תפארת יעקב/גיטין/לו/א

תפארת יעקב גיטין לו א

דף ל"ו ע"א

בתוס' בד"ה אמר אמימר וכו' דאדר"נ נמי קא'. עמהרש"א, ואין דבריו נכונים כלל וקושיתו לק"מ דפשיטא אפילו אי יסבור ר"נ אין לו הפרה מ"מ יש להקשות עליו דס"ס מוכח דלמ"ד יש לו הפרה דצריך לפרט א"כ הך מ"ד דאין לו הפרה לא נחלק עליו בזה דאין צריך לפרט, ומאיזה צד יוכל ר"נ לסבור אין צריך לפרט לחלוק על הך תנא, והשתא שפיר יש לומר דלא קאי רק על ר"נ דאין צריך לפרט אבל על הך דר"נ דמעיקרא לא קאי כלל דבאמת סובר אין לו הפרה ולא שייך להקשות הניחא כלל לזה כתבו דיש לומר דקאי גם אדר"נ גופא דמתרץ לעיל דמדרינן לה ברבים הניחא למ"ד אין לו הפרה אבל למ"ד יש לו מא"ל, ומשני דמדרינן על דעת רבים, ואף שכתבו התוס' לעיל בחד תירוץ דבבעל אין חילוק בין ברבים לעל דעת רבים היינו לר"ה דוקא כיון דס"ל בניסת לא, אבל לר"נ יש לומר דמחלק, ובלא"ה כבר תירצו התוס' לעיל דלכ"ע יש חילוק גם בבעל רק ר"ה לא סבר כאמימר, וגם יש לפרש דכוונת התוס' אי ר"נ סובר באמת אין לו הפרה א"כ אין הכוונה הניחא אי יסבור ר"נ דהא ודאי סובר כך רק הקושיא להך מ"ד תיקשי מתניתין דנודר ועובד דלא פליג שום תנא על הך משנה, וע"כ דהך תנא צריך לפרט ס"ל, א"כ מאיזה צד יסבור ר"נ אין צריך לחלוק עליו בזה מה דלא מצינו שום תנא שיחלוק עליו, אבל אי ר"נ ג"כ יש לומר דסובר יש לו הפרה קאי הניחא לר"נ אי סבר אין לו ניחא, אבל אי סבר יש לו קשיא לדידי' משנה דבכורות וגם משנה דנודרת כיון דלא מהני הדרה ברבים ודוק ועכ"פ דברי מהרש"א תמוהין בזה:

בד"ה אבל לדבר מצוה, אומר ר"ת וכו' פלוני ופלוני. אבל הר"ן חולק בזה ונראין דבריו, דכיון דקאמר אין לו הפרה, ואי דמפרש פלוני ופלוני למה אין לו הפרה הרי יכול להפר בהסכמתם, והרי הנודר מחבירו בפניו אמרו אין מתירין רק בפניו ולא אמרו אינו יכול להפר וע"כ דהכוונה שאומר על דעת רבים סתם וצ"ע, ודע דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות שבועות בפי' דבר מצוה בההוא עובדא דמיקרי דרדקי ע"ש, ושניהם לא כיוונו לפירש"י שפירש בפשיטות שאותו מיקרי דרדקי היה מוכרח לידור על דעת רבים שלא ילמד תינוקות והתירו לו לפי דלא מצאו דדייק כוותי', ופי' זה פשוט וברור:

בגמרא מפני ת"ה דאורייתא הוא לא צריכי לר"א פירש"י וקרא עצה טובה, ופירושו צ"ע דא"כ מה קושי' אמתניתין טפי מלר"א דמה בכך דקתני מפני ת"ה קרא נמי רק עצה טובה ואי נימא דהוי פשיטא להו דקרא דינא קאמר א"כ מה הועיל במה דמוקי כר"א:

