בכור שור/ויקרא/יד

בכור שור ויקרא יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

והובא אל הכהן. אם הוא רחוק מן המחנה, ומביאין אותו אל קצה המחנה, אבל אינו נכנס, והכהן יוצא לקראתו חוץ למחנה:

ד

שתי צפרים [חיות טהרות] ועץ ארז ושני תולעת ואזב. ארז גבה שבאילנות ואזוב נמוך, סימן שמגביהות בא לנמיכות, ומי גרם לו? החטא, שהוא כשני תולעת, כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים; ועתה מחל לו הקב"ה וחוזר למקומו ולגבהותו. ושוחט הצפור ומערב דמה במים חיים, לומר, שהמת הוא המצורע שהוא חשוב כמת, כתיב: אל נא תהי כמת, יתערב עתה עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם. ושולח הצפור האחת על פני השדה, לומר, המצורע שהוא יושב בדד כצפור בודד על גג ואסור ונקשר מלבא עם שאר בני אדם, עתה הותר לבא עם חבריו, כמו הצפור שהיתה קשורה בידי אדם ועתה משולחת על פני השדה לילך ולעוף עם חברותיה:

ה

אל כלי חרש. סימן שאם יחזר לקלקולו, שוב אין לו תקנה:

ז

על פני השדה. שהוא מקום זרע ומקום חיותה, ולא על פני הים ולא על פני המדבר, ולא יפרס לה קלע שתהא שלוחיה לחיים, כמו שהוא מותר ומשולח לטובתו. ומיהו אם לאחר זמן נתפשה, הרי היא מותרת באכילה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה:

ח

וגלח את כל שערו. מיד, כדי לנקות עצמו מן הטומאה היטב, וביום השמיני יגלח מה שיצמח באותם שבעת ה[י]מים, ושני גלוחין עושה תגלחת ראשונה ביום טהרת הצפרים ותגלחת שניה (ביום השמיני לטהרה שניה ו)ביום השמיני לטהרת צפרים. וישב מחוץ לאהלו. שאסור בתשמיש המטה ועדין טמא ומטמא אדם בימי ספרו, כדאמרינן בבבא בתרא בשמעתתא דעולא משגש אורחתא דאימיה, וכן כל הפורש מטומאה חמורה שיהי' ז' נקיים:

כא

ואם דל הוא. יולדת ומצורע שאין קרבנם בא על חטא ידוע בעולה ויורד, שלא החמיר עליהם הכתוב, ואע"ג דנגעים באים על גג"ג ששצ"ל, מיכפר לה נגיעה (תבא), פי' לעשיר קרבנו בדלות. וכל פרשה דמצורע עני שהאריך בה מה שאמ' לא עלה לגזרה שוה רגל רגל לחציצה, אזן אזן לרציעה:

לד

ונתתי. כמו ואתן:

בבית ארץ אחזתכם. שאין דין נגעים נוהגים כי אם בארץ. (ונותן השמן שנתן הדם לומר שנהפך לו הדם לשמן וממיתה לטעם, ולימין מקום הנראה):

לה

כנגע. שאינו נגע לטמא עליו אלא על פי כהן כדפריש ואזיל:

לז

שקערורת פתרונו לפי ענינו שייש"א. בלע"ז:

לח

והסגיר את הבית שבעת ימים. להתבונן לו בפסיון כמו שפי':

לט

והנה פשה. קוצה וחולץ וטח, ואם לא פשה טהור ואינו צריך לעשות לו כלום, כדאמר גבי נגעי אדם, והא לא פירש משום דגבי נגעי אדם פירש לומר אם לא פשה וטהרו הכהן, לומר שצריך טבילה מפני שהוא בספק טומאה, אבל בבית שאינו עושה כלום לא פירש כלום:

מ

אל מקום טמא. מקום מאוס (ומה ראית) שאין שום דבר טהור רגיל לשם ולא יטמאו שם כלום:

מג

ואם ישוב הנגע…ובא הכהן וראה והנה פשה. זה הפסיון אינו פסיון ממש, אלא הפריחה קורא פסיון, לפי שהיה שם פעם אחת וחזר. צרעת ממארת הוא. שנשתלחה מארה באותו הבית והנה הוא נשחת וצריך נתיצה:

מו

והבא אל הבית כל ימי הסגיר אתו. בלא שהיה, יטמא עד הערב, וכל שכן בימי חלוטו, כדנפקא מימי כל ימי:

מז

והשכב... והאכל. מטמא בגדים והוא הדין לשוהה אפילו לא שכב ואכל, אלא אורחא דמילתא נקט, וילמוד סתום מן המפורש כמה שעור שהיה ושכיבה כדי אכילה ושעור אכילה כדי אכילת פרס, והם ד' ביצים, וזה השעור הלכה למשה מסיני. כדאמרינן: שעורין, חציצין [ומחיצין] הלכה למשה מסיני, וזה פרס פת חטין ולא פת שעורין, תיסב ואוכלו בליפתן, כדאמרינן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וטבעותיו באצבעותיו וסנדליו ברגליו, הוא טמא מיד והם בכדי אכילת פרס:

מח

ואם בא יבא הכהן וראה. ואם כשיבא הכהן אחרי הטוח אותו וראה שלא פרח שוב הנגע בבית:

מט

ולקח לחטא. כמו שעושה לטהרת המצורע. ונראה שלאחר וקצה וחלץ וטח, מניח את הבית שבעה אולי יחזר הנגע, זהו פירוש הפרשה לפי פשוטה ולפי סדר המקראות. אבל רבותינו אמרו שזה שכתב: ובא הכהן וראה והנה פשה, שלא במקומו נכתב, ואלעיל קאי, דקאמר שאם פשה חולץ וקוצה וטח, והשתא דקאמר שאם לא פשה בשבוע ראשון שמסגיר אותו בשבוע שני, ואם פשה בשני חולץ וקוצה וטח, ולפיכך אמר לשון ופשה. וזהו דתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן, מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגיר, אף כאן. ואם עמד בזה ובזה, שלא פשה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני, חולץ וקוצה וטח [ו]נותן שבוע להסגירו, שאין בנגעים יותר מג' שבועות בהסגר. ואם תאמר: מאחר שבשבוע שני בין פשה בין לא פשה חולץ וקוצה וטח, למה הסגיר בשני, איכא למימר, שמא ירפא ויעבר מראה הנגע. והאי דקאמר ופשה דהאי קרא דשבוע שני, אפילו פשה קאמר, אפילו פשה אינו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע ואינו נותץ מיד, כדילפינן מושב ובא; והוא הדין לעמד בשני שאינו נותץ את הבית, אלא חולץ וקוצה [וטח] ואינו נותץ אלא אם כן פרח אחר שהלך וקצה וטח. ואינו מטהר אלא (א"כ) לאחר שחלץ וקצה וטח ולא שב, כי אז נרפא, כדכתיב: כי נרפא הנגע, אינו מטהר אלא ברפוי. והכי הסדר: אם פשה בראשון חולץ, ואם לא פשה הראשון חוזר ומסגיר, בשני בין פשה ובין לא פשה (בשני) חולץ וקוצה, ולאחר החליצה מסגיר, פרה נותץ, לא פרח מטהר, (ציפורי' ועיץ ארז ושני תולעת כן פרשו רבותינו, והן והן הדברים שנאמרו בסיני:

נג

[וכפר]. וכפר על המטהר דכתיב גבי נגע וכן וכפר על הבית, וכן וכפר דכתיב גבי יולדת, [וכן] וכפר דכתיב גבי זב, כולו לפי פשוטו, כפי ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה, אישטרדר"א בל[ע"ז]. דכפרה ממש לא שייך בהו, דאע"ג שהנגעים באים על חטא, איכפר ליה ניגעיה, ואפילו למ"ד יולדת חוטאה היא, מכל מקום לפי הפשט, אין בא על חטא ואינו אלא לשון נקוי, שמנקה אותם מטומאתם, והחטאת נמי לשון נקוי כמו, וחטאת על המזבח בכפרך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.