הכתב והקבלה/ויקרא/יד

הכתב והקבלה ויקרא יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

והובא אל הכהן. אין לפרש והובא הליכת המצורע אל הכהן, מדאמר אח"ז ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהמצורע לא בא אליו, לכן נראה לפרש והובא כמו ספרו את ישראל והביאו אלי (דה"א כ"א ב') שטעמו הבאת דברים להודיעו המספר, ככה כאן והובא הבאת דברים, להודיע לכהן שהשיג המצורע טהרת צרעתו ורפואתו (עס זאָלל איבערבראכט ווערדען) והגיע העת להתעסק בדברים הנצרכים לגמר טהרתו, ובא להורות על חריצת המצורע ומהירתו בהשתדלות הסרת טומאתו מעליו, וז"ש בספרא והובא אל הכהן שלא ישהה. והרע"מ אמר, והובא אל הכהן, אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו:

ח

מחוץ לאהלו. אמר הגר"א תרי עניני' שמעינן מחוץ לאהלו, האחד אהלו ממש שאסור לכנוס לביתו אלא ישב חוץ ממנו, והשני אהלו זו אשתו שאף חוץ לביתו אסור בתשמיש המטה, ולשון המשנה (בנגעים פי"ד מ"ב) מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המטה יורה כפירושו, ודלא כנראה לכאורה מדברי הר"ע ברטנורה שפי' שם מנודה מביתו לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דלדבריו יהיה משמעות אהל רק אשתו לא אהל ממש:

יב

לאשם. שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם נאבד בו, מלשון האשימם אלהים, ויאשמו נאות מדבר, וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה, וכן אשמים אנחנו, נענשים; והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנותם אשם, וכן אשם נזיר, אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו כאשר יקרא מעילה, ובענין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם בה, יקרא קרבנו הראשון אשם שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה (רמב"ן ס"פ ויקרא):

יז

בהן ידו. ת"א אליון ידיה, וכן תרגם אונקלס מלת בהן בפרשת תצוה כ"ט כ', וכן יב"ע תרגם שם בהן אליון, אמנם כאן בפרשת מצורע תרגם יב"ע כמה פעמים מלת בהן פירקא מיצעא, והוא פלאי:

כב

ושתי תרים. נקרא מין עוף תר על שם אופן קפיצתו (מן לנתר בהם על הארץ) שכשהוא מכין עצמו לעוף הוא משפיל א"ע תחלה ומכביד א"ע על המקום אשר הוא חונה שם ואח"כ מעופף ונעתק משם, כי כל מה שיתדבק דבר אל דבר יותר בחזקה וכח כן יהיה אח"כ פרידתו יותר במהירות ובחזקה כשאר כח המכריח אל הדבקות עד שיהיה ערך חוזק הפרידה כמעט כערך חוזק הדיבוק (רש"פ):

לא

את אשר תשיג ידו. תלתא לשונות כתובים בפרשה, אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, אשר תשיג ידו מלמד אשר תשיג ידו מתחלה כשהי' מצורע ואח"כ קודם שהביא קרבנותיו העני, היינו העשיר והעני. מאשר תשיג ידו, מקצת אשר תשיג ידו, שהשיגה ידו במקצת קרבנותיו ואח"כ העני. את אשר תשיג ידו כעת, דבשעת צרעתו הי' עני ואח"כ בהבאת קרבנותיו העשיר, כ"ה בת"כ, ואמר הרב בקרבן אהרן בפסוק הראשון והשני דרשוהו במי שגמר בעוני שבשניהם מדבר בתורים או בני יונה שהם קרבן עני, לזה אמרו דחד כשהעני אחר החיוב קודם הבאת שום דבר, והב' אף כשהעני אחר הבאת האשם, תחת החטאת והעולה יביא ב' תורים. והפסוק השלישי דרשוהו במי שגמר בעושר אחר היותו עני, לפי שהוא מדבר בחטאת ובעולה שהם קרבן עשיר, ואמר את אשר תשיג ידו את האחד חטאת, ולז"א שבא לומר שאשר תשיג בהביאו את האחד חטאת הוא אשר יביא עם היות שקודם זה הי' עני, עכ"ד. ולדעתי הא דאוקמו קרא שלישי על עני שהעשיר, ממלת את הוא דילפו להו, ואתי' כמאמרם בשאר מקומות דמלת את הוא לרבות, ודבריהם בנויים על יסוד הלשון, כי מלת אתא שהוראתו הביאה (ואתא מרבבות קדש, אתא בקר) מסתעף לרש"פ ממלת את שהוראתו הצטרפות והתחברות, כמו את יעקב איש וביתו באו, שענינו עם וחבור שנתחבר ונתקשר עם יעקב, והמשלים ביאתו הנה הוא נתחבר ונתקשר עם הגבול שאליו (אנגעקאממען) כי לשון אתא יורה על הרוב על הביאה הגמורה הנשלמת, פעל בא הונח על פעל הביאה דהיינו התנועה אל גבול שאליו ומורה לפעמים גם על הביאה הבלתי נשלמת, כמו ורחל בתו באה, והנה עשו בא, דהיינו עסוק בביאה (קאָממענד) אמנם שם אתא מורה על השלמת הביאה כשכבר השיג הבא את הגבול שאליו, ומורה על הרוב על הביאה ממרחק שיפול על ההשלמה לשון עם וחבור אחר שהי' רחוק, כמו מצפון זהב יאתה, יאתיו חשמנים, הננו אתאנו לך ה', אחר שהי' לבנו רחוק ממך, וכן יאמר האשכנזי על ספינות וסחורות הבאות ממרחק (אנגעקאָממען) עיי' בדברי רש"פ. ולזה ישמש מלת את בתוספת וי"ו באמצעיתו על ביאת הזמן (צוקונפט) הגידו האותיות לאחור, כלומר דבר הבא לעתיד. הנה להשתתפות מלת את במלת אתא אני אומר דלרבותינו ישמש מלת את גם לשם דבר, על הרבוי והתוספת (איין צוקאָממענדעס), כי כל תוספת המתרבה על דבר, הנה הוא בא להצטרף ולהתחבר עם הדבר העיקרי. דומה לשרש בוא שיורה גם על תוספת הקנין (איינקאָממען) הבא מעט (חגי א׳:ו׳). ולהיות שמלת את הוראתו גם התוספת והרבוי, ישמשו רבותינו לומר על פעל הרבוי לשון לאתויי, לאתויי אתי כלומר לרבות בא. ולזה דרשו כאן על "את אשר תשיג ידו" על עני שהעשיר שנתוספו נכסיו ונתרבה הונו. והדברים מתאחדים עם מ"ש בביאור מכרה את בכורתך, ע"ש:

לז

שקערורות. הוא תאר לאבנים, אבנים שקועות בקירות נקראות שקערורות, והמלה מורכבת מן שקע ומן ערה, שקע יורה על היות האבן שקועה בבנין, וערה יורה להפך שאפשר לחלצו מן הקיר כשיקצו הטיט מסביבותיה, כמו ערו ערו עד היסוד בה (תהילים קל״ז:ז׳) וכמו ויערו את הארון (ד"ה כ"ד), כי כן הם צריכים להיות לענין טומאת נגעים, אבנים תלושים שחוברו בבנין ע"י טיט, וכדומה לזה אמרו בויקרא רבה שקערורית שקוע ביתא באילין לווטיא, וכמו שנראה מלשון הכתובים שבענין, וחלצו את האבנים וגו' ואת הבית יקציע מסביב (פ' מ' ומ"א), הרי שמדבר על אבנים תלושים ששקעום בקיר ע"י טיט ועכשיו חוזר ומערה אותן מן הקיר, אבל קיר של סלע מששת ימי בראשית או קורות שהן על פני הקיר או עפר שבקיר אין הנגעים מטמאין בהן, ופי' הכתוב כך הוא, וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית, כי לפי שלמעלה סתם ונתתי נגע בבית ארץ אחוזתכם, כנגע נראה לי בבית (פ' ל"ד ול"ה) והכל בכלל בין שנראה בקיר או בקורה או בקרקע הבית בין באבניו בין בעציו בין בעפרו, פי' עתה שהנגע צריך להיות בקירות הבית, ואף לא בכל מה שבקיר אלא כשיראה בקיר שקערורות ירקרקות או אדמדמות, אבנים שקועים בקירות שיהיו מקצתן ירקרקות או אדמדמות אז יסגיר את הבית. ואבן בכל המקרא לשון נקבה כמו והאבן גדולה עפ"י הבאר (בראשית כ״ט:ב׳), אבנים שלמות (דברים כ״ז:ו׳), לא תבנה אתהן גזית (שמות כ׳:כ״ב):

ומראיהן שפל מן הקיר. מראה האבנים הללו שבהן הנגע שפל מן הקיר; אבל המקרא קשה שהרי נתן סימן ירקרקות או אדמדמות שפי' ירוק שבירוקין ואדום שבאדומים, ובלי ספק המראות הללו נראין שפלות, ומה צורך להתנות שיהיה מראיהן שפל מן הקיר, אם אינו שפל אינו ירוק שבירוקין ולא אדום שבאדומים שהרי נתן ג"כ שני סמנים הללו ולא אמר שיהיה מראיהן שפל מן הבגד, גם במשניות חכמים לא זכרו התנאי הזה, ויראה שאין זה בכתוב תנאי להיות ג"כ שפל מן הקיר, אלא ספור הוא ששתי המראות הללו בהיותן באבני הבית שלא כמנהגו של עולם יהיה מראיהן שפל מן הקיר, והוצרך לומר כן בבתים ולא בבגדים, לפי שהבגדים אינם מתטמאין בנגעים אלא צמר ופשתים לבנים לא צבועים בין בידי אדם בין בידי שמים ולכן נזכר בהן מראה הנגע תמיד, אבל הבתים מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים כמו ששנינו בתוספתא ובהלכות רמב"ם ז"ל (ט"צ פי"ד), ופעמים שהבית צבוע באחת ממראות אלו, ותאמר איך יוכר הנגע, לכן הודיע הכתוב שהאבנים שבהן הנגע יהיו תמיד מראיהן שפל מן הקיר. ורש"י פי' שקערורות מין אחד מן המראות, וכן אמר הרד"ק שקערורות פי' שחורות, וזה תימה כי במשנה שנינו (נגעים פ"ג ח') הבתים מיטמאין בשלשה שבועות ובשלשה סימנין בירקרק ובאדמדם ובפסיון, ומשקערורות לא שנה כלום, גם בנגעי בגדים לא נאמר אלא והיה הנגע ירקרק או אדמדם (פרשה י"ג מ"ט) לא צבע אחר מעורב בו, וכמו ששנה (שם משנה ז') הבגדים מיטמאין בירקרק ובאדמדם ובפסיון ועוד שנינו (נגעים פרק י"א ד') הבגדים מטמאין בירקרק שבירוקין ואם תצרף להן מראה השחרות לא יהיה עוד אדום שבאדומים או ירק שבירוקין, ואם תאמר בבתים צריך גם לשחרות היה לו לשנות דין זה בבתים, ומשנתינו השוה המדה בשתיהן, ועוד אם שקערורות מראה בפ"ע, למה שקערורות ירקרקות סמוכות בנגינה, ואם אינה מראה בפ"ע אלא שחרות מעורב בירקרק או באדמדם ויהיה ענינו כמו שיאמר הלועז (שוואֶרצליך גרין, אָדער שוואֶרצליך ראָטה) היה ראוי להיות להפך ירקרקות או אדמדמות שקערורות שכן דרך לשון העברי וכמו שכתוב בפסוק שבלבן בהרת לבנה אדמדמת (רנ"ו):

מ

מחוץ לעיר. אמרו בת"כ אתהן חוץ לעיר ואין אדם חוץ לכל עיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה בלבד, ע"כ. אתהן מלה יתרה היא דממילא יובן שהאבנים הנחלצים יושלכו, ולזה אמרו בא למעט אדם מצורע, שיהושע קדש כל עיירות ישראל המוקפות חומה ונתן להם קדושות מחנה ישראל, אבל לא קדש העיירות שאינן מוקפות חומה בימיו, ובמצורע אמר קרא אל מחוץ למחנה, ודרשינן ביה חוץ למחנה ישראל, ולזה עיירות חומה שנקדשו בקדושת מחנה ישראל צריך להוציאו משם, והכי תנן (במסכת כלים פ"ק מ"ז) עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה (מעיירות הבלתי מוקפות חומה) שמשלחין מתוכן את המצורעים, ולזה אמר כאן דאתהן בא למעט המצורע, שלא נאמר שמשלחין אותן גם לעיירות הבלתי מוקפות חומה, כי רק באבנים המנוגעות נאמר אל מחוץ לעיר דמשמעותו אפילו הבלתי מוקפות מימות יהושע, אבל באדם מצורע אינו משולח אלא מעיירות המוקפות חומה שהם במחנה ישראל, עכ"ד בעל קרבן אהרן, וכן כתב הר"ש שם בפ"ק דכלים, ובפי' הר"ע ברטנורה שם שאין המצורע משתלח אלא מעיירות המוקפות חומה מימות יהושע ב"נ; אמנם קשה מאד מקרא מפורש (מ"ב ז' ג') וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, מטעם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (כמ"ש רש"י שם), הלא עיר שומרון לא נבנתה עד ימי עמרי מלך ישראל, מעדות הכתוב (מ"א ט"ז) ויבן את העיר ויקרא שם העיר אשר בנה ע"ש שמר אדוני ההר שומרון, ואמרי' (סנהדרין ק"ב) מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך אחד בא"י שנאמר ויבן את ההר וגו'. וכיון שלא היתה בנויה עד זמן רב אחר יהושע לא היו צריכים המצורעים שלוח חוץ לעיר; ואפשר שמטעם זה שנה המתרגם שם בתרגומו שתרגם ויקן את ההר שומרון וזבן ית כרכא דלשומרון, וכן ויבן את העיר ובנא ית כרכא, ע"ש. הנה תרגם מלות ההר כרכא. שהיתה גם לפנים כרך אלא שהוא תיקנה יותר, כעין שאמרו (מגילה ד') בלוד ואונו וגיא החרשים, ע"ש. עי' ירמיה (נ"א כ"ה) הר המשחית תיב"ע כרכא מחבלא; (וראיתי לאדמ"ו הגאון מוהר"ע איגר בתוספותיו למשנה ד(פ"ב) [פ"א] דכלים שהתעורר ע"ז). ובאמת לשון הת"כ והמשנה הנ"ל עיירות המוקפות חומה וכ"כ הרמב"ם (פיו"ד מט"צ) דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר מחוץ למחנה מושבו ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בא"י בלבד, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז בבית הבחירה הי"ג) ולא הוסיפו ענין מימות יהושע ב"נ, ומשמעות הדברים דמכל עיירות המוקפות חומה המצורעים משתלחים אף שאינן מוקפות חומה מימות יהושע ב"נ, ובזה אתיא קרא דמלכים כפשטי':

מא

סביב. סביבות הנגע, בת"כ נדרש כן שיקלוף הטוח שסביב אבני הנגע (רש"י) הכי איתא בת"כ ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית, אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות ת"ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע, ע"כ. דמלשון ואת הבית משמע כל הבית מבפנים ומבחוץ לכן אמר מבית. שאינו אלא מבפנים, ומלשון סביב מיעט שגם מבפנים לא יקציע אלא סביב הנגע, והיא דעת רבנן דפליגי עלי, דרבר"י בתוספתא ואמרו עפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית. (כ"כ הרב בקרבן אהרן, ועי' רא"ם) לפי"ז אין לפרש ואת הבית על הבנין מקום הדירה (הויז) דא"כ דברי המקרא סותרים זה את זה, דמרישא משמעותו כל הבית, ומסיפא רק סביבות הנגע, אלא ואת הבית פירושו החלל הנעשה בכותל על ידי חליצת האבנים, כמו בתים לבריחים, שהטבעות החלולים המקבלים אל תוכם את הבריחים נקרא בתים (לעערער רוים, געהייז) וכן החלל שבקן למושב הצפור נקרא בית, גם צפור מצאה בית, וברבותינו בית יד, חלל המוכן לקבל היד אל תוכו, בית הבליעה, ועל אותו מקום, ותקנח את ביתה. ככה החלל הנעשה בכותל ע"י חליצת האבנים נקרא בית, שהוא מוכן לקבל אבן אל תוכו ולהתמלאות בו ואמר ואת הבית יקציע, כלומר אותו החלל יקציע, ומאותו חלל לא יקציע כל ארכו עד שמגיע לעבר הבית חוצה, כ"א אותו חלק הפונה אל הבית פנימה, על זה אמר מבית, ואמר סביב, כלומר אותו החלל הפנימי יקציע סביב, כל מה שהיה מסבב לאבן המנוגע, והיינו הטיח שבין אבן לחברתה, והוסיפו רבותינו לומר ונראה לתוך הבית, שאין צריך לקצוע מן הטיח שבין אבן לחברתה, רק אותו המעט שנראה ממנו תוך הבית, לא מה שנעלם ונסתר ממנו בפנימיותו. הכי הוא ישוב לשון המקרא לדעת רבותינו בת"כ לפי מה שפירשם הרב בקרבן אהרן. וראיתי להרמב"ם (פט"ו מצרעת) שכתב, חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית, ע"כ. לא ביאר. הרמב"ם כאן ממה מקצה, אם מכל הבית אם רק מסביב הנגע, (כמו שהזכיר שם לפני זה קולף מקום הנגע. ובפירושו למשנה דפי"ג דנגעים אמר פעם אחת קולף מקום הנגע, ופעם אחת קולף הבית) יראה מרהיטא דלישני' שדעתו שמקצה את כל הבית, כמו שמסיים וטח את כל הבית, שאם אינו מקצה כלו למה יטיח את כלו, שהטיחה אינה אלא במקום שהקצה, אמנם לפי"ז הדבר תמוה, איך יהיו דברי הרמב"ם הפך דברי הת"כ שמבואר שאינו קוצה אלא סביב הנגע. וראיתי בתוספתא דנגעים פ"ו ואיתא התם הכי. עפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית היה קולף עמו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף מקרקע הבית היה נוטל את העפר שלש אצבעות שנאמר ואת כל הבית יקציע מבית סביב, ע"כ. ונ"ל מדלא אמר ריבר"י אף מקירות הבית, משמע שלא הוסיף אדרבנן רק מקרקע, אבל בקירות גם רבנן ס"ל דצריך לקלוף, והכי דייק לישנא דאמרי רבנן קולף עמו, כלומר עם מה שקולף מקירות הבית קולף עמו גם מה שבין אבן לחברו. ויהיה עיקר פלוגתייהו דריבר"י ורבנן במלת סביב, דלרבנן סביב מוסב על הנגע, כלומר סביב האבנים המנוגעים, וכל קירות הבית הם הם המסבבים את הנגע, לאפוקי קרקעית הבית שהיא מתחת לא יתכן לקרותו סביב הנגע. ולריבר"י מלת סביב מוסב על הבית, וכל מה שבחלל הכותלים אף קרקעיתו בכלל, לכן העתיק ריבר"י רישא דקרא. ולפי"ז גם דברי הת"כ יש לפרש הכי, וכשאמרו לא אמרתי אלא סביב לנגע, כוונתם לאפוקי מדריבר"י דסביב מוסב על הבית, וגם קרקעיתו בכלל, אלא סביב מוסב על הנגע כל מה שמסבב את הנגע והיינו הקירות. וסיפא זו דת"כ שוה ממש לרישא, כמו דברישא אמרו יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית, דממעטינן האחד דהיינו שמבחוץ, והאחד דהיינו הפנימי נשאר בחיוב הקציעה, הכי נמי בסיפא כשאמרו יכול מן הקרקע ומן הקירות ת"ל סביב וגו' אינו ממעט רק האחד דהיינו מן הקרקע, והאחד דהיינו הקירות נשאר בחיוב הקציעה, כי הם נקראים סביבות הנגע לא הקרקע לפי"ז בין להת"כ בין להתוספתא צריך להקצות הקירות, אלא דרבנן הוסיפו בין אבן לאבן, ולריבר"י אף הקרקע, ופסק הרמב"ם כת"כ, לכן כלל מקצה וטח כאחד, וסיים בטח את כל הבית, וממילא מובן שהטיחה איננה רק במקום שהקצה. על פי הדברים האלה אין אנו צריכים להוציא לשון המקרא ממשמעותו הפשוט, דלשון בית כברוב מקומות בית דירה כותליו וקירותיו. עי' רש"י עירובין נ"א שכתב ואת הבית יקציע מבית יקלף עפר הבית סביב הקיר:

מג

אחר וגו' ואחרי וגו'. שינה המקרא בלשונו לומר אחר ואחרי, להורות על מה שלמדונו רבותינו דכשהנגע חוזר אחר חליצה קציעה וטיחה דצריך נתיצה לבית, הוא בכל ענין, בין שהיתה החליצה הקציעה והטיחה אחר הפשיון בהסגר שני, בין שהיתה בפשיון שבהסגר שלישי, כגון שבראשון ושני עמד הנגע בעיניו, דלעולם אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקציעה וטיחה, בין שהיתה החליצה בהסגר שני הסמוך להסגר ראשון בין שהיתה מופלגת מהסגר ראשון, הנה להורות ע"ז באו הנך תרי לישני, אחר ואחרי, שאחד מהם על אחר הסמוך ואחד על אחר המופלג (עי' ב"ר פמ"ד ב'), ולהיות שהחליצה והקציעה והטיחה שלשתן כדבר אחד הם, שאין אחד בלתי שנים האחרים, לכן כשגילה המקרא באחד מהם על הסמוך ובאחד על המופלג, ידענו דבכולם אין חילוק בין סמוך למופלג:

מה

פשע הנגע. לרז"ל כל נגע החוזר בבית אחר חליצה קיצה וטיחה אע"פ שאין בו פשיון צריך נתיצת הבית, וקרא אמר פשה; ולכן פירש"י שאין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית מחובר עם ואם ישוב הנגע, וקרא ובא הכהן והנה פשה מקומו אחר והאוכל בבית שבפסוק מ"ז (ערש"י באורך), וכבר צעק הרמב"ן איך נחתוך את המקראות בסכינא חריפא לעקור אותו ממקומו ולקבעו במקום אחר, ולשונו קצר וסתום בביאור לשון פשה כאן; ונ"ל כי כל לשון פשיון הוא תוספת ורבוי הדבר מחמת עצמו, שתופס עכשיו מרחק מקומיי יותר ממה שהיה תופס קודם שהתרבה (צונעהמען), והוא לקיחת מקום חדש נוסף על מקומו הראשון כדרך הצרעת הארסיי החריף להתפשט ממקומו ולקלקל ג"כ העור שסביבו, אמנם בקרא דילן שמדבר ממציאת נגע חדש על אבנים חדשות, אין מקום לבאר לשון פשיון לענין תוספת ורבוי מחמת עצמו, כ"א לשון תוספת לענין ההכפלה והחזרה (ווידערהאָלען) כשרש יסף שישמש גם לענין זה בזמן שיהיה הנוסף והנתוסף שוים זה לזה, כמו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, והיינו חזרת הכאה, ולא יספה שוב עליו, חזרת השבה, יוסיף ה' שנית ידו, כלם לשון חזרה וכפילת הדבר ששוה הנוסף והנתוסף, ולפעמים ישמש לשון יסף על המשכת הדבר עוד אחר שכבר פסק, והדבר הנתוסף משונה מדבר המתוסף (פאָרטפאהרען), כמו ויוסף עוד לדבר אליו, שלא היה ענין הדבורים שוים, שבתחלה אמר חמשים ואח"כ ארבעים צדיקים, ויספתי ליסרה אתכם, והיינו יסורים בלתי שוים לראשונים, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה'; ומענין תוספת זה שענינו ההחזרה וההמשכה יתבאר מלת פשה בקרא דילן, כי אף שהנגע הראשון חלף הלך לו עם האבנים שנחלצו, מ"מ מצד הבית שנראה בו עתה נגע חדש, הוא תוספת חזרה, והתילדותו עוד הפעם הוא המשכת ענין הנגעים מצד הבית, ואף שהנגע החדש הוא משונה מנגע הראשון בכמותו, שהראשון היה כשלשה גריסין, והחדש אינו רק כשני גריסין, מ"מ מצד הבית, הוא תוספת חזרה והמשכה, ושפיר אמר עליו קרא פשה הנגע בבית. וכן בפסוק מ"ח והנה לא פשה ענינו לא חזר, וכן לשון ופרח בבית אינו שוה לפריחה האמורה באדם שהסתתרה הליחה תחת העור ולפנימית הגוף, ואחר כך תשוב לחזור אל חיצוניותו, והנה הוא פריחה מצד הנגע, אמנם כאן שהנגע באבנים אחרות אינו פריחת נגע, אבל הוא פריחה מצד הבית, שחזרת נגע בבית אחר חליצת האבנים הוא אות על שהבית הוא מוכה בנגעים, לכן אמר ופרח בבית, והוא כענין ופרח מטה אהרן שהענין מצד טבעו הוא פורח וצומח; וסמך לזה בת"כ דאיתא התם למה נאמר ופרח ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך. וטעם המקרא לפי"ז. אם ישוב הנגע (ופרח) וצמח בבית אחר חלץ האבנים, ובא הכהן וראה (ופשה) וחזר הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר הוא טמא מוחלט, ואמר (בפ' מ"ח) ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא (פשה) חזר הנגע כלל בבית אחר הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה; והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה הראשון בחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור, אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו ג"ש זו היא ביאה זו היא שיבה לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה, אבל נלמד מג"ש אחרת שאמר ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה. והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מג"ש למשה בסיני, ומה שאמרו בת"כ במה הכתוב מדבר, סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בג"ש, וכן מה שאמרו שם אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. זהו הנראה בענין הפ' הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה. ומתקבל:

ונתץ את הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. (ת"כ ומתני' נגעים פי"ב מ"ב) נ"ל דילפותא זו מאות וי"ו הנתלות במלת את, שאם היו כלם בלא וי"ו הייתי מחלק כל אחד ואחד לעצמו, דומה אל קח נא את בנך וגו' שאמרו עליו שני בנים יש לי וכו', שהבינו בו למאמרים שונים. (עמ"ש וישלח באנו אל אחיך אל עשו) ומדהוסיף כאן אות וי"ו בכל אחד מהפרטים, הרי הוא וי"ו המשתף שלשת הפרטים אל הבית, ורק בהשתתפותם יחד חייב הנתיצה אל הבית, ורק באופן זה נוהג בו טומאת נגעים, וזולת זה אינו טמא. והרב בק"א אמר דמיתורא דהבית קדריש הכי, דלא אצטרך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו' דבבית קמיירי, אלא ללמד שהבית הוא זה דוקא באבנים ועצים ועפר. וכ"כ התי"ט שם. ואין זה נראה שאם היה אומר ונתץ את אבניו וגו' הייתי אומר שהחיוב לנתץ את הפרטים האלה ולקלקלם קלקול גמור עד שאינם ראויים לשום תשמיש, לכתת האבנים והעצים לחלקים קטנים מאד, ולהדק הטיט היטב עד שיהיה דק כחול, לכן הוצרך הכתוב לומר ונתץ הבית, שאין עיקר המכוון רק לקלקל צורת הבית ושיתפרדו חלקיו זה מזה, וכפי ההזדמן לבד, בין שיתקלקלו חלקיו הפרטיים קלקול גמור או לא:

מז

והשוכב וגו' והאוכל וגו'. לפי הקבלה אין שכיבת האדם בבית המוסגר ולא אכילתו בו היא הגורמת טבילת הבגדים מטומאתם, כי גם שהייתו בו שיעור זמן מסויים לבדה, גורמת טומאת הבגדים, לאפוקי בלא שהה שם רק יצא מיד בזה אין בגדיו טמאים, ע"ז אמר והבא אל הבית יטמא, ואין בגדיו צריכים כבוס רק בשוכב או אוכל בו, דבשנים אלו צריך שהוי זמני, דבין בשכיבה בין באכילה יתמשך בו מדה שעית, ודיבר הכתוב בהווה, דשכיבה ואכילה הם דברים שדרכן של בני אדם לעשות אותם תוך הבית ולהשהות בו זמן מה, והא דהוציא הכתוב ענין השהיי' הזמנים בלשון שכיבה ואכילה כדי ללמוד מהם כמות זמן השהיי' בו לטמאות בו בגדיו, והוא השכיבה והאכילה, כלומר אכילה שיש בה שכיבה כלומר הסיבה, כדרך דורות הקדמונים שהיו אוכלים דרך שכיבה מסובים על צדם השמאלי (כי לשון שכיבה עיקר הוראתו המנוחה, אם מנוחת השינה ששוכב שטוח על המטה, אם מנוחה הנפשית אף שיש בה תנועת הגוף, כמו ושכבתם ואין מחריד, גם בלילה לא שכב לבו, אם מנוחת התועלתיי כמנהגם להיות מוטה על הצד לאכילה) ושיערו החכמים כמות זמני הפחות, שהי' דרכם לאכול בשכיבה והסיבה, שהוא מאכל שלש ביצים פת חטים הנאכל בלפתן (ופחות מזה לא הי' דרכם לאכלו מוסב ולא הי' אצלם כ"א טעימה בעלמא, ולזה נשתנה אכילה זו משאר כל אכילות שבתורה שישנם בכזית) שאכילת פת חטים בלפתן הוא זמן מועט, לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב, וכן דרך שכיבה והסיבה נאכל מהר מבאכילה דרך עמידה והולך ובא שבזה שוהה באכילתו יותר, ופת חטים אין שהוי בה כבפת שעורים. (ערש"י עירובין ד' א', ובפי' הרמב"ם פי"ג, מבגעים מ"ט). וראיתי בענין זה דבר מתמיה בדברי הרב בעל משנה למלך (פט"ז מטומאת צרעת ה"ו) שכתב ואני תמה מנ"ל לרבותינו שאם נכנס והוא לבוש בבגדיו שלא נטמאו הבגדים עד ששהה שם כדי אכילת פרס דלעולם אימא לך דכל היכא שנכנסו הבגדים לבית המנוגע נטמאו הבגדים מיד בין שהי' לבוש בהם בין שהיו מונחים על כתיפו וטומאתו הוא מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דכלים שבבית המנוגע טומאתם היא מהאי קרא וכדאיתא בפ' ידיעות הטומאה עלה י"ז וקרא דכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים לאו בבגדים שנכנסו עמו מיירי קרא דהנהו טומאתם אינה מכח אדם הנושאם אלא מצד עצמם היא הטומאה שכיון שנכנסו לבית המנוגע נטמאו אלא קרא מיירי בבגדים שהם חוץ לבית והאדם שנכנס נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו דק"ל דכל אב טומאה שמטמאה במגע ובמשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאותו ועושה אותם ראשון לטומאה וכמ"ש רבי' בה' אבות הטומאה פ"ו דין י"ב. ולזה איצטריך קרא לומר דהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אבל השוהה בבית למדנו הכתוב שהוא מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והאי יכבס בגדיו הוי כסתם כיבוס בגדים הנאמר בתורה שאין הכוונה על הבגדים שהוא לבוש אלא על הבגדים שנוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו וכמ"ש רבינו בפ"ה מה' פרה אדומה דין ב' וכבר באר כל זה רבי' ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכו' אבות הטומאה, הן אמת דלדברי רש"י שכתב בפ"ק דבתרא עלה ט' דכ"מ שנאמר בתורה יכבס בגדי' אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש בהם אבל שאר בגדים לא, ניחא דרשת חז"ל דע"כ יכבס בגדיו דכתיב הכא גבי האוכל מיירי בבגדים שהוא לבוש ומשמע דדוקא משום דשהה כדי שיעור אכילה אך אם לא שהה לא נטמאו וא"כ למדנו מזה שהאדם הלובשם מציל אותם מלקבל טומאה כל זמן שלא שהה, אך התוס' שם דחו דברי רש"י ז"ל וכן כתבו ראשונים ואחרונים דאין הפרש בין בגדים שהוא לבוש לבגדים שהוא נוגע בהם ובגדיו לאו דוקא ולא אתא למעט אלא אדם וכלי חרס שאינם מקבלים טומאה כי אם מהאב עצמו וכדאיתא בת"כ בפ' שמיני ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכעת צ"ע, ואני תמה על תמיהתו, כי יסוד תמיהתו בנוי' על דברי הרמב"ם בחבורו ובפירושו, ומזה למד דבלשון בגדיו דקרא משמע נמי שאינו לבוש בהם, איך לא שם הרב המ"ל עין עיונו על מקור דברי הרמב"ם שהוא מתורת כהנים, דתני' התם מנין לעשות שאר כלים כבגדים (כלומר שאר כלים שאינו לבוש בהם אלא שנוגע בהם מנין שמטמא כמו בגדים שהוא לבוש בהם) תלמוד לומר יטמא (כלומר דהו"ל להקדים טומאתו לכבוס ולומר טמא עד הערב ויכבס בגדיו, ומדאמר יכבס בגדיו וטמא, פירושו על טומאת בגדיו, כלומר יכבס בגדיו שהי' לבוש בו, וחוץ מבגדיו יש עוד דבר אחר שהוא טמא ג"כ מצד נגיעתו בו) יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלים (שאינו מטמא רק מה שהוא דומה לבגד ולא אדם וכ"ח). כ"ה לשון הת"כ פ' שמיני פרשה ד' ע"פ יכבס בגדיו וטמא בנושא מנבלתם שמיני י"א כ"ה. ושנוי בת"כ גם ע"פ יכבס בגדיו וטמא שמיני י"א כ"ח. ומשולש בת"כ ע"פ יכבס בגדיו וטמא י"א מ"ם. ומרובע בת"כ ע"פ יכבס בגדיו וטמא דזב, מצורע ט"ו ה'. (ע"ש ובקרבן אהרן). והועתקו דברי הת"כ אלו בר"ש פ"ק דכלים מ"ב ובחדושי רשב"א ב"ב ט', וע"ז כתב שם מדקא מרבינן שאר כלים דומי' דאדם וכלי חרס ש"מ דבמגע בעלמא מרבינן להו אעפ"י שאינו לבוש בהם, הנה מבואר בזה שכולם יודו לרש"י דבגדיו דקרא פירושו הלבוש בהם, ואינם חולקים רק על מ"ש רש"י דלא אשכחן שיטמא גם בגדים שאינו לבוש בהם, דבאמת מבואר בת"כ ההפך כנזכר דמרבינן להו ממלת וטמא. וכיון דאתברר דלית מאן דפליג דיכבס בגדיו אינו אלא על הלבוש בהם [כענינו בכל המקומות, כמו וירח את ריח בגדיו, ויקרע את בגדיו, ובגדיו לא יפרום וכדומה לאין מספר שאינם רק כשהם לבושים על האדם, וכן כשאינם מלובשים על האדם רק מיוחדים אליו נקראו ג"כ בגדיו, כמו ולבש את בגדיו. ובכיבוס בגדים הנאמר בטמאים, ע"כ אין הכנוי להורות על המיוחדים אליו, דבאמת אין חילוק בטומאות בין שהם שלו בין שהם גנובים או גזולים (כמ"ש הרב מ"ל פ"ה דפרה ה"ב) א"כ ע"כ כנוי דבגדיו יורה על הלבוש בהם] וטומאת בגדים שאינו לבוש בהם ושאר כלים מרבוי' אחרינא אתי', א"כ מה זה יכריחנו לומר כדעת הרב מ"ל דיכבס בגדיו דקרא דילן יצא מכלל שאר לשונות לפרשו דוקא על שאינו לבוש בהם, כדי להקשות על רבותינו, כי נוחה להם יותר לפרש בגדיו כפשטי' שהוא לבוש בהם, וכמבואר בת"כ על קרא דילן, אפילו לבוש עשרה סריקים ועטוף עשרה פוליינות כולם טהורים עד שישהה כדי אכילת פרס. (עיי' במהרש"א שם ב"ב ט' שכתב, אע"ג דבנבלה לא גמרינן טומאת אדם מבגדים, אפשר דאיכא התם שום מיעוטא למעט אדם, ע"כ. במחכ"ת אגב רהיטא כתב "אפשר דאיכא" דודאי איכא מיעוטא לאדם כמבואר להדי' בת"כ הנ"ל). ויש לעורר בזה הרבה ע"ד הרב מ"ל בפ"ה דפרה ה"ב במה שמפלפל שם עם המהרי"ט, ואין מקום לזה כאן לפי המכוון במחברת זו. ועמ"ש בחקות י"ט כ"א:

נג

וכפר על הבית. נ"ל שהוא כמו איש וביתו באו ר"ל על אנשי ביתו יכפר, כי בשביל כמה גופי עבירות הנגעים באים כבערכין (ט"ז) וכאן במד"ר, ואמרו שם מתחלה הנגעים באים בביתו ואם אינו חוזר באים על בגדיו ואם אינו חוזר בו באים על גופו, לכן אמר וכפר על הבית:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.