תפארת יעקב/גיטין/לד/ב

תפארת יעקב גיטין לד ב

דף ל"ד ע"ב

במשנה בראשונה היה משנה שמו וכו' פירש"י כשהיו לו שני שמות וכו' ואין לשון הי' משנה שמו אתי שפיר כלל לפי' זה דבמה שלא כתב רק אחד אין זה שינוי ועוד קשיא לי דבמתניתין משמע דאינו רק תיקון העולם ומדינא כשר והרי בברייתא שהביאו בש"ס מבואר דאינה מגורשת כלל, וכ"ש לפירש"י דאינו רק שלא יוציאו לעז ולמה לא תהא מגורשת כלל, ודוחק לומר דברייתא ר"מ הוא דסובר כל המשנה וכו' הוולד ממזר, גם הך מימרא דר"י א"ש לא משמע כלל כפירש"י דלא הוי לי' לומר שמו יוסף וקוראין לו יוחנן רק שיש לו ב' שמות אחד שם ואחד כאן ובודאי אין לפרש בפשיטות לפי דעת רבינו יואל הלוי במרדכי ריש כל הגט דאין צריך לכתוב בגט השמות כלל, ולכך בראשונה היה משנה ממש ולא היה איכפת לן דכיון שאין צריך לכתבו אם שינה כשר כמ"ש התוס' פרק הזורק שם, רק תקנת ר"ג היתה שלא ישנה רק יכתוב וכל שום אבל זה אינו דהא בשינה מודים חכמים לר"מ כמבואר בהזורק ש"מ דמדאוריי' הוי הוולד ממזר דכל המשנה לית להו לרבנן, ודוק]:

ונראה לי דהכוונה כך, דמתחילה היה הדין שצריך כל אדם לפרט שמותיו שיש לו ואי הי' ידוע שיש לו שם אחר במקום אחר היה צריך לפרט אותו ג"כ והי' בא הדבר לידי תקלה דפעמים שלא היה רוצה לגלות שמו האמיתי והי' משנה אותו כדי שלא יכירוהו והי' משנה אותו השם שהי' לו במקום שבא משם לזה התקין ר"ג שלא יפרט כל שמותיו בפירוש רק יכתוב שם הידוע לנו פה ויכתוב וכל שום לכלול שאר השמות שיש לו במקום אחר ולא יגיע שום תקלה שלא יצטרך לשנות שמו כלל ומפני ת"ה הכוונה שהיה בא הדבר לידי ממזרות כשנתברר שאין זה שמו, וזה שהביאו בגמרא ששלחו לו בני מדה"י לר"ג ב"א הבאין משם לכאן וקוראין לו כאן בשם אחר לא באותו שיש לו שם א"כ היאך יגרשו נשותיהן דכיון שצריך לפרט שמותיו ואינו ידוע לנו שמו האמיתי בשם מה הוא רק על פיו א"כ כשישנה יבוא הדבר לתקלה, ועמד ר"ג והתקין שלא יפרט רק יכתוב שם הידוע לנו ויכלול כל השמות שיש לו בוכל שום ושוב אין כאן שום חשש שינוי השם [ואם נפשך לפרש לשון משנה כמו משנה תורה דתרגם אונקלוס פתשגן אורייתא על שם הואיל משה באר את התורה יהא הכוונה בראשונה היה מפרש ומבאר כל שמותיו בביאור והתקין ר"ג שלא יכתוב רק אחד והשאר יכלול בוכל שום], והיינו דקאמר עלה רב אשי דהיינו באתחזק שיש לו שם אחר במקום שבא משם אז הי' הדין מעיקרא שצריך לפרט והתקין ר"ג וכל שום אבל בלא איתחזק כאן שיש לו עוד שם אין כותבין רק אותו השם שיש לו כאן ואהא מייתי ברייתא דמיירי קודם תקנה כי דברי רב אשי נאמרו בין קודם תקנה לענין שלא יפרט בין אחר תקנה שלא יצטרך וכל שום וקתני דאם יש לו ב' שמות צריך לפרט שניהם והדר קתני אם יצא למקום אחר כשר באחד אלא ש"מ משום דביהודא וגליל שהי' דר באותן המקומות מסתמא הוחזק שיש לו ב' ובמקום אחר דלא איתחזק אין צריך רק אחד וממילא בתר תקנה לענין וכל שום דוקא באיתחזק כנ"ל:

והכי משמע להדיא בירושלמי דגרסינן על הך משנה הגע עצמך דהוי שמי' ראובן ואפיך שמי' שמעון אלא אני פלוני וכל שם שיש לי, וכבר האריכו המפרשים בביאור המאמר הזה ונראה לי פשוט שבא לפרש הך מפני ת"ה דר"ג דמה הי' התיקון ואיזה חשש בא לתקן ועל זה אמרו הגע עצמך דהוי שמי' ראובן ואפיך שמי' שמעון, א"כ מתוך שהי' צריך לפרט השמות הי' בא שינוי השם, לכך תיקן אני פלוני וכל שם שיש לי ולא הי' פורט כלל רק כותבין שם הנודע לנו וכל שמותיו שיש לו עוד במקום אחר נכללו בוכל שום:

אמנם הא משמע מפירש"י מפירש"י דהכל מיירי כשהגירושין במקום אחד לא שכותב כאן ונותן במקום אחר אבל כשיש לו במקום כתיבה שם אחד ובמקום נתינה שם אחר לא נתבאר כלל מהו תקנתו, ואפשר דבהא לא מהני כלל וכל שום כיון שלא יהא מוזכר כלל בגט במקום הנתינה שמו שיש לו שם ור"ג לא מיירי בהכי וצריך לכתוב אני פלוני דמיתקרי במקום פלוני כך ובהא לא חיישינן ג"כ לשינוי כיון שאם יראו במקום נתינה שלא הוזכר שמו לא יתנו הגט, ואתי שפיר אף לפי מה שפרשתי לעיל) רק כשמגרש במקום אחד אז לא הי' חושש לכתוב רק שמו הנודע במקום גירושין דהיינו מקום כתיבה ונתינה, ותיקן ר"ג לכתוב וכל שום אבל כשהי' שולח הגט למקום אחר בוודאי אף קודם תקנה הי' צריך להזכיר דכאן שמו כך ובמקום נתינה שמו כך כדי שיוכלו לידע במקום נתינה שזה גירש ויתר הדברים בענין זה מבואר אצלי באריכות בא"ה סי' קכ"ט ע"ש, ולא באתי הנה רק לבאר מה שנוגע לפי' הסוגיא בלבד:

בתוס' בד"ה וכל שום שיש לו, בטופסי גיטין של ה"ג וכו' ואין נראה וכו' לכך נראה וכו' ותיקן ר"ת וכו' שרה דמיתקריא מרים וכו' דברי התוס' הללו קשין להולמן מכמה טעמים כמו שאבאר, חדא למה הרחיק פירוש בה"ג במתניתין דהכוונה שיכתוב וכל שום מאחר דמתניתין מיירי שידוע לנו שיש לו ב' שמות וליכא שום תקלה דהא גם לפיר"ת ע"כ שידוע לנו השמות כיון שפרט אותם א"כ מה תקלה שייך אם יכתוב וכל שום שנית קשה היאך יפרש דברי רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי' כיון דהכוונה שפורט השמות ואי לא איתחזק היאך יפרט. שלישית תמוה לי דהא בהך עובדא דמרים ושרה לקמן מוכח בהדיא דכותבין וכל שום דהיאך אפשר לפרש באשה שידוע לנו שמותי' והוא קורא אותה מרים ושרה והיאך יאמר על השם השני וכל שום ודוקא במתניתין שאנו דנין על איש ואשה נעלמים שייך לומר שיכתוב פלוני עם כל השמות משא"כ לקמן דאנו דנין על אשה ידועה בשני שמותי' והוא תמוה מאוד, ובוודאי ליכא למימר שהי' גירסת ר"ת מרים דמתקריא שרה דהא התוס' בעצמם בדיבור שאחר זה הביאו בדברי ר"ת הגירסא כמות שהוא לפנינו גם קשה שאמר שרה דמתקריא מרים והא רובה מרים הוי ולהיפוך הוי להו לומר מרים דמתקריא שרה,, גם לשון ותיקן ר"ת לא א"ש כיון שכך הוא דין המשנה לפי פירושו גם קשה קושית הרמב"ן בחידושיו דאי כותב דמתקרי' להיפוך נמי כשר ולמה אמרו ולא שרה כיון שפורט שניהם:

לכן נ"ל לפרש דברי ר"ת ז"ל מאחר דקושית ר"ת על בה"ג היתה דאין ראוי לכתוב וכל שום היכי שיוכל לבוא תקלה ע"י זה א"כ גם במתניתין תיקשי כיון דשם אין שמו כך כשיבא זה הגט לשם הרי אין בו השם שנקרא שם כלל רק שם אחר א"כ יחשבו דאחר הוא כיון שלא כתבו עיקר שמו כלל, וע"כ דאין לחוש בזה א"כ שפיר יש לכתוב בכל גט וכל שום לזה אמר דלכך פיר"ת גם במתניתין שלא הי' כותב וכל שום רק הי' פורט שמותיו דאי יכתוב וכל שום יחשבו דאחר הוא וס"ד דאפי' לא אתחזיק אין כותבין הגט עד שיתברר שאין לו שם במקום שבא משם שם אחר או שיתברר אותו השם שיכתבוהו ג"כ מפורש בגט ועל זה קאמר רב אשי דדוקא באיתחזק פורטין שניהם אבל בלא איתחזק אין חוששין שמא יש לו שם במקום אחר ולעכב הגט עד שיתברר מה שמו במקום שבא משם קמ"ל דלא חיישינן אלא כותבין שם זה שבכאן בלבד ואפי' נתברר אח"כ שיש לו עוד שם הגט כשר, ומעתה כל זה במי שאין לו. רק שם אחד או שידוע לנו שיש לו ב' בב' מקומות דאז לא שייך לכתוב וכל שום מחשש דבאותו מקום שלא הוזכר שמו יחשבו דאחר הוא או דיחשבו שיש לו כאן עוד שם ואחר הוא דזה אין לו כאן רק שם אחד והיינו ממש חששא דר"ת, ודוק, אבל מי שיש לו ב' שמות במקום אחד עיקר וטפל וכדומה, בהא ודאי היה מהראוי לכתוב עיקר וכל שום לכלול הטפל כמו שאמרו בש"ס מרים וכל שום, ולא יחלוק ר"ת בזה כלל, אך לפי דדעת בה"ג לכתוב וכל שום וכך הי' כתוב בטופסי גיטין שלו, והיינו שכך יכתבו בכל גט, תיקן ר"ת מתקנת עצמו כדי שלא יבוא לכתוב וכל שום בסתם גט כבה"ג, שלא יכתבו בשום גט אפי' למי שיש לו ב"ש במקום אחד עיקר וטפל, רק כהך דאמרינן בגמרא במרים ושרה יכתוב שרה דמתקריא מרים, דכיון דאינו כותב וכל שום רק פורט שייך לכתוב טפל ודמתקריא על העיקר, דכיון שהרוב קורין אותה כך שייך לומר דמתקריא משא"כ להיפך אין לכתוב עיקר דמתקריא על הטפל כיון דאין קורין רק מיעוט לא שייך לכתוב דמתקריא מה שאין קורין אותה כלל כך רק מיעוט, וזהו הפי' בש"ס מרים וכל שום ולא שרה וכל שום רק שרה דמתקריא מרים וכמו שכתב הרמב"ן הנ"ל דהיכי דפורט יכול לכתוב טפל דמתקריא רק טפל וכל שום אין לכתוב, והיינו שסיימו ולא שרה דהוא מיותר לכאורה, ולהנ"ל הכוונה שרה וכל שום אין כותבין רק שרה דמתקריא מרים אבל להיפך מרים כותבין מרים וכל שום ולא מרים דמתקריא שרה כנ"ל רק בב' שמות בב' מקומות שייך לכתוב דמתקריא שם כך וכך, והיינו ברייתא דלקמן ודוק, (ואם על כרחך אתה רוצה לומר שיש איזה טעות סופר בתוס' אף אני אומר דכך צריך להיות שרה דמתקריא מרים כדאמרינן בגמ' אחא בר הדיא דמתקריא איי' מרי, ואתי שפיר בפשיטות טפי וכן מבואר ברא"ש שכך גירסתו בתו' כנ"ל], וכל זה ברור לפע"ד אף שאין נראה כן דעת כל הפוסקים:

אמנם בעיקר דברי בה"ג נראה לי דלשון המשנה וכל שום מורה כדברי בה"ג דהרי לא שאלו על זה שום שם מבעיא לי', כמו ששאלו בב"ק חב המזיק חייב המזיק מבעיא לי' והוצרך לשנויי האי תנא ירושלמי הוא, ש"מ דכך הוא לשון הגט שנסדר בלשון ארמי לכך לא הקפידו לכתוב לשון ארמי כמו בפרק המגרש ודן די יהוי לכי מינאי, ולשיטת בה"ג יש לפרש לשון הירושלמי הגע עצמך דהוי שמי' ראובן ואיפך שמי' שמעון אלא אני פלוני וכל שם שיש לי, וכבר טרחו הפוסקים לפרשו, ולשיטת בה"ג יש לפרשו בפשיטות כי לכאורה לפי הלשון השנוי במשנה איש פלוני וכל שם שיש לו מורה שהי' צריך לפרט השמות כי אם היה כתוב לשון זה בגט לא שייך לומר איש פלוני שיש לו וקשיא לי' להירושלמי מה הועיל בתקנה כיון שצריך לפרט השמות א"כ אכתי שמא יהפך שמו שיש לו בשם לשם אחר ויבוא תקלה, כי הוא לא ירצה לגלות שמו האמיתי בשם לסיבת יראה שברח משם מחמת מרדון וכדומה ועל זה משני אלא אני פלוני וכל שם שיש לי, והיינו שכך כותב בגט אני פלוני וכו' שיש לי והיינו כדעת בה"ג ומה שהביאו התוס' מברייתא דבסמוך כבר כתבתי במשנה דמהך ברייתא מוכח כבה"ג ומיירי קודם תקנה ולכך אינה מגורשת כשלא כתב רק אחד כי צריך לפרט כל השמות ור"ג התקין שלא, יפרט רק וכל שום מחשש תקלה שמא ישנה כלל ועוד דכל שיש לו שם אחר במקום אחר צריך לכתוב וכל שום שיש לי במקום פלוני שלא נטעה דכאן יש לו שם אחר, ושפיר יש לפרש ברייתא בתר תקנה ושם דגליל עמו דקתני היינו שיכתוב וכל שם שיש לי בגליל כמו שאבאר בתוס' בסמוך:

בד"ה והוא דאיתחזק וכו' והביא ראי' מתוספתא וכו' וכתב חניכתו כו'. ולדעתי אין אלו ראיות כלל דודאי היכי שאי אפשר לטעות שזהו שמו האמיתי והכל יודעין שיש לו עוד שם עיקר כגון גר שכתב שם גיות דהכל יודעין שזהו שם גיות בפרט דכותבין להדיא בגט שהוא גר כמבואר בש"ע סימן קכ"ט, א"כ הכל יודעין דשם העיקר שלו חסר ומאיזה צד יחשבו דאחר הוא יהא איזה שיהא חסר שמו וכמו חנינה הכל יודעין שאין זה עיקר השם רק חניכה אבל ביש לו ב' שמות וכותב אחד דיחשבו דאין לזה רק שם זה בלבד וכיון דבאמת יש לו ב' הוי שינוי, וכבר כתבתי בחידושי לא"הע לפרש דברי הרמב"ם במה שנתחבטו בכוונתו כל הפוסקים, ולהנ"ל דבריו פשוטים וברורים ע"ש:

בא"ד דאיתחזק בשני שמות בב' המקומות חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה. דברי ר"ת ז"ל צ"ע בזה, דלמה לו לחלק הגט לב' מקומות כתיבה ונתינה הא שפיר מצי מיירי שמגרש הכל במקום אחד רק ה"מ דסגי באחד כשיש לו ב' שמות במקום א' אבל אם השמות מחולקין במקומות במקום זה שם אחד ובזה שם אחר בהא צריך לכתוב שניהם דבמקום זה לא ידעו שזה גירש, ואדרבא אי ס"ד דבעינן דוקא שיהא נכתב במקום אחד וניתן במקום אחר א"כ הך דרב אשי דקאמר והוא דאיתחזק הכוונה דבלא איתחזק אפי' יכתוב שם של מקום כתיבה בלבד כשר, אף דשם של מקום נתינה עיקר ושם לא ידעו כלל שזה גירש, א"כ היאך מייתי ראיה מברייתא דכיון דעד שיגרש אשתו שביהודה הכוונה שיתן הגט ביהודה ויכתוב שם של נתינה ושם של כתיבה עמו, א"כ יצא למקום אחר וגירש היינו שנתן שם הגט, א"כ כיון שהוחזק במקום נתינה בשם אחד מהן הרי כתב של מקום נתינה ומנין נדע דבכתב שם של מקום כתיבה בלבד דכשר כיון דשם של נתינה עיקר, דפשיטא כשיוצא למקום אחר לגרש צריך להחזיק שמו שם וכן פירש"י להדיא ואי נפרש יצא למקום אחר היינו שכתב ונתן שם פשיטא דלא מוכח מידי שהרי כתב שם של כתיבה ונתינה, ומאיזה צד נפרש יצא למקום אחר וגירש היינו שכתב במקום אחר ושלחו לגליל או ליהודה ובגט כתב שם של אותה העיר שלא שלח הגט לשם כלל, דאדרבא פשיטא דהך וגירש דסיפא דמי לעד שיגרש דרישא, ובחידושי לא"הע סי' קכ"ט כתבתי ליישב דברי ר"ת ודברי הרא"ש התמוהין לכאורה בזה גם סותרין דבריו בתשובה ע"ש שהארכתי בזה:

בא"ד דהא לא קתני היו לו ב' שמות ביהודה כו'. אין זו ראי' כלל דיש לומר דברייתא מיירי במגרש במקום אחד, לכך לא מבעיא ביש לו שם ב' שמות דצריך לכתוב שניהם אלא אפי' אין לו רק שם אחד בלבד הואיל ויש לו עוד שם במקום אחר צריך להזכירו וכן כתבתי באמת לפירש"י לעיל דהכל במגרש במקום אחד מיירי וכל שיש לו ב' שמות צריך לפרט שניהם קודם תקנה ולאחר תקנה לכתוב וכל שום לבה"ג או לפרט לר"ת:

בא"ד ומהתם נמי משמע. עיין מהרש"א ובאמת כוונת התו' פשוט דאי מיירי הכל במגרש במקום אחד הרי מבואר בהך ברייתא דהכא דאפי' כותב שם שיש לו שם במקום שמגרש לא מהני ולמה נקט בתוספתא ששינה וכתב שם של מקום אחר גם רשב"ג היאך פליג דכשר אם כתב שם שאינו של כתיבה ונתינה כלל וע"כ שמגרש בב' מקומות, וכמו כן מוכח דכתיבה עיקר דנהי דהך סיפא יש לומר דיעבד מ"מ ברישא דקתני פסול למה לי ששינה שם של מקום נתינה לימא רבותא אפי' כתב שם של נתינה רק לא של כתיבה פסול, דהא מבואר הכא דאפי' שם של נתינה פסול בלי שם של כתיבה, וזה ברור, אמנם בעיקר ראיית התוס' מן התוספתא והירושלמי כבר הארכתי בחידושי לא"הע דאין מזה ראיה כלל, ואין כאן מקומו להאריך רק מה שנוגע בביאור הסוגיא בלבד ושם מבואר בס"ד ביאור דברי הפוסקים עם מה שיש לדון בדבריהם במשנה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים וכו' פירש"י יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי, ובתר הכי בד"ה וגובה כתובתה פי' ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרה בכל מזון הלכך לא הוי הדרא ושקלא דלא חשידה לעבור על נדרה, נראה מדברי הרב ז"ל שהוא מפרש דאוסרת כל מיני מזונות עלי' אף שאי אפשר לקיימו א"כ תיכף עוברת ומותרת אח"כ כמו שבועה שלא אישן ג' ימים דחייב וישן לאלתר א"כ בהא לא תחוש לעבור שלא תהא באיסור כל ימיה, לזה פי' דהנדר על תנאי אם תקבל הכתובה שנית, וכבר כתבו התוס' לקמן סוף ד"ה ונודרת דכל שהוא על תנאי אינה עוברת לאלתר רק שתהנה ושפיר הוית באיסור כל ימי' ויש מקום לומר עוד דס"ל לרש"י דנדר אינו חל כלל על דבר שאי אפשר ונדר שוא לא אשכחן כמ"ש הר"ן בנדרים, לכך פי' דתלתה בגביית כתובה דאז חל כיון שבידה שלא ליטול הכתובה ובהא פשיטא דאינה עוברת עד שתהנה דהא בעת גביית כתובה לא היה רק שוא דאכתי לא עברה ומשום שוא לא לקי כלל ואינה עוברת רק בגביית כתובה תהא מוכרחת לעבור על נדרה להנות אבל פשיטא דליכא איסור רק כשתהנה, ועמ"ש עוד בתוס' לקמן בד"ה ונודרת:

בגמרא מאי אריא אלמנה אפי' כ"ע נמי. יש לדקדק דמשמע בכולה סוגיא דעיקר החשש דמורה היתרא דטרחה קמי יתמי וקיבלה דרך גזל וגניבה דבר מועט ומורה ואמרה דיכולה ליקח זה לעצמה שלא לפירעון כתובה, אם כן שבועה זו שלא קבלה כלום לא שייך במקום אחר רק גבי אלמנה אבל בעלמא אין נשבעין רק על פרעון בלבד ובזה גם האלמנה יכולה לישבע וקמ"ל דאלמנה משביעין שלא קיבלה שלא לפירעון ולכך נמנעו מלהשביעה, לכן נראה דודאי אפי' אלמנה אין משביעין אותה רק בדבר שהשטר כתובה עומד לכך כגון טענת פרעון, אבל לא שמא קיבלה דרך גזל וגניבה דאל"כ היאך שייך הוראת היתר נשביע אותה שלא קיבלה כלום עבור טירחתה ואי תשבע שלא קיבלה והיא קיבלה הרי נשבעת לשקר ואיזה הוראת היתר יש כאן, רק באמת אין להשביע רק בטענת פרעון בלבד דבאמת כפי הדין אם קיבלה דרך גזל וגניבה ממילא הוי פרעון כמו שכתב הר"ן וחיישינן שתשבע לשקר שלא נפרעה דחושבת שזה שקיבלה עבור טרחתה לא חשוב פרעון אבל השבועה לעולם אינה רק שלא נפרעה, ושפיר פריך אפי' כ"ע נמי וזו היא ג"כ כוונת התוס' שהקשו דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולכאורה לא שייך זה הכא דהחשש שקיבלה עבור טירחתה, ולהנ"ל ניחא דאין משביעין רק על פרעון וכל שהוא ת"ז אין להשביע, ודוק:

שם אלמנה איצטרכא לי' כו' משום חינא. יש לדקדק כיון דקתני נמנעו מלהשביעה הרי מוכח להדיא דמשביעין אותה ואין משגיחין בחינא, ונראה לי דאין הכוונה דס"ד אלמנה אינה צריכה שבועה כלל דבכמה מקומות מוכח דמשביעין את האלמנה כמו שהקשו התוס' מפרק הכותב ואפי' מוקמית לה בגרושה גרושה נמי בעי חן, רק מהתם ס"ד דודאי אי היא אינה רוצה לישבע אינה נוטלת אבל אם היא רוצית לישבע רק שאין מוסרין לה שבועה לאיזה טעם אינה מפסדת משום חינא, ודוקא בעל חוב בודאי אינו נפרע רק בשבועה וכל שאינו נשבע מן הדין או מפני חשש מפסיד אבל אלמנה אינה מפסדת קמ"ל כאן אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה ומדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה ש"מ דרישא קמש"ל דאינה נפרעת בשום פנים רק בשבועה והא קמ"ל במה דקתני אין אלמנה נפרעת דדינה ג"כ שלא תפרע בשום פנים רק בשבועה ונמנעו מלהשביעה היתה מפסדת כמו שפירש"י, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דלימא דקמש"ל אלמנה אפי' ת"ז, ולהנ"ל ניחא דהכל מוכח מסיפא נמנעו מלהשביעה וכן מה שהקשו דמוכח פרק הכותב דאין משגיחין בחן ולהנ"ל לק"מ דלא מוכח רק שצריכה לישבע ולא שתפסיד אי אין מוסרין לה שבועה, ודוק:

בתוס' בד"ה אין אלמנה וא"ת והא לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמר ר"ל בב"ב וכו'. דבריהם צ"ע לכאורה, דמה ענין קושיא זו להך פלוגתא דאביי ורבא ור"ל בב"ב דהא ר"ל לא קאמר רק הקובע זמן אבל סתם הלואה לא כמ"ש התוס' שם והכא לא שייך קביעת זמן דהא הטעם כתב הסמ"ע ריש סי' ע"ח דבקובע זמן גלי דעתי' שהוא צריך למעות עד תשלום הזמן וזה לא שייך הכא, ואם הכוונה דדוקא התם הוצרך ר"ל לקובע זמן דהחיוב יגיע בודאי אבל כתובה דאין החיוב ברור דשמא תמות לא בעינן להאי טעמא, זה לא הוזכר בדברי. ר"ל כלל ואם היא סברא מצד עצמה לא יחלקו אביי ורבא כלל דהא טעמייהו דעביד אינש דפרע כי היכי דלא ליטרדן וזה לא שייך בכתובה כלל דאין החיוב רק כשימות ויגרש ודבר זה תלוי בדעתו, ועוד דהוי להו להקשות ממשנה שלימה גבי בכור בתוך ל' בחזקת שלא נפדה ומודה אביי לרבא מחמת שאין החיוב ברור כמו שכתבו התוס' פ"ק דב"ב שם, ועכ"פ הך סברא השייך בכתובה לא הוזכר שם בב"ב כלל בין לר"ל בין לאביי ורבא וענין בפני עצמו הוא ולמה תלאו קושייתם בהך דהתם:

אבל באמת דברי התוס' נכונים שלא נתכוונו להקשות מהך דר"ל דהתם, שאי היה כוונתם כך הוי להו לסדר דבריהם בהיפך וכך הוי להו לומר וא"ת והא בב"ב אמר ר"ל הקובע זמן לחבירו וכו' והכא נמי הא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אבל הם ז"ל נתכוונו להקשות בפשיטות בדבר המוסכם לכ"ע דכל דבר שלא ניתן לגבות מחיים הוי ת"ז ואינו נאמן לומר דפרע רק דס"ד לגבי יתמי עכ"פ שבועה בעי, ואהא מייתי דר"ל אמר בב"ב בקובע זמן ואמרינן הלכתא כוותי' ואפי' מיתמי והשתא ק"ו הוא ומה התם דאיכא פלוגתא בהא ואביי ורבא לית להו כלל הך חזקה ומ"מ איפסקא הלכתא כר"ל ואפי' מיתמי, א"כ כ"ש בהך חזקה דכ"ע מודו בה דהוי חזקה גמורה וליכא פלוגתא דדין הוא דמהניא אפי' לגבי יתמי וזה ברור:

בא"ד דטפי הוי לי' לאשמועינן בב"ח. לכאורה תמוה דהא הם בעצמם הקשו בסמוך דאלמנה נמי שמעינן בכתובות ותירצו דהתם איכא לאוקמא בגרושה א"כ מאי קושי' דטפי הוי לי' לאשמועינן ב"ח הא ב"ח כבר שמעינן בעלמא וכולן צריכין שבועה בפרק הכותב. גם לא ידעתי מאיזה צד פשיטא להו דב"ח לאחר זמנו הוי רבותא טפי מאלמנה ת"ז. אבל באמת כוונת התוס' פשוט דוודאי כדקתני סיפא נמנעו מלהשביע את האלמנה ממילא נדע ת"ז, רק דכוונת התוס' להקשות כמו דמשני השתא משום חינא אף דממילא מוכח מסיפא וע"כ כמו שכתבו לקמן כיון דאיכא חידוש באלמנה משא"כ בב"ח נקט רישא נמי באלמנה, ואהא קשיא להו דהוי להו לומר דקמש"ל ת"ז וכיון דאיכא חידוש באלמנה ת"ז נקט רישא נמי באלמנה, ועל זה תרצו דמ"מ לא שייך למיתני רישא נמי באלמנה כיון דהך חידוש דאלמנה ת"ז נשמע מסיפא הוי לי' למיתני רישא סתמא אין נפרעין או הבא ליפרע דיש רבותא בצד אחד בהני שאין להם מתנאי ב"ד כמו אלמנה, אבל השתא דמשני משום חינא בהא וודאי שייך לומר דנקט רישא נמי באלמנה כיון דאלמנה לא משגיחין בחינא בהא וודאי כ"ש ב"ח ולא הוי ב"ח רבותא טפי אבל מצד ת"ז הוי ב"ח רבותא ג"כ שאין לו מתנאי ב"ד ואין לחוש בו לצררי משא"כ אלמנה ודוק, ועמ"ש בסמוך:

בד"ה מאי אורי' וכו', והוי חידוש באלמנה טפי מב"ח. ועיין מהרש"א ודבריו צ"ע דאכתי הוי להו לומר דקמש"ל אלמנה ת"ז ואי משום דהוי לי' לאשמועינן בב"ח מ"מ כיון דאצטריך לאשמועינן בסיפא אלמנה משום ת"ז נקט רישא נמי באלמנה או דקמש"ל אלמנה דנמנעו להשביעה נקט רישא נמי באלמנה, לכן נראה דכוונת התוס' דבאמת יש חידוש באלמנה טפי ת"ז וחינא ואהא קשיא להו דמ"מ מסיפא מוכח זה לכך כתבו דנקט רישא נמי באלמנה אבל כל היכי דלא הוי באלמנה חידוש טפי הוי לי' למיתני רישא בב"ח דאית בי' חידוש דליכא באלמנה, אבל השתא דאיכא באלמנה חידוש טפי מב"ח ממילא נקט הכל באלמנה וכמש"ל:

בד"ה אלמנה איצטריך לי' וכו', דגרושה נמי בעי חן. ולפע"ד בלא"ה לק"מ דהכא נמי לא קאמר משום חינא רק דס"ד דאינה מפסדת לגמרי, אבל גרושה כיון דמשביעין אותה ואינה מפסדת לא איכפת לן משא"כ אלמנה ראוי לומר שלא תפסיד משום חינא כיון דאין משביעין אותה כמש"ל בגמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף