פני יהושע/גיטין/לד/ב

פני יהושע גיטין לד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משנה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כו' מפני תיקון העולם. ופרש"י ז"ל שלא יוציאו לעז כו' ואע"ג דמסקינן בגמרא דר"ג לא תיקן אלא בדאיתחזק בתרי שמי ומשמע דאיירי נמי שגם במקום הנתינה יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא אלא דאפ"ה איכא לעז שמא ברוב הימים ישתכח הדבר ויוציאו לעז וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל ע"ש אבל קשה דהכא משמע שאין בזה אלא מפני תיקון העולם משום לעז ולקמן בפרק הזורק דף פ' שנינו שינה שמו ושמה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה וכתבו שם התוספות דאיירי כה"ג שיש לו שני שמות בשני מקומות ולא נכתב אלא א' מהם ושם בגמרא אמרינן דאפילו רבנן דפליגי אר"מ ולית להו כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר אפ"ה מודו בשינה שמו דהולד ממזר ודייק לה ממתני' א"כ משמע שיש בזה פסול גמור ולא משום לעז ותיקון עולם. ולכאורה לפום ריהטא היה נ"ל דהא דאמרינן שם דהולד ממזר והיינו משום שינוי השם איירי שכתב שם הנתינה לחוד במקום הכתיבה שכן נראה מלשון התוספות לעיל דף כ' בד"ה הא בעינן שמו ושמה ואם כן לפ"ז הו"ל שינוי גמור לגבי הסופר והעדים והיינו נמי דאמרינן בסמוך בברייתא גירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת והיינו שכתב שם מקום הנתינה לחוד משא"כ הכא במתני' איירי שכתב שם מקום הכתיבה לחוד כמו שפרש"י ז"ל להדיא וכן נראה מלשון המפרשים וא"כ כה"ג לא מיפסל משום שינוי כיון שכתבו הסופר והעדים שם הידוע להם ביותר וליכא אלא לעז גרידא משום חשש דמקום הנתינה כמו שכתבתי דאע"ג דאיתחזק שם ג"כ בהאי שמא אפ"ה חיישינן שמא ישתכחו הדבר ולהאי חששא לא חששו מעיקרא עד שתיקן ר"ג מפני תיקון העולם. ונהי דבתוספתא שהביאו התוספות משמע דאפי' כתב שם מקום הנתינה פסול אפשר דהאי פסול היינו היכא שלא ניסת ומש"ה לא קאמר אינה מגורשת ותדע דהא רשב"ג פליג בתוספתא וקאמר כשר אם נפרש כפשוטו דלא כפי' מהרש"א ז"ל ואף ע"ג שהתוספות כתבו דאדרבא שם מקום הנתינה עיקר יותר משם מקום הכתיבה היינו לאחר התקנה שכותבין שני השמות לשיטת ר"ת וא"כ ליכא שינוי השם כלל מש"ה עושין שם הנתינה עיקר לכתבו ראשון משום לעז שמא ישכח הדבר שם מקום הכתיבה במקום הנתינה לימים רבים ואיכא לעז דבמקום הנתינה צריכה האשה לגט למען יעמוד ימים רבים מה שא"כ במקום הכתיבה לא שייך לעז כולי האי אלא בשעת הכתיבה והרי עכשיו יודעין שגם שם במקום הנתינה הוא שמו העיקרי דהא איתחזק א"כ ליכא לעז וליכא שינוי משא"כ אם לא נכתב רק שם אחד ודאי שייך לפסול יותר אם לא כתבו שם מקום הכתיבה דהו"ל שינוי השם גמור לגבי הסופר והעדים ומש"ה הוי הולד ממזר ולכך כתבו בראשונה שם מקום הכתיבה לבד כדפירש"י כל זה היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם אחר העיון בשיטת הפוסקים ראיתי ששום א' מהפוסקים לא חילק בזה והטור כתב בהדיא שאם לא כתב דוקא מקום הנתינה וכל שום הולד ממזר אפילו אם כתב מקום הכתיבה וכל שום וכתב הב"י דאין צ"ל אם לא כתב אלא מקום הכתיבה ונהי שדברי הטור בזה צריכין עיון מנ"ל להחמיר כולי האי וכבר תמהו עליו שלימים וכן רבים מיהו לא מצאתי שום פוסק שיכשיר אפילו הולד בנכתב שם הכתיבה לחוד. אח"ז דקדקתי בלשון הירושלמי דמייתי ברייתא דבסמוך אלא ששינה הל' ומשמע דאפילו בכתב מקום הכתיבה אינה מגורשת ולפי דהירושלמי לשיטתו דמקום כתיבה עיקר כמו שאבאר בסמוך מש"ה קתני יתר ע"כ משא"כ בגמרא דידן חושב שם מקום הנתינה עיקר כמ"ש התוספות מש"ה נקט לרבותא דאפ"ה אינה מגורשת ודו"ק. וא"כ לפ"ז צ"ל דנהי דקודם התקנה לא היה פסול לגמרי אלא חשש לעז מ"מ לאחר שתיקן ר"ג לכתוב לכתחלה וכל שום משום לעז החמירו נמי בדיעבד לפסול לעשות הולד ממזר משום שעבר על תקנת ר"ג ונהי דרבנן דפליגי עליה דר"מ ולית להו כל המשנה הולד ממזר מ"מ בשינוי כי האי דמיחזי כשינוי השם מודו כך נלע"ד וכן משמע מלשון התוספזת לעיל ד' כ' וכמ"ש שם וכ"נ מלשון הב"י סימן קכ"ט. אמנם יש מפרשים בד"א הביאם הר"ן ז"ל דהא דאמרינן הולד ממזר היינו היכא דאיתחזק בתרי שמי והא דאמרינן הכא מפני תיקון העולם היינו בדלא איתחזק והאריכו ליישב לשון סוגית הש"ס לפי שיטתם ע"ש אבל הר"ן ז"ל דחה דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה וכל שום שיש לו כו' ותיקן ר"ת לכתוב כדאמרי' בגמרא שרה דמתקרי' מרים כו' עכ"ל. בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו איתא בגמרא שרה וכל שום שיש לה וכן הוא ברוב דברי המפרשים הקדמונים וא"כ לא משמע כלל כשיטת ר"ת ואם נאמר דגירסת ר"ת היתה בגמרא שרה דמתקרי' מרים וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ הו"ל לדחות בהדיא מהכא שיטת בעל הלכות גדולות ולכאורה היה נראה דבעל ה"ג גופא מודה דהיכא שיודעין בפירוש שני השמות שכותבין שניהם והיינו דגרסינן שרה דמתקריא מרים וכגירסת ר"ת וכן להיפך היכא דאיתחזק במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאינן יודעין כלל מה שמו אם לא על פיו דבהא נראה דמודה ר"ת שכותבין מקום הכתיבה וכותבין וכל שום דאל"כ היכא דאיתרמי כה"ג מה תקנה יש בדבר לר"ת בשלמא היכא דלא איתחזק בתרי שמי אפשר דלא תיקן ר"ג כלל דמסתמא לא מחזיקינן ריעותא לחוש שמא יש לו שם אחר משא"כ כשיודעין בודאי מסתבר דמודה ר"ת שכותבין וכל שום ולא נחלק ר"ת על בה"ג אלא בעיקר תקנה ופי' המשנה ונ"מ להיכא דלא איתחזק דלבה"ג אפי' בלא איתחזק עושין לכתחילה כתקנת ר"ג משא"כ לר"ת אלא דמלשון התוספות לא משמע כן וא"כ צ"ל דלר"ת דהיכא דאיתחזק בתרי שמי ואין ידוע כלל במקום הכתיבה מה שמו במקום הנתינה מיקרי לא איתחזק ואין כותבין אלא מקום הכתיבה לבד דוכל שום לא מהני מידי להוציא מידי לעז ולפ"ז מצינן למימר שפיר דגירסת ר"ת היה שרה דמתקריה מרים והא דלא דחי בהדיא מכאן שיטת בה"ג משום דאפשר דבה"ג מודה בכה"ג ששני השמות ידועין. מיהו מלשון התוספות בדיבור הסמוך נראה דגרסי מרים וכל שום שיש לה ומה שיש לדקדק עוד יבואר בסמוך. אמנם מצאתי בלשון הירושלמי וז"ל איש פלוני וכל שום שיש לו הגע בעצמך דהוי שמיה ראובן ואסיק שמיה שמעון אלא אני פלוני וכל שום שיש לי כו' עכ"ל. ופירשוהו הקדמונים בדרכים שונים ה"ה הרא"ש והר"ן ז"ל בספריהם ולולא שאני יודע בעצמי מיעוט ערכי היה נ"ל לפרש בפשיטות דהגע בעצמך לשון קושיא היא כלשון הירושלמי בכ"מ והיינו דמעיקרא ס"ד דההיא וכל שום שיש לו שתיקן ר"ג היינו כפי' ר"ת שכותבין בפירוש גם שם הנתינה וע"ז מקשה הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון פי' דברוב פעמים אין יודעין שם מקום הנתינה אלא ע"פ הבעל וא"כ איכא למיחש לקלקולא דבלא"ה מסיק הירושלמי שם דמתני' איירי במגרש בע"כ וע"ז מתרץ אלא אני פלוני וכל שום שיש לי דווקא דזה הלשון משמע שבא לומר דזה הל' בעצמו כותב אני פלוני וכל שם שיש לי דתו ליכא למיחש לקלקולא והיינו כשיטת ה"ג ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ולפי זה היה באפשר להכריח כשיטת בעה"ג אלא דמ"מ אפשר דכשיודעין שני השמות בפירוש לא איירי הירושלמי ומודה שכותבין שניהם כנ"ל ואין להאריך ועיין בסמוך:

גמרא אמר רב אשי והוא דאיחזק בתרי שמי. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת ר"ת דתקנת ר"ג היתה שכותבין שני השמות בפירוש א"כ מאי אשמעינן רב אשי והוא דאיתחזק דמילתא דפשיטא הוא כיון דלא איתחזק בתרי שמי א"א לכתוב ב' שמות וכתב דאתא לאפוקי היכא שיצא למקום אחר וגירש ע"ש ומחילה מכבוד תורתו הקדושה שאין זה במשמע הל' ולא ידענא מאי קשיא ליה שכבר כתבתי שיש לפרש בפשיטות דהיא גופא קמ"ל דהיכא דלא איתחזק לא חיישינן שמא יש לו שם אחר וקס"ד דלעולם אין שולחין גט ממדינה למדינה עד שיודע בודאי שם המגרש במקום הנתינה או שיודע בודאי שאין לו שם אחר אבל מסתמא ניחוש קמ"ל דלעולם לא חיישינן מסתמא ובעיקר דברי רב אשי והוא דאיתחזק רבו הפירושים עיין בל' הרשב"א והר"ן ז"ל באריכות ואין כאן מקומו להאריך ולדקדק בפירושם אמנם מ"ש הרא"ש ז"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' שידוע בב' המקומות שיש לו שני שמות אלא שאין בני מקום זה יודעין מהשם שיש לו במקום אחר כו' לשונו צריך ביאור דא"א לומר דבמקום הכתיבה אין יודעין כלל מה שמו במקום הנתינה שהרי הרא"ש ז"ל כתב דמה שתיקן ר"ג לכתוב אני איש פלוני היינו שם מקום הנתינה וא"כ ע"כ יודעין בו לכך נראה דודאי יודעין ע"פ עדות אלא שאין רוב ההמון מכירין בו וכתב כן לפי שיטתו דאף ללעז דמקום כתיבה חיישי'. מיהו בעיקר פירושו שכפל ושילש דאיירי שאין יודעין מה שמו לא ידעתי מה בא ללמדינו דל"ל דהיכא שיודעין ומכירין היטב בב' השמות במקום הכתיבה אין צריך לכתוב אלא שם הנתינה שלא מצאנו סברא זו בשום פוסק ואף שהטור כתב ג"כ בזה הלשון אפ"ה מסיים וכתב אבל לא איתחזק כו' ולא כתב שאם הוחזקו ביותר ומכירין שאין כותבין שני השמות ועוד דמלשון הגמרא דקאמר והוא דאיתחזק משמע דכל מה דאיתחזק יותר צריך לכתוב שניהם לא מצאתי מקום כעת ליישב לשונו בזה אם לא שנאמר דלדוגמא בעלמא כתבו כן הרא"ש ז"ל והטור כיון דבענין זה שייך לעז יותר מהיכא דמכירין היטב בשני שמות אבל לדינא ודאי אין לחלק ואין להאריך כאן יותר ביישוב לשון הפוסקים. אח"ז ראיתי בהגהת מרדכי בשם ס' התרומה שכתב להדיא דבאיתחזק ומכירין היטב בשני המקומות שני השמות אפי' לא כתב אלא א' מגורשת וא"כ אפשר ג"כ שהרא"ש ז"ל סובר כן וצ"ע שהפוסקים לא כתבו כן:

תוספות בד"ה והוא דאיתחזק כו' וכתב חניכתו כו' ובהלכות גדולות מפרש כו' עכ"ל. זה תלוי שם בחלוקי גרסאות במשנה דלקמן. מיהו למאי דמסקו התוספות כאן בסוף הדיבור דלכתחלה צריך לכתוב שני השמות וע"כ האי דכתב חניכתו דאמרינן וכך היה נקיי הדעת עושין היינו משום ששמותיהם ידועין או דשני שמות דומין זה לזה א"כ אין ראיה מכאן להכשיר אף בדיעבד בכתב שם הטפל היכא שאין ידועין ואין דומין אלא דתוס' סמכו בזה אאינך ראיות דמייתי בסמוך מברייתא דשמעתין ומירושלמי אלא דאכתי איכא למידק דילמא הא דמשמע מברייתא ומהירושלמי להכשיר בדיעבד בשם א' כשמגרש במקום האשה היינו דוקא במגרש בשם העיקר או כגון ששניהם שוין אבל בכותב שם הטפל מנ"ל ומדמייתי האי דבעל הערוך משמע דאף בכה"ג כשר לכך נראה דמדייקו שפיר מההיא דכתב חניכתו דאי ס"ד דבדיעבד פסול לא היה נקיי הדעת נוהגין לעשות כן לכתחילה ואף כששני השמות דומין הו"ל למיגזר לכתחילה דאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא ע"כ דבדיעבד כשר בכל ענין אף בשם הטפל כשמגרש במקומו וק"ל:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דהא דקתני בברייתא וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל היינו דלצדדין קתני דגירש את אשתו שביהודה היינו שהוא דר בגליל והא דואת אשתו שבגליל היינו שהוא דר ביהודה והכריחם לפרש כן מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלא דלפ"ז קשה אמאי נקט כלל היו לו ב' נשים ומאי אשמעינן בב' נשים יותר מבאשה אחת והו"ל למיתני סתמא היה בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כו' וראיתי בתשובת מהר"י קולון שכתב בזה דאשמעינן דכיון שיש לו שתי נשים בשני מקומות מסתמא שם אחד הוא יותר עיקר מחבירו במקום שקובע דירתו יותר דקמ"ל דאפי' שם הנתינה טפל אפ"ה צריך לכותבו ראשון אלא דלפ"ז קשה מאי מדייקי התוס' דבמגרש במקומו כשר בשם א' מדלא קתני היו לו שתי נשים ביהודה דהא איצטריך לאשמעינן שתי נשים בשני מקומות לאשמעינן הא גופא. ובלא"ה נמי קשה לפמ"ש התוספות בסמוך דשם הנתינה עיקר ומדייקי ליה מברייתא מדקתני עד שיגרש כו' וא"כ אזיל ליה דיוקא דידהו הכא דהא איצטריך למיתני שני מקומות לאשמעינן דשם הנתינה עיקר. מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש בסמוך דשם הנתינה עיקר היינו לכתחילה ולא ליפסול בדיעבד היכא שכתב שם הכתיבה עיקר אבל לשיטת מהרי"ק ז"ל דמשמע דאפילו בדיעבד פסול וכן הוא בש"ע ומשמע שהיא שיטת התוספות כאן וא"כ צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דאי דההיא דירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ היאך מדייקו בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם הנתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה עם כל שום שיש לי בגליל וא"כ משמע להדיא דלכתחלה שם הכתיבה עיקר אלא דבאמת האי ברייתא דמייתי בירושלמי לאו היינו האי דמייתי בשמעתין דהכא בשמעתין גרסינן גירש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל כו' אינה מגורשת והתם גריס להיפך היו לו שתי נשים כו' ולו שני שמות אחד ביהודה כו' וכתב זה שביהודה לזו שבגליל כו' אינה מגורשת והא דמסיק בשמעתין עד שיגרש בשם דיהודה ושם גליל עמו לא מייתי לה התם בירושלמי נמצא דלפ"ז אין ראיה מהירושלמי דלפי שיטתו אפשר שאין שום קפידא כשכותבין שניהם איזה מהן נכתב ראשון והא דקתני בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה וכו' היינו משום דכה"ג נקט בברייתא וה"ה דאיפכא נמי כשר ובהכי ניחא לן שלא יהא לשון הירושלמי סברא הפוכה לגמרי לגבי תלמודא דידן וא"כ לפ"ז מדייק הירושלמי שפיר מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלמא דבמקום אחד כשר בדיעבד בנכתב אחד מהם משא"כ לפי שיטת התלמוד שלנו דלפי סברת התוספות הא דקתני עד שיגרש בשם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא שם הנתינה תחלה ואי עבוד איפכא פסול וא"כ אפשר דבהך מלתא דמגרש במקום אחד נמי לא סבר תלמודא דידן כירושלמי דאפשר דבמקום אחד נמי היכא דאיתחזק צריך לכתוב שניהם והא דקתני שני מקומות היינו לאשמעינן דשם הנתינה עיקר ואיפכא פסול אפי' בדיעבד ויש ליישב וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דתיקן ר"ג שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה אף ע"ג דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה ועוד דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי שהיו כותבין שם אחד לחוד ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת ר"ג ולכאורה אפשר לומר דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד דלא כפירש"י ז"ל והכי משמע טפי לישנא דמתני' בראשונה היה משנה שמו דכיון שהיו כותבין שם הנתינה במקום הכתיבה הו"ל שינוי אלא שכל המפרשים הקדמונים לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד כדקתני עד שיגרש כו'. כבר כתבתי שרוב הפוסקים כתבו בכוונת התוספות דאפילו בדיעבד פסול אם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל ומשמע להו לשון הברייתא כפשטיה דאינה מגורשת עד שיגרש כו' משמע שאם שינה מזה הל' אינה מגורשת ואי תקשי אם כן הא דקתני ברישא שאם כתב שם אחד אינה מגורשת הול"ל רבותא טפי דאפי' בכתב שניהם ועשו שם הכתיבה עיקר אינה מגורשת אלא משום שיש סברא להיפך דגרע טפי היכא שעשה שם העיקר טפל והטפל עיקר ממה שלא כתב אלא אחד אפילו הטפל וכ"ש כשכתב שם העיקר לחוד וכמ"ש הב"י סברא זו בשם הרמב"ם בריש סימן קכ"ו וקמ"ל בברייתא דאפ"ה פסול. מיהו לולא דברי הקדמונים אין הכרע מלשון התוספות דאפשר מ"ש והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר היינו לכתחלה דנהי דקתני אינה מגורשת עד שיגרש ה"ק דאפילו היכא שכתב מקום הנתינה שהוא חשוב אפ"ה אינה מגורשת עד שיכתוב שם הכתיבה עמו אבל אה"נ שאם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה עמו נמי כשר בדיעבד ואפ"ה מדייקי שפיר מדמהדר אהאי לישנא עד שיגרש משמע שכן עיקר ולפי סברא זו יש ליישב כל מה שהקשיתי למעלה אלא שאין אני כדאי להכריע נגד שיטת הקדמונים ומכ"ש שכן הוא בש"ע ואף שדבריו צריכין לי עיון בכמה דברים ואין כאן מקומו להאריך:

בא"ד אבל בתוספתא עושה מקום כתיבת הגט עיקר כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל דאפשר דבעה"ג ור"ת לא פליגי דהיכא שיודעין שני השמות במקום הכתיבה כותבין שניהם אבל כשיודעין שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאין יודעין מה שמו כותבין וכל שום א"כ היה באפשר לומר דהירושלמי והתוספתא נמי לא פליגי אגמרא דידן דמה שעושין שם מקום הכתיבה עיקר היינו שאין יודעין שם מקום הנתינה ומש"ה כותבין אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל שזה ממש ל' בה"ג משא"כ בגמרא דידן איירי שיודעין בשני השמות כדמשמע יוסף וקורין אותו יוחנן ומש"ה קתני בברייתא דשם הנתינה עיקר ובהכי ניחא לן ליישב שיטת שני התלמודים והתוספות לולא שכבר כתבתי דלשון התוספות לא משמע כן ואיני כדאי להכריע והרבה יש להאריך עוד בדינים אלו בשיטת הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

משנה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה ופירש"י והיתה מפסדת כתובתה. ולכאורה לשון המשנה גופא מורה ע"ז מדקתני התקין ר"ג שתהא נודרת וגובה כתובתה משמע דמעיקרא לא היתה גובה ובהכי ריהטא כל הסוגיא ונראה דמהכא מוכח כיון דמשום חשש בעלמא דמוריא היתרא נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה א"כ כ"ש כשידוע בודאי שהיא חשודה על השבועה שאינה יכולה לגבות כלום מן היתומים ומפסדת כתובתה לגמרי אע"ג דשבועה זו אינה אלא שבועת המשנה ולא שבועה דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר בכה"ג תקנתא לתקנתא לא עבדינן והיינו משום דאלמוה רבנן לתקנה זו משום תקנת היתומים ועשאוהו כשל תורה דחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וה"נ אילו היו היתומים יכולין לישבע היה הדין נותן שישבעו ויפטרו אלא שאין יכולין לישבע שהרי אין יודעין כלום מש"ה פטורין לגמרי כנ"ל וכן מבואר להדיא בח"מ סי' צ"ב דאע"ג דבפוגם שטרו או בעד אחד מעיד שהוא פרוע וכולהו דכוותייהו שנשבעין שבועת המשנה וגובין ואם בעל השטר חשוד נחלקו שם הפוסקים אם גובה בלא שבועה או שהנתבע נשבע ונפטר אפ"ה כשבאה לגבות מן היתומים והיא חשודה כולהו מודו שאינה גובה כלום ועפ"ז יש להקשות על שיטת הש"ך שמכריע מסברא דנפשיה דבפוגם שטרו וכיוצא בו והוא חשוד נוטל בלא שבועה ומוכח לה מההיא דאמרי' בפוגם שטרו ומת דנוטלין היורשין בלא שבועה דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וא"כ כ"ש בחשוד שאין שום סברא לומר דחשוד גרע ממת ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"א דפליג אדרב ושמואל דאפילו ביתומים מן היתומין גובין היורשין ואם כן לפי סברת הש"ך לר"א כ"ש בחשוד ובא לגבות מן היתומים דנוטל בלא שבועה והיאך אפשר לומר כן דתיקשי ליה מתני' דהכא דנמנעו מלהשביעה משמע מיהא דבשבועת היתומים והוא חשוד מפסיד אע"כ דאליבא דר"א חשוד גרע ממת דחשוד מפסיד ע"י פשיעתו וא"כ מדר"א נשמע לדידן דמאן פליג עליה בסברא זו מיהא הש"ך בזה לשיטתו בסימן פ"ב דחלק בין ב"ח לגביית כתובה מיהו לענ"ד לא משמע הכי מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר לקמן וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אין אלמנה כו' וא"ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה לפי שהוא כו' תוך זמנה עכ"ל. והמעיין יראה שתירוצם דחוק מאד וכן בסמוך בד"ה אלמנה איצטריכא ליה מקשים התוספות וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' ותירצו דההיא איכא לאוקמי בגרושה וקשיא לי דאכתי לסברת המקשה דלא סליק אדעתיה טעמא דחינא אם כן אמאי לא מקשה בפשיטות אלמנה תנינא דמה לי אלמנה ומה לי גרושה ואי משום הבותא דתוך זמנה א"כ מב"ח נמי לא מקשה מידי תו קשיא לי אסוגיית הש"ס גופא דמקשה מאי איריא ות"ל דלא אלמנה ולא ב"ח איצטריכו לאשמעינן דמשנה שלימה היא בפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח והיה לו מלוה ביד אחרים ר"ע אומר יתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אלמא דאלמנה וב"ח צריכין שבועה לנגד יתומים ומהתם נמי שמעינן דאלמנה אפילו תוך זמנה ולולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב הכל בחדא מחתא דודאי עיקר הדין דשבועה ידעינן לה מההיא דהכותב שכתבתי אלא עיקר רבותא במשנתינו לאשמעינן דלעולם אינה נוטלת אלא בשבועה ואם היא חשודה תפסיד ושמעינן לה מההיא דנמנעו מלהשביעה וכמ"ש ורישא וסיפא כולה חדא מילתא היא לפי שא"א לה ליטול לעולם אלא בשבועה לכך נמנעו מלהשביעה אלא דאף לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דקושטא דמילתא בב"ח נמי הדין כן דכשהוא חשוד מפסיד והיינו דקאמר והא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והאי לישנא משמע דלעולם א"א ליטול מהיתומים אלא בשבועה ואם הוא חשוד מפסיד וכמ"ש שכן הסכמת כל הפוסקים וכמו שאבאר עוד לקמן ומשני הש"ס דסד"א משום חינא אקילו גבה לענין שלא תפסיד כנ"ל לולא שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה אלמנה איצטריכא ליה וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' וי"ל דאיכא לאוקמי בגרושה כו' עכ"ל. ואין להקשות ליתני האי דאלמנה ולא ליתני היאך דנראה דבגרושה נמי איכא רבותא טפי דסד"א משום חינא אקילו רבנן ונהי דבאלמנה לא איכפת לן לטעמא דחינא היינו משום דשייך גבה יותר טענת פרעון דעביד דמתפיס לה צררי משא"כ בגרושה דלא שייך חששא דצררי ה"א דחיישי' לחינא קמ"ל דאפ"ה לא תפרע אלא בשבועה ולמאי דפרישית לעיל א"ש טפי ואין להאריך ובפ' הכותב כתבו התוס' בע"א ע"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.