הכתב והקבלה/שמות/לא

הכתב והקבלה שמות לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

י

בגדי השרד. פתרון מלה זו קשה מאד, ואמר ר"י סג"ל לאנדא, שרד לשון יתרון כמו שנאמר עד בלי השאיר לו שריד, וכ"ה מדרש חז"ל (יומא ע"ב), והיינו לפי שנא' (לקמן ל"ו) והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, ולא נאמר מה נעשה ביתרון הזה, לכן למען חזק לב המתנדבים פן יחושו לעצמן שיהיה הנותר מוטל בבזיון ככלי אין חפץ בו מיד כאשר נצטוו אל הרמת תרומת הקדש, להפיס דעתם לזרזם הובטח להם מאז מראשית כי גם מן היתרון יעשו בגדי קדש וגם אלה יעלו לרצון לשרת בקדש, וממילא יובן כי על כן לא הוזכר בצוואת עשיית הבגדים ענין בגדי שרד, ולאשר לא נודע מתחלה שירות בגדים אלה ומה יעשה בהם לזאת עשו מן היתרון הזה מעשה אורג יריעות ישרות מבלי שום תמונת לבוש, למען יהיו מוכשרים לכל דבר אשר יהיה צורך באלה ועשו כזאת מכל אשר נמצא בידם נותר הנשאר לפניהם אחרי עשותם כל בגדי כהונה אשר נצטוה עליהם בפרטות, ועשו כל אלה מכל מין לבדו מן התכלת והארגמן ומן תולעת השני, אמנם מן השש לא נמצא בידם נותר להעשות ממנו בגדי שרד, ולכן (שמות ל״ט:ג׳) לא הוזכר שש, וכן בפ' מסעות (במדבר ד׳:ז׳) שם נאמר כי על הארון מלמעלה בגד תכלת ועל השולחן יתנו בגד תולעת שני ועל המזבח בגד ארגמן, ומאין היו להם אלה הבגדים הלא המה את אשר עשו מן הנותר לפניהם הן המה בגדי השרד, ומן השש לא היה הנותר לכן לא נעשה עמו דבר, ולפי המבואר שם הנאה להם להקראות בגדי השרד ותרגומו (געוואֶנדער פאן דען איבערבלייבענדען שטאָפפען), ואפשר שע"ז רמז הראב"ע בפי', ושמעתי גם הרב החזקוני פי' כן. והגר"א אמר בגדי השרד הוא כפרש"י והמפרשים, ומה שדרשו ז"ל על בגדי כהונה (יומא ע"ב), לשון בגדי דרשו, דלא שייך בגדי כ"א בלבושי אדם, וז"ש ומאי בגדי וכו' לרמז על בגדי כהונה כדרך מדרשם, ולא פי' כאן, ומפרש והולך בפ' במדבר, ואמרה התורה כאן בגדי השרד כפי' א"ע והרמב"ן ז"ל שיעשו מכל מין בגדים כרצונם ואח"כ בעת נסיעתם פי' מה לעשות מכל מין ומין:

יג

אך את שבתתי. לשון רש"י אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן השיב עליו וכתב לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצוה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותם בשבת; אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין אותו, וכ"א ביומא מנין שספק נפשות דוחה שבת אך את שבתותי תשמרו מיעוט, ע"כ. ומהרי"א חשב להשיג על הרמב"ן בזה, ואמר לא נוכל להכחיש שמלת אך במקרא תמעט ממה שנזכר למעלה, ושזה הוא שמושה המיוחד, כי הנה נאמר לנח אחרי שהותר לו אכילת בשר, כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה אך בשר בנפשו דמו ל"ת, שענינו אע"פ שהתרתי לך אכילת הבשר לא התרתי לך רק השחוט לא האבר מן החי, עכ"ד. ולדעתי אין מזה תשובה על הרמב"ן כי ההבדל שבין מלת אך למלת רק הוא, שמלת רק נאמר על היציאה מן הכלל בדברים שבעצמם בלתי שוים זה לזה, כמו רק את בני לא תשב שמה, שהנקיון מן השבועה והשבת הבן הם דברים נבדלים ואין להם שום התדמות זה לזה (לעדיגליך, נור, בלאָס); ומלת אך תשמש על היציאה מן הכלל בדברים שיש ביניהם איזה דמיון ויחס (אויסנאהמע), כמו אך בכור שור לא תפדה, אחר שהשוה הכתוב תחלה כל בע"ח לענין קדושת בכורה הוציא את הבהמה הטהורה לענין פדיה במלת אך, ולזה באיוב נאמר תחלה הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך, כי האדם וקניניו אין בהם שום שווי זה לזה ואינם שני חלקים העושים כלל אחד, לכן יפול על יציאת גוף איוב מכלל ההפסד המתהוה בקניניו לשון רק, אמנם אחר כך אמר הנו בידך אך את נפשו שמור, כי הגוף והנפש הם שני חלקים העושים כלל אחד לכן על יציאת הנפש מכלל ההפסד המתהוה בגוף יפול לשון אך, כמבואר בדברי הרש"פ. הנה עפ"י הדברים האלה לא נוכל למעט ממלת אך הנאמר כאן בשבת ממלאכת המשכן הנזכר למעלה, כי מלאכת המשכן ושביתת שבת הם שני דברים ההפכיים, זה עשיית מלאכה וזה בטול ממלאכה, והיה ראוי לומר לשון רק את שבתותי ולא מלת אך; והא דממעט אבר מה"ח במלת אך, צודק מאד כי האבר הוא חלק מן החי ושפיר שייך בו לשון אך, אמנם פה בשבת ממעטינן ממלת אך משבת עצמו להורות שאין השביתה מן המלאכה כוללת כל מה שנכנס בגדר המלאכה, כי אמנם ישנם היוצאות מן הכלל ומיעטו סכנות נפשות וכדומה; ועד"ז אמרו בפסוק אך בעשר לחדש השביעי יום כפורים, שממעט שאינו מכפר לשאינם שבים, וכן אך בחמשה עשר לחדש השביעי תחגו את חג הסכות, ממעטינן שאין החג דוחה שבת (ע' רש"י), בכולם מיעוט האך בדבר המצוה, וכן אך ביום הראשון תשביתו דלדעת רז"ל הך ביום הראשון הוא יום ארבעה עשר וממעטינן במלת אך שמקצת יום ממנו אינו בחיוב השבתה כ"א בחלק ממנו הוא אחר חצות:

שבתותי תשמרו וגו'. בא לשון יחיד על רבים, כי טעם שבתותי בעבור כי שבתות השנה הם רבים (הרמב"ן); ולפי המבואר (לעיל כ' י') בשם שבת שיש פי שנים בהוראתו, האחד ענין הבטול וההפסק ממלאכה, והשני ענין ישוב הדעת לענינים אלהיים (בעזיננונגסטאג), אם כן יש בכל שבת ושבת שתי שביתות, שביתת הגוף מעסקי עולם, ושביתת וישוב הנפש להתעסק בענינים רוחנים אלהיים, ואין שביתת הגוף לבדה עיקר ותכלית קיום עשה דשביתת שבת, כי אמנם אינו רק סבה גורמת אל שביתת וישוב דעת הנפש, והיא השביתה התכליתית המכוונת, ועל זה באה האזהרה כאן שבתותי תשמרו, ירצה בכל שבת ושבת תשמרו שתי שביתות, שביתת הגוף ממלאכת מעשה, ושביתת הנפש במלאכת עבודת ה'; ולהיות ששתי שביתות אלה זה לזה כמסובב מן הסבה ולא יתפרדו, כי באמת אחת הנה, השביתה הראשונה היא הכנה לבוא אל תכלית השביתה האמתית, לכן אמר הכתוב על שתיהן שהן אחת באמת לשון יחיד כי אות היא, ויתכן כי על כוונה זו ארז"ל, אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, אין כוונתם על שתי שבתות בזמנים נפרדים, כי אם על שתי שביתות אלה אשר יתלכדו ולא יתפרדו ביום אחד, ואחת הנה באמת, בגוף ובנפש:

מקדשכם. פי' בו, אות היא על הקדושה, אחר שנתן לעמו ישראל יום מנוחה, יום שהוא ית' נח בו, ומהרי"ע ומהרי"א מאנו בזה, ופי' שבזכות קיום מצוה זו נתקדש בשבת הבא אחר המות; ואין זה דרך הפשט, גם התורה אמרה אות היא ביני וביניכם, הרי שהשבת אות היא לבני ישראל וגם אליו ית' כביכול, כמו הקשת שהוא לאות בינו ית' ובין כל הארץ, שהוא ית' יזכור הברית מצדו כביכול, והיא לאות ולבטחון ליושבי תבל להשמר משטף מי המבול; ונראה לי כי שם קדושה ענינה ההתעלות וההתרוממות על דבר פחות המדרגה, לכן אחר צווי על העריות ומאכלות אסורות אמר (ויקרא כ׳:כ״ו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וצונו הוא ית' קדושים תהיו כי קדוש אני, כיון שהוא ית' נהג עם האומה הישראלית בהנהגה נפלאה נגד חקי הטבע ביציאת מצרים על הים ובמן וכדומה הרבה, לכן האומה מחוייבת להתקדש במחשבתה ובמעשיה נגד טבע לבבה ולשמור חוקי ה' (עי' רנ"ו שם), ועל זה אמר שם והתקדשתם והייתם קדושים, ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם כי אני ה' מקדשכם, וכבר ביאר המשורר האלהי, אלהים בקדש דרכך אתה האל עושה פלא גאלת בזרוע עמך וגו' ראוך מים יחילו, הנה ביאר שההנהגה הנסית ממנו ית' עם האומה הישראלית נקראת דרך הקדש, וכן המתרחק מתאוות הזנות ומאכלות אסורות נקרא קדוש, ר"ל מופרש ומובדל, וכן המתרחק מתאוות הממון של איסור שמונע א"ע ביום השבת מעסקי העולם נקרא קדוש, ועז"א ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, שמתרחק בה מתאוות הממון נגד טבע ויצר הלב, ויום השבת נתן לאומה הישראלית לשום דעתה על הנהגתו ית' עמה בדרך הקדש בהנהגה הנפלאה נגד חוקי הטבע, והמתרחק ממלאכה ועסק ביום השבת ועושה בזה נגד טבע לבבו המתאוה אל רבוי ותוספת הקנינים הזמניים, נותן בזה אות על אמונתו שהנהגתו למעלה מחוקי טבע היצירה; הנה באופן זה שמירתנו את יום השבת על כוונה זו היא גם כן לאות אליו ית' להחזיק עמנו תמיד הנהגתו זאת, ואף שמדרך מהלך הטבע מיעוט העסק ימעט הרווחת הממון, הוא ית' ישלח שפעת ברכתו בדרך קדשו להשלים בימי המעשה מניעת ההרוחה. - ודי בזה למאמין. -:

יד

מחלליה מות יומת. היה ראוי לומר מחללה למ"ד קמוצה ומפיק ה"א לשון יחיד וכדסיים מות יומת ליחיד, וכבסיפא כל העושה, ואמר מחלליה ביו"ד הרבים, כי אף שהמחלל הוא יחיד מ"מ חלולו הוא בשתים, חד בגופו וחד בנפשו, בעשיית מלאכה עובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה בפועל ידיו, ומבטל עשה דיום השביעי שבת לה"א בנפשו, כי עיקר המכוון בעשה זו, לייחד דעת נפשו ומחשבתו לענינים אלקיים, (כמבואר יתרו כ' י') כי בשביתת הגוף ממלאכה לבד עדיין לא קיים עשה דשבת לה"א, אם לא נמנע רק מלעבור אלאו דלא תעשה כ"מ, ואינו מייחד נפשו לענינים אלהיים, נמצא בשעה שעושה מלאכה מחללו בכפלים, עובר על ל"ת בגופו, ומבטל העשה בנפשו, לכן אמר מחלליה בלשון רבים, יחיד הוא ומחללו בכפליים בשני חלקי עצמותו. כמו שהשבת היחידי קראו הכתוב שבתותי בלשון רבים, לפי שיש בו שתי שביתות, שביתת הגוף ממלאכה, ושביתת הנפש בישוב דעת ענינים אלהיים, ככה המחללו נקרא בלשון רבים מחלליה, כי חלולו בגופו ובנפשו:

כי כל וגו'. מלת כי צריך ביאור, כי לא יתכן לתת טעם על חיוב מיתת ב"ד לפי שחייב כרת בידי שמים, ונ"ל כי שם כרת ענינו פירוד החבור, אמר ספר כריתות על פירוד הדבקות שהיה בין איש לאשתו, ואמר נכרתו מי הירדן על פירוד חלקי המים זה מזה, ככה האיש הפרטי הפורש את עצמו מכלל האומה הישראלית ויבדל ממנה באמונתו ודתו הוא נכרת ונפרד ונבדל מהם, וזהו לשון ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ר"ל שנפרד ונבדל האיש הזה מקהל עדתו, חוץ מכריתות הנפש בעולם הרוחני (אויסגעשיעדען), וטעם המקרא לפי"ז לתת סבה וטעם על התחייבו עונש מיתת ב"ד, לפי שבחללו לעיני כל את יום ש"ק, בזה הבדיל עצמו מכלל ישראל שומרי שבת, לכן ראוי לבער האיש הבליעל מקרב מחנה ישראל, למען לא תספה צרעת המרתו זאת גם לאחרים מקהל עדתו; ויראה שממקרא זה יצא לרבותינו לומר המחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה, כי לפי המבואר הדבר מפורש בלישנא דקרא, שהמחלל את השבת הוא נכרת ונבדל מעדת ישראל. ערש"י בפסוק הנפש ההיא (לעיל י"ב ט"ו):

טז

ברית עולם. לפי המפרשים יחסר בשם ברית הלמ"ד הראוי, ונ"ל טעם המקרא, ע"י שמירת השבת אשר פונה בו מכל עסקי גופניים ומשמר השביתה האמתית והוא שביתת הנפש, לפנות דעתו ומחשבתו ביום הזה לענינים רוחניים אלהיים לבד (כמבואר למעלה בשם שבת), בזה יפעול כל איש ישראל בבניו ובדורותיו אחריו שישימו על לב לדעת ולהבין שאין עסקי ועניני עוה"ז המה החיים העיקרים, כ"א קנין השלמות התכליתי הוא המכוון והמיועד האמתי, והוא בחירת וברירת החיים הנצחיים, ושם ברית ענינו הבחירה (דיא וואהל) כמ"ש למעלה בפ' נח, ושם עולם, ענינו הנצחית (דיא עוויגקייט) המיועדת לנפש בהצטררה בצרור החיים הנפשים, ופעל לעשות, כמשמעו הפעולה וההשתדלות (בעווירקען), ומלת את כמו עם:

יז

שבת וינפש. להמפרשים מוסב על הש"י ונאמר לסבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. ול"נ כי שבת וינפש אינו מוסב על הבורא ית' כ"א על מעשה הבריאה, והוא פועל סתמי, כלו' ביום השביעי פסק ענין הבריאה (עס האט אויפגעהאֶרט), כי אחר שברא הוא ית' תחלה מן האפיסה המוחלטת כח אחד לקבל צורה ולהוציא ממנו צורות הנבראים (והוא הנקרא חומר ראשון היולי), ובכח אותו החומר הראשון נתן הוא ית' הכנה להוציא ממנו תולדות הנבראים ולהלבישם צורות; הנה כל ששת ימי המעשה היה החומר הראשון הלזה בתנועה תמידית ברצון הש"י להוציא את הנבראים מן הכח אל הפועל, ועז"א הכתוב, ששת ימים עשה ה', ר"ל בהמשך זמן ששת ימים השפיע הוא ית' כח העשיה להתנועע ולהוציא את כל הנבראים שהיו מושפעים בכח החומר הראשון, ולפי שיציאת הנבראים מן החומר הראשון לא היתה רק מרצון צוויו ית', נתיחסה פעולת הבריאה אליו ית', ונאמר עשה ה', כי בכל הפעולות אף הנעשות ע"י אמצעי מיחסים אותה אל המסבב אותה בצוויו, כמו ויקח בן הבקר אשר עשה הנאמר באברהם, אף שלא נעשה ממנו בעצמו רק ע"י נערו, ככתוב ויתן אל הנער לעשות אותו, וכן ביוסף וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, כתרגומו הוא היה מפקד לעשות, ככה יציאת הנבראים מן הכח אל הפועל מן החומר הראשון שהיה מושפע ממנו ית' בכח כללי להתנועע ולהוציא את הנבראים מיוחסת אליו ית', (עי' רמב"ן בראשית מענין חומר הראשון), ובסוף יום הששי בהתחלת יום השביעי פסקה מלאכת בריאה זו, על זה אמר וביום השביעי שבת ר"ל פסק. וכן וינפש אינו מוסב כ"א על הנבראים, וטעמו כל אחד נעשה בעל נפש, כי בששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמות קיומם הראשון, לעמוד במצבם שנבראו, באין כח להיליד בדומיהם להתמדת קיומם, והיו דומים כפגרים מתים, ככל חומר שבהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל, ובשבת הגיעו הנבראים לשלמותם האחרון להוליד בדומיהם שבזה יתמידו קיומם במין, ואחרי שהגיעו להיות בעלי קיום, נעשו בעלי נפש, כי כל דבר שיש בו נפש הוא קיים, וזהו וינפש, כי לפי המבואר (בבראשית בויברך את יום השביעי), שבששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמותם הראשון, והוא תכלית ההוי', שלמות מציאותם לבד מבלי שיולידו בדומיהם, אמנם ביום השביעי השפיע בהם הבורא ית' את שלמותם האחרון, והוא תכלית ההויה, שיוכל כל דבר לפעול מעצמו להוליד בדומה להתמיד קיומם במינם, והוא הוית עצם מעצם ע"י המרת הצורות, כענין הויות ההוות בעולם, הביצה מהטפה והאפרוח מהביצה וכדומה, והוא באמת שלמות תכליתם, כי זה העיקר בכוונת הנבראים, שלא נעשו רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הוית העולם ויישובו, והכל לא נברא אלא בשביל דבר זה, שיוכלו לפרות ולרבות כדי לקיים העולם, והוא הנכלל לדעתי במלת וינפש (וואורדע בעלעבט). או יהיה טעמו שהושפע בהם כח הנפישה והרבייה, כי עיקר שרשו שתי אותיות פש, שהונח על הרבוי בכמות, כענין נפשו עמך על ההרים (נחום ג׳:י״ח) וכמ"ש במשפטים בוינפש בן אמתך, (דעס פאְרטלעבענס פאֶהיג). והרע"ס כ' וביום השביעי שבת, בו היתה המלאכה שלמה ובשלמותה תהיה מנוחה. וינפש, נעשה השביעי בעל נפש יתרה והיא תוספת הכנה להשיג. הנה הסב ג"כ מאמר זה על הבריאה לא על הבורא ית'. והרשב"א בחידושיו לאגדות פ"ד דתענית פירש וינפש, אז נבראת נפש העולם, ע"ש. התבונן! לפי שיום השביעי הזה נתיחד בעת הבריאה שהשיגה הבריאה בו שלמותה האחרון לקיום נצחיותה, לכן נתיחד ג"כ יום לנו, להשגתינו בו השלמות הנפשי, אשר רק בזה תלוי קיום נפשותינו בנצחיותה, וזה אינו כ"א ע"י שביתת וישוב דעת הנפש, המכוון בשם שבת לפי הכוונה השניה:

יח

כתובים באצבע אלהים. לשון זה נאמר למפרשים ע"ד משל בבן אדם, כי חפצי ה' יקום בדברו לבד; אמנם כדי להרחיק ממנו ית' כל עניני ההגשמה בתורתו הקדושה בתכלית הריחוק, נ"ל בזה כי כמו שהונח על אבר האדם שיכולים לפשוט ולהושיט בו שם יד, שהוא מן גמול ידו הדה (ישעיה י"א) שתרגומו יושיט (רייכען, האנד) ככה הונח על אבר האדם שיכולים לתפוס ולאחוז בו שם אצבע, משרש צבע (האל"ף לתאר בשם) שמהוראתו ג"כ האחיזה והתפיסה, ולכן הונח שם זה על החיות הדורסות אשר פעולותיהן האחיזה והתפיסה, מזה אמר (ש"א י"ג) גי הצבעים תרגומו אפעיא, וע"ש רש"י (ועי' אולה"ק שיש להוראה זו דומים בלשון ישמעאל בערבי ובסורי), וכן אוזן הכלי שאוחזין אותו בו נקרא בית הצביעה (רפ"ג דחגיגה), (ואפשר שמטעם זה מתחלף שם אזני בשם אצבון במשפחות בני גד, פינחס כ"ז ט"ז), והנחת שם צבע על הגוונים והמראות (פארבען) ג"כ לדעתי ע"ש האחיזה, כי תכלית תערובת סממני הצבע וכל תקוני חומר הצבע אינם באמת רק להכשירם ולהכינם להיותן ראויים לאחיזת הצבע בנצבע להתדבק יחד עד שיקלוט העין יפה, וההוראה העיקרית משם אצבע, אבר האחיזה (פאססונגסגליעד), ולזה יש לפרש שם אצבע כאן לפי הוראתו העיקרית ר"ל אחיזה ותפיסה, כי לדרז"ל היו אותיות הלוחות אויריות ועומדים בנס (עמ"ש בפ' חרות על הלוחות), והיו א"כ אחוזים ודבוקים יחד במקום מושבותיהם ע"ד הפלא, ולזה אמר כתובים באצבע אלהים, כלומר אחיזה ודביקה נפלאה (דורך וואונדערבארע האלטונג, פאססונג), ושם אלהים לפי"ז כמו חרדת אלהים, להגדיל ולהפליא את הדבר למעלתו. וע"ד הפשט יאמרו המפרשים בכוונת אצבע אלהים, ליחס מכתב הלוחות אל הש"י לבדו, שלא נעשה לא על ידי מלאכה ולא ע"י פועל טבעי כ"א ברצון השם וחפצו לבד, וכמש"ר כי מכתב הלוחות הוא מן הדברים שנעשו ע"ש בין השמשות, ונכון הוא, אמנם מה שיאמרו כי לשון אצבע הוא על מנהג האדם, אינו מתיישב על הלב, ונ"ל שהוא דומה לשאר שמות שמנהג הלשון בהם לשמש שם דבר גם פעולתו, כשם רגל שהוא אבר התנועה, וישמש גם על פעולת התנועה וההלוך, כל העם אשר ברגליך כלומר ההולכים אחריך, וכן אם תשיב משבת רגליך, ושם עין שהוא לאבר הראות ישמש גם על פעולת הראייה עיני בנאמני ארץ, לבבתני באחת מעיניך שר"ל השגחה והבטה. וכן שם פה, לשון שפה שהם איברי הדבור ישמשו גם על הדבור, היש בלשוני עולה, לשון כשדים (שפראכע) על פי פרעה, על פי ה' יחנו כלומר צוויו ודבורו, שפת לא ידעתי אשמע; הנה יהיה שם אצבע דומה להם, שהוא אבר העשייה, וישמש כאן על פעולת העשייה, ותרגומו (דורך איינווירקונג), ופעולות הש"י ע"י חפצו ורצונו לבד, ובזה נמלטנו מן ההגשמה. ועמ"ש בפ' בבא באצבע אלהים דחרטומי מצרים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.