תפארת יעקב/גיטין/לה/ב

תפארת יעקב גיטין לה ב

דף ל"ה ע"ב

בד"ה גט יבמין הוי וכו' וקשה דלא הי' להם להזכיר גט. ולפע"ד נראה דסובר רש"י דכל שפסלה על כל האחין ואי אפשר שתתיבם ממילא מגיע לה הכתובה אף קודם חליצה, ועי' תשו' מהרד"ך בית ב' באריכות, ותמהני שלא זכר מדברי התוס' הללו ורש"י דנחלקו ממש בהך:

ומה שהוכרח רש"י לפרש כן כתב מהרש"א דלדידי' אתי שפיר דלא פלוג בין אלמנה לאלמנה והוא דחוק, ולדעתי דכוונת רש"י דכל שלא נתייבמה כל האחין יורשין הם ושפיר שייך דטרחה קמי יורשין כמו גבי יתמי אבל כשנתיבמה וגירשה לגמרי פשיטא דגרושה אינה מורה היתר דטרחה קמי בעלה דהא בעלה חי ואינו רוצה בה, ולזה הוצרכו התוס' לומר דטרחה קמי אחיו משא"כ לרש"י הוי שפיר דטרחה קמי יורשין כי כולם יורשין הם כל שלא נתייבמה לאחד מהן:

בגמרא כי לא ניסת נמי. יש לדקדק דתיקשי בלא"ה במשנה גופא דילמא מיפר לה בעל דהא בסמוך פריך לר"נ בפשיטות ניסת ודאי מפר לה בעל אלמא דפשיטא להו בלי ר"ה דיש לחוש להפרה, וכמו כן קשה לקמן דפריך וליחוש דאזל לגבי חכם, ודברי התוס' בד"ה וליחוש צ"ע דאי בלי ר"ה לא קשיא מאי קושיא לר"נ ניסת ודאי מיפר לה בעל דהא לא שמענו לר"נ דלא מהני לאלתר, לכן נראה לי דבלי ר"נ ור"ה במתני' לא קשיא כלל דאיכא למימר דלא מהני שום הפרה והתרה לעבור באיסור גזל לגבות כתובה שלא כדין ואפי' אי לא תגיד לחכם כיון דבאמת עיקר ההיתר לגבי כתובה שלא כדין דבלא"ה אינה אסורה כלל לא מהני התרה כלל והוא לא חשודה לעבור על נדרה, אבל לר"ה דסובר דכה"ג מהני הפרה וחיישינן להפרה קשיא להו שפיר, וכמו כן לר"ן כיון דקאמר אפי' ניסת ואי ס"ל דלא מהני התרה כל שהוא כדי להחזיק באיסור לא שייך אפי' ניסת דאין הפרש בין ניסת ללא ניסת והכי הוי לי' לומר בין ניסת בין לא ניסת מדירין אותה ומשני דקמש"ל אפי' ניסת מדירין ברבים דאף דחמור לא הוי כשבועה כנ"ל:

שם תנאי הוא. פירש"י לקמן פליגי בה בפרקין, ותמוה הוא לפע"ד במה נפשך אי ידעו בש"ס הכא מהני תנאי דלקמן א"כ הרי מבואר הוא דר"י סבר אין לו הפרה ורבנן ס"ל יש לו הפרה א"כ מאי קושיא לר"ה אי סובר יש לו הפרה כרבנן מהך ברייתא דהא ע"כ הך ברייתא ר"י הוא וכיון דמקשה מהך ברייתא ע"כ לא ידעו מתנאי כלל א"כ היאך קאמר תנאי הוא ולא קאמר מי הם התנאי דכל כמה דלא נדע התנאי מנין לו לר"ה לחלוק אברייתא, וזו היא עיקר הקושיא:

לכן נראה לי דודאי מה דמשני לא דנדרה מעיקרא הכוונה דקמש"ל דרק מעיקרא מהני אבל עכשיו לא דאל"כ פשיטא דנדרה מעיקרא מהני ואי לאשמועינן דאינו מיפר בקודמין הא הוי לי' לאשמועינן בלא ניסת כלל דניחוש דלכי מינסבה מיפר לה בעל כדמקשה הכא ומדקתני ניסת ש"מ דקמש"ל דאינה גובה רק בנדרה מעיקרא ואמת דמלשון רש"י נראה דקמש"ל ניסת דס"ד כיון דעיקר הנדר בגביית כתובה תלוי כמו שפירש במשנה כמו שכתבתי לעיל בביאור דבריו א"כ ס"ד דלא מיקרי קודמין קמ"ל כיון דנדרה מעיקרא הוי קודמין, אבל להתוס' דאינה נודרת כל פירות לא תלוי כלל בגביית כתובה), והיינו דמשני תנאי הוא היינו הנך תרי ברייתות כיון דכאן נקט אם נדרה וכאן קתני נודרת וגובה ש"מ דהך ברייתא ס"ל דלא מהני רק אם נדרה והך ברייתא ס"ל דנודרת עכשיו ופליגי בהא דהך מ"ד סובר יש לו הפרה והך מ"ד סובר אין לו הפרה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל דבזה מיושבין קושית מהרש"א בתוס' שם:

שם זימנין דגייז לי' לדיבורי' וחכם מה דשמע מיפר. פירש"י בד"ה וחכם וז"ל אינו מיפר אלא לדעת וכו' פירות מין פלוני ובד"ה משום איסורא פי' וז"ל שמא על דבר איסור נדרה כגון על גיבוי כתובה וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם כו', ודבריו צריכין ביאור כי למה פי' מעיקרא פירות מין פלוני והדר כל פירות שבעולם, ונראה לי דכוונתו דמה שאמרו צריך לפרט הכוונה חוץ מה שיאמר מה שנדר צריך שיגלה אם על איזה תנאי נדר, וזהו הכוונה דמ"ד אין צריך לפרט סובר פעמים דגייז לי' לדיבורי' ויאמר סתם נדרתי כך וכך ויחשוב החכם דכך נדר ויתיר על דעת כך והשתא חשש זה לא שייך רק בפירות מין פלוני דאי בכל פירות ידע החכם דע"כ הי' על תנאי דהא אי אפשר לקיימו כלל ומ"ד צריך לפרט סובר משום פעמים שידור על תנאי של איסור כגון גיבוי כתובה ובהא אין החשש רק בפירות עולם דבמין אחד לא חיישינן שהוא לגיבוי כתובה דתוכל לקיימו ולא איכפת לה ואין מדירין רק בדבר קשה כמו שפירש"י במשנה:

בתוס' בד"ה אבל ניסת וא"ת ותאכל לאלתר. יש לדקדק הא בלא"ה אכילת ככר זה לא הוי נדרי עינוי נפש כלל ואינו יכול להפר ואי כוונתם דבלי שתאכל לפנינו חיישינן שתקיים נדרה כיון דאינו רק על ככר אבל עכ"פ מה הועילו במה דנוקמא כר"א הא מ"מ אינו יכול להפר נדר כזה דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינה לבינו וצריך לומר דכוונתם דכל נדר שתעבור הוי דברים שבינה לבינו כי בעון נדרים בנים מתים ולא ניחא לי' באשה עוברת על נדר, לכך כיון דעוברת לאלתר יכול הוא להפר קודם אותו נדר לר"א:

איברא הא קשיא להו מה צורך להו לידור על ככר ותאכל לאלתר הא יכולה לידור מכל פירות ותיכף עוברת בשעה שיצא מפיה, והרי כתבו לעיל דלכך לא גרסינן כל פירות משום דלא תחוש כל שלא תהא באיסור כל ימיה כמו שתירצו כאן, אבל כאן בס"ד הוי להו להקשות דתאסור כל פירות ואין כאן מקום להפר כלל דלא נאסרה כלל רק חייבת ונהנית לאלתר וכה"ג פשיטא דאפי' לר"א קשיא דכיון דלא נאסרה כלל מה יפר ואינו יכול להפר קודם רק מה שיכול להפר אח"כ אבל מה שאינו בגדר הפרה כלל אח"כ פשיטא שאינו מיפר קודם ואטו יוכל להפר מה שתשבע לשוא אח"כ, ודבר פשוט הוא דבהך דלא אישן ג' ימים לא מהני שום התרה דהוי שבועת שוא ממש ואין להפר שבועת שוא דכל דהוי שוא בשעה שיצאת מפי' אינו בגדר הפרה והתרה וזה ברור ודברי התוס' צריכים עיון בזה:

בא"ד וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש וכו'. ואף דקיי"ל נדר על ככר ואכלו אף שלא נשתייר ממנו כלום מתירין לו מ"מ פשיטא דאין מתירין רק לפטרו בשוגג מקרבן או במזיד מחיוב מלקות אבל כאן דנדרה על תנאי גביית כתובה ופשיטא דבלא"ה ליכא מלקות דלא ידעינן אי עברה על נדרה כלל דשמא לא קיבלה מכתובתה, וכיון דליכא מלקות וכבר עברה אין מתירין לה:

בא"ד ולר"א אתי שפיר. דבריהם תמוהין לכאורה דמאי פריך כי לא ניסת נמי הא בהא אין בעל יכול להפר אפילו לר"א כמו שתמה מהרש"א, וכן הך קושיא וליחוש לא קשי' אפי' לר"א:

אבל כוונת התוס' פשוט והוא דבלא"ה יש לתמוה במה שכתבו דלר"א ניחא דמה בכך מ"מ מאיזה צד מוקי ר"ה מתני' כר"א והוצרך לאוקמא בלא ניסת לוקמא כרבנן ואפי' ניסת, וכה"ג הקשו ריש נדרים לשמואל דמשני דמוקי מתניתין כר"י דמאי דוחקי' ואמרינן מתניתין קשיתי', וע"כ דהכא נמי כוונת התוס' דר"ה מתניתין קשיתי' דקתני נודרת וגובה, וכן כל מה שירצו לא משמע כלל דעוברת לאלתר רק בנדר בלבד גובה וכן לעבור לאלתר לא שייך כל מה שירצו וע"כ דמתניתין כר"א ובניסת לא דלא מהני לר"א לאלתר, והיינו דמקשה עלי' דר"ה דהא ע"כ מתניתין לאלתר מיירי דבלא ניסת נמי ניחוש דיפר לה בעל אח"כ וע"כ לאלתר, א"כ אכתי למה לי' לאוקמא כר"א וניסת לא, לימא כרבנן ואפי' ניסת ולאלתר, וכן הך קושיא וליחוש על דרך זה דמהאי טעמא מתניתין ע"כ לאלתר א"כ מה דוחקי' לאוקמא כר"א ובלא ניסת, וכן כתבו התוס' בד"ה וליחוש דבלי ר"ה הוי מוקמינן מתניתין לאלתר רק ר"ה לא משמע לי' לאלתר א"כ תיקשי לי' לא ניסת נמי וע"כ לאלתר, וזה ברור בכוונת התוס', ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה וליחוש:

בא"ד קיים לכי. ולפעד"נ דהקמה לא מהני כלל רק אם באמת רוצה להקים אבל אם בלבו אינו רוצה להקים רק אומר כן כדי להגבות הכתובה לא הוי הקמה כלל ולא הוי כה"ג דברים שבלב דבפירוש מקיים כדי להגבות כתובה:

בא"ד וידירה על דעת רבים וכו'. ולדעתי דלא שייך על דעת רבים רק כשהנדר שאסרה על עצמה ידוע לרבים שנאסרה בדבר זה אבל בנדר על תנאי אם גבתה כתובתה דהאיסור כמוס בלבה אם קיבלה מכתובתה או לא בהא לא מהני כלל על דעת רבים, והיינו דלא אידכר בש"ס לגבי מתני' דנודרת על דעת רבים רק נדר ברבים, כנ"ל:

בא"ד וכיון דלר"ה ברבים וכו' ה"ה על דעת רבים. אין כוונתם דברבים ג"כ שייך הך סברא לחלק בין בעל לאחר משום דיכול להתיר בלי רצונה דא"כ תיקשי דקאמר תנאי הוא דהא לר"ה אף אי בעלמא אינו יכול להפר כאן יכול להפר אלא רק על דעת רבים תליא בהך סברא דאינו משגיח בדעת רבים כיון דאינו משגיח בדעתה אבל לענין ברבים חכם ובעל שוין:

בא"ד והא דאמר אמימר וכו' וא"ת לאמימר וכו'. עמהרש"א מה שהאריך בקושיות. ובאמת לק"מ לפי מה שכתבתי לעיל בגמ' והוכחתי דהך תנאי הוא דקאמר הכא ע"כ הכוונה דהנך ב' ברייתות פליגי בהא דכאן תני אם נדרה דמשמע השתא לא וכאן תני נודרת ופליגי בנדר שהודר ברבים אי יש לו הפרה, ולפי זה לתירוץ ראשון בתוס' שפיר קאמר אפי' למ"ד היינו הך מ"ד דתני אם נדרה ולא נתכוון כלל לתנא דלקמן, אבל השתא שתירצו דאין חילוק בין בעל לאחר בעל דעת רבים, א"כ לאמימר דע"ד רבים לכ"ע אין לו הפרה לא מוקי כלל הנך ברייתות כתנאי דהא ע"כ אם נדרה הכוונה נדרה השתא דהא יכול להדיר על דעת רבים וכיון דע"כ הכוונה נדרה השתא שוב ליכא תנאי כלל והיאך קאמר אפילו למ"ד דהא בהא תליא אי על דעת רבים ג"כ פליגי יכול להיות תנאי אבל אי על דעת רבים לכ"ע אין לו הפרה אין כאן תנאי כלל, ועל זה כתבו דנתכוון לתנא דלקמן דמשמע לי' דפליגי רבנן על ר"י בהא, ואהא קשיא להו מנא לי' לאמימר כיון דלאו בכל גווני מיירי דילמא ברבים ג"כ מודו דאין לו הפרה:

ובהכי ניחא דלא קשיא להו מעיקרא כדאמר הניחא למ"ד דהא ע"כ לא קאי לר"ה דלר"ה לא קשיא כלל דסובר צריך לפרט, ולפי הנ"ל ניחא דזה ששואל הניחא אכתי לא ידע לחלק בעל דעת רבים ושפיר מקשה להך תנא דברייתא דתני אם נדרה דלדידי' מוכח דצריך לפרט אבל לאמימר דמחלק בעל דעת ע"כ לא הוו הנך ברייתות כתנאי כלל, וכ"ז ברור, ודע דמדברי התוס' משמע לי דגם מר"י אין ראיה מפורשת דסובר אינו יכול להפר רק אמימר דייק לי' כך, אבל יש לפרש כיון שעשתה פריצות לידור ברבים לא יחזיר וכן משמע בש"ס, דאל"כ למה לא הקשו לר"פ מהך משנה דלקמן דהא לא ידעו שום טעם בניסת דאין מדירין רק משום הפרה, ואי משום דת"ק חולק א"כ מה קושיא מברייתא כיון דס"ל כת"ק דיכול להפר:

בד"ה וליחוש, משמע דאדר"ה פריך וכו'. הא דלא קשיא להו מעיקרא כדפריך כי לא ניסת נמי דתיקשי להו במשנה גופא, ודוחק לומר דס"ד דלא חיישינן להפרת בעל כיון שאינו מיפר רק לרצונו תחוש שמא לא ירצה להפר ולא תסמוך על זה משא"כ חכם דמיפר לרצון השואל, אבל באמת מעיקרא לא קשיא כלל דודאי יש לחלק בין ברבים בין על דעת רבים גבי בעל נמי והי' מקום לומר דמדירין על דעת רבים רק ר"ה ע"כ דלית לי' לחלק בזה גבי בעל כמ"ש התוס' לעיל שפיר מקשה כי לא ניסת נמי והנה מהרש"א הקשה. דגם לתירוץ ראשון דגבי חכם מודה ר"ה ג"כ לא קשיא אמתניתין דאיכא למימר דמדירין ברבים רק לר"ה פריך דלדידי' יש לו הפרה, ולק"מ כיון דעיקר הקושיא על ר"ה משום דלדידי' איכא לאוקמא ברבים א"כ לר"ה נמי מה קושיא לוקמא על דעת רבים וחכם אינו מתיר אבל בעל מתיר, ומה שכתבו התוס' לעיל דבלא"ה משני שפיר היינו אי נימא דהמקשה לא נתכוון להכי כלל, אבל אי עיקר קושית המקשן לר"ה דוקא משום דברבים לא מהני לדידי' פשיטא דהוי לי' לאוקמא על דעת רבים דכ"ע מודו ולא בצריך לפרט דאיכא פלוגתא, ועיין מה שכתבתי לעיל בגמרא ליישב עיקר קושיא זו דרק לר"ה דוקא פריך אבל בלא"ה הוי ס"ד דלא מהני הפרה והתרה נגד איסור אפי' דיעבד וכ"ש נגד יתומים דנודרת על דעתן ובפניהם, רק לר"ה דחייש להפרה ש"מ דמועיל הפרה פריך שפיר כי לא ניסת נמי וכן לחכם, וכמו כן לר"נ פריך שפיר דאי לא מהני הפרה והתרה כלל אין כאן רבותא בניסת מלא ניסת ולמה קאמר אפילו ניסת בא"ד ותאכל לאלתר. כבר כתבתי שיש לתמוה על זה דמאי פריך לר"נ מנא לן דאית לי' דבעינן דוקא שתהא באיסור כל ימיה, וצריך לומר דמשמע להו דלא פליג ר"נ רק בניסת אבל בלא ניסת לא פליג עם ר"ה כלל, ואי נימא דלר"נ מהני לאלתר הרי גם בלא ניסת פליגי דלר"ה בעינן איסור כל ימיה ולר"נ סגי בלאלתר, ועוד נראה לי דנהי דנימא דהיכי דאי אפשר סגי בלאלתר לר"נ אבל בלא ניסת דאפשר באיסור כל ימיה ודאי דאין מדירין בלאלתר א"כ היאך קאמר אפי' ניסת דמשמע דסגי באותה הדרה דבלא ניסת ובאמת אינו כן דבלא ניסת מדירין באיסור כל ימיה ובניסת בלאלתר וכבר כתבתי שאני תמה בדברי התוס' דלמה להו בלאלתר בלא"ה הוי להו לומר דאוסרת כל מיני מזונות והוי דבר שאי אפשר ועוברת מיד דחייב וישן לאלתר ולא שייך הפרה כלל, ובזה אתי שפיר טפי לישנא דמתניתין נודרת כל מה שירצו, ואי על ככר. לא שייך לשון זה כלל:

בא"ד מפרש בירושלמי כו'. פירושם בירושלמי מגומגם מאד ויש לי בזה פי' פשוט ונכון גם בהך פלוגתא דיה"כ ואין להאריך, רק לענין מה שהקשו התוס' ודאי דשאני דיעבד דכיון שאין צריך לפרט לא תגלה לחכם שהיה בפני יתומים ויתיר לה, תדע דלא קאמר לקמן דלכך צריך לפרט דשמא נדר בפני חבירו דלא מהני התרה וע"כ דשאני דיעבד, גם יש לחלק בין נדר הנעשה בפני חבירו בגלוי לנדר על תנאי הכמוס בלבה לא שייך להתיר בפניו דוקא כיון דבלא"ה אינו ידוע לחבירו כלל אם נאסרה או לא, ועוד הארכתי בזה וקצרתי כאן:

בד"ה קסבר וא"ת בפרק שום היתומים וכו' הוי כתנאי ומיהו וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור חדא דהיאך הוי כתנאי הא כ"ע לית להו דר"ה דר"א לא פליג רק דאין לו הפרה אבל אי יש לו הפרה מודה לר' יהושע ש"מ דאין צריך לפרט שנית מה מקום קושי' יש כאן אטו ר"ה קאמר הכא דצריך לפרט אנן הוא דמקשינן קושיא על דברי ר"ה דבניסת אין מדירין דניחוש לחכם, ומתרצינן קסבר צריך לפרט, וא"כ וכי אין לו רשות לר"ה להחזיק בדעת אחד מן התנאים והא פשיטא דכל אחד מאמוראים סובר כחד תנא כזה או כזה וא"כ הוי' כלהו כתנאי, רק אם נמצא מאמר לאחד מן האמוראים שיאמר הלכה במה שנחלקו תנאים ולא יזכיר לומר הלכה כי האי תנא על זה יקשה דהוי כתנאי, וזהו דפריך התם מעיקרא לר"ה דקאמר הלכה אין אדם עושה קנוניא על הקדש אבל הך דצריך לפרט לא זכר ר"ה כלל רק מכללא נשמע מדבריו שהוא סובר כך ויכול באמת לסבור כחד מהני תנאי, וזה ברור, גם לא הבנתי כלל הך ומיהו שסיימו, דמה הועילו בזה דמ"מ כמו דמקשה מעיקרא כתנאי דג"כ לא קאי מסקנא הכי כן הוי להו להקשות בתר הכי, ועוד קשיא לי טובא בדבריהם דהא פשיטא דאין הכרח דר"ה סובר צריך לפרט דבפירוש כתבו לעיל דיש לומר דטעמו דמדירין על דעת רבים רק דכאן קאמר צריך לפרט כמסקנא דעירוכין דלא פליגי בהא אבל שם בעירוכין לא הוי מצי להקשות כתנאי דיש לומר דמודה דאין צריך רק טעמא דמדירין על דעת רבים:

ואפשר לומר דעיקר כוונת התוס' להקשות כך כמו דפריך מעיקרא דר"ה הוי כתנאי א"כ הוי לי' להקשות אח"כ דר"ה לא יהא כחד והוי לי' לומר דפליגי בצריך לפרט לא אי נדר שהודר ברבים יש לו הפרה או אין לו הפרה דא"כ הוי ר"ה דלא כמאן, ומיושבין שתי הקושיות הראשונות ולענין שתי האחרונות יש לומר דלכך נתכוונו התוס' בהך ומיהו שכתבו דכאן קאי למסקנא דהתם והתם בס"ד ס"ל דטעמו של ר"ה דמדירין על דעת רבים:

בד"ה תנן הנושא נשים ה"ה דהוי מצי למיפרך ממתניתין דהכא ולפע"ד לק"מ דבמתניתין לא קשיא דאיכא למימר דמדירין אותה בכל פירות שבעולם וחייבת ומותרת לאלתר כמו שבועה שלא אישן ג' ימים או דמדירין על ככר ואוכלת לאלתר ולא שייך בזה היתר חכם כלל רק לר"ה מקשה שפיר לעיל כיון דס"ל בניסת לא ע"כ דס"ל דבעינן שתהא כל ימיה באיסור, אבל כאן לענין פלוגתא דצריך לפרט שפיר יש לומר דמדירין שתעבור לאלתר ולא שייך התרה כלל אבל בהך משנה דבכורות דנודר על להבא אפי' יעבור אח"כ ולא יגרש או שישאנה שנית יכול להתיר כיון דבעת שנדר לא הי' לשוא דאכתי לא עבר התנאי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ונודרת משא"כ במתניתין דהיא נודרת על לשעבר שכבר קיבלה הרי יוצא מפיה לשוא וליכא התרה כלל, וזה ברור לפע"ד, ועיין מה שאכתוב בסמוך דבזה מיושב קושית התוס' בדיבור שאח"ז ג"כ:

בד"ה ותני עלה וכו' קשה לר"י כו'. ולדעתי נראה ליישב על שני פנים, חדא דבלי הך ברייתא הוי מצינן לומר דאין מקפידין רק דבשעת עבודה תהא מגורשת ממנו כשר לעבודה, ומה שצריך שידור הנאה היינו דחיישינן שמא ביטל הגט קודם או קידש אותה מעיקרא שתהא מקודשת לאחר שיגרשה דפסק הרמב"ם פ"ז מהלכות אישות דמקודשת, והשתא שפיר יש לומר דמדירין אותו מכל פירות או מככר ויאכל לאלתר אם היא עדיין אשתו בעת עבודה והוי הך הדרה על לשעבר וליכא התרה כמ"ש לעיל בדיבור הקודם, אבל השתא דקתני בברייתא דיורד ומגרש דהגירושין אח"כ והוא נודר הנאה על להבא שפיר יכול להתיר כמש"ל, ודוק:

ועוד נראה לי דודאי עיקר פלוגתא דצריך לפרט או אין צריך היינו לפרט על מה נדר והיאך נדר כגון אי יש בו מילתא דאיסורא צריך לגלות הכל אבל פשיטא שצריך לפרט לכ"ע מה שנדר ואסר על עצמו, והשתא יש לומר דאין מדירין כלל רק על התשמיש של נשים פסולות לו ויאמר קונם הנאת תשמיש נשים פסולות לי עלי והשתא אם ילך לחכם צריך שיאמר לו מה שנדר עכ"פ ושוב לא יתיר, אך אי ידור כך צריך לגרש קודם דקודם גירושין אינו חל קונם עליה כיון דבלא"ה אסורה לו כמו שכתב הרא"ש להדיא בנדרים דף ח' דאם אמר קונם נבלה עלי אינו חל דאין איסור חל על איסור ונדר אינו חל רק לבטל מצוה עיי"ש, אבל אי יגרש קודם הרי אין תשמישה אסור עליו עד שיקדש, דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ חל עליה קונם, והשתא כיון דקתני בברייתא דמגרש אח"כ ע"כ דאינו אוסר הנאת תשמישה רק אכילת פירות או ככר וא"כ אי אין צריך לפרט יכול להתיר ואף דיש לומר דאי אמר קונם תשמיש נשים פסולות עלי חל בכולל אפילו על אשתו גרושה שלא גירש מיגו דחייל על הנך דלא קידש, מ"מ מאיזה צד מפרש תנא דברייתא מתניתין דוקא למאן דאית ליה כולל, לימא דמגרש קודם ואליבא דכ"ע, וע"כ דס"ל דלא מהני קונם על אותה דבר שהוא חשוד לעבור דמה נפקא מינה אי רכוב עלה איסור גרושה או קונם נמי וצריך לאסור על עצמו דבר חדש דהיינו אכילת פירות וא"כ ממילא אי אין צריך לפרט יכול להפר, ודוק היטב ורש"י פי' ידור הנאה ממנה לגרשה, ויראה שהוא מפרש דמהאשה הוא נודר הנאה כדי לגרשה, ומ"מ אין ראיה דלית לי' כהרא"ש הנ"ל דיש לומר דנודר כל הנאות וממילא חל על תשמיש ג"כ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף