אילת השחר/גיטין/לו/א

אילת השחר גיטין לו א

דף ל"ו ע"א

דמדרינן לי' על דעת רבים. ברשב"א ביאר דמה דלא מצי למיפר משום דאין כח להחכם למישלפיה, ויש לעי' אם זה מדינא דאורייתא, אמנם לפי מש"כ ברמ"א (יו"ד סי' רכ"ח) וכן הביא שם הב"י בשם הרשב"א דבדיעבד מהני ההתרה, ע"כ דאינו אלא מדרבנן, ועי' מה שהקשה הש"ך (ס"ק ס"ט) מגמ' דילן דלפי"ז מאי מהני שידיר על דעת רבים הא יש לחוש דתתירנו, והקושיא היא או דיאמר לחכם שנדר על דעת רבים ואעפ"כ יתיר, וזה לכאורה לא מצאנו דיש לחוש דיתיר החכם שלא כדין, וכ"כ בשער המלך (פ"ו מגירושין הל' י"ז), וע"כ כל הקושיא היא דכיון שאי"צ לפרט הנדר לא יאמר שנדר על דעת רבים, וא"כ י"ל דהא דאין להתיר על דעת רבים הא הוא משום דנדר על דעתם, ואע"ג דגם ע"ז הא היא מתחרטת מ"מ החמירו, אבל זה רק לכתחילה, אבל אם הוא מתיר היינו דשומע חרטה גם על מה שעשתה נדר בדעת רבים וגם על עצם הנדר, וכיון שהחכם שומע כל זה ומתיר חל בדיעבד ההתרה, אך אם לא יפרט שעשה על דעת רבים נמצא דאינו שומע חרטה על מה שתלה בדעת רבים, ואז גם בדיעבד לא יהני ההתרה כיון דקודם צריך להתיר זה גופא מה שתלה בדעת רבים, וכשהחכם יודע מתיר הוא את הכל יחד, אבל כשאין החכם יודע שתלתה בדעת רבים גם הרשב"א יודה שלא יהני ההתרה אפילו בדיעבד.

על דעת רבים. כתב הרא"ש דהיחיד או שנים לא הוי על דעת רבים לענין שלא יוכל החכם להתיר, והראי' מאשה שנודרת על דעת בעלה, דמ"מ יכול החכם להתיר בלא דעת הבעל, ובקרבן נתנאל הביא דהר"ן בנדרים (דף ע"ג) דחה ראי' זו, עיי"ש דהר"ן מיירי שם לענין אם א' תלה נדרו בחבירו אם יוכל ההוא להפר, אבל לענין מה דיכול החכם להתיר לא מיירי התם.

עוד כתב הרא"ש לעיל דלכך יכול להפר אפילו נדרה על דעת רבים משום דנודרת על דעת בעלה ואין לה כח לעקור דעת בעלה ולתלות בדעת אחרים, ולא עדיף מאומרת לא יפר לי בעלי, וצ"ל כמו שנתבאר לעיל דמה דירדה תורה לדעתה של אשה דנודרת על דעת בעלה הוי כאומרת להדיא על דעת בעלה, אלא דמ"מ צ"ע הא יש דיבור שעל דעת בעלה ויש דיבור שלא על דעת בעלה ולמה יוכל להפר. (מהדו"ק)

תוד"ה אמר. דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ"ש על דעת רבים. יש לעי' דהנה מה דבעל דעת רבים קשה להתירו הוא מפני שכעת הנדר תלוי בהם, אבל מה שברבים אין לו התרה הוא משום דאלימא מילתא שנעשה ברבים כמש"כ הרשב"א, וא"כ הא אין ראי' ממה שלא אמר דברבים אין לו הפרה דמזה לא הייתי יודע דעל דעת רבים אין לו הפרה, וע"כ דס"ל כמש"כ לעיל בד"ה אבל, דלרב הונא כיון דברבים יש לו הפרה ה"ה בעל דעת רבים, הרי דאם ברבים אין לו הפרה גם בעל דעת רבים אין לו הפרה, משום דס"ל דבעל דעת רבים איכא תרתי, דבזה שתלה בהם יש לו כח אלים כמו ברבים, ומלבד זה גם עצם הדבר שזה תלוי בידם, ולכך אם ברבים א"א להפר, גם בעל דעת רבים ע"כ א"א להפר, וכן מש"כ בתוס' (ד"ה אבל בסוף הדיבור) דלמ"ד דברבים אין לו הפרה אפי' לדבר מצוה לא יהני, משא"כ אם ברבים יש הפרה ורק על דעת רבים אין לו הפרה אז מהני התרה לדבר מצוה, וזה ג"כ להסברא הנ"ל דאם ברבים מהני התרה אז גם על דעת רבים מהני התרה לדבר מצוה, ואם התוס' כאן ג"כ ס"ל כן ולכך כתבו דאם ברבים לא מהני התרה כ"ש דעל דעת רבים, א"כ למה הוצרכו אח"כ להוכיח מהא דרב אחא הדירו על דעת רבים ולא ברבים דזה רק דיוק בעלמא, הא הי' להם הוכחה יותר גדולה דמדהתיר לדבר מצוה ע"כ דברבים יש ג"כ התרה, דאי הוי ס"ל דנדר ברבים אין לו הפרה הא גם לדבר מצוה לא מהני כמש"כ לעיל, וכיון דבעל דעת רבים כלול החומרא דברבים, איך מהניא ההתרה, וע"כ דס"ל דנדר דברבים אפשר להתיר, ומה שנתווסף ע"י מה שתלה על דעתם ע"ז מהני ההתרה לדבר מצוה.

וצ"ל דהתוס' ספוקי מספקא להו, ורוצים להוכיח בכל גווני דנדר ברבים יש הפרה להלכה, דאם נימא דבעל דעת רבים איכא תרתי דכלול בזה גם החומרא דבפני רבים, א"כ יש הוכחה מדקאמר הלכתא בעל דעת רבים, דאם איתא דברבים ג"כ אין הפרה כ"ש בעל דעת רבים, אבל כעת רוצים להוכיח לפי הצד דבעל דעת רבים לא כלול גם ענין בפני רבים, ולא יכלו להוכיח מדר' אחא התיר הנדר על דעת רבים, ולכך הוכיחו דמ"מ אמאי הוצרך להדיר על דעת רבים הא הי' סגי להדיר ברבים, וע"כ דס"ל דברבים מהני התרה בכל גווני. ועי' בהגהות מלא הרועים דהקשה דמאי ראי' הא אם הי' מדירה ברבים לא הי' מהני היתר לדבר מצוה לכך הדירו בעל דעת רבים כדי שאם יהי' צורך אח"כ להתיר לדבר מצוה יוכל להתיר. ולהנ"ל הא התוס' הכא בראייתם ע"כ רוצים להוכיח להצד שבעל דעת רבים אין בזה החומרא של בפני רבים, מדלא הוכיחו ממה דמהני התרה, או דאפשר דהתוס' ס"ל כעת דיכולים לדחות אולי דגם ברבים מהני התרה לדבר מצוה כמו שדחו כמה מן הראשונים את ראיית התוס' בד"ה אבל, ושפיר הוכיחו מדלא הדירו בפני רבים.

בא"ד. דאדרב נחמן נמי קאי. וברא"ש כתב להדיא דהקושיא אינה רק אמתני' דבכורות אלא גם אדרב נחמן, משמע דרב נחמן יעמיד מה דיכולה לגבות כתובה ולא חיישינן שמא תלך לחכם והוא יתירנה כיון דאי"צ לפרט את הנדר, משום דמדרינן לה על דעת רבים, והקשה בקרבן נתנאל דהא כתב הרא"ש דבבעל אין נפקא מינה בין רבים לעל דעת רבים, ועי' מש"כ שם. ונראה ביאור הרא"ש דהנה לרב נחמן בין בנישאת בין בלא נישאת קשה דתלך לחכם, ועל זה תירץ דמדרינן ברבים, ועל זה מקשה דלרב נחמן לתנא דס"ל דברבים מהני הפרה, א"כ אפילו בלא נישאת איך תגבה ע"י נדר, ולא מסתבר לומר דרב נחמן יסבור דלרבנן דס"ל (לקמן דף מ"ה ע"ב) דמהני התרה בנדר שהודר ברבים דלדידהו לא יהי' תקנת רבן גמליאל שאלמנה תקבל כתובה ע"י נדר, ועל זה תירץ דלרבנן אליבא דרב נחמן יועיל תקנת רבן גמליאל רק בלא נישאת ע"י שידירוה בעל דעת רבים, ובנישאת תגבה רק אליבא דמאן דס"ל דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה. (מהדו"ק)

תוד"ה אבל לדבר מצוה. אומר ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה. הנה אם ההיתר הוא דוקא מחמת רצונם שהנדר לא יהי', א"כ הא נהי דאנו בטוחים דאם היו שואלים אותם היו מסכימים, מ"מ הא הו"ל כיאוש שלא מדעת, דאע"ג דאנו יודעים דהוא הי' מתייאש, מ"מ כ"ז שלא התייאש בפועל לא הוי יאוש, ובשלמא לשיטת הרמב"ם דפסק גבי תרומה דהוי מצוה מהני אע"ג דלא ידע בפועל א"ש, אבל שיטת הרבה ראשונים, וכן משמע גם דשיטת התוס' בב"מ דף כ"ב דגם במצוה לא מהני מה שאילו ידע הי' מסכים, ואיך נוכל להתיר, וע"כ צ"ל דכאן אי"צ רצון בפועל דהא רצונם אינו מתיר אלא דאז החכם מתיר וצריך רק שלא יהי' נגד רצונם, ובדבר מצוה שזה ודאי לא נגד רצונם שפיר יכול החכם להתיר.

והעירוני לעיין במש"כ הרשב"א בשם ר"ת דדוקא בדבר מצוה דכולם שייכים בה כגון הא דמקרי דרדקי דכולם מתחרטים בשביל שצריכים לטובת בניהם, אבל בדבר מצוה אחרת לא, ומשמע דהוי כאילו באו להתחרט, וא"כ איך יועיל כיון שבפועל לא באו להתחרט, משמע קצת דס"ל לר"ת כהרמב"ם דבדבר מצוה מהני יאוש שלא מדעת וצ"ע.

רש"י ד"ה כדתניא. ונתקיימו בב"ד ע"י העדאת החתומים עצמן. משמע דדוקא ע"י החתומין עצמן, וכבר העיר הרש"ש דמה איכפת לן אם עדים אחרים העידו שזה כתב ידם.

רש"י ד"ה מפני תיקון. יש לעי' למה צריך דוקא שהבעל יערער, הא גט בלא עדים לא יהי' לה ראי' שנתגרשה אף בלי ערעור הבעל, וכבר עמד בזה בגרש ירחים. (מהדו"ק)

ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל. הנה לכאורה אינו מחוייב להלוות מעות למי שיודע בו שלא יפרע בזמן, והנה לפי"מ דפסקינן דמלוה לעשר שנים אין שביעית משמטת, א"כ ע"כ כל מה דהוצרכו לפרוזבול הוא רק על הלואות שזמן פרעונן לפני סוף השמיטה, והשמיטה תהי' אם לא יפרע בזמן, וא"כ למה זה דבר בליעל אם אינו רוצה להלוות למי שאינו פורע בזמנו כדין, ואם משום דכשיגיע הזמן ולא יצטרך הכסף דאז צריך להאריך ולא לתבוע, הא זה רק אם להלוה לא יהי' אז כסף לשלם, דאי לאו הכי הא כשם שהוא אסור להמנע מלהלוות מחמת חשש שביעית, כ"ש שללוה אסור להשמט מלשלם כשיגיע זמן הפרעון בכדי שיפטר בסוף שביעית, וע"כ דחושש שללוה לא יהי' לשלם לזמן שקבע ויצטרך להמתין עד שתעבור שביעית, והוא מחוייב להאריך לו ולהמתין, א"כ הא יש לו עצה אח"כ ביום האחרון להאריך לו על אחרי שמיטה, דאז לא ישמט, ואם הוא נמנע להאריך לו עד אחר שמיטה משום דשמא יהי' ללוה כסף ולא ישלם הא אין זה בליעל.

וח"א רוצה לומר דאינו מחוייב הלוה להסכים להאריך, דהוי הלואה חדשה, ומחילה ע"כ של הלוה לא תועיל, ואיכא לא יגוש, וכמו דמתנה בע"כ אינה מתנה, וראי' מהא דדנו אם מחילה בעי קנין, ואם מהני בע"כ לא הי' שייך לדון בזה, ועי' במחנ"א (הל' זכי' מהפקר סי' י"א) שתלה זה במחלוקת הראשונים, אמנם לכאורה אם יש לו אפשרות להשיג הלואה ולשלם הוא מחוייב, וא"כ כשהמלוה מסכים להאריך לו עד אחרי ראש השנה, לכאורה חייב הלוה להסכים, שהרי גם אם אין לו מחוייב הוא להשתדל [גם כל מה דמשמט הוא משום דשייך לנגוש, ואם נימא דכשאין לו כסף אין להמלוה כלל חיוב ממוני עליו, א"כ לא קרינן בי' לא יגוש, דבין כך אין לו דין ממון עליו בזה לנוגשו, וע"כ דגם כשאין ללוה יש להמלוה עליו דין ממון לשלם כל רגע, ולכן מקרי לא יגוש א"כ מחוייב נמי ללות].

וצריך לומר דחושש שמא ישכח להאריך בזמן הקרוב לפני שמיטה ותשמט, וזהו בליעל דמשום זה אין לו להמנע מלהלוות, וצע"ק ברש"י (דף ל"ו ע"ב ד"ה לישנא דניחותא) דפי' דהדיינים רוצים שלא יטרחום לגבות מלוותיהם לפני שביעית, וזה ע"כ לאלה הלווים שיש להם מה לשלם, ולכן תיקנו פרוזבול, ושוב הדרא קושיא לדוכתא דלגבי אלה שיהי' להם הא אין זה בליעל, אם אינו רוצה להלוות לאלו שלא ישלמו בזמן שיש להם, וצ"ל דעיקר הטעם כדי שהלווים ישיגו הלואות, ואין עיקר הטעם דבאנו למנוע שלא יהי' בליעל, וא"כ כיון שיש לחוש שעי"ז לא ילוו המלוים תיקנו פרוזבול, אלא דגם קאמר שיש כאלו שהם בליעל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א