה. (ב) כי העלות ישראל מצרים יתייחס אל הקב"ה והעלות הערב רב יתייחס אל משה. והוא כי גם כי אותנו העלה משה רבינו עליו השלום בעזרו יתברך עם כל זה למה שלא במאמרו יתברך עלו. אלא אדרבה אמרו רז"ל (ש"ר פ' מ"ב) שאמר ה' אל משה אין לי חפץ בערב רב העולים עם בני ומשיב מרע"ה הלא טוב לקנות נפשות האבודות האלו להביאם אל הקדושה ועל פי בחינה זו נאמר כי משה יתייחס למעלה אותם כי קרה לו כאשר עם מיכה שאמרו רז"ל שבראות משה בסבלות אחיו ראה כמה ילדים נתונים בתוך הבנין ויתמרמר ויצעק אהה ה' ואמר לו הוא ית' הניחם כי ידעתי מי ומי המה ומה יצא מהם עם כל זה היו נכמרו רחמי משה עד שאמר לו הוא יתברך אחוז בא' מהם והוציאו ויעש כן ויגדל הילד וחטא והחטיא את ישראל הוא מיכה אשר עשה את הפסל להכשיל את ישראל עד יום גלות הארץ:

ונחזור אל הענין והוא כי הנה הערב רב הנקראים עם סתם שעליהם נאמר וירא העם כי בושש משה התמכרו לחטוא ולהחטיא את עם בני ישראל זרע קדש בדברות ראשונות אשר שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך והם עיקר כלם ויעשו בערמה להסתיר דבר בחלקלקות ובקרבם שמו ארבם וימתיקו בפיהם רעה בשתי הנחות. (א) באומרם עשה לנו אלהים כלו' לא לישראל בני אל חי חלילה להם כי אם לנו הערב רב בלבד. (ב) כי לא לאלוה לעבדו הוא חפצנו כי אם למנהיג וסרסור אשר ילכו לפנינו וגם זה לא לסרסור ומנהיג לישראל כי אם לנו לפנינו בלבד וזהו אשר ילכו לפנינו ומיראתם פן יענה אהרן ויאמר הלא אם חסרתם מנהיג את משה הנני אני ממלא מקומו או יהושע תלמידו על כן קדמו ואמרו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כו' לומר מה שאנו רוצים הוא כי יהיה אלהים רוחני אשר ילכו לפנינו להנהיגנו ולא איש המעותד למות כי הלא זה משה האיש למה שהוא איש ולא אלהים לא ידענו מה היה לו כי קרהו אסון ונשארנו משוללי מנהיג מה שאין כן בהיותו רוחני וזהו אלהים אשר ילכו לפנינו שהוא למנהיג כי הלא זה משה למה שהוא איש לא ידענו מה היה לו ולהורות לפנינו כי לא להנהיג לישראל היה עם לבבם רק לעצמם אמרו אשר העלנו לומר הנה אותנו הערב רב העלה משה כמו שכתבנו אך לא לישראל כי אם הוא ית' היה העיקר כלו' ועל כן עתה לנו שחסרנו מנהיגנו המיוחד נשים אחר תחתיו אך לא כן לישראל ואהרן בשמעו הדבר הרע הזה הוא ידע כי לא יאחר מרע"ה מיום המחרת במלאת הארבעים יום וארבעים לילה לא גער בם פן ימיתוהו ולא תהיה להם תקומה רק חשב להאריך הזמן באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם כי אמר בלבו כי ימאנו לתת ועד שיפייסום יתארך הזמן כפירש"י:

ויתכן כי עשה גם הוא בערמה בצוותו שלא יבקשו מנשיהם ובנותיה' יוציאום מאזניה' הן בידן כי אם שהם עצמם יפרקו ויסירם בחזקה מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם למען אז יחרה אפם ויסרבו אז יותר ויבכו ויצעקו עד יניחו נזמיהם באזניהם ובין כך ובין כך יתארך הזמן מה שאין כן אם דרך פיוס יבקשו מהם כי אז יקל יותר לתתם על יד עצמן אך הם הבינו בדברים ולא הלכו לנשיהם רק מיד ויתפרקו את נזמי אזניהם של עצמם לנחץ הדבר ומיד ויביאו אל אהרן אז ויקח מידם כו' והוא כי אמר הנה אם לא אשלח בו יד רק אניחנו כאשר יצא מתוך האש העגל ההוא אז יאמרו אין זה עגל מתכת מעשי ידי אדם. רק רוח אלהים רוחני. על כן מה עשה ויצר אותו בחרט אמש כמציירו ועושהו בידיו למען יראו כי לא אלהי' הוא כי אם עגל מתכת מעשה ידי אדם וזהו ויעשהו כו' לו' מה שויצר אותו בחרט הוא כדי שעל ידי כן ויעשהו עגל מסכה שהוא עגל מתכת כתרגומו מיוחס אל המתכת ולא אלהים רוחני הוא שאין בו צורה מעצמו רק ממעשה ידי אדם ולא שוה לא עם העם הנזכר הנקהלי' על אהרן עד הביא אל הפועל הדבר הרע ההוא הם הערב רב כי הנה אז שננו לשונם כמו נחש אל עם בני ישראל. ויאמרו אליהם אלה אלהיך ישראל והוא כי בקשו להמרות בה' ולכפור ראשונה בדבור ראשון הלא הוא אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים להמרידם בה' אלהים אמת אשר העלם מארץ מצרים והנה עתה נהפכו כקשת רמיה. כי הנה בתחלה המתיקו בפיהם רעה באומרם כי לא לישראל היו עושים כי אם להם לבדם וגם לא לאלוה רק לסרסור ואמצעי אשר ילך לפניהם ועתה שמו לאל מלתם ויאמרו לישראל אלה אלקיך ישראל לו' לא לנו כ"א לך ישראל ולא למנהיג וסרסור רק אלהיך ממש ולא במקום משה אשר העלנו רק הוא אשר העלוך ישראל מארץ מצרים ואחשבה כי לדעת האומרים (ש"ר פ' מ"א) כי היה ביד מיכה טס של זהב שהיה כתוב בו עלה שור שהטילו משה ביאור מצרים לעלות ארונו של יוסף וישם בתוך נזמי הזהב שנתנו לאהרן. ועל כן בהשליכו אותו באש יצא העגל ההוא יתכן כי בזה מצאו פתחון פה לומר אלה אלהיך אשר העלוך. לומר כי כח שור העלם:

או אפשר כי המה ידעו כי יוסף נקרא שור וראו כי בצאתם ממצרים לקחו את עצמות יוסף עמם שהיה מורה כי זכותו היה עזר למו לצאת. ועתה ראו כי בהשליך הזהב באש יצא העגל ההוא. מצאו פתחון פה לומר כי כח שור עליון הוא העושה הכל אז וירא אהרן כי הערב רב החילו להמריד את ישראל בדבור הראשון. להכחיש את ה' המעלה אותם מארץ מצרים. אמר בלבו טרם תושרש סברא זו בלבם. וגם כי הנה עוד מעט. ויחטיאום גם בשני להשתחוות ולזבוח לפני העגל ההוא ע"כ ויבן מזבח לפניו הוא לבדו. למען יתאחר ולא יגמור מבעוד יום. לבל ישתחוו ויזבחו לו בו ביום ויעברו גם על הדבור השני עד מחר אולי יקדים משה לבא טרם כלותם מעשה הרעה. ויקרא בקול גדול ויאמר חג לה' מחר לומר המזבח הזה אשר אני בונה. לא לעגל חלילה רק כ"א חג לה' מחר כי יבא משה ותגמר שמחת התורה. והוא כי ידוע כי היה טעותם באיחור משה. שהם מנו יום שעלה בו משה מכלל הארבעים ולא ידעו שהיה חסר הלילה וקצת מהיום עד עת עלותו. והיה צריך יהיו שלמים מן הטעם שכתבנו למעלה והנה אהרן ידע האמת שיבא משה ביום המחרת. אמר להם חג לה' מחר לו' שלא יחוגו ולא יעשו ע"ג עד מחר ודעתו היה כי למחר ודאי יבא משה והמה הרשיעו וישכימו בבקר לבטל עצתו וישכימו ממחרת כו' כי זו היתה כונת הערב רב להשכים לעשות כונתם טרם בא דבר יבטלם:

לב

וידבר ה' וכו'. הנה הקדמנו כי עם בנ"י תתייחס עלייתם ממצרים אל ה' ועליית הערב רב אל משה כי בחושבו כי טוב הקריבם אל ה' שם פניו להעלותם והמה מרו ועצבו כמדובר אך מאז ה' לא רצם:

ונבא אל הענין והוא כי עלינו לשבח לאדון הכל אלקי ישראל כי מאהבתו את בני בחוניו. גם בהעוותם לא זז מחבבם ולחתור היבשה להליץ בעדם. ולקצוף על מחטיאם ולהעמיס עון אשמתם. אל התחברם במרעים הם ערב רב כי מהתחברות' אליה' היחלו ליכוות בגחלת. ע"כ חילק מאמרו ית' לשני חלקי'. א' כנגד הערב רב וזה בקצף גדול כאומרו וידבר ה' כו' לך רד כו' כאשר יבא בס"ד. ואח"כ היחל לדבר על ישראל עמו בל' חיבה ואמירה. כי חפץ לזכותם ולהטיב להם והוא אומר ויאמר ה' אל משה וכו'. והענין כי זעם אפו היחל בקושי כטבע לשון וידבר שהוא לשון קושי. ואמר וידבר ה' אל משה לך רד כו' כלו' חבל על העם אשר העלית אתה הוא הערב רב כי שיחתו והשחיתו את העם אשר העלית אני וע"כ לך רד והוא כי אלו לא עברה מכשלת העגל תחת ידם היתה שכינה בתחתונים ולא היתה מתייחסת הירידה מלמעלה אל ירידה. כי כל מקום אשר עיקר שכינה שם. לא ליורד חלילה יתייחס ההולך שמה כנודע. ע"כ א"ל הוא ית' לך רד. כלו' מה שהי' מתייחס להליכה עת' תהיה ירידה כי נסתלקה שכינה מלמטה בעון העגל כנודע כי לא שבה עד מעשה המשכן. והטעם כי שיחת עמך אשר העלית אתה. הוא הערב רב והוא כי סרו מהר כו'. והוא בשום לב אל מאמרנו על פסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כי הלא אומר פני הוא מיותר ומשולל הבנה כי הלא מלא כל הארץ כבודו והכל נגד פניו. ואלו יצוייר יקרא על פניו במקומות המיוחדים להשראת שכינה. לא יעלה על לב חלילה. יתיר בשאר מקומות:

אך יאמר עיקר גדול' הידוע לנו מרז"ל (קידושין דף מ) כי בכל עון ופשע אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אם לא בע"ג שנאמר למען תפוש את בני ישראל בלבם. ועל כן אמרו שהמקדש את האשה ע"מ שהוא רשע ונמצא צדיק שחוששין לקדושיו. שמא הרהר בע"ג חלילה:

וזה אחשוב הוא מאמר הכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים אין צריך לומר בגלוי לפני העם. כ"א גם במה שהוא על פני שהיא במחשבת הלב אשר איננו על פני האדם. כד"א כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב גם בזה אני אוסר לך בעבירה זו משא"כ בזולתה. וגם כי מזה תבא לעשות פסל כו'. ועדיין לא תעבדנו אך מזה ימשך להשתחות ולזבוח ולעבוד. וזה ענין שלשת הפסוקים האלו לא יהיה לך כו' על פני שהוא בהרהור וגם לא הנמשך מזה שהוא לעשות לך פסל כו'. וזה לא תעשה לך כו' ואח"כ לעבדו. וזהו לא תשתחוה להם ולא תעבדם נמצא כי הראשון שהוא הרהור הע"ג הוא דרך להשמר מכל עניני הע"ג עשיותה ועבודתה. ובזה יאמר פה על לא יהיה לך כו'. שהוא מסלול ודרך להשמר מהע"ג. שהוא העדר ההרהור אמר הנה מזה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. כי דרך הוא כמדובר שהוא לא יהיה לך כו' ואח"כ עברו על לא תעשה לך. וזהו עשו להם כו' ואחר כך עברו על לא תשתחוה להם ולא תעבדם וזהו וישתחוו לו ויזבחו לו. הנה בזה כל הדבור השני בכל פרטיו וגם על הדבור הראשון שהוא אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים גם כן עברו. וזה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך כו' והיפך הסדר להקדים הדבור השני לראשון עם היות כי אלהיך נאמר ביום עשות העגל ואשר השתחוו לו. היה ביום המחרת:

אמנם לזה נשית לב אל התכת תיבות הכתוב כי נעמו בהגלות בם גדולת יוצרנו. וגודל אהבתו אותנו והליצו בעדינו בנועם מאמרו ית' בהגיע עוצם מעשה הרעה אשר עשו הערב רב בהתנכלם להחטיא את ישראל והוא כי קרה לו ית'. כמלך שהיה לו בן יקיר תם וישר וירא אלהים וסר מרע ויגדל עמו עבד המלך ההוא. ויהי מימים ויצא העבד ההוא לתרבות רעה. התמכר לעשות רעות רבות. ויבז בעיניו לשלוח יד לעשות הרע בעצמו. כ"א גם לומד את בן המלך לעשות כמעשיו. וללכת בדרכיו הרעים אז קצף המלך עד מאד וחמתו בערה בעבדו ויאמר לו הנה התפקרת העוית והרשעת והנה מי יתן והיית רשע בפני עצמך. לא הייתי כל כך מת פעל אבל על הכל מה שנוחם יסתר מעיני. הלא הוא כי הוצאת את בני לתרבות רעה דמית היו יהיה כמוך והוא מורשי לבבי ואור עיני. כן הדבר הזה כי אלקי עול' ה' ממה"מ בן יקיר לו הוא ישר' אשר דיבקם בו במעמד הר סיני ועבדים מופקרים לעשות רע היו הערב רב נלוו אלינו והשחיתו התעיבו עלילה. ולא בלבד נחה דעתם בעשותם את הרע כ"א גם החטיאו את בן מלך הקב"ה הוא בנו בכורו ישראל וזה מאמרו ית' הנה העם אשר העלית סרו מהר כו'. עשו כו' וישתחוו כו' והנה כל אלה עשו והחרשתי כמעט כי שבו אל שורשם אך העולה על לבי כל הרעות הלא הוא אשר החטיאו את ישראל. כי הלא ויאמרו אלה אלהיך ישראל וזהו עיקר הקצף וע"כ הניחו באחרונה. להורות כי זה עיקר כל הקצף ומה מתוק אומרו עשו להם ע"פ דרך זה כי אמר הנה עשו להם ולא לישראל אך בזה עדיין לא גדלה רעתם לפני אך מה שויאמרו אחרי כן אלה אלהיך זה נוחם יסתר וע"כ היפך הסדר ואיחר ענין אומרם אלה אלהיך להורות כי זה עיקר הקצף כאמור כי הכל הולך אחר החיתום:

ובמה שכתבנו למעלה כי התנכלו הערב רב להסתיר מה שהיה בלבם להחטיא את ישראל ואמרו עשה לנו אלהים וכו'. שהוא לנו ולא לישראל ואח"כ השחיתו התעיבו ויחטיאו את ישראל באמור להם אלה אלהיך הנה זה מאמרו ית' ראה אלה רשעים. כי הלא בהעשות העגל עשו להם לבדם ולא לעמי ואחרי כן הדביקו הרעה על עמי כי ויאמרו אלה אלהיך וכו'. ואחר הטילו ית' הכעס על הערב רב והראה צד קושי למשה על שהוא העלם עם שלטובה כיוון ית' התחיל לדבר על ישראל ואמר בלשון אמירה שהוא ל' חבה וזהו ויאמר ה' אל משה וכו' והוא באשר הקדמנו כי באומרו העם הזה ידבר אל ישראל יוצאי ירך יעקב ועליהם הוא או' ויאמר ה' וכו' והוא במאמרם ז"ל (ש"ר פ"ג) על פסוק ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וכו'. כי כפל הראיות הוא שאמר למשה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות. (א) עניים במצרים. (ב) כי עתידים אחרי כן לעשות עגל בחורב אלא שעדיין לא עשו ואיני דן אלא באשר הוא שם והוא מאמרנו שם כי זה כיוון הכתוב לפ"ז באומרו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא וכו'. שהוא ועתה שעדין לא חטאו אל יאשמו כי איני דן רק באשר הוא שם:

ובזה נבא אל הענין כי הנה היחל הוא ית' להורות אל טוב רחמיו וחסדיו. כי חפץ חסד הוא וע"כ אמר פתח דבריו ראיתי את העם הזה לומר אל יאשמו ישראל בעצם כי הנה ראיתי מאז את העם הזה טרם צאתם ממצרים כי עם קשה עורף הוא כי הכנתם רעה לעשות את העגל הזה. אלא שאיני דן אלא באשר הוא שם וע"כ אז שעדיין לא חטאו פדיתים אך ועתה שכבר חטאו הניחה לי וכו' לומר אם תניחני אכלם והוא כמאמר ז"ל (ברכות דף ל"ב) כאמור למעלה כדי שיאחז משה בו ית' ע"י תפלה ולמען יערב אל לבו להתפלל הורה לו כי שלם הוא עמו והוא כי הנה אם עשרה אנשים יהיו יחד בבית האסורים אשר עליהם קצף המלך כאחת לא יערב אל לבו א' מהם. לפייס את המלך להפר כעסו על חבריו. כי איך יציל את הזולת אם גם עליו עבר כוס חמת המלך. אך אם המלך ידבר אל לבו בדברים טובים דברי' ניחומי'. ויריצוהו מן הבור אז יחרץ לבקש על חביריו כי מצא חן בעיני המלך. כן מרע"ה היה ירא פן גם עליו קצף ה' באמור אליו לך רד וכו' כי היה נראה ככועס עליו ואם ככה היה לא היה מבקש רחמים על ישראל כי היה צריך מי שיבקש עליו תחלה. אך הוא ית' הי' מבקש שיתפלל. ע"כ הקדים ואמר ואעשך לגוי גדול למען ישכיל ויראה כי לבו שלם עמו ואשר אמר לו לך רד לא היה כאשם כי הלא לטובה כיוון רק למען הראות כעסו על הערב רב כי עליו ג"כ הורה צד קושי. והנה מרע"ה היה ירא מלהתחנן על ישראל. פן יהיה גם עליו בכעס ע"כ בשומעו קול ה' אומר ואעשה אותך לגוי גדול תחת אברהם יצחק ויעקב אז אמר א"כ איפה הנני עתה בגדר הקרה ה' אלהי. כי שלם הוא עמי וכשר אני לפניו ית' למצא חן בהתפללי לפניו אז מצא את לבו להתפלל וז"א ויחל משה את פני ה' אלהיו כלומר מה שראה לחלות פני אל ויחננו הלא הוא כי ראה כי ה' אלהיו שלם עמו והיחל בקושיא גדולה מתוך דבריו ית' אליו. והוא לומר הלא העמסת העמיס העון על הערב רב. באמור אלי כי שיחת עמך אשר העלית כי הערב רב שעליתי אני הוא המשחית ולא אשר אתה הוצאת וא"כ איפה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת אתה. שהם ישראל אם אשר העליתי אני הוא אשר חטא בעצם:

ובמסורה הניחה שנים במקרא א' זה ופסוק (שופטים יז) הניחה אותי והמישני על העמודים אשר הבית נכון עליהם והוא ע"ד אומרם ז"ל (ש"ר פ' מ"ב) אמרת הניחה לי. וכי תופס הייתי בך אלא כוונת שאחלה פניך. ובזה יהיה נכון יותר שהוא הניחה לי ותפוש זכות אחרים שהם האבות עמודי עולם שישענו ישראל עליהם וזהו הניחה אותי והמישני אל העמודים אשר הבית הוא העולם נכון עליהם והוא כי נתן לו פתחון פה להזכירם באומרו ויחר אפי בהם וכו'. ואעשה אותך וכו' כי התשובה בצדו כמ"ש ז"ל (שם פ' מ"ד) שאמר לו זכור לאברהם וכו' שאם היותם ג' לא עמדה לבניהם זכותם. כ"ש כי יחיד אני ולפי דרכנו יאמר בכח גדול וכו' למה וכו' כי הנה ערך מרע"ה לפניו ית' ד' טענות להיות זוכה בדין ועל ארבעתם הוציא נפקותא. ואמר שוב מחרון וכו' ואח"כ אמר הנה נא הואלתי לדבר בדין לו' כי בארבע טענות אלה מספיקים לשוב מחרון אפך וכו' ואם כל זה איננו שוה למו זכור לאברהם וכו' וראה ועשה למענם ויתיישב בזה מה שלא נאמר שוב מחרון וכו' אחר זכירת זכות אבות שהוא גמר התפלה:

וביאור הענין כי אמר הנה ארבע טענות יש לי ללמד זכות עליהם. (א) ממאמרך ה' כי אמרת כי התחברות הערב רב היסבה רעתם כי הערב רב הם אשר מרו ועצבו ויעשו את כל הרעה כי טמאים הם בשורשם. והם הדביקו את ישראל לימשך קצתם אחר שכניהם הרעים ועל זה אמר הנה ממוצא דברך אני תמה א"כ למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וכו' אם עמי אשר הוצאתי אני הוא הערב רב הם החוטאי' ועוד טענה. (ב) והוא אשר הוצאת מארץ מצרים כלו' אל תתמה אם נמשכו אחר הע"ג כי ראה ה' והביטה מהיכן יצאו כי שם מקום כל גילולי תועבות העמים והוא ע"ד מאמר' ז"ל (ש"ר פ' מ"ג) ממשל האב שפתח לבנו חנות בשוק של זונות וכו':

ועוד טענה. (ג) והוא בכח גדול וביד חזקה והוא בשום לב אל מאמרו זה כי הלא כמו זר נחשב יהיה דבר בעולם יצטרך הוא ית' לעשותו בכח גדול וביד חזקה עם היות כי בדבר ה' שמים נעשו בלא עמל ולא יגיעה אמנם הוא כענין מאמרם ז"ל (סנהדרין דף כב) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הלא בכל אלה הקושי בעצמו כי מי הגיד למו היה קושי בקריעת ים סוף:

אמנם הנה הן אמת כי אין דבר קשה לפני הקב"ה אם לא עשות חסד עם אשר אין לו כלי לקבלו או עון המעכב כי הלא שופט כל הארץ יעשה משפט ואיך ייטיב את איש או את אנשים ועונותם נצבים לפניו לוחמים לו מלחמת חובתו המונעת טובתו והן זאת היתה קריעת ים סוף כי היה עוזא שרו של מצרים צועק מר ואמר משוא פנים יש בדבר הללו עובדי ע"ג והללו וכו' והיה טוען אמת בצד מה עד שכמעט היתה מדת הדין מתהפכת על שונאי ישראל כמשאז"ל (שם פ' כ' א) על פ' ויסע מלאך האלהים וכו' וע"כ להפך הוא ית' הדבר ולחתור חתירות לבקש זכות הוצרך כח גדול ויד חזקה. כי הלא גם לפניו היה הדבר קשה מן הטעם הנזכר וע"כ על המזונות אשר כמעט אין איש. אשר אשמותיו לא יקפחו מזונותיו וה' חפץ לפרנסם צריך יד חזקה וקושי גדול לפרנסם ולהכריח אשמותם המנגדים אותם וההיקש בזווגים כי רוב פעמים לא ישתוו איש עם בת זוגו במעשיהם ויתחייב הפירוד ע"כ יש קושי לזווגם כקריעת ים סוף כי העון ינגד:

והוא פה מאמר מרע"ה לו' הנה לא הוצאתם זכאין ע"פ זכותם רק בכח גדול וביד חזקה על נגדי אשמותם וא"כ איפה מה תתלונן עליהם והלא ע"מ כן הוצאתם:

ושיעור הענין בטענותיי הלא הוא הנה הם לא פעלו העולה רק הערב רב אלא שנמשכו קצותם על פתויים ולו הונח כי גם ישראל עשו או יחשבו כעושים כי קצת' קבלו מהם הלא זכור כי ממצרי' הוצאת' כי שם מוק' טומאה ובה נתגדלו ושבו אל דרכם כראשון והן זה גם לו יונח כי תיקנו הכל בעצ' בצאת' אלא שנזורו אחור כ"ש כי הנה בצאת' בלתי צדיקי' היו כי הלא הוצרכת להוציא' בכח גדול וביד חזקה כאמור ושמא תאמר מה לך לדרך מצרים כי תדמה ותשוה אשמת' זאת אשר היתה אחר קבלת התורה והמצות לאשר עשו בתוך מצרים אשר עדיין לא עמי היו ואנכי לא אלהיהם ולא תדמה כפנויה המזנה לאשת איש הלא ראה ה' והביטה כי הנה טעם זה הוא מספיק אלי אך למה יאמרו מצרים וכו' וראה ועשה לבלתי החל לעיני הגוים שהיה להם פתחון פה לו' שהוצאת' להרוג אותם בהרים והפתחון פה שיהיה להם לקיים דבר זה הוא אומרו ברעה הוציאם שהוא מה שאמרו ז"ל (ש"ר פ' יג) על פ' ראו כי רעה נגד פניכם כי כוכב א' היה גוזר שהיוצאים בזמן ההוא שיצאו ישראל יהרגו וזהו שכפל ואמר יאמרו מצרים לאמר כי מלת לאמר תראה מיותרת אך כיון שמה שיאמרו מצרים יש להם מקום לאומרו מה שברעה הוציאם וזהו לאמר ברעה הוציאם כו' ואמר ולכלותם כו' לומר שאין לדחות טענתם זו ולומר שאם הכוונה היתה להרוג אותם בהרים למה הראם גבורותיו והעמידם בהר סיני שנתפרסם בכל העולם המעמד ההוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל ואם היתה הכוונה להורגם למה לא הרגם במצרים לז"א ולכלותם כו' כי יאמרו מצרים כי אף שקצף הקב"ה על ישראל על עובדם את זולתו מאלהי מצרים במצרים וביקש להורגם לא יהי' לו פתחון פה למה שעדיין לא קבלו עליהם אלקותו ע"כ היטיב להם עד יקבלוהו כדי שאח"כ יהיה לו מקום להנקם מהם בשני דברים (א) להרג אותם בהרים שלא יקברו כאשר אם המיתם במצרים רק לדומן על פני האדמה יהיו לעוף השמים ולבהמת הארץ (ב) והוא לכלותם בשובם אל מעשיהם הראשונים באמור להם עם ה' אלה ויעזבוהו ועבדו ע"ג וינקום נקמת מה שעשו במצרים וזהו ולכלותם מעל פני האדמה כו'. כי במצרים לא היה מקום לכלותם לגמרי מעל פני האדמה כי יכנסו תחת שר מצרי' כגויי הארצות שעדיין לא קבלוהו לאלוה עד לכתם המדברה וא"כ זה יספיק לכשתשוב מחרון אפך. אפי' כבר היה לך חרון אף כ"ש שאמרת ויחר אפי בהם שמורה שעדיין לא חרה אפך. וגם לכשתנחם על הרעה לעמך הם עם בנ"י שלא היו הם עיקר החטא עוד אפשר לתת טוב טעם לאומרו שוב מחרון אפך אך אומרו למה ה' יחרה שמורה שעדיין לא חרה אפו כדברי ית' ויחר אפי כו'. וגם לאו' שוב מחרון קודם גמר התפלה והזכרת זכות אבות והוא כי הקב"ה אמר הניחה לי ויחר אפי עוד שנית שאחר שיחר אפו יכלם עוד שלישי' שיעשה את מרע"ה לגוי גדול ועל שלשתן השיב לו על אומרו ויחר אפי אמר למה ה' יחרה אפך בעמך ועל מ"ש שיחרה אפו ויכלם אמר למה יאמרו מצרים כו' ואם כן ראוי היא שגם אחר שחרה האף תשוב ממנו ולא תכלם ועל מה שאמר ואעשה אותך כו'. אמר זכור לאברהם כו' כמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' מד) ומה כסא של שלשה רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד על של רגל א' והזכיר שבועות האבות ופרט כל א' וא' לו' כי אם היותם ג' וגם נשבע להם לא היה מועיל נגד עונם ומה יעשה א' בלי שבועו' משולשות ולא הטיל וי"ו רק בישראל אפשר על כי בהזכרת אברהם אינו זכרון שלם על דבר ישמעאל וכן ביצחק על עשו ע"כ שיתף את שניהם כאחד:

עוד יתכן דרך שני באומרו ויחר אפי בהם מיושב בכתובים ויצדק בו כפל או' שוב מחרון אפך והנחם וכו' מלבד כי הענין נכון בעצמו והוא בהקדמה שהקדמנו בפ' נח ופ' וירא. והוא כי יש הפרש בין הפקידה הנעשית על ידי משחית אף וחימה ודומיהן לנעשות על ידו יתברך כי הנעשית על ידו יתברך מבחין בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו ולא יחטיא אל השערה להטות משפט גבר אך המשחיתים לא כן כי אם כלה הוא עושה כי כשניתן רשות למשחית לקבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. וע"כ על זאת יתפלל כל חסיד אליו ית' יעשה ע"י עצמו לבלתי השחית הכל. כאשר עשה במצרים שנא' ועבר ה' לגנוף את מצרים כמבואר אצלנו במקומו כי הלא יקשה כי אחר אומרו ועבר ה' לנגוף כו' ידוע הוא כי לא יתן המשחית ועוד למה ייחס הדבר אל הבית ולא אל עצמם כי אמר לבא אל בתיכם ולא אמר לנגוף אתכם:

אך הנה סיפרו רז"ל שם פ' י"ח) כי הרשעים המצריים היו משלחים בכוריהם לשכב הלילה בבתי ישראל באומרם כי שם ינוחו על משכבותם בקרב בנ"י כי לכל בנ"י יהי' אור במושבותם ולא יעלה מות בחלונם ולא יבא בארמנותם:

אמנם הוא ית' היה מבחין וממית בכורי מצרים השוכבים על מטות בכורי ישראל ממית אלו והחיה את אלו ובזה יאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים ותדע למה לא ע"י משחית הלא הוא כי הלא ופסח ה' על הפתח מה שלא יעשה כן המשחית והנה עדין היה אפשר לתקן כי יצו ה' את המשחית ישמר פן ואל יבא אל הבית לז"א הנה יש עוד טעם ב' והיא לא יתן המשחית לבא אל בתיכם והוא כי הלא לנגוף את המצרים המתחבאים בבתי ישראל צריך לבא אל תוך בתי ישראל לנגוף אותם. וע"כ אם היה משלח הוא ית' את המשחית לבא אל בתי ישראל לנגוף את בני המצרים כי ימצא שם את בכורי ישראל גם הם ולא יבחין ויהרוג אלו ואלו הטמא והטהור יחדו וז"א ולא יתן המשחית כו'. לו' הנה עוד טעם שני שעל כן ועבר ה' לנגוף את מצרים בעצמו ולא ע"י משחית כי הלא לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אשר יצוה שהם בכורי מצרים פן ע"פ דרכו יהרוג גם בכורי ישראל כי לא יבחין:

ובזה נבא אל הענין אמר הוא ית' למשה הניחה לי כלו' הניחני שלא אפקוד פקידה זו בעצמי רק ויחר אפי הוא המשחית הנקרא אף ועל ידו אכלם כי לא יבחין בני צדיק לרשע. עם שלא יבצר מהיות צדיקים רבים בקרב ישראל. ואעשה אותך לגוי גדול ע"כ השיב מרע"ה ואמר לו יונח שתפקוד חטאת' למה ה' יחרה אפך בעמך שתניחם ביד אף ה' באופן יעשה כלה. ולא ע"י עצמך אחרי שאתה החילות לעשות עניינך על ידך אשר הוצאת מארץ מצרים ע"י עצמך ולא הנחתם ביד שליח כי ע"כ היה בכח גדול וביד חזקה להכריע מנגדם כמבואר למעלה למען חיותם מש"כ אם עשית ע"י שליח כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' ט"ו) על הנני יוצא בתוך מצרים משל לכהן שהיתה תרומתו בבית הקברות כך הקב"ה היתה תרומתו שהם ישראל במצרים ונכנס במקום גילולים שלא לאבד תרומתו שהוא כמפו' אצלנו במקומו כ"א לא הי' בעצמו לא היתה הצלה לישראל חלילה ועוד למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם כדי לכלותם ע"י כח הרעה ולא הוציאם בעצמו:

הנה מכל הטעמים האלו ראוי שוב מחרון אפך שלא תניח את האף יחרה בעם ואחר שהטעמים אלו יספיקו לעכב עשותך ע"י שהוא העדר כליה אני מוסיף ושואל שלא תאמר הנה אעשה כדבריך שלא אשליט את האף אך בעצמי אשמידם ולא אעזוב כ"א הצדיקים בלבד ונא אכלם כ"א אשר לא היה ספק בידו למחות כי הנה גם זאת אבקש ממך והוא והנחם על הרעה לעמך:

ועל השאלה הב' הזאת אמר זכור לאברהם כו' וע"כ לא אמר שוב מחרון כו' והנחם כו' אחר זכירת האבות כי הטענות הראשונות היו לבטל הכליה שע"י האף וזכור לאברהם כו' היה על אומרו והנחם כו' דסליק מיניה הענין הוא כמאמרם ז"ל במקום אחר כי אלו אכלו האבות פירות מעשיהם בעה"ז מה היו מניחים לבניהם בעת צרתם:

ובזה יתכן למצא טוב טעם אל או' ית' לך ולזרעך נתתי כו' כי הלא לאבות לא נתן ורז"ל אמרו שהוא לעתיד וע"ד הפשט יתכן היה כדי להניח מתנתם לבניהם אחריהם שאם לא יזכו לנחול את הארץ בזכות אבותם וכאשר החזיקו להם טובה רז"ל שעם שאמר הקב"ה לאברהם לך ולזרעך כו' עם כל זה קנה בדמי' קבורתו וכן יצחק נצטער בבארות ויעקב קנה מקום אשר נטה שם אהלו וזה יאמר פה זכור לאברהם לומר אל תעשה כאלו לישראל אתה מטיב כ"א לאבו' עצמם כאלו הם מקבלים חלקם שנתת להם וזהו זכור כו' כלומר לו תזכור ותתן לו חלקו וכן ליצחק ולישראל ומה הוא שתזכור למו הלא הוא שנשבעת להם בך שהוא לתת להם ואח"כ ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כו'. והארץ הזאת אשר אמרתי לתת לכם בעצמכם אתן לזרעכם במקומכם כאלו נתתי לכם וע"י כן גם בהעדר זכותם ונחלו לעולם ואם כן איפה גם שלא יהיו כדאים תן לאבות מה שנדרת להם כי אלו נכנסים במקומם ולא תעזבם עד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ולשמא יאמר הוא ית' אותם המתי מעט צדיקי' אשר אשאיר בקרבם אנחיל להם את הארץ ע"כ אמר ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכו' לו' כי אשר ארבה אותם אתן את הארץ כלו' ולא שתמעיט' ותתן להם את הארץ אחרי כן. וזולת מה שכתבנו על צרפו את יצחק עם אברהם שלא הטיל וי"ו רק ביעקב יתכן כיון טעם כתוב אצלנו במקומו תחת מה עשה ה' ככה שלא נשבע רק לאברהם וליעקב. וליצחק אמר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך שייחס השבועה אל אברהם אך הוא כי הנה ידוע כי לאברהם תתייחס מדת חסד כמד"א חסד לאברהם והדין והרוגז ליצחק כד"א ופחד יצחק והאמת והרחמים ליעקב. והנה בהשבע הוא ית' לכל א' מהם הוא לכל א' ע"פ מדתו. וא"כ היה נמשך כי שבועתו את יצחק לא תהיה רק ע"פ מדת הדין בהיותם ראוים בדין ולא על צד החסד והרחמים וא"כ לא היו זוכים אם לא בהיותם צדיקים גמורים ע"כ מה עשה הוא יתברך לא נשבע ליצחק בפני עצמו רק אמר לו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אשר ידוע כי היתה בבחינת החסד ולא בבחינת הדין והוא מאמרנו על פ' אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק כי שבועתו של אברהם כרת ליצחק ולא של יצחק ע"פ בחינתו:

ויתכן כי ע"כ גם משה חברם את אברהם ויצחק למען זאת לבלתי זכור מדה"ד בדבר רק שיזכור מה שנשבע להם בבחינת החסד ולא בבחינת הדין וע"כ חיבר ודיבק יצחק עם אברהם כי אשר נשבע להם היה ליצחק בבחינת חסד לאברהם יזכרם ה' עתה ואז וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות שהוא ע"י האף ואף גם זאת לא ניחם רק על הרעה אשר דבר לעשות לעמו אך לא על הטובה אשר דבר לעשות למשה לעשותו לגוי גדול נאמר ובני רחבי' רבו למעלה שהוא למעלה מס' רבוא גם רמז כי לא ניחם רק על אשר דבר לכללות עמו אך לא לאשר חטא לו כמאמרו ית' אחרי כן באומר מי אשר חטא לי וכו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.