אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/לד

יום שני ל' סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף לד

לקרוא לאחר ששמו כשם אביו

איסור קריאת שם אחרים ששמם כשם אביו

בגמרא בקידושין (לא:) תנו רבנן, חכם משנה שם אביו ושם רבו. ופירש רש"י: חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש לתורגמן והוא משמיע, משנה שם אביו ושם רבו, אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו, לוחש לתורגמן 'כך אמר אבא מורי', 'כך אמר רבי ומורי', ע"כ.

ופסק הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ג): אי זהו מורא... ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי. ובכסף משנה: ברייתא שם, 'משנה שם אביו' כלומר שיאמר כך אמר אבא מארי ולא יזכיר את שם אביו.

ומוסיף הרמב"ם: היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים - משנה את שמם. יראה לי, שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא, שאין הכל דשין בו, אבל השמות שקוראים בהן את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהן, בכל לשון ובכל זמן, קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ה): ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו. והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני. ולא יזכיר שמו בפניו, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו. אלא ישנה את שמם אפילו לאחר מותם.

תמיהת המפרשים על מקור דינו של הרמב"ם וביאורי הרדב"ז והב"ח

והכסף משנה בשני המקומות תמה על דברי הרמב"ם מה מקור דבריו. וכבר עמד על כך הרדב"ז שם וכתב: יש תמהין על דברי רבינו, למה לא יקרא את אחרים בשם אביו או רבו, ע"כ. וכך תמה הטור (יו"ד סימן רמ): ותימה על מה שכתב דאפילו אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם, ע"כ. והרדב"ז תירץ: כיון שהשם הוא פלאי - השומע חושב שקורא את אביו או רבו ואיכא זילותא.

ומדברי הרמב"ם בהל' ממרים עולה עוד שאף בשם שאינו פלאי לא יקרא להם בפניו, וכתב על כך הרדב"ז: ולא ראיתי העם נזהרים בזה, ולפיכך אני סבור שאין הדברים אמורים אלא שקורא אותו בשמו 'אברהם' או 'יצחק', שיש בזה קצת זילותא כיון שהוא בפניו. אבל אם קורא אותו בלשון כבוד, כגון ר' אברהם, או דון אברהם בלשון לעז, או סידי אברהם בלשון ערב, וכן בכל שאר הלשונות, כיון שקורא אותו בלשון כבוד ליכא זילותא לאביו או לרבו. [ואמנם מדברי הרמב"ם בהל' תלמוד תורה נראה שכשאינו פלאי מותר לקרות אפילו בפניהם, ועמד הכס"מ על סתירת דבריו בזה].

והב"ח (שם סק"ה) ביאר דעת הרמב"ם, שלמד ביאור דברי הברייתא 'משנה שם אביו' לא כפירוש רש"י, אלא שאם היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים, אזי משנה את שמם כדי שלא יהיה נראה כאילו הוא מזכיר את שמם. ודקדק כן ממה שלא כתב התנא 'לא יזכיר אביו ורבו בשמם', וכן לפי שדבר זה פשוט הוא שהרי המזכיר שם אביו ורבו אפיקורוס הוא כמבואר בסנהדרין (ק.). ומאחר וטעם האיסור שנראה כקורא לרבו בשמו, לכן מסתברא להרמב"ם שדין זה הוא דוקא בשם שהוא פלאי, ואילו בשם בעלמא אינו נראה כלל כקורא לרבו. ומה שהטור תמה על הרמב"ם, הוא לפי שחשב שהרמב"ם מפרש את הברייתא שם כפירושו של רש"י, ואם כן אין באמת מקור לחידושו של הרמב"ם.

מחלוקת רש"י והערוך אם אביי נקרא בשם נחמני או נחמני בשם אביי

מקור חדש לדין זה, מעלה הגר"א בביאורו (סק"ז) וזאת מהמבואר בכמה מקומות שאביי נתכנה בתואר 'נחמני'. וכך איתא בגיטין (לד.:) והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני, ובביאור ה'הלכתא כנחמני' כתב רש"י: והלכתא כנחמני, אביי... ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולימדו תורה, שהיה יתום, השיאו את שם אביו נחמני, ע"כ.

פירוש שונה מעלה הערוך (ע' אביי) בשם הגאונים, והובאו הדברים בגליון הש"ס לרע"א (גיטין שם), שבאמת 'נחמני' שמו, והיה בן אחיו של רבה בר נחמני ותלמידו. וכיון שהיה שמו 'נחמני' כשם אביו של רבה, לא היה קורא לו בכל שעה 'נחמני', אלא היה קורא לו 'אביי' בלשון ארמית, כאדם שקורא 'אבי' וסליק ליה אביי, ע"כ [ובהליכות עולם (שער ראשון פ"ג אות ג) כתב בסגנון אחר קצת: וקראו בזה הכינוי 'אביי', רמז ששמו כשם אביו, ע"כ].

מעתה, מבאר הגר"א, הרמב"ם למד כפירוש הערוך שאביי הוא נחמני ונקרא אביי על ידי רבה מחמת כבוד אביו, ואף כולם קראו לו כן בשביל כבודו של אביי, מלבד רבא שהיה חבירו שקראו בשמו 'נחמני', ע"כ. ונמצא שהרמב"ם שלמד כפירוש הערוך הוציא מתוך הנהגתו של רבה הוראה לפיה יש לשנות שם אחרים ששמם כשם אביו. [ומה שכתב הגר"א שכולם קראו לן כן בשביל כבודו של אביי, בערוך מבואר יותר: וכיון שהיה מן האבות והגדולים קריוהו רבנן הכי, ע"כ].

היתר קריאת שם אחרים ששמם כשם אביו שלא בפניו כשהשם אינו פלאי

מאידך, את ההוראה היוצאת מתוך דברי הרמב"ם [והובאה גם ברמ"א שם], לפיה מותר לקרות לאחרים ששמם כשם אביו, שלא בפניו, אם אין שמם 'פלאי', מבאר הגר"א שלמדו כן ממה שמצאנו בכמה מקומות (שבת קמז: ועוד) שאמר רבי: כשלמדתי אצל רבי שמעון וכו'. ובפשטות כוונת הראיה היא ממה שהזכיר שם רבו שלא בפניו, אך לכאורה הרמ"א לא התיר אלא לקרות אחרים שלא בפניו, ולא את שמו שלו. ובאופן אחר היה אפשר לבאר כוונת הגר"א, שהרי אביו של רבי יהודה הנשיא היה רבן שמעון בן גמליאל, ואעפ"כ לא נמנע מלהזכיר את שמו כשדיבר על 'רבי שמעון' רבו, ומכאן ראיה שמותר להזכיר שם שרגילים בו, שלא בפניו.

[אמנם יש לעיין בזה, שרבי עקיבא איגר בהגהותיו שם הקשה על פי עיקר האיסור ש'לא יקראנו בשמו', כיצד מצאנו בכמה מקומות שאמרו חכמים 'בעינא אבא', או 'מעשה באבא חלפתא'. ובמקום אחר הארכנו והבאנו יישוב הפוסקים שבמקום שמקדים לומר תואר כבוד לאביו מותר. ואם כן לכאורה אין עוד ראיה ממה שאמר רבי 'כשלמדתי אצל רבי שמעון'. ומשמע שהגר"א לא סבירא ליה חילוק זה, וכפי שמשמע גם ממה שהקשה כן רע"א ולא יישב כן.

אך לכאורה יקשה לומר כן, שהרי ברמ"א משמע שלקרוא לאביו אסור אפילו בשם לא פלאי שלא בפניו, וכל ההיתר הוא כשקורא לאחרים, ואם כן יקשה איך קרא רבי לרבו רבי שמעון שלא בפניו בשמו, וע"כ נצטרך לומר שכיון שאמר תואר רבי אין בכך איסור, ואם כן גם הראיה לקריאת שם אחרים כשם האב נפלה, כי אפשר שאסור לקרות כן ומה שהותר באופן זה הוא משום שהזכיר שם 'רבי', ויל"ע.].

ביאור רש"י בהוריות שרבה קרא לאביי נחמני בלשון גנאי ודחיית הבאר שבע

ובגמרא בסוף מסכת הוריות (יד.) איתא: אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי, והוו צריכי רישא. אמרי, כל דאמר מילתא ולא מפריך להוי רישא. דכולהו איפריך, דאביי לא איפריך. חזייה רבה לאביי דגבה רישא [- כלומר, ראה לו הרמת ראש. רש"י], אמר ליה: נחמני פתח ואימא. ופירש רש"י: אביי קרו ליה נחמני, ואיכא דאמרי דבלשון גנאי קרי ליה נחמני, כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן, ע"כ.

ובבאר שבע (הוריות יד.) כתב: ואני תמיה טובא על רש"י שכתב פירוש זה שהוא שיבוש גמור, ולפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפיו אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון מבחוץ, וחשב המעתיק שהוא מלשון רש"י וכתבו בפנים. והוא מונה כמה מקומות שאי אפשר לפרשו בלשון גנאי, כגון שקראו כך אחרי מותו (כתובות סה.), או שאמר 'שפיר קאמר נחמני' (שבת עד. ועוד). ובלאו הכי בחשבון השנים נמצא שרב נחמן כבר מת באותו הזמן, ומה גנאי הוא שהוא תלמידו של רב נחמן, ובפרט שרבא עצמו גם כן היה תלמידו של רב נחמן. ולכן הסיק הבאר שבע כפירוש רש"י בגיטין שקראו כן על שם אביו.

שוב הביא הב"ש את דברי הערוך בשם הגאונים, שעיקר שמו היה 'נחמני', ורבה קראו 'אביי' בלשון ארמית כאדם שקורא 'אבי', משום ד"כיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה, לא הוה קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו". אלא שהבאר שבע מקשה על פירושו: הא גופא טעמא מאי, למה לא קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו. ומבאר הבאר שבע שדעת הערוך כדעת הרמב"ם שפסק שדין שינוי שם אחרים ששמם כשם אביו הוא רק בשם שהוא פלא שאין הכל דשים בו אבל שמות כשם יעקב וכדומה קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום. וכיון ששם 'נחמני' אינו שם פלא, ממילא קרא רבה לאביי בשם 'נחמני' שלא בפניו, ולכן דקדק הערוך וכתב 'לא הוה קרי ליה כל שעתא נחמני' ומשמע שפעמים שכן היה קורא לו בשם זה - וזאת משום ש'נחמני' אינו שם פלא, ויכול לקרוא בשם זה שלא בפניו.

והוסיף הב"ש שהטעם שרש"י מיאן בפירוש הערוך, לפי שאינו סובר כלל את דינו של הרמב"ם שאם היה שם אביו כשם אחרים שהוא משנה את שמם, "דלא אשכחן בגמרא רק שלא יקרא אביו עצמו בשמו, אבל שאפילו אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם זה, לא מצינו בשום מקום" [ואכן הגר"א הרי מבאר ששינוי שמו של אביי על ידי רבה הוא גופא הראיה, והב"ח ביאר שמקור הרמב"ם הוא בהבנה שונה של דברי הברייתא בקידושין, נגד פירושו של רש"י שם שהלך לשיטתו].

מחלוקת הגר"א והבאר שבע בראיה מאי קריאת רבה לאביי בשם נחמני

ואמנם הגר"א הביא את המקור לאיסור קריאת שם אחרים ששמם כשם אביו, מרבה בר נחמני ששינה את שמו של נחמני לאביי, אך מאידך כמקור לפסק הרמ"א ששם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו הביא את דברי הגמרא ברבי שאמר כשלמדתי אצל רבי שמעון. ונראה לכאורה שלא למד כדעת הבאר שבע, שהרי לדעת הבאר שבע מאופן קריאת אביי על ידי רבה יש ראיה לשני הדינים, כי מלשון הערוך משמע שהיה קוראו לפעמים אביי ולפעמים נחמני, ועל כרחך שהחילוק הוא בין קראו בפניו לקראו שלא בפניו, ובמקום שהוא פלאי, מסברא יודעים אנו שהאיסור הוא אף שלא בפניו כיון שעדיין השומע סבור שכוונתו לאביו.

אך באמת אין מכאן ראיה, כי יתכן שאכן מדברי הערוך יש ראיה לשני הדינים, אך מעצם מה שקרא רבה לנחמני בשם אביי - אף לדברי הגאונים - אין ראיה אלא לדין הראשון שצריך לשנות שמו, שכן אין רמז בגמרא לכך שרבה קרא לנחמני 'אביי' רק לפעמים, כפי שהוציא הבאר שבע מדקדוק לשון הערוך. אך מכל מקום כיון שהשולחן ערוך כתב: היה שם אביו כשם אחרים משנה שמם אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו, ועל זה כתב הגר"א: כפירוש הערוך דשם אביי היה נחמני ורבה קראו אביי בשביל אביו. הרי הדבר מורה בפשטות שהגר"א למד ש'נחמני' היה שם 'פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו' ולכן שינה רבה את שמו.

האם רש"י שפירש שרבה קרא לאביי 'נחמני' על שם אביו חולק על דינו של הרמב"ם?

והנה הבאר שבע כתב שרש"י שפירש דלא כהערוך לא סבירא ליה כלל דין זה שכתב הרמב"ם. ויש לדון בדבריו, האם הוקשה לו כיצד לדעת רש"י קרא רבה לאביי בשמו של אביו, והרי צריך לשנות שמו, ועל כן ביאר שרש"י חולק על דינו של הרמב"ם. או שלא הוקשה לו כן, כי יתכן שכבר מת אביו, וכיון ש'נחמני' אינו שם פלאי [כדברי הבאר שבע שם] אם כן אפילו בחייו מותר לקרותו בשם זה שלא בפניו, כל שכן שאחר מותו. ורק שבא לפרש מדוע מיאן רש"י בפירוש הערוך, ועל זה ביאר שרש"י חולק על דינו של הרמב"ם.

וכן בפרי חדש (על הרמב"ם ת"ת פ"ה ה"ה) הביא דברי הערוך, וכתב: ומכאן סמך לסברת הרב דאף לאחרים ששמם כשם אביו משנה את שמם [ומשמע גם שלא דקדק כדקדוק הבאר שבע, ולא הביא ראיה לשם שאינו פלאי אלא רק לעיקר דינו של הרמב"ם]. והוסיף הפר"ח: ורש"י בפרק השולח כתב להיפך דאדרבה רבה קרי ליה נחמני בשם אביו, ואולי פליג בדינא אהרמב"ם.

ובספר מעשה ניסים (שם) לרבי נסים הכהן מתוניס, הבין כוונת הבאר שבע והפרי חדש, שבאו ליישב הקושיא כיצד לדעת רש"י קרא רבה לאביי בשם 'נחמני', ועל כן כתבו שרש"י חולק על עיקר דינו של הרמב"ם. וכתב על כך: ואנכי עפר אומר אחרי המחילה מן שני הרבנים, שמה שכתב רש"י דרבה קרא לאביי 'נחמני' כשם אביו של רבה, לא שהיה קורא לו כן בכל פעם שהוא רוצה לקראו, רק שביום מילתו של אביי - שהוא עת קריאת השם - קרא את שמו 'נחמני', שהוא נולד בביתו, כי יתום מרחם היה כמבואר בקידושין בענין כיבוד אב ואם, ורבה היה לו לאב וקראו בשם אביו, ומן היום ההוא והלאה לא היה קורא לו נחמני משום כבוד אביו, רק קורא לו אביי, ורש"י והרמב"ם בחד שיטה אזלי ולא פליגי, עכ"ד.

מעשה נורא ממרן הגרי"ג אדלשטיין זללה"ה

בשולי הדברים, הנה יש להעיר אף אם ננקוט ש'נחמני' הוא שם פלאי, הרי בפשטות ידעו כי מלבד אביו של רבה, גם תלמידו קרוי בשם זה. ואם כן מדוע אסור לרבה לקרוא לתלמידו בשם זה, וכי יש צד ומי יעלה על דעתו שכוונתו לשם רבו, הלא לכאורה מעצם קריאתו פשוט וברור שכוונתו לאדם אחר ששמו כשם זה. ובאמת יש שכתבו בגדר 'פלאי' שהשומע יודע בודאי שכוונתו לרבו, דהיינו שמוחזק שאין שם עוד אחר בשם זה, אך זה לא יתכן במעשה דרבה ואביי. ובענין זה ראיתי לנכון להביא מעשה נורא הנוגע לענייננו ממרן הגרי"ג אדלשטיין זללה"ה, כפי שסיפר בהספדיו אחד ממקורביו, שסייע לו רבות משך יותר מעשרים שנה. וכה סיפר: דרכו של רבינו היתה ללכת לחתונות של תלמידים, והנה פעם ביושבו ברכב פנה אלי שישבתי מאחור, ואמר לי כי אינו זוכר היכן חתונתו של בחור פלוני, ואם אוכל לברר את מקום החתונה. על אתר הוצאתי את הטלפון וחייגתי לחבר חדר של אותו החתן, אלא שבשגגה לא שמתי על לבי ששם אותו חבר כשם רבינו 'גרשון', ופניתי אליו באומרי 'גרשון, איפה החתונה של פלוני אלמוני'. לתדהמתי, פנה מרן זלה"ה לאחוריו בטבעיות ואמר לי במאור פנים, האמן לי שאיני יודע, הלא ביקשתיך כי תברר אתה את מקום החתונה... זי"ע ועכ"י אכי"ר.