לכן נראה לי דמכאן ראיה לשיטת הרי"ף ז"ל דע"ח נמי כרתי לר"א הלכך קרא ודאי דינא קאמר ושפיר מקשה אמתני' ומשני ר"א היא דאמר היכא דאיכא ע"מ אין צריך ע"ח והשתא קרא היכא דליכא ע"מ אבל תיקון העולם אפי' איכא ע"מ יחתמו דלמא מייתי, וכן נמי מהא דקאמר דילמא מייתי מוכח כהרי"ף דאי הכוונה דמחמת ע"ח נסמוך דמסתמא נמסר לפני ע"מ היו מתקנים שיחתמו אחר הגירושין תיכף ואז הוי ידעינן בבירור שנמסר לה כדין לפני ע"מ ולמה תקנו שיחתמו קודם ביד הבעל בלי אשתו עמו כלל, ועמ"ש בסי' קל"ג עוד ראיות ברורות לדברי הרי"ף ועוד אזכיר קצתם בפרק המגרש בס"ד:

ודע שהרי"ף הקשה על דבריו מהא דצריך שליח לומר בפני ב' או ג' בפני נכתב, ותירץ דהתם משום קיום ועוד דלכתחילה בעינן ע"מ והנה תירוץ ב' תמוה לכאורה דהיאך יאמר הרי"ף דבר שאינו דפשיטא דהתם אפי' דיעבד לא מהני אם נתן שלא בפני ב', ואולי כוונתו דדיעבד אם מקיימתו אח"כ כשר אפי' נתן לה בינה לבינו ותירוץ ראשון דאפי' דיעבד לא מהני משום דהוצרכו חכמים דהשליח לא יתן רק יאמר דוקא דשמא לא תמצא קיום ויבוא ויערער הלכך אם נתן שלא בפני ב' הוי כלא אמר בפ"נ, ותירוץ שני הוא דאפי' תימא דקיום מהני אח"כ אפי' נתן לה בינו לבינה אבל עכ"פ לכתחילה ודאי אין ליתן בלי ע"מ שלא תצטרך לקיימו, וצ"ע:

שם אני פלוני עד כו'. פירש"י מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא הי' נוקב שמו, ותמוה לי דמה יתן ומה יוסיף תיבת פלוני אם אינו מזכיר שמו וה"ל לכתוב אני חתמתי עד ויכירו כתבו, גם מאי פריך עלה בתר הכי ובסי' לא וקשה סי' מאן דכר שמיה הא מעיקרא ג"כ לא היו חותמין סי' רק פלוני וכולם חתמו בשוה משא"כ היכי שכל אחד יש לו סימן אחר שפיר דמי לכן נראה לי כמו שאמרו לקמן פרק המגרש דידעינן בהא חתימה דלאו דיעקב ופריך ודילמא סי' שווי' ומשני לא חציף אינש לישווי' שמיה דאבוה סי' מבואר דשם של אחר יכול לכתבו לסימן, ושפיר קאמר דמעיקרא לא הי' כותב שמו האמיתי רק הי' כותב אני פלוני ר"ל שם של אחר והתקין ר"ג שיפרשו שמותיהן דיכול לקיים שמו האמיתי בקל משא"כ סי' קשה לקיימו, ופריך וסי' לא והא רב צייר ומשני דשאני אינהו דהוי פקיע סימנייהו ובהכי ניחא לי דנקט אני פלוני חתמתי עד ולשון זה חתמתי אינו מובן דלמה לו לכתוב בחתימתו חתמתי ואין דרך לכתוב כך כלל ואטו אם יכתוב שמו האמיתי יכתוב אני ראובן חתמתי עד, ובפירוש אמרו בפ' המגרש איש פלוני עד בן איש פלוני עד ולא הוזכר חתמתי כלל, רק לפי שאין כותב שם של עצמו רק של אחר כותב חתמתי עד., והכוונה שם זה חתמתי לעד להורות שאינו שמו רק משתמש בו לחתימה לסי' בעלמא כנ"ל, ועמ"ש בחידושי לא"הע סי' ק"ל ס"ק י"ח בענין זה בביאור דברי הטור שם:

בתוס' בד"ה והעדים, ר"ת מחק וכו'. אין דבריהם מוכרחים דר"ג סתם אינו ר"ג הזקן המוזכר במשנה רק בן בנו כידוע בשלשלת הנשיאים וכן מבואר בפירש"י דכלהו תקנת ר"ג הזקן הם ור"ג דברייתא נתכוון לתקנת ר"ג הזקן, רק בלא"ה מבואר לכל מעיין במשנה שאי אפשר לכוון כלל הלשון והעדים:

בגמרא ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך. יש לדקדק מהו האיסור בזה אם אינו רוצה להלוות מחשש שמיטה וכי מחויב הוא ליתן במתנה והכתוב קראו בליעל משמע שיש איזה ערמה ומחשבת רשע בזה, והי' מקום לפרש כי ראוי ליתן לעני צדקה בדרך הלואה שלא יתבייש וכל הכתוב הכל בעני המקבל דרך צדקה משתעי כמבואר שם פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו הכוונה שיתן לו דרך הלואה, ועל זה מזהיר קרא שלא יערים לומר הן קרבה שנת השמיטה ואי אפשר ליתן בהלואה כי מי פתי ילוה בעת הזאת ומחמת זה לא יתן לו כלום ועל זה כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' רק נתן תתן לו כי אם אי אפשר בהלואה יתן לו במתנה לא שלא יתן לו כלל. אבל בסוגי' וודאי משמע דבאמת יש איסור בהלואה גמורה שלא להלות מחמת יראה שתשמיטנו בשביעית:

ואפשר לומר באופן אחר כי לעת הזאת אין דרך ליתן לעני צדקה כי יחשוב קרבה שנת השבע וגם את הכל יקח העני כמו שנאמר ואכלו אביוני עמך ובהלואה ג"כ אין דרך ליתן מחמת חשש שמיטה ועל זה הזהיר הכתוב השמר לך פן יהא דבר עם לבבך בליעל קרבה שנת השבע וכו' ורעה עינך והיינו שיהא רע עיין שיתן להעני והעני יהא לו הרבה בקרוב מהפקר רק נתן תתן לו ומה שיקח העני בשנת השמיטה לא משלך הוא לוקח כי עבור זה יברכך ד' כמו שכתוב וצויתי את ברכתי ועשתה התבואה לשלוש שנים, א"כ למה תהא צר עין על העני וכיון שראה הלל שנמנעו מלהלות מחמת שמיטה ועוברין ג"כ על מה שכתוב השמר לך ואין נותנין לו צדקה לזה תיקן פרוזבל כדי שיתנו לו בהלואה עכ"פ כנ"ל:

שם אמר אביי בשביעית בז"הז ורבי הוא תמוה לי לפירש"י שפירש דיובל לא הי' נוהג בבית שני במה נפשך אי כוונת אביי בז' היינו לדידן אחר החורבן תיקשי למה מוקי בזה"ז הא גם בימי הלל כך הי' כיון דאין יובל נוהג ואי הכוונה בזמן הזה היינו בזמן שאין יובל נוהג, א"כ למה קאמר בשביעית בזה"ז דמשמע דהוא מחדש לאוקמא בהכי הא פשיטא דבשביעית בז"הז מיירי דהא בימיו לא הי' נוהג יובל ולא תיקן על שלפניו, גם מה ס"ד דתיקן לימות המשיח וא"כ ממילא מיירי בשביעית בז"הז ולא הוי לי' לומר רק הא מני רבי הוא דשביעית בז"הז דרבנן ומדקאמר בשביעית בז"הז ורבי הוא מוכח דהוא מחדש לאוקמא בשביעית בז"הז וכרבי והוא תמוה לכאורה לפע"ד. ואין לי מקום לומר אלא כמו שכתבתי לקמן סוף פרק זה דבבית השני היו זמנים שונות כי כאשר באו שונאים ונתפזרו ישראל פסק היובל וכאשר חזרו ונתקבצו חזר היובל ומוקי אביי דתקנת הלל בזמן שלא הי' היובל נוהג והיינו בשביעית בז"הז וגם בימי הלל בזמן שלא הי' היובל נוהג, עיי"ש מה שהוכחתי זה מהש"ס שם דמחלק בין יובל ראשון לשני:

בתוס' בד"ה מי איכא מידי. השתא לא בעי רבא לישני' וכו', ואע"ג וכו' לא הי' לו ללמוד וכו' ובקונ' פי' וכו' ודרשה דספרי וכו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור כי לא נתבאר מהו כוונתם במה שהקשו ממוסר שטרותיו לב"ד שאם נתכוונו לומר דהיינו פרוזבל כפי הנראה מפירש"י בכמה מקומות בפרט לקמן בד"ה דתפסי להו בי' דינא א"כ תיקשי להו בש"ס גופא מאי פריך מי איכא מידי הא דאורייתא אינו משמט והי' נראה לכאורה דכוונת התוס' כיון דחזינן בשביעית בז"הז דאינו משמט דבר תורה ומ"מ מכח הפקר סנהדרין משמט וע"כ דדוקא התם לא עקרו מצות פריעת ב"ח לגמרי רק בשמיטה אבל כאן מחמת הפקר יעקרו מצות שמיטה אין כח בחכמים לדבר זה ואהא קשיא להו כיון דחזינן שהתורה נתנה מקום לעקור מצות שמיטה במסירת שטרות לב"ד א"כ הי' גם בחכמים כח לעקרה ע"י פרוזבל מכח הפקר סנהדרין אף לעקור כל המצוה דלא הקפידה תורה בכאן על עקירת המצוה ולזה תרצו דבהך דהלל נעקרת לגמרי דלימד דעת את העם, אבל מסירת שטרות אינו ידוע כ"כ ואינו מצוי דפעמים שאינם בידו ואינו יודע מזה כמ"ש הר"ן, אבל הלל לימד את העם בפום בי' לעקור מצות שמיטה וזה הי' נכון לכאורה, אבל קשיא לי לפי' זה מה זה שכתבו דלפירש"י צריך לומר דדרשה דספרי רק דרבנן דהא רש"י ע"כ לא ס"ל הך סברא דלא הי' לו ללמד דא"כ מה בכך דדרשה דספרי דרבנן ס"ס היאך משני רבא אדאורייתא הפקר סנהדרין הא עוקר מצות שמיטה ולא הי' לו ללמד, ואין לי להאריך כאן בזה כי הכל מבואר אצלי באריכות בספרי ת"י סי' ס"ז ס"ק א' וס"ק י"א ע"ש היטב, ועוד אבאר לקמן בזה בס"ד:

בד"ה בזמן. פי' בקונטרס וכו' ובבית שני וכו' והא דאמרינן בערוכין וכו', וקשה לר"ת ונראה לר"ת וכו' ואר"ת וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמה זה שהכניסו הך אי יובל נוהג בבית שני בדבריהם הראשונים דלכאורה אין ענין זה לזה כלל דבין אי נפרש כרש"י נוכל לומר דבבית שני הי' נוהג יובל כמ"ש ר"ת אח"כ גם אי נפרש כר"ת נוכל לומר דלא הי' נוהג כרש"י ונראה לי דלפירש"י דהך דרשה דהכא והך דירושלמי הם שני ענינים דהתם למדו דכל זמן שיובל נוהג נוהג שמיטה דהיינו שביעית וכאן למדו דבזמן דשביעית נוהג דהיינו קרקע:

נוהג כספים א"כ מוכרח לכאורה דבבית שני לא הי' נוהג יובל דאי נוהג א"כ בבית שני הי' נוהג הכל א"כ הך לימוד בזמן שיובל נוהג נוהג שביעית מיותר לגמרי כיון דלמדנו דבזמן דעבודת קרקע נוהגת נוהג כספים ובזמן שאינו נוהג אינו נוהג כספים א"כ מוכרח הוא עכ"פ דיש זמן שאינו נוהג עבודת קרקע והיינו בזה"ז, א"כ מה צורך להך לימוד בזמן שאין היובל נוהג דהא בזמן הבית נוהג יובל ועכשיו בלא"ה מוכח דאינו נוהג עבודת קרקע דאי נוהג על אימתי הוא הלימוד הזה בזמן שאתה משמט קרקע בזמן שאי אתה משמט קרקע הא לעולם משמט וע"כ דבבית שני לא נהג יובל, והשתא מהך דרשה דהכא הוי ס"ד דוקא בזה"ז אין עבודת קרקע נוהג וממילא גם כספים, אבל בזמן הבית גם עבודת קרקע נוהג והיינו דדרשינן דתליא עבודת קרקע ביובל ומוכח דגם בזמן הבית לא נהוג ואי הוי נקט הך דרשה דיובל לא הוי שמעינן עבודת קרקע אבל כספים הוי ס"ד דנוהג קמש"ל דכספים תלוי בעבודת קרקע ולזה כאשר בא ר"ת לסתור דברי רש"י ופי' דהך דרשה דהכא ודירושלמי חדא ובשניהם הכוונה בזמן שיובל נוהג נוהג שביעית ואין כאן שתי דרשות כלל ואמר ר"ת דיובל הי' נוהג בבית שני אבל לפירש"י הקודם היינו מוכרחין לומר דלא הי' נוהג וז"ב:

בא"ד והתם לא שייך כלל לאתויי אלא הך דירושלמי כוונתם אף דודאי בהך דרשא דהכא יספיק גם שם לראי' דעבודת קרקע חרישה וזריעה מותר בז"הז דאי גם בזמן הזה אסור היאך אמרו בזמן שאי אתה משמט קרקע אימתי הוא הזמן שאינו משמט קרקע, א"כ מוכרח מהך ברייתא דחרישה וזריעה בז"הז דרבנן, רק כוונת התוס' כלפי מה שאמרו דהכא לא יספיק הך דירושלמי דלא שמענו עדיין כספים אבל התם אין צריך אלא הך דירושלמי, ושיעור דבריהם דהתם לא שייך לאתויי רק הך דירושלמי בלבד ולא שייך לאתויי עוד הך דהכא כלל:

בא"ד והשמטת קרקע קרי ליובל וכו' דשמיטה משמטת כספים ולא יובל וכו'. הוצרכו לזה משום דס"ל באמת חרישה וזריעה ג"כ אינו רק דרבנן וקשי' להו מ"ש דנקט כספים, ואהא כתבו דקרי לשמיטה שמיטת כספים לפי שאין כספים נוהג רק בשמיטה ולא ביובל, והכוונה בזמן שנוהג יובל נוהג שמיטה, וכעין זה כתב הר"ן ודלא כמ"ש הכ"מ פ"ט מהל' שמיטה דמדברי הרמב"ם ותוס' מוכח דעבודת קרקע בשמיטה הוי דאורייתא, וליתא דהא באו ליישב מה שאמרו במועד קטן דחרישה וזריעה שרי מהך דהכא וכן מדברי הרמב"ם פ"י שם מוכח להדיא דלא כהכ"מ, דכתב שם הלכה ט' דבזמן שיובל נוהג נוהג שביעית בארץ, א"כ ע"כ דאי אינו נוהג אין שביעית נוהגת דאורייתא בארץ, והך מדבריהם שכתב בסיפא קאי גם על שביעית בארץ עיי"ש, וכבר כתבתי מזה באריכות בספרי ת"י ריש סימן ס"ז ע"ש:

בא"ד וע"ע אינו נוהג וכו'. לא ידעתי מה זו ראיה דהא פירש"י להדיא דע"ע לאו דוקא רק לכל ישראל ג"כ הוי שפחה חרופה, ואולי כוונתם דזהו דוקא למ"ד דחציה שפחה וחצי' ב"ח תפסי בה קידושין אבל להך מ"ד דלא תפסי ע"ע דוקא כיון שמותר בה וכן נראה באמת בפירש"י לקמן, ואף דאנן קי"ל דתפסי קידושין מ"מ ראייתם למ"ד דלא תפסי קידושין בישראל היאך יפרש הך דאילי צאן על אשמתם כיון דאינו נוהג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף