חידושי הרי"מ/גיטין/לו/א

חידושי הרי"מ גיטין לו א

דף ל"ו ע"א

גמ' מפני תיקון העולם דאורייתא היא כו' והקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דהא דחותכין בדיני ממונות ע"פ שטר הוא מדרבנן דמדאורייתא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש והכא אמרינן בהדיא דעידי חתימה מהני מדאורייתא ע"ש ובס' פ"י תירץ קושיא זו דלפי הס"ד לר"מ דעידי חתימה כרתי ע"כ לומר דמהני מדאורייתא אבל למאי דמשני לר"א דעידי מסירה כרתי באמת מדאורייתא לא מהני עידי חתימה לחוד רק בהדי עידי מסירה והתקין ר"ג שיהי' מהני עידי חתימה לחוד מחמת אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' אף דמדאורייתא לא מהני ע"ש ולכך פ' הרמב"ם דמהני עידי חתימה לחוד בגט:

ויש להקשות לפמ"ש תוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה דקי"ל דאף לר"מ דעידי חתימה כרתי מ"מ מודה דבעי ג"כ עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש. וא"כ קשה אמאי משני דאתי כר"א ור"ג תיקן מחמת אפקעינהו שיהי' מהני עידי חתימה לחוד לדברי הפ"י ז"ל הלא גם כר"מ מצינן לאוקמי דגם לדידי' בעינן מדאורייתא גם עידי מסירה ותיקן ר"ג שיהי' מהני עידי חתימה לחוד מחמת אפקעינהו כמו לר"א:

ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מהל' עדות פסק דהיכא דאיכא עם ההזמה גם הכחשה בגוף המעשה לא הוי הזמה כלל כגון שהעדים מעידין שביום זה לוה זה מזה ובאים עדים ומזימים אותם ואומרים שזה לא לוה מזה ביום פלוני כלל גם ההזמה לא מהני ע"ש. ועיין באו"ת ס' ל"ח שהביא קושיא בשם הגמהרח"י ז"ל מהא דפלוני רבעני ע"ש. והנה לכאורה בכל העדיות שהעדים מעידים בפנינו לוה זה מזה מנה ובאים עדים ומזימים אותם שבאותו יום עמנו הייתם וא"כ לא לוה בפניהם באותו יום. וא"כ ג"כ מכחישים אותם שלא לוה בפניהם והם אמרו שלוה בפניהם. אך באמת זה טעות דזה הוא עיקר ההזמה דזה אי לוה בפניהם או לא לוה בפניהם אין ענין לגוף המעשה כלל שגוף המעשה הוא שלוה ומאי חילוק יש בין בפניהם או שלא בפניהם. וא"כ במה שמזימים אותם אינו מוכחש גוף המעשה שלוה ולכך מהני ההזמה. אך לכאורה קשה בקדושין וגיטין דקי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין וכן המגרש בלא עדים. ואף שבאמת קידשה לא מהני אם לא הי' עדים בדבר וא"כ צריכין העדים לומר שבפניהם קידשה שגם זה הוא מגוף המעשה שקידשה בפני עדים או שגירשה בפני עדים. וא"כ קשה לכאורה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו שאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה שהם אמרו שבפניהם קידשה ואם יוזמו אומרים המזימים שבאותו היום עמנו הייתם ולא קידשה בפניהם ויש ג"כ הכחשה בגוף המעשה שזה הוא ג"כ המעשה שקידשה בפניהם דאל"ה לא הוי קדושין דהוי מקדש בלא עדים. וא"כ לא הוי הזמה כלל כיון שמוכחש גוף המעשה. אך גם זה טעות דאעפ"כ אין הכחשה דאין צריך להיות שקידשה בפניהם דוקא הלא יכול להיות שקידשה בפני אחרים כיון דעיקר המעשה הוא שנדע שקידשה. וא"כ אף אם הם הוזמו יכול להיות שקידשה בפני עדים אחרים ואין כאן הכחשה כלל בגוף המעשה:

אמנם יש להקשות לפ"ז למאי דקי"ל באה"ע ה' גיטין ס' קל"ג סעיף א' בהג"ה דצריך ליקח אותו הכת של העידי חתימה שיהי' ג"כ העידי מסירה שאם הם שני כיתי עדים עידי חתימה ועידי מסירה הוי חצי דבר ולא מהני ע"ש. א"כ לפ"ז קשה דמאי מהני העידי מסירה אף שהם אותם של העידי חתימה הלא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה שלא נעשה בפניהם. והמגרש בלא עדים לא מהני. וא"ל כמ"ש שהי' בפני עדים אחרים דז"א דאם העידי מסירה היו עדים אחרים ממילא לא מהני דהוי חצי דבר כיון שאותם שמעידים עכשיו על המסירה הם העידי חתימה. וא"כ אם הי' אחרים על המסירה לא מהני וא"כ גם זה הוא מגוף העדות שנמסר בפניהם וממילא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו יהי' הכחשה בדבר כמ"ש כיון שאומרים המזימים דשלא בפניהם נמסר ובעדים אחרים הוי חצי דבר כמ"ש:

אך באמת גם זה לק"מ דהב"ש שם ס"ק ג' כתב דהא דצריך שתהי' כת אחת על המסירה ועל החתימה אינו רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר אפילו אחרים א"כ לק"מ דאם יוזמו לא יהי' כלל הכחשה דשפיר יכול להיות שנמסר בפני אחרים ואעפ"כ כשר בדיעבד ואינו גוף המעשה מוכחש כלל:

אמנם הב"ש כתב שם הטעם דלכך כשר בדיעבד ולא הוי באמת חצי דבר משום דק"ל עידי מסירה כרתי וא"כ לא בעינן עידי חתימה כלל מדינא רק דלכתחלה לוקחין גם עידי חתימה ולכך אינו פסול בדיעבד מחמת חצי דבר כיון דהעידי מסירה הם כולא דבר ע"ש וא"כ לפ"ז קשה על דברי התוס' שכתבו דאף לר"מ דסבר עידי חתימה כרתי צריך להיות עידי מסירה מדאורייתא משום אין דבר שבערוה כו' א"כ כיון דלר"מ בעי שניהם מדאורייתא כיון דעידי חתימה כרתי א"כ ממילא אם הם שני כיתות עדים על החתימה ועל המסירה פסול אפילו בדיעבד א"כ אף אם הם כת אחת ג"כ לא מהני העידי מסירה שיהי' הכחשה בגוף העדות והוי עשאאי"ל כמ"ש כיון דאם הוא כת אחרת על המסירה פסול אף בדיעבד:

אמנם על התוס' לק"מ שהתוס' ב"ק ד' ע' ע"ב ד"ה למעוטי כתבו דלא הוי חצי דבר רק אם הי' יכולין לראות באותו שעה יותר כגון שנים אומרים אחד בגבה כו' אבל בחזקת ג' שנים שלא הי' יכולין לראות באותו שעה יותר והוא דבר בפני עצמו לא הוי חצי דבר כלל ע"ש. וא"כ לק"מ לשיטת התוס' דלא הוי כלל כאן חצי דבר אף שהם שני כיתי עדים על החתימה ועל המסירה וממילא הוי שפיר יכול להזימו שלא יהי' הכחשה כלל כמ"ש:

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דאמאי לא מוקי כר"מ דעידי חתימה כרתי רק דצריך גם עידי מסירה ותיקן ר"ג כמ"ש ולמ"ש א"ש דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו שם דגם בכה"ג הוי חצי דבר רק בחזקת ג' שנים פועלים גם כת אחת בלא האחרת ע"ש וא"כ לשיטתו ממילא אי אפשר לומר דלר"מ בעינן ג"כ עידי מסירה דא"כ הוי חצי דבר והוי עשאאי"ל כמ"ש וע"כ דלא בעינן כשיטת הרשב"א ז"ל ופריך שפיר לר"מ וא"ש:

הנה נראה לע"ד לישב דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דחותכין בשטר רק מדרבנן והכא פריך דאורייתא היא. ונראה דהנה התוס' ז"ל תירצו דלכך לא הוי עדות שבשטר מפי כתבם משום דלא הוי מפי כתבם רק היכא שאינו יכול להגיד בע"פ בפנינו בשעה שבא כתבם לב"ד אבל בשטר שראוים להגיד עכשיו בע"פ מהני גם עדותם שבשטר ע"ש בתוס' כתובות פרק האשה ע"ש:

ויש להקשות למאי דאיתא בח"מ ס' כ"ח בט"ז שהביא בשם מהרי"ן לב ובמהרש"ל ז"ל ס' י"א בהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאף אם קבלו לא מהני וכתבו דאם העידו שלא בפני בע"ד לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני בע"ד דעביד, איניש לאחזוקי דיבור. ואף שלא הי' מהני מקודם לא מהני אף עכשיו ע"ש. ולפ"ז קשה איך מהני השטר שלא יהי' מפי כתבם לדברי ר"ת ז"ל משום דעכשיו ראוים להגיד בפנינו בע"פ הלא לא יהי' מהני אף אם יעידו עכשיו כיון שכבר העידו מפי כתבם רק דלא הי' מהני עדותם. א"כ אף עכשיו לא מהני דעביד איניש לאחזוקי דיבורא א"כ אם נאמר דעדותן שבשטר הוי מפי כתבם אינם ראוין להגדה עכשיו, בע"פ. א"כ ממילא הוי מפי כתבם ולא מהני כלל ואי"ל דמפי כתבם לא הוי הגדה כלל ולא שייך עביד לאחזוקי דיבורא ז"א דמבואר להדיא לקמן דף ע"א ע"א דמפי כתבם הוי דיבור מעליא רק בעדות התורה פסלה עדות זה ע"ש א"כ קשה כנ"ל:

אמנם יש לישב זה דהנה באמת קי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכתבו הפוסקים דלכך צריכין לטעמים אלו דלא ליהוי מפי כתבם הלא בל"ז הוי כנחקרה עדותן בב"ד וכתבו משום דמאי בכך דהוי כנחקרה הלא גם בשעת החתימה אף שנחקר אז מ"מ לא נחקר רק מפי כתבם ע"ש. ולפ"ז מיושב דשפיר מתרץ התוס' ז"ל דראוין להגדה בע"פ ולא הוי מפי כתבם וממילא לא קשה כמ"ש דעכשיו אין ראוין להגדה כיון שכבר העידו דז"א דע"ז א"ש דהוי כנחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימה ואי"ל כמ"ש הפ' דגם אז לא נחקר רק מפי כתבם ז"א דבשעת החתימה שפיר לא הי' מפי כתבם דאז הי' ראוין להגדה בע"פ שעדיין לא חתמו וממילא נחקרה עדותן בב"ד שפיר בשעת החתימה וגם עכשיו מהני אף שאין ראוין להגדה כמ"ש:

אך הפ' ז"ל כתבו דהרמב"ם ז"ל סובר דהא דעדים החתומים על השטר הוי כנחקרה עדותן אינו מדאורייתא רק מדרבנן והא דאמר דבר תורה היינו מדרבנן ע"ש ברמב"ן ז"ל ובס' מגלת אסתר וא"כ להרמב"ם ז"ל ממילא לא מהני הטעם שכתבו התוס' דלא הוי מפי כתבם משום שראוין להגיד דז"א כמ"ש דאין ראוין להגיד עכשיו בפנינו בע"פ כמ"ש ואי"ל כמ"ש דז"א דמדאורייתא לא הוי כנחקרה וא"כ לא מהני מדאורייתא טעם הנ"ל ולכך לא מהני להרמב"ם ז"ל העדות שבשטר רק מדרבנן כמ"ש:

אך לכאו' ז"א דהנה אם העדים העידו חוץ לב"ד אליבא דכ"ע יכולין להעיד אח"כ בב"ד דלא שייך עביד איניש לאחזוקי דיבורי' רק כשהעידו בפני ב"ד ולא הי' מהני וא"כ כיון דמדאורייתא לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד א"כ אף שהעידו מפי כתבם מ"מ העידו חוץ לב"ד וממילא ראוין להגיד גם עכשיו בע"פ בפנינו ולא הוי מפי כתבם וא"כ גם מדאורייתא מהני טעם התוס' כמ"ש:

אך ז"א דעכשיו דתיקנו חכמים דעדותן שבשטר הוי נחקרה עדותן בב"ד א"כ מדרבנן העידו בפני ב"ד ולענין עביד איניש לאחזוקי' דיבורי' אין חלוק בין העידו בפני ב"ד שהיא מדאורייתא או מדרבנן דבין כך וב"כ נוגע מדאורייתא א"כ עכשיו דתיקנו דליהוי נחקרה בב"ד ממילא לא מהני מדאורייתא דהוי מפי כתבם דאינן ראוין להגיד עכשיו דעביד לאחזוקי' דיבורי' כמ"ש דלא הוי נחקרה עדותן מדאורייתא ואעפ"כ הם נוגעין מדאורייתא כיון שכבר העידו בפני ב"ד מדרבנן וא"כ לכך כתב הרמב"ם ז"ל דלא מהני בשטר מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש:

ולפ"ז מיושב קושי' הרמב"ן ז"ל דפריך הכא מפני תיקון העולם דאורייתא הוא כו' כמ"ש ולמ"ש מיושב דכיון דקושיית הש"ס הוא אם לא הי' תקנת ר"ג ולא הי' כנחקרה עדותן בב"ד ממילא הי' מהני מדאורייתא מחמת טעם התוס' שראוין להגיד עכשיו בע"פ כיון שהעידו שלא בפני ב"ד כמ"ש:

ויתיישב ג"כ עיקר קושייתם בזה שהקשו בכל גיטין וקדושין דלא שייך נעילת דלת ולא שייך תקנת חכמים איך מהני לדידן ולמ"ש מיושב דאם לא שייך התקנה ממילא מהני מדאורייתא כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא כו' והקשו אפירש"י ז"ל שפירש דגם מוסר שטרותיו לב"ד הוא מדרבנן מתקנת הלל כמו פרוזבל הלא מפורש בספרי דיליף דהוא דאורייתא ע"ש:

ונראה לישב דברי רש"י ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות על שיטת התוס' דמוסר שטרותיו לב"ד הוא מדאורייתא משום דאינו עובר אלא יגוש שאין הוא הנוגש רק הב"ד והנה הרא"ש ז"ל כתב דבשביעית יש ב' דברים א' שאם תבעו עובר על לא יגוש והב' שמפקיע גוף החוב שהוא כמו פרע לו או מחל לו החוב ע"ש. והנה בריש מכות איתא לחד לישנא דאף בתוך זמנו דלא שייך לא יגוש מ"מ משמט אח"כ ע"ש וא"כ במוסר שטרותיו לב"ד אף דליכא הלאו דלא יגוש שאין הוא נוגש רק הב"ד מ"מ השביעית מפקיע גוף החוב ואינו חייב לו כלל אף שאינו עובר אלא יגוש ואיך מהני ועיין ברש"י לקמן ובבעה"ת שכתבו להדיא זה הטעם שאינו נוגש ע"ש:

נראה דהנה המהרי"ק ז"ל כתב הטעם שאין נוהגין עכשיו דין שמיטה משום דקי"ל כב"ש דכל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיון דהוי כגבוי אינו משמט ע"ש ובאו"ת ס' ס"ז דחה דבריו דבאמת לא קי"ל כב"ש רק כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע"ש והנה באו"ת כתב הטעם דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי הוא משום דכיון שאם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ואינו יכול לגבות בלא שבועה לכך לא הוי כגבוי דצריך ב"ד לישבע ושייך שפיר מי יימר דמזדקקא לי' בי דינא ע"ש. ולכאורה יש להקשות לפ"ז למאי דאמרינן בש"ס ב"מ הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ומשני דחיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ע"ש ובנשבעין ונוטלין לא שייך טעמא דאישתמוטי וע"כ אמרינן הטעם דספק מלוה ישנה ע"ש. ובס' הפלאה בסוגיא דהפוגמת כתב דלא חיישינן שמא יש לו ספק מלוה ישנה בשטר דזה ודאי לא שכיח רק על ס' מלוה בע"פ ע"ש וא"כ לפ"ז קשה הכא לכאורה דשייך שפיר טעם המהרי"ק ז"ל דאינו משמט בשטר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ואף דקי"ל דלאו כגבוי מ"מ כיון דהטעם דלאו כגבוי הוא משום שצריך לישבע וא"כ הכא בשמיטה שפיר כגבוי דאינו צריך לישבע דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאי"ל שמא יש לו ס' מלוה ישינה בע"פ דז"א דאף אם ודאי יש לו עליו מלוה בע"פ אינו חייב לו דבאמת השמטה משמט רק בשטר אינו משמט דכגבוי דמי וא"כ אם יש לו מלוה ע"פ דלא הוי כגבוי ממילא שפיר משמט ואינו חייב לו כלל וס' מלוה בשטר לא חיישינן כמ"ש וא"כ אינו צריך לישבע כלל וממילא הוי שפיר כגבוי דמי וא"כ שפיר אינו משמט בשטר כיון דאי נימא דהוא כגבוי ממילא הוי כגבוי וא"כ אמאי איתא הכא דאף בשטר משמט הלא אף לב"ה אינו משמט דהוי כגבוי כמ"ש:

אך באמת זה טעות דכל הטעם דאם אמרינן כגבוי דמי אינו משמט הוא משום דקודם השמיטה הוי כגבוי ואינו מגיע לו כלל בשעת השמיטה וממילא אינו משמט בשעת השמיטה ואינו מגיע לו כלל בעת השמיטה כיון דהוי כגבוי קודם שנת השמיטה ע"ש וא"כ הכא כיון דבאמת כל העומד לגבות לאו כגבוי דמי כיון שצריך לישבע אם יטעון אשתבע לי רק מחמת השמיטה אינו צריך לישבע כמ"ש והוי כגבוי א"כ קודם השמיטה שהי' שפיר צריך לישבע לא הי' כגבוי רק כשהוא שמיטה נעשה כגבוי ואז משמט וממילא לא מהני וא"ש דמשמט אף בשטר:

אמנם לפמ"ש הרא"ש ז"ל כאן דלכך אין כותבין פרוזבל בתחלת השמיטה אף שאינו משמט רק סוף שמיטה הוא משום דיש בשביעית ב' דברים אחד שאסור לתובעו וליקח ממנו וכשלוקח עובר על לא יגוש וזה הוא כל שנת השמיטה והשני הוא שמפקיע גוף החוב ואף אם לוקח ממנו צריך להחזיר לו וזה הוא רק סוף השמיטה שכל שנת השמיטה אם כבר קיבל אינו צריך להחזיר רק שעובר על לא יגוש ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה עדיין קשה אמאי משמט בשטר סוף השמיטה הלא מיד תחלת שנת השמיטה נעשה כגבוי שלא הי' צריך לישבע שאם יש לו מלוה ע"פ עובר על לא יגוש. אך זה טעות דגם השטר אסור לגבות גם בתחלת השמיטה שעובר על לא יגוש וא"כ אינו עומד לגבות כלל ולא הוי כגבוי:

ולפ"ז א"ש מ"ש דבמוסר שטרותיו אמאי מהני נהי דמהני שאינו עובר אלא יגוש מ"מ לענין הפקעה לא מהני כמ"ש ולמ"ש א"ש דבמוסר שטרותיו כיון דלא שייך לא יגוש א"כ ממילא כל שנת השמיטה יכול שפיר לגבות המלוה בשטר כיון שאינו עובר אלא יגוש עד סוף השמיטה שמפקיע החוב וא"כ ממילא הוי מיד בתחלת השמיטה כגבוי כיון שהוא עומד ליגבות שאינו צריך לישבע דאמרינן מיגו דחשיד כמ"ש דלא שייך שיש לו ספק מלוה בע"פ דז"א דע"פ שפיר עובר אלא יגוש אף בתחלת השמיטה דהטעם שאינו עובר אלא יגוש הוא משום שמסר שטרותיו וא"כ ע"פ שפיר עובר. ואי"ל דחשיד לעבור אלא יגוש בזה דהלאו דלא יגוש שפיר ליתא בחזרה כמו השבועה וא"כ כיון דחשיד אלא יגוש חשיד אשבועה דהטעם היא דממון איתא בחזרה ע"ש בש"ס ב"מ וא"כ אינו צריך לישבע אף בתחלת השמיטה והוי ממילא כגבוי קודם סוף השמיטה וממילא אין סוף השמיטה מפקיע החוב דכבר הוא כגבוי מקודם כיון דלא שייך לא יגוש שמסר שטרותיו וא"כ א"ש דמוסר שטרותיו מהני מדאוריי' אף לענין ההפקעה דכיון דמהני לענין לא יגוש ממילא הוי כגבוי כמ"ש [ואף דשבועת אשתבע לי אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דכבר תיקנו שבועה גם מדאורייתא לא הוי כגבוי כיון שצריך ב"ד כמ"ש]. אמנם כל זה הוא קודם שתיקן הלל פרוזבל והי' משמט בכל מלוה ע"פ רק בשטר הי' מהני מסירת שטרותיו לב"ד הי' שפיר מהני מדאורייתא דאינו צריך לישבע דלא שייך ס' מלוה ע"פ כיון דמשמט בע"פ אבל עכשיו שתיקן הלל פרוזבל דמהני אף במלוה ע"פ א"כ ממילא גם מוסר שטרותיו לא מהני מדאורייתא כמ"ש דלא מהני רק לענין לא יגוש ואי"ל כמ"ש דהוי כגבוי דאינו צריך לישבע דלא שייך ס' מלוה בע"פ דז"א דעכשיו שתיקן פרוזבל שייך שפיר ספק מלוה ישינה וע"פ כיון דמהני פרוזבל וא"כ ממילא צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא לענין ההפקעה דלא הוי כגבוי והוצרכו לתקן אף במוסר שטרותיו שיהי' מהני:

ולפ"ז מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש שפיר דמוסר שטרותיו הוא רק מדרבנן דעכשיו שתיקן פרוזבל ממילא לא מהני מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש אבל בספרי דקאי קודם שתיקן פרוזבל במלוה ע"פ וא"כ הי' מהני שפיר מוסר שטרותיו מדאורייתא כמ"ש דהוי כגבוי ולכך איתא דהוא מדאורייתא משא"כ עכשיו וא"ש:

ולפ"ז יש לישב מאי דקשה לקמן דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבל אלא בבי דינא דסורא או נהרדעא דאלימי לאפקיעו כו' ע"ש והקשו לפמ"ש תוס' כאן דכיון דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוי דבר הדומה וממילא מהני גם פרוזבל ולא מיקרי עוקר דבר מהתורה עיין באו"ת ס' ס"ז ובפ"י שפירשו כן דבריהם וכתבו תוס' דקושית הש"ס לא הי' רק למה התקין פרוזבל אף שיש כח וא"כ עכשיו שכבר תיקנו ממילא מהני אף בב"ד שאינו אלים כיוון שבאמת יש כח בידם רק דהקושיא הי' למה תיקנו ועכשיו שתיקנו מהני ממילא בכל מקום ע"ש. ולמ"ש א"ש לשטת רש"י ז"ל דהא דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוא משום דהוי כגבוי כיון שאינו צריך לישבע כמ"ש. והנה לכאורה יש לדחות למאי דקי"ל דהמלוה על המשכון אינו משמט אף במלוה ע"פ א"כ שפיר צריך לישבע אף בשטר דשייך ספק מלוה ישינה על משכון דאינו משמט א"כ לא הוי כגבוי ומשמט אף בשטר אך ז"א דממ"נ אם שוה המשכון כל החוב א"כ יש לו המשכון ואם אינו שוה כל החוב ממילא משמט המותר שאין המשכון שוה ואינו מגיע לו כלל ממ"נ וא"ש. אך למאי דסבר שמואל במס' שבועות דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואמרינן התם דאף שהמשכון אינו שוה רק מעט אינו משמט המותר ע"ש וא"כ לשמואל ממילא לא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא דשפיר צריך לישבע דשייך ס' מלוה ע"פ על המשכון שאינו שוה רק מעט ומגיע לו המותר ואעפ"כ אינו משמט לשמואל וא"כ צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מדאורייתא ולא הוי דבר הדומה והוי עוקר דבר מן התורה וצריך שפיר ב"ד אלים ולכך סבר שמואל שפיר דלא כתבינן פרוזבל אלא ב"ד אלים כמ"ש. ואף אם נאמר דגם ס' מלוה על המשכון לא חיישינן ששכח כמו בשטר אעפ"כ א"ש. דהנה באמת קשה אמאי סבר שמואל לקמן דמלוה בשטר משמט הלא הב"ש ס' כ"ח ושאר פוסקים כתבו דהנייר של השטר הוי משכון אצל המלוה ע"ש וא"כ למאי דסבר שמואל התם דמלוה על המשכון אף שאין המשכון שוה רק מעט אינו משמט המותר. וא"כ במלוה בשטר כיון שהנייר הוא של הלוה והוא משכון אצל המלוה ממילא אינו משמט כלל (ואח"כ ראיתי בכסף משנה שהביא כעין קושיא זו בשם הראשונים). אך ז"א לפמ"ש הפ' ס' ס"ו דאף דהנייר הוא של הלוה מ"מ צריך הוא להקנות לו הנייר להמלוה שיהי' שלו עד שיפרע לו ואח"כ כשפורע לו נעשה הנייר של הלוה ע"ש. ולק"מ שאינו משכון כלל קודם שפורע לו ולכך משמט. ולפ"ז א"ש דשפיר צריך לישבע אף בשטר דשייך החשש שמא יש לו ס' מלוה ישינה בע"פ ומלוה זו כבר פרע לו. ואי"ל כמ"ש דאם יש לו ע"פ משמט דז"א דאם באמת פרע לו מלוה זו והוי הנייר של הלוה והוי משכון אצל המלוה. וא"כ אם יש לו מלוה אחרת עליו ממילא אינו משמט דהוי הנייר משכון כיון שכבר פרע לו מלוה זו וכיון ששוה המשכון מעט אינו משמט כלל לשמואל וממילא צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא וממילא אינו דבר הדומה ולכך סבר דבעינן ב"ד אלים כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב מאי שתמהו הפוסקים על הרי"ף ז"ל שפוסק כאן דלא כשמואל דכל ב"ד יכול לכתוב פרוזבל והקשו הא ליכא שום חולק אשמואל בדין זה ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי מאי דקי"ל התם דלא כשמואל דאבד קתא דמגלא לא אבד אלפא זוזי וצריך המשכון להיות שוה כל החוב ואם לאו משמט ע"ש. וא"כ ממילא מהני הכא מוסר שטרותיו מדאורייתא והוי דבר הדומה ויכול לכתוב פרוזבל כל ב"ד כמ"ש וא"ש שפוסק דלא כשמואל וא"ש:

עוד יש לישב בפשיטות דברי הרי"ף ז"ל דבאמת ללישנא בתרא דהתם בריש מס' מכות דבתוך זמנו דליכא לא יגוש ממילא גם החוב אינו נפקע ע"ש. וא"כ ממילא במוסר שטרותיו מהני מדאורייתא כמ"ש ולכך פסק הרי' ז"ל דאין צריך ב"ד אלים כמ"ש וע"ש:

גמ' פרוזבל כו'. רש"י מוסרני לכם שטרותי כו'. וכן פירש"י פ"ק דמכות דמוסר שטרותיו היינו פרוזבל ג"כ מתקנת הלל ותוס' דחו דבריו דבספרי יליף מאשר יהי' כו' מכאן אמרו כו' והמוסר שטרותיו כו'. ועוד דגם במשנה פלגינהו לתרי בבי המלוה עה"מ והמוסר ש' כו' פרוזבל כו' ע"ש:

ולע"ד דרש"י הוכרח לזה דא"כ תמוה למה תיקן פרוזבל ולמה הי' עוברים על השמר כו' הא בלא שטר בל"ז שייך נעילת דלת דיכול להבריח ולכפור ובשטר יכול למסור לב"ד ובשביל כשאין השטר מצוי בידו דל"ש לא מסתבר לתקן בשביל זה. ולכך פירש"י דגם מוסר מהתקנה כו' וי"ל ק' הנ"ל דהא טעמא דמוסר לב"ד מהני י"ל דהא שטר שיש בו אחריות סבר ר"י לקמן דמה"ת אינו משמט דכגבוי רק דחי דלמא ברייתא ב"ש הוא דשטר העומד לגבות כגבוי כו' ע"ש. ולא לב"ה. והנה תוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה הקשו מהא דהמקבל ארעא דלגוביינא קאי כו' וחלקו דהשיעבוד בספק כו' משא"כ התם דמודים גוף השיעבוד ע"ש. ולענין שמיטה לכאורה דאין ספק א"כ גם לב"ה כגבוי דמי ואמאי דחי ר"י. וצ"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה לאו כו' וחלק בין העומד לבצור כבציר וכה"ג ועומד לגבות לא כגבוי שהרי צריך דיינין ולאו בידו כדאמר בגר מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ע"ש. א"כ מה"ט גם בשמטה לא הוי כגבוי. וא"כ מוסר שטרו לב"ד קודם שביעית שפיר כגבוי כיון שכבר נזדקקו מחויבין לגמור דאין ב"ד רשאין להסתלק כו'. והוי כגבוי מה"ת וחשוב של אחיך בידך ושפיר יליף בספרי כנ"ל. אך כשתקנו חכמים בטעין אשתבע לי דלא גבי אלא בשבועה וכן מלקוחות ויתומים בשבועה. א"כ שוב לאו כגבוי דמי יימר דמשתבע כשיטעון אשתבע כו'. וכן כשיבריח וימכור לא יגבה אלא בשבועה כנ"ל. ושוב גם מוסר שטרותיו ממש לא מהני מה"ת רק מתקנת הלל ופירש"י שפיר כנ"ל. ומיושב דהוצרך הלל לתקן פרוזבל דאל"ה לא הי' מהני גם מוסר שטרותיו כנ"ל. ותיקן ממילא בין מוסר ממש ובין כותב מוסרני לכם כנ"ל. וא"ש דכייל במשנה משכון ומוסר ממש דהי' מהני מה"ת ואח"כ פרוזבל א"מ זהו' א' כו' כשכותב שמוסר כנ"ל. ומדויק במשנה כאן שסמך תקנת הלל פרוזבל במתני' דאין כו' אלא בשבועה שאין ענין לו. ולמ"ש א"ש דזה הטעם שהוצרך לתקן כשתקנו דא"נ אלא בשבועה לא הי' מועיל מוסר מה"ת הוצרך לתקן. גם א"ש שראה שנמנעו מלהלות כו' היינו אחר התקנה דשבועה כנ"ל:

עוד י"ל דהתם ריש מכות לשמואל קאי דסבר שיעבודא ל"ד וגם שטר לא גבי מה"ת ממשעבדי. ולאו כגבוי לכך לא מהני מוסר ממש מה"ת כנ"ל. רק בספרי יליף משכון ומוסר שטרותיו אחר התקנה דשטר יגבה ממשעבדי מהני מה"ת דכגבוי כנ"ל. והלל י"ל דתקנו קודם התקנה דשט"ח גבי ממשעבדי והוצרך לתקן כנ"ל בין במוסר ובין כותב כנ"ל. ולכך במשנה אחר התקנה כייל עם משכון כנ"ל. ובזה מיושב מה דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליני' כו' דתמוה הא עכ"פ דוקא אי אכשיר דרי. ובכ"מ פריך וכי אכשיר. ולמ"ש א"ש דעכשיו דתקנו דשטר גבי ממשעבדי מהני מוסר ממש מה"ת ממילא לא שייך הטעם דימנעו מלהלות ומצי לבטל תקנת הלל כנ"ל אי יישר חילי' כנ"ל. וי"ל דהיינו דפליג ר"נ אקיימיני' כו' דאינו מובן טעם פלוגתייהו ולהנ"ל י"ל דלטעמיי' רב ושמואל סוף ב"ב דמלוה ע"פ לא גבי מיורשים וכ' תוס' דס"ל דלא שייך נ"ד כיון דלא חשש ללקוחות רק בשטר דחשש ע"ש. וא"כ מה"ט גופא לא שייך נ"ד אף דיבטלו פרוזבל ע"פ דילוה בשטר ויועיל מסירה לב"ד כנ"ל. אבל ר"נ ס"ל כדקי"ל כר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נ"ד וע"כ דשייך נ"ד גם על מלוה ע"פ דפעמים שא"א לכתוב שטר כנ"ל. ממילא שפיר עדיין החשש נ"ד משום שמטה בע"פ וע"כ צריך לתקנת פרוזבל גם עכשיו וא"א לבטלו כנ"ל:

עוד י"ל גם לטעם הנ"ל דמשום שבועה לאו כגבוי י"ל ג"כ רו"ש לטעמייהו פ' כ"ה דאאמש"ל בכל שבועות נוטל כשאי"ל אף באונס מפסיד א"כ שפיר לאו כגבוי דא"א שיטול כל שאינו נשבע ומשמט. משא"כ לר"נ שם ולדידן לא תקנו שבועה רק כשיכול אבל לא שיפסיד ע"י השבועה וא"כ כיון שזמן פרעון קודם שביעית דאל"ה בל"ז אינו משמט א"כ שפיר מהני מסירת שטר לב"ד דכגבוי ולא שייך משום השבועה לא יהי' כגבוי וישמט. דהא ע"י שאינו רוצה לשלם בזמנו יפסיד המלוה לגמרי ע"י חיוב השבועה שישמט אין עליו חיוב שבועה כלל וממילא יגבה בלי שבועה כיון דאי יהי' הדין דצריך לישבע לא יטול גם בשבועה כנ"ל. ולא הי' תקנת השבועה שיפסיד ע"י. וממילא כשלא פרע בזמנו קודם שמטה והי' יכול להשביע שוב אינו יכול להשביע כשמגיע שמטה כנ"ל והוי כגבוי. רק דהברירה בידו לומר א"א שתשמט שלטובתו כנ"ל ויוכל להטיל שבועה אבל קודם כנ"ל פקע חיוב השבועה ומהני מוסר ולא שייך נ"ד לר"נ כנ"ל. וי"ל בזה מאי דאמר אימא בה כו' כמאן דכתיב דמי ע"ש ברש"י שיתקן והרא"ש כ' שיתוקן מסר מילי ול"ל זה. ולהנ"ל י"ל דהפ' כ' דוקא במאי דבעי מומחין אי שייך מי יימר דמזדקקי וא"כ אחר דבבבל לא הי' מומחין ותקנו דעבדו שליחותייהו בהדיוטות לא שייך מי יימר ורק משום השבועה לא חשוב כגבוי ושפיר אמר אימא מלתא כו' דכשאינו פורע בזמנו קודם שביעית פקע חיוב השבועה דאשתבע לי כיון שיפסיד עי"ז וממילא כגבוי אף שלא כ' פרוזבל ולא מסר דדוקא כשהי' מומחין והי' שייך מי יימר הוצרכו למסור כנ"ל משא"כ עכשיו כנ"ל. וממילא לפי' הרא"ש שבאמת אמר כן הי' טעם דאינו משמט כלל בשטר דקי"ל אחריות ט"ס כנ"ל. ואין ראי' מרבנן דבי' ר"א דדלמא כשמואל כנ"ל:

עוד י"ל כמו דמצינו בהרשאה דאף שכ' אפיק לנפשך זכי מ"מ רק שלוחא שוי' ומ"מ חשוב קנין שיגבה עבורו דמה"ט לא מצי א"ל לאו בד"ד דשלוחא גרידא לא מהני. ורש"י פי' לקמן מוסר כו' דבי דינא כו' הפקרן הפקר ולגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש ע"ש ולכאורה כיון שיכול ליגוש משמט ופקע החוב. ולכך י"ל כמ"ש תוס' פ' הכותב דלענין זה קני שטר במסירה לחוד שלא יוכל לגבות בלא השטר וקנין זה משמע שם דמה"ט ע"ש גבי תפסה מלוגא דשטרי כו'. וא"כ י"ל דמהני מסירת השטר שלא יוכל לתבעו בלא השטר כמו אם הקנה במסירה כנ"ל. רק מסירה לאדם אחר או בהרשאה לא הי' מהני כיון דגבי הלה רק מצד שליחות עדיין חשוב הוא הנוגש וכן במסירה לא יהי' יכול לגבות. אבל כשמוסר לב"ד שפיר מהני מה"ת קנין זה שלא יוכל לתבוע ואף שהב"ד תובעין עבורו לא חשוב לא יגוש דבעל משה ידו דוקא. ואותו זכות של מורשה יש להב"ד ומ"מ כיון שבתורת ב"ד אינו משמט דאצלם הוי כגבוי. ובהרשאה יש דעות אם יכול לחזור בו ולבטל השליחות ע"ש בטור וש"ע ס' קכ"ב ועדיין שייך לא יגוש גם אצלו דיכול לבטל וליקח השטר לתבוע ומשמט. ואף אי א"י לחזור ג"כ י' דשלוחו כמותו וחשוב לא יגוש כנ"ל. וא"כ י"ל מ"ש רש"י ב' הטעמים במוסר שטרו היינו דהפקרן הפקר לענין זה שא"י לחזור בו כשמסר לב"ד ואף שלא כ' זכי כנ"ל. דאף בעשה שליח בב"ד כ' ר"ן פ' האומר מירושלמי דא"י לבטל. כ"ש במוסר לב"ד כנ"ל. ושוב ממילא כיון דאי"ל שוב מה"ת אינו משמט כמו לי' שנים דלא קרינן לא יגוש כו'. ושפיר פליג במשנה דעכשיו דתקנו שא"י לחזור מהני מה"ת. אבל מ"מ בלא התקנה הי' יכול לחזור והי' משמט והתקנה הי' בין מוסר ובין כ' שמוסר כנ"ל. (אולם לא משמע שיהי' בתורת קנין. אך משרים הובא מפורש בתורת קנין):

עוד י"ל דהא קי"ל מוקדם או רבית כשבא ליד ב"ד אין רשאין להחזיר למלוה וכה"ג שיוכל לעשות בו אסור וא"כ בשביעית שבא לידם שט"ח אין רשאין להחזיר למלוה שלא יעבור על לא יגוש כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל דכשאינו יכול לתבעו ולנגשו בלא אסור שביעית אין משמט כמו לעשר שנים וכה"ג. וא"כ זהו החלוק בין שמסר השטר לאדם אחר ובין שמוסר לב"ד. דכיון דא"י ליגוש ולתבוע כשאין השטר בידו דאף דקי"ל כותבין שובר מ"מ כשהשטר בעולם א"צ לשלם כל שאינו מחזיר לו השטר. וא"כ לא קרינן בי' לא יגוש ואינו משמט כשמסר השטר. רק במוסר לאדם אחר הא יכול ליקח ממנו השטר ולתבוע בו דמה לו לאחר להחזיק דהוא רק נפקד. משא"כ כשמוסר שטרותיו לב"ד דהדין כשמגיע שביעית שלא יחזירו לו השט"ח דאם יחזירו ישמט ויוכל ליגוש באסור. וממילא כיון שא"י ליקח מהם השטר שוב לא קרינן כלל לא יגוש דא"י לגבות בלי השטר ושוב באמת אינו משמט כנ"ל. וזה לא חשוב שא"י ליגוש מחמת אסור שביעית דז"א דמה שא"י לגוש הוא מצד שאין השטר בידו. רק דמה שא"י ליקח השטר הוא שלא יתננו לו יהי' מאיזה טעם שיהי'. ושפיר י"ל דמהני מה"ת. ומ"מ י"ל דצריך לתקנה וכמ"ש רש"י ז"ל גם טעם דהפקרן הפקר דאל"ה למה יהי' הדין כן נימא להיפוך דרשאין להחזיר לו השטר כשירצה לתובעו וממילא תשמט שביעית ויבטל לגמרי ויקרעוהו. רק כשתקנו משום שלא ימנעו כו' הדין כנ"ל וממילא מהני מה"ת. וגם זה רק לדידן דמלוה לי' שנים אינו משמט כיון דבשביעית לא קרינן בי' לא יגוש. א"כ גם במוסר שטר לב"ד שייך כנ"ל דיחזיקו עד אחר שביעית כנ"ל ואח"כ אף שיחזירו מ"מ אינו משמט כנ"ל. אבל פ"ק דמכות לל"ק דמשמט מלוה לי' שנים ופריך ממתני' ומשני במוסר לב"ד שפיר כ' רש"י דמהני רק מתקנת פרוזבל דמה"ת לא שייך כנ"ל דעכ"פ יחזירו או יגבה לבסוף ואתי ללא יגוש. ואם גם אח"כ לא יחזירו משום שלא יעבור שכבר קרא שמטה א"כ ממ"נ לא יגבה. ועוד כיון דכ' בשטר על י' א"כ גם בלי שטר יכול לגבות דלא שייך שמא יחזור ויגבה דהא ידע ששמטתו שביעית:

אך כיון דתקן פרוזבל י"ל דשוב שייך שמא עשה פרוזבל ויגבה בשטר. ושוב אי"ל בלי שטר כנ"ל. ומ"מ אינו נראה טעם הנ"ל. דמ"מ שייך לא יגוש שיוכל לתבעו לפני ב"ד זה עצמו שמסר להם השטר ויצטרך לשלם דהא השטר בב"ד וממילא תשמט. וי"ל כנ"ל דמצד התקנה שלא יחזירו. ויש לדחות:

אמנם עיקר הטעם נראה. דלשון הרמב"ם ז"ל מוסר שטרותיו ואומר להם גבו אתם לי חוב זה אינו נשמט כו' אשר יהי' לך כו' וזה ב"ד תובעין אותו ע"ש. וע"כ לחלק בין עושה שליח ומוסר לו השטר דמצד שליחות תובע וכמותו משא"כ ב"ד לא מקרי בשליחותו רק בתורת ב"ד. אולם קשה הא גם מוכר שט"ח דראוי דלא ישמט דלוקח אינו משה ידו והמוכר א"י לתבוע ומ"מ כ' הר"ן הטעם כיון דלוקח גובה מכחו חשוב המלוה הנוגש וכ"ש מה שהב"ד גובין עבורו דחשוב מלוה נוגש ע"י הב"ד. ונראה דכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק לענין עקול נכסיו דכשב"ד רואין שמבזבז וכה"ג שעי"ז לא יוכל בע"ח לגבות מחויבים להציל עשוק ותופס לבע"ח מהני מדינא ע"ש. וגם גבי נפרעין שלא בפניו קי"ל דכשאין הב"ד יכולין לשלוח להודיעו גובין שלא בפניו ויכולין להחליט נכסי לוה למלוה ובטור וש"ע ס"ס ק"ו דכשם שיכולין להחליט ולגבות כן יכולין למשכן למלוה נכסי לוה דזכות הוא לו כו' ע"ש. וא"כ לדידן דאינו משמט אלא חוב שהגיע זמנו קודם שביעית א"כ כשמוסר שטרו לב"ד ואין פורע בזמנו כמו שמחויב יכולין ב"ד לגבות אף שלא בפני לוה מיד כיון דאין פנאי שאם ימתינו ישמט ויפסיד והחיוב זמ"פ עכשיו. ויכולין להחליט נכסיו לגמרי למלוה בתורת פרעון דהפקר ב"ד הפקר בכל גוביינא דב"ד בחוב בע"כ דלוה. וממילא ממשכנין נכסיו אף שאין מחליטין דזכות הוא ללוה כנ"ל. ושפיר אינו משמט כלל מה"ת כסיום שדה וכמשכון ואף דקי"ל דמשכנתא קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטתו. מ"מ כאן אם ישמט יהי' אתרא דלא מסלקי דשוב יהי' לגמרי דמלוה. וכמו שהלוה בעצמו הי' יכול למשכן הקרקעות למלוה קודם שביעית שיוכל לסלקו ע"מ שלא תשמט שביעית שאם תשמט שביעית יהי' למפרע לגמרי שלו בתורת פרעון דהי' מהני ואף למ"ד בטל הי' מהני התנאי אם לא ישלם לו אח"כ יהי' שלו למפרע לחלוטין דלכ"ע מהני ממילא יכולין הב"ד שלא בפניו למשכן ע"ת כן כיון שבידם לגבות ולהחליט יכולין ג"כ כנ' לן שלא בפניו כנ"ל. ושפיר אינו משמט מה"ת כנ"ל וכייל במשנה עם משכון. ובספרי ממעט מאשר יהי' לך כנ"ל. וממילא שם פ"ק דמכות במלוה לעשר שנים דלא הגיע הזמן כלל אין יכולין הב"ד לגבות כלל ודאי דלא מהני מה"ת דאיך יהי' כגבוי כנ"ל. וא"כ הא דמשני שם במוסר שטרותיו לל"ק במלוה לי' שנים דמשמט שפיר פירש"י ז"ל דמהני רק מתקנת הלל פרוזבל כנ"ל וא"ש:

גמ' שנמנעו מלהלות והי' עוברים כו' הק' רמב"ן ז"ל הו"ל להתנות ע"מ שלא תשמטנו דמהני ע"ש. ולע"ד נראה דאם אין הלוה מרוצה לתנאי זה וע"י כן אינו רוצה להלותו עדיין עובר על השמר לך שזה עיקר הלאו שלא ימנע מלהלות משום שמטה. והלוה א"צ להתרצות ואעפ"כ מחויב להלותו ואסור להמנע כנ"ל. והא גם אי לא הי' מהני ע"מ הנ"ל ג"כ למ"ש בש"ע דפקדון וגזל אינו משמט א"כ למ"ש רא"ש סוכה במתנה ע"מ להחזיר דכשאינו מחזיר ע"כ למפרע גזל ושולח יד ע"ש. א"כ יכול להלות ע"ת שישלם לו גם אחר שמטה וא"ל יהי' פקדון למפרע ואז לא נשמט. ולמ"ש גם בזה עובר על השמר לך כנ"ל שאינו מלוה בתורת הלואה מחשש שמטה:

ולהרא"ש ז"ל דלאו דלא יגוש כל שנה. י"ל דלא מהני התנאי רק שלא יפקע החוב שיוכל לגבות אח"כ דזה דבר שבממון לא לענין לתבעו בשביעית שזה אסור והוצרך לתקן כנ"ל:

עוד י"ל להפ' דכל חיוב משמט אף שאינו הלואה כפשט המשנה דדוקא אונס ומפתה כו' ע"ש. וא"כ נראה דמחייב עצמו במה שאינו חייב קודם שמטה ג"כ משמט דמה חלוק. וא"כ למ"ש הרמב"ם ז"ל בע"מ שלא תשמטנו דמהני שהרי חייב א"ע מה שלא חייבתו תורה ע"ש. ולכאורה נהי דחייב א"ע במה שפטור אף שנשמט. ממ"נ אם החיוב מעכשיו היינו כשתשמט שביעית מחייב א"ע למפרע מעכשיו חיוב חדש א"כ עדיין גם חיוב זה נשמט בשביעית כיון דהוי החיוב למפרע קודם שביעית. וע"כ דהחיוב אז אחר שמטה שמחייב עצמו על אז א"כ הוי [דשלב"ל] דיכול לחזור בו מחיוב הזה קודם שמטה כנ"ל. ועדיין שייך שנמנעים מלהלות כיון שיכול לחזור בו ויפטר אח"כ ע"י שמטה כנ"ל. אך אין נראה שיהי' יכול לחזור בו. ולכך י"ל דאף דהחיוב דאף שיפטר ע"י שמטה מ"מ מחייב עצמו למפרע מ"מ על חיוב הזה הוי כאלו הזמן פרעון אחר שביעית דקודם שנשמט חיוב הראשון לא חייב רק אח"כ למפרע מעכשיו מ"מ לא הגיע זמן כנ"ל:

ויתישב בזה מאי דתמוה מה פריך פ"ק דמכות על הא דמלוה לי' שנים משמט ממתני' דמעידין אנו כו'. דלמא מיירי בהתנה ע"מ שלא תשמטנו כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דלמ"ד שם דגם לי' שנים משמט לא יועיל כלל ע"מ דמ"מ החיוב למפרע ואף דלא מטי זמני' משמט דסוף אתי ללא יגוש כנ"ל. ואם החיוב על אח"כ בידו לחזור בו וג"כ חייבים לשלם כולא ע"ש כנ"ל. ושם י"ל עוד במלוה לי' שנים חשיב ודאי עקר דלא מהני למ"ש תוס' שם דרק משום שמא יפרע קודם וזה אפשר דוקא כשהזמן קודם שביעית. ואינו מוכרח דמ"מ שמא יפרע קודם הזמן. אך התנאי לעשר שנים ע"מ שלא תשמט י"ל דחשוב ודאי כנ"ל. גם אי שביעית דרבנן י"ל דחכמים עשו חזוק ותנאו בטל. רק דתוס' פ' הכותב ופ' נערה כ' כתי' הש"ס לכל יש כתיבה ולא לכל פירות דבכל מידי דשכיח עשו חזוק ולא בלא שכיח ע"ש. א"כ י"ל עכשיו דתקון פרוזבל וביד מלוה לתקן תמיד לא שכיח שילוה ע"מ שלא תשמט ולא עשו חזוק ושפיר קי"ל תנאו קיים כנ"ל:

ומיושב ק' רמב"ן ז"ל דאלו לא תיקן הלל פרוזבל והי' תמיד מלוים ע"מ שלא תשמט הי' שכיח ולא הי' מהני התנאי כלל כיון דשביעית דרבנן כנ"ל. ומיושב מה דתמוה לר"ת ז"ל דתקון על אחר החורבן שלא יהי' יובל והא בש"ס מסיים עביד זכר לשביעית וכשראה שנמנעו תיקן פרוזבל ואיך ראו שנמנעו וצ"ל שנמנעו גם בימיו ולא הי' אפשר לו לתקן כיון שהי' מה"ת ותיקן עכ"פ על אח"כ שתועיל התקנה ודוחק גדול גם למה אמר הגמ' אח"כ ראה שנמנעו הא זה הי' גם קודם. ולהנ"ל א"ש דכשהי' מה"ת הי' מתנים ע"מ כנ"ל ולא נשמט רק כשבטל מה"ת ועביד זכר מדרבנן ראה שימנעו דלא יועיל התנאי ותיקן פרוזבל. ולרמב"ן י"ל ג"כ שכ' דתשתכח תורת שביעית שייך ג"כ הלשון כיון דעביד זכר א"כ אם ילוו בתנאי עדיין תשתכח וחש יותר ותקן פרוזבל כנ"ל:

רש"י מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהי' נוגשים ואני לא אגוש כו' דיש כח כו' והוא כלשון הרמב"ם גבי מוסר שטרותיו. ומשמע דכונת רש"י או כמ"ש תוס' דמוסר שטרותיו ממש הוא תקנת פרוזבל ע"ש פ"ק דמכות דס"ל לתוס' כן בפירש"י. וכתיבת הפרוזבל רק לראי' שמסר. ולכך רבנן דבר"א מסרי בלא כתיבה. ואפשר דאינו מחלק בין ת"ח. אך א"כ הי' למותר כתיבת הפרוזבל כיון דסגי בע"פ וקי"ל נאמן פרוזבל הי' לי ואבד ממילא יהי' שמסר. וע"כ דבאין ת"ח צריך כתיבה דוקא ולהנ"ל עם המסירה כענין קנין דשטרות. וכשאינו מוסר לא מהני כתיבה וכן בע"פ כן נראה ממה שדחו תוס' מכות ד' רש"י מספרי ומהמשנה דפלגינהו ע"ש:

וגם להנ"ל י"ל דכשמסר שטרו והב"ד באמת גובין מהני מה"ת דלא קרינן לא יגוש ונסתלק וכן פירש"י לעיל ל"ב ע"ב ובזה א"צ לכ' פרוזבל רק כשמחזירין לו השטר אחר שביעית וגובה בעצמו לזה בעי כ' פרוזבל כיון דסוף אתי לידי לא יגוש וכ"ש למ"ד התם לי' שנים דמשמט. ושפיר פלגינהו במשנה מוסר שטרותיו והם גובין. ופרוזבל אף שהוא גובה א"מ וגם למ"ד לי"ש א"מ י"ל החלוק בין שהשטרות ביד ב"ד כל שביעית ובין שמוסר רק כעין קנין ומחזירים לו ומ"מ נראה דאין הכרח כלל מרש"י כפי' תוס'. רק מוסר ממש מהני. וכשאינו מוסר רק כותב מוסרני לכם זה מהתקנה או דהתקנה הי' בין מוסר ממש ובין מודה שמסר. ונראה דגם לפי' תוס' ברש"י י"ל דגם חוב ע"פ מהני פרוזבל כדעת כל הפ' דהא הך מוסרני כעין סלוק שמסלק א"ע שלא יתבענו ולא יהי' נוגש. ולכך בחוב בשטר י"ל כל שאינו מוסר השטר לא מהני הדבור או הכתיבה שיחשב סלוק דהא גם במחילה יש דעות אי מהני כשאינו מחזיר השטר. כ"ש בזה שבאמת אינו נמחל ועדיין כגבוי ולכך בעי מסירה ממש אבל בע"פ שאין מה למסור סגי בכ' פרוזבל או מסר מילי לחוד דלקמן על מסר מילי פי' רש"י בלא כ' אלא כך כו' והרי חובי מסור לכם כו' ולא הזכיר רש"י שטר כלל. ואפשר דלחוב בע"פ סגי ע"פ אף באינו ת"ח ובשטר בעי כתיבה כנ"ל. ואם רש"י סבר כרמב"ם דדוקא ת"ח או דהי' תקנת ר"נ כהרא"ש שיועיל מסר מילי א"כ מדינא בעי גם חוב ע"פ כ' פרוזבל וסגי בהכי כיון שאין מה למסור וא"כ ג"כ א"ש משנה דשביעית דמוסר שטרותיו אינו משמט ופרוזבל בחוב ע"פ ג"כ אינו משמט:

שאגבנו כו' לפ"י ז"ל הול"ל שתגבו כמ"ש רמב"ם במוסר אתם גבו. ונראה דקאי שיגבה היינו דחשיב אצלו כגבוי ע"י שמוסר חובו לב"ד לגבות שעי"כ יוכל לגבות כל זמן שירצה שא"צ עוד לתבעו. וי"ל דהדין באמת דא"י לתבעו עוד רק הב"ד ואף דהוי סגי בהרחבת זמן עד אחר שביעית דלא הי' משמט דמה חלוק בין הלוהו עד אחר ש' או מרחיב אח"כ דסגי בדבור. ולהרא"ש ז"ל י"ל דמהני לענין לגבות בשביעית עצמה ע"י הפרוזבל. אבל לשאר פ' רק סוף משמט ודי בהרחבת זמן ומקודם בל"ז יכול לגבות ודוחק לומר כזה מתיאש וזה אינו רוצה כיון דסגי מחילתו וא"י לתבעו ואם נאמר דבשטר שכ' בו זמן לא מהני הרוחת הזמן ע"פ הוי א"ש דע"פ א"צ דסגי בהרוחת זמן רק בשטר וכשמוסר שטרו ממילא ג"כ מהני רק כשאינו בידו צריך לפרוזבל כנ"ל:

בתוס' ד"ה מא"מ נרא' דמ"ש אף דמוסר שטרותיו מה"ת כונתם דא"כ הי' רק התקנ' שכ' מוסרני יהי' כמוסר ממש וממילא מהני מה"ת ולא חשוב עקירת דבר כיון דאחר התקנה מה"ת כמ"ש רשב"א. לזה"כ דמ"מ לא הי' לו לעשות תקנה וללמד לבטל שניהם היינו התקנה שיהי' כמוסר וגם עי"ז ילמדו דמוסר מהני ויבטל שביעית שציותה תורה ובקו' פי' דרבא כו' וממילא צ"ל דגם מוסר מדרבנן דאי מה"ת א"צ להפקר ב"ד כלל שיועיל מה"ת דסגי בהתקנה שא"י לתבעו כמסר ממש. והתקנה רק נגד המלוה שיהי' כעין קנין בשטר אף שלא מסר להם ולכך צ"ל דאסמכתא ע"ש:

תוס' ד"ה בזמן שאתה משמט קרקע כו' ותמהו דיובל הי' נוהג בבית שני ע"ש. וד' ר"ת ז"ל תמוהים שהי' התקנה לאחר שיחרב ב"ה ע"ש. ולע"ד הי' נראה פשוט למאי דקי"ל פ"ק דר"ה דרבנן סברו כל שלשתן מעכבין שלוח עבדים ושמטת קרקע ותקיעה. א"כ כשעברו ולא שלחו עבדים לא הי' נוהג קדושת יובל או שלא החזירו קרקעות ומשמע שם בגמ' דאף מעוט שלא שלחו מעכבים. א"כ לא הי' נוהג שמטה מה"ת דנראה דתלי' ביובל שעבר דאין סברא כלל שיהי' שמטה תלוי ביובל שאחריו שיהי' למפרע בטל מה ששמטו. רק דכשנוהג יובל נוהג אחריו שמטה מה"ת משא"כ כשעברו ולא שלחו או לא תקעו כו':

שוב מצאתי בתוס' ערכין ל"ב ע"ב ד"ה מנו יובלות שכ' דהך דת"כ יובל כו' שמטין אע"פ שאין יובל כרבנן. או יש לישב אפי' כר' אע"פ שלא נהגו יובל בחטא ע"ש. א"כ י"ל אדרבא דהך דת"כ כרבנן ולרבי גם בהניחו בחטא אין שמטה מה"ת כדקי"ל כחכמים דמעכבים שאין יובל באמת כשאין מקיימים כנ"ל וא"כ מיושב שפיר דכל שהי' נוהגים כשורה ומקיימים יובל ושלחו ושמטו גם שביעית נהג מה"ת ולא הוצרך לתקן דגם השמר לך לא הי' עוברים ואח"כ שעברו ולא שלחו ולא נהג שמטה מה"ת רק מדרבנן והי' עוברים על השמר תיקן הלל פרוזבל. וממילא בזה"ז ששביעית דרבנן ג"כ נשאר תקנת פרוזבל. ולכך שפיר מספקא לש"ס אי לדרי' תיקנן. שלא תקנו כלל לחלוטין דאם יקיימו יובל כתיקונו יהי' שביעית דאורייתא כנ"ל:

תוס' הנ"ל. שכולן ש"ח והיא חצי' כו' לע"ע ואין ע"ע אלא בזמן שיובל נוהג כו'. לע"ד דהא רש"י פי' לקמן לאו דוקא לע"ע רק אורחא דמלתא לפי שמותר בה. א"כ גם שמקודשת לישראל הוי ש"ח דקי"ל קדושין תופסין דלא שייר ע"ש:

שוב ראיתי שהרשב"א תי' כן ופ"י דחה דבריו שכולן ש"ח כו' ולא שכיח כיון דאסורה ע"ש. ולע"ד לא קשה דשפיר קדשה קודם שלא יקדמנו אחר ואחר שישחררנה גם הב' גמרו קדושיו ומותרת לו. ושכיח כמו בעבד עברי. בפרט לריב"ם דכופין את רבה גם בחצי שפחה כו' לשחררה. גם רבה עצמו אם קדשה קודם ששחררה כדי שלא תתקדש לאחר ואח"כ ישחרר חצי' שלו ואפשר דתוס' ס"ל כיון דאסורה לו לא מקרי חרופה שפי' מיוחדת אף דאח"כ תהי' מותרת מהא דנקיט בכל דוכתי לע"ע דוקא:

ע"ב תוס' ד"ה ותקון רבנן כו' יובל דלא תקנו שא"א לעמוד כו'. וקשה דע"כ וצויתי ברכתי שייך גם בדרבנן כשתקנו דאל"ה גם בשביעית שייך. וגם מנ"ל להלל מדהזהירה תורה השמר לך להיות ע"ר בחשש קיום מצות שמוט שיהי' שייך הלאו גם על שיפסיד בשמטה מכח תקנת חכמים. וע"כ דאין שום חילוק. וי"ל הטעם דהא כמו בחגר דאמה פ"ק דחגיגה כיון דמה"ת כה"ג פטור כן קטן שא"י להלך לא שייך מדרבנן. כן כיון דקי"ל שלשתן מעכב וכיון דלענין קנין הגוף בעבד עברי לא הי' אפשר לחכמים לתקן שיהי' מותר בשפחה דבקום ועשה אין כח וא"כ עדיין אף שהי' יובל דרבנן לא הי' ע"ע נוהג וממילא אין כאן שלוח עבדים ביובל וזה מעכב גם אם הי' יובל דאורייתא. וממילא לא הי' אפשר שיהי' יובל נוהג מדרבנן כנ"ל. דאף שאין עבד בעולם לא הי' יובל כדמשמע פ"ק דר"ה דאמר אפשר לעולם בלא שלוח כו'. ואעפ"כ סברי חכמים דמעכב ע"ש. ואינו מוכרח כ"כ. גם י"ל דתקיעת שופר ביה"כ שבות ושייך שמא יעבירנו דקי"ל עו"ה ליה"כ ולא רצו לדחות כדרבנן וכשלא תקעו אין יובל. גם י"ל דבאמת הי' נוהג יובל מדרבנן:

הרמב"ן ז"ל האריך לתמוה על ר"ת ז"ל. דא"ל כלל שיפתח הלל כו' לתקן לאחר חורבן. גם בשביל מעוט כל שבט לא מקרי כל יושבי' עלי' כמו חלה ומעשר. וגם ראיות ר"ת חזקות דמצינו שהי' יובל בבית שני וביוסיפון נמצא שעשו יובל בימי א' ממלכי חשמונאי. וגם שהי' בתי ע"ח ושפחה חרופה כו' ע"ש:

ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה לע"ד דהא מצינו בערכין כ"ז המקדיש כו' שאין יובל ותמהו תוס' היאך נמצא בזמן הבית שאין יובל ע"ש. ושם י"ג [ד"ה הנך כו'] עד דסליק עזרא לא חשיב וכ' תוס' צ"ע למה ע"ש:

והנה תוס' חולין ז' כ' לענין תרומה ומעשר דר"ת מפרש דאין השדות חשובין שלנו לפי שנותנין מהן מס כו' ולא הי' מפרישין אלא מאותן דלא יהבו טסקא ע"ש. והוא מש"ס ב"ב נ"ה כיון דדינא דמלכותא דינא אין בכור נוטל בארעא דיהיב כרגא וטסקא דחשוב המלך מוחזק וכן בהמת ארנונא פ"ק דפסחים ע"ש וה' ע"ז ס' קנ"א פ' כן לענין להשכיר דאין ח' שלנו שנותנין מס כו' ע"ש בש"ך וברא"ש סוף פ"ק דע"ז דאף שכירות כיון שבע"כ כו' חשוב כמכר ע"ש:

וא"כ כיון דמפורש בעזרא מנדה בלו והלך כו' פטר רק עוסקים בעבודת ב"ה לא השאר ופ"ק דב"ב מפרש הש"ס מנדה בלו ארנונא כו' כרגא וטסקא ע"ש. א"כ לא הי' חשובים הקרקעות שלנו גם בא"י. ואפשר שאח"כ נפטרו. וי"ל באמת דלכך בימי חשמונאי שאז נגאלו לגמרי ולא הי' משועבדים הי' עושים יובל דאוריי' וגם מסברא נראה דלא שייך וקראתם דרור בזמן שכולם עבדים. וי"ל שאח"כ מימי הורדס שנמשך עד החורבן שהי' עבד ממש ולא ע"פ תורה כלל מלא תוכל כו' יש לו דין מלך אומות ודינא דמלכותא דינא כיון שמ"מ מלך וכשהי' הקרקעות משועבדים לו לכרגא וארנונא לא הי' נקרא דלנו. ואף דמה שקנה עבד קנה רבו ויחשב של ישראל מ"מ ודאי דזה לא שייך במה שקנה מצד דינא דמלכותא. ואף דעבד כישראל למצות. מ"מ כיון דחשובי הקרקעות מוחזקים לא הי' צריך ביובל לסלק המס וארנונא דאל"ה לא מקיים השמטת קרקעות ביובל. וגם במלך ישראל י"ל אף דמשועבדים לו לכרגא מ"מ כיון שכן הדין חשיב חוזרת לבעלי' או שבאמת סלקו המס מהשדות ביובל וחזרו לגמרי. אבל אותן שלא הי' ע"פ דין ולא סלקו לא קיימו השמטת קרקע וכיון דקי"ל כשלא שמטו אינו יובל לא נהג מן התורה. וגם למ"ש הר"ן בשם התוס' נדרים כ"ח דדוקא במלכי או"ה דינא דמלכותא דינא שהארץ שלהם אבל לא במלכי ישראל שא"י כל ישראל שותפין שה ע"ש. מ"מ כיון שבאמת הי' כמוחזק ג"כ חשיב שלא מקיים השמטת קרקע. וכשהי' כשר כאגריפס וכה"ג וי"ל שהי' ג"כ מסלקים הארנונא ביובל כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף