משאת המלך/ויקרא/יד

משאת המלך ויקרא יד

משאת המלך על התורה - ויקרא יד פרשת מצורע

ב

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד ב)

בתו"כ (כאן) תורת המצורע בכהן, מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן, אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן, מנין שחיטת צפרים והזיית דם ציפור ותגלחתו בכהן, ת"ל תורת המצורע בכהן כו'. והשעה"מ (בפי"ב מהל' ע"ז) הביא דהקשו מהכא על מה שכתבו התוס' בשבועות (ג'.) דיש להקשות מפני מה דחי מ"ע דגילוח מצורע לאיסור הקפה, הרי אפשר לקיים שניהם ע"י שיגלחנו נכרי, ותמוה דהא הגילוח הוא בכהן כדדריש התו"כ.

ובספר אהל דוד (שבועות ג.) תירץ בשם ר' משולם איגרא דכיון דבאם היו לו רק ב' שערות מתקיים בהם מצות גילוח, א"כ כונת התוס' דאפשר דהנכרי יגלחנו וישאיר ב' שערות שאותן יגלח הכהן, דעל ב' שערות האחרונות כבר אין איסור הקפה שהרי הוא כבר מוקף. ועיין בספר אמרי משה (סי"ב סק"ב) מש"כ בזה.

וביאור הדברים נראה, דהגם דמצות הגילוח היא בכל השערות [וכמש"כ שם האמרי משה], מ"מ א"צ כהן אלא לב' שערות האחרונות, וזהו לפי דהדרש בתו"כ שצריך גילוח ביד כהן, אין המכוון דמצות הגילוח יעשה בכהן, אלא שטהרתו וטומאתו ביד כהן, הלכך כיון דהמטהר הרי אינו אלא ב' שערות אחרונות, נמצא דכל ההקפה יכול לעשות נכרי, והכהן יגלח רק ב' שערות אחרונות שהם המביאים לטהרתו.

יד

ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית (יד יד)

תנן בנגעים (פי"ד מ"ט) הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו, ידו ונתן על בהן ידו, רגלו ונתן על בהן רגלו. והעירני ח"א מפני מה צריך להכניס ראשו ידו ורגלו, ולא סגי בהכנסת תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו בלבד, ואדרבה עלינו למעט בביאת טומאה של מחוסר כפורים למקדש.

והנה בסנהדרין (מ"ה:) אמרו אם בעינן קרא כדכתיב תנאי היא, דתנן אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית, ר"א אומר נותן על מקומו ויוצא, ר"ש אומר נותן על שמאלו ויוצא. והנה להנך תנאי דלא בעו קרא כדכתיב ונותן על מקומו או על שמאלו, וקשה הרי לא מתקיים בכך כלום ממה שאמרה תורה ליתן על בהן הימנית, ועכצ"ל דעיקר ההלכה היא ליתן על ידו, והקרא כדכתיב מוסיף ומפרש איזה יד ואיזה מקום ביד, ובאם לא בענין קרא כדכתיב נשאר עכ"פ עיקר הדין שהוא ידו.

ומהשתא נראה דאפי' למ"ד בעינן קרא כדכתיב, מ"מ עיקר ההלכה הוא נמי על ידו ועל רגלו וכמו"כ על ראשו, אלא שהתורה גם הוסיפה פרט שהמקום שבידו ובראשו יהיה זה בבוהן ובאוזן ובימנית, אבל עיקר דין הנתינה ה"ז מתנת הראש ומתנת יד ורגל.

ואשר לכן מובן נמי דלכך צריך להכניסם לראש יד ורגל לבפנים, שהרי בהם נעשית הטהרה, וכמו שבוהן גופא צריך להכניסו בפנים, ולא סגי שיצמצם להקריבו עד לפתח ויתן הדם עליו, והטעם כיון שזו עבודה בו לכך צריך להיות הבהן בפנים, וא"כ ה"נ מאחר שנתבאר דדין העבודה הוא בראש וכן ביד וברגל, לכן מובן מה שצריך להכניסם לבפנים, ואכתי צריך להתיישב בדבר אם יתכן לחדש זאת. [א"ה, יל"ע א"כ למה הצריך ר"א מקומו דמשמע דשאר ידו לא, ואם נימא דעיקר ההלכה זהו רק ידו במקום הבוהן, א"כ ה"נ אין לו להכניס כולא ידא אלא את מקום הבוהן בלבד וצ"ת. ויעויין בחזו"א (נגעים סי"ב סק"כ) שכתב נמי כעין זה].

כט

והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפר עליו לפני ה' (יד כט)

כתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' מחו"כ הל"ה) גמר הבהונות, ואח"כ נשפך הלוג קודם שיתן שאר השמן שבכפו על ראש המטהר, א"צ להביא לוג אחר, שמתנת הראש אינה מעכבת, שנאמר והנותר בשמן, ומיתר השמן, ע"כ. וכבר הביא הכס"מ דתמה בזה הר"י קורקוס ממש"כ הרמב"ם לעיל בפ"ד (הל"ב) דהנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המתטהר, ואם לא נתן לא כיפר, וה"ז סותר למש"כ כאן דמתנת הראש אינה מעכבת.

והקרן אורה בזבחים (ו'.) כתב ליישב דהרמב"ם הכא מיירי דהגם דנשפך הלוג, אבל נשאר שמן בכפו כדי לתת על ראש המטהר, וקמ"ל הכא דאין הלוג מעכב, כלומר שא"צ שיהא קיים בעת נתינת השמן על הראש, ע"ש. אולם יישוב זה קשה לכאורה דהא כתב הרמב"ם הכא דמתנת הראש אינה מעכבת, דלפי"ד הקרן אורה הוי פירושו אינה מעכבת לענין שיהא הלוג שלם, וזה הרי לשון דחוק.

ונראה לומר דכל דינא ועיכובא דמתנת הראש הוא באם נשאר שיריים, אבל היכא שנתן כל השמן שבכפו על הבהונות ולא נשאר שמן בכפו אזי באמת אינו מעכב, דרק היכא דנשאר בכפו ולא נתן למתן הראש אז כתב הרמב"ם דאם לא נתן לא כיפר, ונראה דלזה כיון הרמב"ם במש"כ דמתנת הראש אין מעכבת שנאמר והנותר בשמן ומיתר השמן, ור"ל דכל עיקר דינא דמתנת הראש נאמר אך בנותר מהשמן בכפו, אבל אם לא נותר לא.

ולפי"ז נוכל לבאר דברי הרמב"ם במש"כ ואח"כ נשפך הלוג וכו', דהיינו דוקא השמן שבלוג, אבל בכפו נשאר כדי ליתן מתנת הראש, וקמ"ל דא"צ שיהא הלוג קיים בשעת מתנת הראש וכמוש"כ הקרן אורה, והשתא א"ש מה דסיים הרמב"ם שמתנת הראש אינה מעכבת, דה"ז נתינת טעם דלכך אין קיום הלוג מעכב בעת נתינת מתנת הראש, לפי דמתנת הראש אינה מעכבת בלוג ואינה ענין ללוג, דהא נתבאר דכל דינא דמתנת הראש הוא אך ביתר השמן בכפו שנתן ממנו לבהונות, אבל בלוג גופא אין דין כלל ליתן ממנו מתנת הראש, הלכך לא בעי שיהא קיים.

לו

וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' ולא יטמא כל אשר בבית (יד לו)

תנן בנגעים (פי"ב מ"ה) וצוה הכהן ופינו את הבית ואפי' חבילי עצים ואפי' חבילי קנים. ובמשנה למלך (הל' טו"צ פי"ד ה"ד) הביא דמסוגיא דמו"ק מבואר דחדשה תורה בבית המנוגע שמטמא אפי' חבילי עצים וחבילי קנים, ותמה מסוכה (י"ב.) דאין מסככין בחבילי עצים משום גזירה דתעשה ולא מן העשוי, והלא מדינא א"א לסכך בהן דהרי מקבלין הם טומאה בבית המנוגע, והרי אין מסככין בדבר המקבל טומאה.

ונראה פשוט שהרי כל המיעוט דדבר המקבל טומאה פסול לסיכוך, הוא משום דילפינן בסוכה (שם) דבעינן דומיא דפסולת גורן ויקב, ופירושו הוא דכל מין שמחמת מינו הוא סיבתו לקבל טומאה, בזה ילפינן דמין זה נתמעט מסכך, אבל לא נתמעט כל דבר שעלול לקבל טומאה, דלא הקבלת טומאה נתמעטה מסיכוך אלא מין המקבל טומאה, ולפי"ז לא איכפת לן שחבילי עצים מקבלים טומאה בבית המנוגע, דהא אי"ז מחמת מינם הקבלת טומאה והלכך לא מיפסלי לסיכוך.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א