תורה תמימה/דברים/יב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png יב

א[edit]

אלה החקים וגו'. ת"ר, החקים אלו המדרשות, והמשפטים אלו הדינים [א], אשר תשמרון זו משנה, לעשות – זו מעשה [ב]. (קדושין ל"ז א').

לעשות בארץ. ת"ר, בארץ – בארץ ישראל, על האדמה – אפילו בחו"ל, הא כיצד, צא ולמד ממה שאמור בענין, אבד תאבדון וגו', מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ [ג]. (שם שם).

ב[edit]

אבד תאבדון. מכאן שצריך לשרש אחרי עבודת כוכבים [ד]. (ע"ז מ"ה ב').

אבד תאבדון. לרבות עבודת כוכבים של עובד כוכבים שאסורה מיד כשתעשה אע"פ שעדיין לא נעבדה [ה]. (ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד).

אבד תאבדון. תניא, מניין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשרה פעמים שחייב לקצצה, ת"ל אבד תאבדון [ו] [ספרי].

אתם יורשים אותם. מגיד הכתוב שלא תעשו כמעשיהם, שאם תעשו יבאו אחרים וירשו אתכם [ז]. (שם).

אלהיהם על ההרים. ההרים והגבעות הנעבדין מותרים בהנאה, דאמר קרא אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים – ולא ההרים אלהיהם [ח]. (ע"ז מ"ה ב').

על ההרים הרמים. תניא, התורה באותותיה נאמרה, שלא יהיו ישראל אומרים האיך אנו מצווים על עבודת כוכבים והם כבושין בבורות שיחין ומערות, ת"ל על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן [ט] [מכילתא פ' משפטים, כ"ב י"ט].

ותחת כל עץ רענן. תניא, רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב להודיעך אלא דכל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן בידוע שיש שם עבודת כוכבים [י]. (ע"ז מ"ה ב').

ותחת כל עץ רענן. וכתיב התם (ישעיהו נ״ז:ה׳) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן, מכאן אמר ר' אסי, כל המוציא זרע לבטלה כאלו עובד עבודת כובבים [י"א]. (נדה י"ג א').

ג[edit]

ונתצתם. תנא רב יוסף, ונתצתם את מזבחותם והנח, ושברתם את מצבותם והנח, הנח ס"ד, שריפה בעי, א"ר הונא, רדוף ואח"כ שרוף, מכאן דגדוע עבודת כוכבים קודם לכבוש ארץ ישראל, וכבוש א"י קודם לביעור עבודת כוכבים [י"ב]. (ע"ז מ"ה ב').

ונתצתם וגו'. ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם, אין לי אלא נתוץ במזבח ושבירה במצבה, מניין ליתן את האמור של זה בזה ואת של זה בזה, א"ר בון בר חייא, לצדדין איתאמרת, או שבור או גדוע או נתוץ לכל אחת ואחת [י"ג]. (ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד).

ואשריהם תשרפון. והא קיי"ל עבודת כוכבים במחובר לא נאסרה, אלא מבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לעבודת כוכבים [י"ד]. (ע"ז מ"ה ב').

ואשריהם תשרפון. מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם לישראל מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים ועבדו, שליחותייהו דידהו קעבדי [ט"ו]. (שם נ"ג ב').

ואבדתם את שמם. מה ת"ל, והא כבר נאמר אבד תאבדון, אלא לכנות לה שם הוא דאתא, הא כיצד, היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא, עין כל – קורין אותה עין קוץ [ט"ז]. (ע"ז מ"ו א').

ד[edit]

לא תעשון כן וגו'. תניא, המבשל בעצי הקדש לוקה, ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם [י"ז]. (מכות כ"ב א').

לא תעשון כן וגו'. המוחק את השם לוקה, ואזהרתיה מהכא, ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם [י"ח]. (שם שם).

לא תעשון כן וגו'. תניא, מניין לנותץ אבן אחד מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם [י"ט] [ספרי].

ה[edit]

לשכנו תדרשו. ת"ר, אין מעברין את השנים אלא ביהודה, שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום [כ]. (סנהדרין י"א ב').

ובאת שמה. ת"ר, טמא פטור מראיה בעזרה, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה [כ"א]. (חגיגה ד' ב').

ובאת שמה. תניא, מוכי שחין ופוליפסין פטורין מראיה בעזרה, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה [כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה] [כ"ב]. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"א).

ובאת שמה. ת"ר, חייבי דמים [כ"ג] וערכין וחרמים והקדשות, חטאות ואשמות עולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ופסח, לקט שכחה ופאה [מצוה להביא ברגל שפגע תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה] [כ"ד]. (ר"ה ד' ב').

ו[edit]

עלתיכם וזבחיכם. עולתיכם – עולת יחיד ועולת צבור, וזבחיכם – זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור [כ"ה] [ספרי].

מעשרתיכם. בשתי מעשרות הכתוב מדבר, במעשר בהמה ובמעשר דגן, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה, מכאן א"ר עקיבא, אין מעלין להקריב מעשר בהמה מחוץ לארץ [כ"ו]. (בכורות נ"ג א').

לתרומת ידכם. אלו הבכורים, דכתיב (ר"פ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך [כ"ז]. (יבמות ע"ג ב').

ובכרת בקרכם וצאנכם. לרבות בהמת השותפין שחייבת בבכורה [כ"ח]. (חולין קל"ה ב').

בקרכם וצאנכם. אלו חטאות ואשמות [כ"ט] [ספרי].

ז[edit]

לפני ה' אלהיכם. [והיכן הוא, כל חד וחד במחיצתו] [ל]. (שם).

ושמחתם. נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (פ' תבא) מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים [ל"א]. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ב).

ח[edit]

עשים פה היום. מלמד שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ומה הקריבו, יחיד רשויות וצבור חובות, דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו, איש ישרות וצבור אפילו חובות [ל"ב]. (זבחים קי"ז ב').

ט[edit]

אל המנוחה וגו'. משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ומשבאו ישראל לגלגל הותרו, וכשבאו לשילה נאסרו, וכשבאו לנוב וגבעון הותרו, דאמר קרא כי לא באתם אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן, כדי ליתן היתר בין זה לזה, ומשבאו לירושלים נאסרו ולא היה להן עוד היתר [ל"ג]. (שם קי"ט א').

י[edit]

והניח לכם. תניא, א"ר יוסי, שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה [ל"ד], ואיני יודע אם לבנות בית הבחירה קודם או להכרית זרעו של עמלק קודם, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם והיה המקום אשר יבחר ה', הוי אומר להכרית זרעו של עמלק קודם [ל"ה]. (סנהדרין כ' ב').

יא[edit]

וכל מבחר נדריכם. תניא, כל קרבנות הצבור והיחיד אינם באים אלא מן המובחר, שנאמר וכל מבחר נדריכם – מהמובחר שבעדריכם [ל"ו]. (תוספתא מנחות פ"ח).

יב[edit]

ובניכם ובנתיכם וגו'. החביב חביב קודם [ל"ז] [ספרי].

והלוי אשר בשעריכם. תניא, כל מקום שאתה מוצא את הלוי הזה לומד, תן לו חלקו [ל"ח]. (שם).

יג[edit]

פן תעלה עלתיך. אין לי אלא עולות, שאר קרבנות מניין, ת"ל ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, ומה ת"ל עולה, להקיש לה, מה עולה מיוחדת שהיא בעשה היא בל"ת, אף כל שהיא בעשה היא בל"ת [ל"ט]. (שם).

אשר תראה. באו לשילה נאסרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה [מ], דאמר קרא פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה, בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום אשר תראה [מ"א]. (זבחים קי"ח א').

אשר תראה. בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא, וכדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל [מ"ב] [ספרי].

יד[edit]

שם תעלה ושם תעשה. א"ר יונה, מקיש שם שם, מה העלאה לא ענש אא"כ הזהיר אף עשיה לא ענש אא"כ הזהיר [מ"ג]. (זבחים ק"ז א').

שם תעלה ושם תעשה. השוחט והזורק קדשים בחוץ אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא ושם תעשה, עשאן הכתוב לכולן עבודה אחת, אבל זרק והעלה חייב שתים, דלהכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה [מ"ד]. (שם שם ב').

שם תעלה ושם תעשה. יכול מדכתיב השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה, העלאה הוא דלא הא זביחה שרי, ת"ל שם תעלה ושם תעשה, מקיש עשיה להעלאה, מה העלאה אסורה אף זביחה אסורה [מ"ה]. (זבחים קי"ח א').

טו[edit]

רק בכל אות וגו'. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה הרי כבר אמור (פ' כ'), ואם באכילת קדשים הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו [מ"ו] [ספרי].

תזבח ואכלת. תניא, [מניין למעשר בהמה שנפל בו מום ונשחט שרשאין למכרו], ת"ל רק בכל אות נפשך תזבח וגו' [ובפסולי המוקדשים קמשתעי קרא], וכתיב תזבח ואכלת בשר, איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה [מ"ז]. (בכורות ל"ב א').

תזבח ואכלת בשר. כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דאמר קרא רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת – ולא לכלבים, בשר ולא חלב [מ"ח]. (תמורה ל"א א').

כברכת ה'. יכול יהיו אסורים בגיזה לאחר זביחה ת"ל כברכת ה' אלהיך [מ"ט] [ספרי].

כצבי וכאיל. הקיש פסולי המוקדשין לצבי ואיל, מה צבי ואיל פטורין מבכורה וממתנות אף פסולי המוקדשין כן [נ], יכול מה צבי ואיל חלבן מותר ואין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין כן, ת"ל אך חלק [נ"א]. (בכורות ט"ו א').

כצבי וכאיל. א"ר הושעיא, המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים, ור' יצחק אמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, מאי טעמא, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים, [שנאמר כצבי וכאיל] [נ"ב]. (מכות כ"ב א').

טז[edit]

תשפכנו כמים. מניין לדם שמותר בהנאה ת"ל לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה [נ"ג]. (פסחים כ"ב א').

תשפכנו כמים. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מניין לדם קדשים שאינו מכשיר לקבל טומאה, ת"ל על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים מכשיר דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר [נ"ד]. (שם שם).

תשפכנו כמים. מלמד דאפילו דמן של פסולי המוקדשין מותרין בהנאה, ומאי רבותיה, ס"ד אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן לבעי קבורה, קמ"ל [נ"ה]. (חולין ל"ה ב').

תשפכנו כמים. אמר ליה יעקב מינאה לרבא, קיי"ל חיה בכלל בהמה לסימנים, אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי הדם, אמר ליה, עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים, מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי [נ"ו]. (חולין פ"ד א').

יז[edit]

לא תוכל. תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר, יכול אני אלא שאיני רשאי, כיוצא בו אתה אומר (יהושע ט״ו:ס״ג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם, יכולים היו אלא שלא היו רשאים [נ"ז] [ספרי].

לאכל בשעריך. ובמעשר עני הוא אומר (פ' תבא) ואכלו בשעריך, מכאן לטבל שאפילו לא הורם ממנו רק מעשר עני חייב עליו משום טבל [נ"ח]. (מכות ט"ז ב')

לאכל בשעריך. תניא, האוכל מעשר שני בטומאתה לוקה, דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ולהלן הוא אומר (ט"ו כ"ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור, ואמר רחמנא האיך טמא דשרי לך התם גבי טהור הכא לא תוכל [נ"ט]. (שם י"ט ב')

לאכל בשעריך. בשעריך הוא דלא תיכל, הא יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין, מכאן למעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין [ס]. (חולין ס"ח ב')

דגנך ותירשך ויצהרך. א"ר אילא, אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חוץ לחומת ירושלים לוקה שלש, ואע"פ שאין לוקין על לאו שבכללות, שאני הכא דמייתרי קראי, מכדי כתיב (י"ד כ"ג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, בפנים אין בחוץ לא, ל"ל דכתב כאן דגנך ותירושך ויצהרך, אלא לחלק אתא [ס"א]. (כריתות ד' ב')

ובכרת. תניא, א"ר שמעון מה בא זה ללמדנו [ס"ב], אם לאוכלן חוץ לחומה, ק"ו ממעשר הקל, אם לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים [ס"ג], הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה [ס"ד]. (מכות י"ז א')

בקרך וצאנך. זו חטאת ואשם [ס"ה], א"ר שמעון, מה בא זה ללמדנו, אם לאוכלן חוץ לחומה, ק"ו ממעשר הקל, אם לפני זריקה, ק"ו מתודה ושלמים, אם לאחר זריקה, ק"ו מבכור, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם חוץ לקלעים אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה [ס"ו]. (שם שם)

וכל נדריך. זו עולה, א"ר שמעון, מה בא זה ללמדנו, אם לאוכלן חוץ לחומה, ק"ו ממעשר הקל, אם לפני זריקה, ק"ו מתודה ושלמים, אם לאחר זריקה, ק"ו מבכור, אם חוץ לקלעים, ק"ו מחטאת ואשם, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן העולה לאחר זריקה אפילו בפנים שהוא לוקה [ס"ז]. (שם שם)

ונדבתיך. זו תודה ושלמים, א"ר שמעון, מה בא זה ללמדנו, אם לאוכל חוץ לחומה, ק"ו ממעשר הקל, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ושלמים לפני זריקה שהוא לוקה [ס"ח]. (שם שם)

ותרומת ידך. אלו הביכורים, דכתיב (ר"פ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך, ואתקש למעשר, מה מעשר אסור לאונן אף ביכורים אסור לאונן [ס"ט]. (יבמות ע"ג ב').

ותרומת ידך. אלו הביכורים, א"ר שמעון, וכי מה בא זה ללמדנו, אם לאוכלן חוץ לחומה, ק"ו ממעשר הקל, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מביכורים עד שלא קרא עליהם שהוא לוקה [ע]. (מכות י"ז א')

יח[edit]

כי אם לפני ה'. ולמעלה כתיב לא תוכל לאכול בשעריך, כל היכי דקרינא ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכי דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך, מכאן למעשר שני שאין חייבין עליו אלא משיראה פני החומה [ע"א]. (שם י"ט ב').

יט[edit]

השמר לך וגו', השמר לך פן – בל"ת, כל ימיך – לרבות שמיטין ויובלות, על אדמתך – ולא בגולה [ע"ב] [ספרי].

כ[edit]

כי ירחיב. אמרה תורה עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה' את גבולך[ע"ג]. (תו"כ).

כי ירחיב וגו'. ת"ר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אכלה בשר, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון [ע"ד]. (חולין פ"ד א').

כא[edit]

כי ירחק וגו'. ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה ואם נשחטו אסורין [ע"ה]. (קדושין נ"ז ב').

כי ירחק וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה, שמתחלה הותר להם ומשנכנסו לארץ נאסר להם [ע"ו]. (חולין י"ז א').

כי ירחק וגו'. היתה האם שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים פטור משום חולין בעזרה, מאי טעמא, דהא לא קרינן ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת [ע"ז]. (תמורה י"ב א').

וזבחת. מכאן לעד אחד שנאמן באיסורין [ע"ח]. (חולין י' ב' ברש"י).

וזבחת. מניין לשחיטה שהיא מן הצואר, אמר רב יימר, דאמר קרא וזבחת, ממקום שזב חתהו [ע"ט]. (שם כ"ז א').

וזבחת. נפלה סכין ושחטה. אע"פ ששחטה כדרכה, פסולה, שנאמר וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל [פ]. (שם ל"א א').

וזבחת. תניא, וזבחת יכול בעינן כונה לשחיטה, ת"ל בקדשים (ר"פ קדושים) לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבוחו, ומדגלי רחמנא בקדשים מכלל דחולין לא בעי כונה [פ"א]. (שם ל"א ב').

וזבחת. תניא, רבי נתן אומר, לא בעינן כונה לזביחה אפילו לחתיכה בעלמא, מאי טעמא, וחתכת לא כתיב אלא וזבחת, ומדלא בעינן כונה לזביחה, לחתיכה נמי לא בעי [פ"ב]. (שם שם).

מבקרך ומצאנך. ת"ר, יכול יקח אדם בשר מן השוק ויאכל, ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך [פ"ג], יכול יזבח ויאכל כל בקרו וצאנו, ת"ל מבקרך ומצאנך ולא כל בקרך וצאנך [פ"ד]. (שם פ"ד א').

כאשר צויתך. תניא, רבי אומר, וזבחת כאשר צויתך, מלמד שנצטוה משה על שחיטת הושט והקנה ועל רוב סימן אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה [פ"ה]. (חולין כ"ח א').

כב[edit]

את הצבי ואת האיל. וכי מה למדנו מצבי ואיל [פ"ו], אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין, מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה [פ"ז]. (שם שם).

כג[edit]

הדם הוא הנפש. מלמד שדם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, ודם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם, מכאן לדם התמצית שאינו מכשיר לקבל טומאה [פ"ח]. (פסחים ט"ז ב')

ולא תאכל וגו'. ת"ר, ולא תאכל הנפש עם הבשר, איזה הוא בשר שהוא עם הנפש הוי אומר זה אבר מן החי [פ"ט]. (חולין ק"ב ב').

ולא תאכל וגו'. סמיך דם לאבר מן החי, ללמד מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור, ואיזה זה, זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו [צ]. (פסחים כ"ב ב')

ולא תאכל וגו'. תניא, אבר מן החי מותר בהנאה, ואפילו לר' אבהו דאמר לא תאכל אפילו איסור הנאה במשמע, שאני הכא דאתקש לדם דכתיב כי הדם הוא הנפש [צ"א]. (שם שם)

ולא תאכל וגו'. אמר רב, אבר מן החי צריך כזית לחייב עליו, מאי טעמא, ולא תאכל כתיב ביה, ואכילה בכזית [צ"ב]. (חולין ק"ב א')

ולא תאכל וגו'. תניא, האוכל אבר מן החי מן הטריפה חייב שתים, משום לא תאכלו כל נבילה (י"ד כ"א) ומשום ולא תאכל הנפש עם הבשר [צ"ג]. (ירושלמי נזיר פ"ו ה"א)

הנפש עם הבשר. הא בשר לחודיה אכיל, מלמד שכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו, מכאן לאבר מן החי שאינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין [צ"ד]. (חולין ק"ב א')

כד[edit]

לא תאכלנו. [ולהלן הוא אומר (פ' כ"ה) לא תאכלנו, חד לרבות דם התמצית וחד לרבות דם האברים] [צ"ה]. (כריתות ד' ב').

כה[edit]

לא תאכלנו. תניא, רבי אומר, בבשר וחלב הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מכל איסורים שבתורה, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בשני מינים – אף כאן בשני מינים [צ"ו]. (חולין קט"ו ב').

למען ייטב לך. רבי שמעון ברבי אומר, צא ולמד, ומה דם שנפשו של אדם קצה בו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן, על אחת כמה וכמה שהפורש מהם זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות [צ"ז]. (מכות כ"ג ב').

כו[edit]

רק קדשיך וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל, קדשיך אלו תמורות, אשר יהיו לך – אלו הוולדות [צ"ח], תשא ובאת, יכול יכניסם לבית הבחירה עד שימותו [צ"ט], ת"ל (פ' כ"ז) ועשית עולתיך הבשר והדם, כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה, וכדרך שאתה נוהג בשלמים אתה נוהג בולדי שלמים [ק], יכול כל הקדשים כן, ת"ל רק [ק"א]. (תמורה י"ז ב').

כז[edit]

הבשר והדם. תניא, ר' יהושע אומר, ועשית עולתיך הבשר והדם, אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם, [לפיכך נפסל הבשר לא יזרוק את הדם, נפסל הדם נפסל הזבח] [ק"ב]. (פסחים ע"ז א').

הבשר והדם. תניא, ר' אליעזר אומר, ועשית עולתיך הבשר והדם, מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, הא למדת שלול קטן יש בין כבש למזבח [ק"ג]. (פסחים ע"ז א').

הבשר והדם. הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים של עולות והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מחוברין יעלו, פרשו לא יעלו [ואם עלו ירדו], שנאמר ועשית עולתיך הבשר והדם [ק"ד]. (זבחים פ"ח ב').

על מזבח ה'. מה ת"ל, אלא ללמד שהבשר והדם על מזבח ה' ואין השחיטה על מזבח ה' אלא בסמוך לו [ק"ה] [מכילתא ס"פ יתרו].

ודם זבחיך ישפך. ת"ר, מניין לדמים הטעונין ארבע מתנות שנתנן במתנה אחת שכפר, ת"ל ודם זבחיך ישפך [ק"ו]. (זבחים ל"ו ב').

ודם זבחיך ישפך. מכאן למעשר ופסח שטעונין מתן דמים למזבח [ק"ז]. (זבחים ל"ז א').

ודם זבחיך ישפך. תני, ישפך, לא יטיף לא יזה לא יזרוק [ק"ח]. (ירושלמי פסחים פ"ה ה"ו).

והבשר תאכל. ולמעלה כתיב ודם זבחיך ישפך, מלמד שאם אין דם אין בשר, אין בשר אין דם, והא כבר אפיקתה מן ועשית עולתיך הבשר והדם, מבעי ליה חד לעולה וחד לשלמים [ק"ט]. (פסחים ע"ז ב').

כח[edit]

שמר ושמעת. תניא, האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים ואמרו לו הבא תודה ולחמה, זבח ונסכיו, ואמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר כופין אותו ואומרים לו שמור ושמעת, שמור – הבא תודה ולחמה זבח ונסכיו, ושמעת – שלא תהא רגיל לעשות כן [ק"י]. (מנחות פ"א ב').

שמר ושמעת. מלמד שאם שמרת מעט סופך לשמוע הרבה, ואם שמרת מה ששמעת סופך לשמור גם מה שלא שמעת [קי"א] [ספרי].

שמר ושמעת. מלמד שכל מי שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה [קי"ב]. (שם).

את כל הדברים. מה ת"ל כל, לומר, שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצות חמורה [קי"ג]. (שם).

הטוב והישר. מהו הטוב ומהו הישר, רבי עקיבא אומר, הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם [קי"ד]. (שם).

כט[edit]

וישבת בארצם. מכאן אמרו, שקולה מצות ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה [קט"ו] [ספרי].


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. יתבאר ע"פ מ"ש ביומא ס"ז ב', ת"ר, את משפטי תעשו (פ' אחרי) דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן, עבודת כוכבים וג"ע ושפ"ד וגזל וברכת השם, ואת חקתי תשמרו, דברים שהשטן משיב עליהם, [כלומר שאין השכל האנושי מבינם על מה הם באים, ומשתדל השטן להעביר את האדם מהם], ואלו הן, אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח וכו'. ומבואר דמצות שכליות נקראות משפט, ומצות שהן למעלה מן השכל נקראות חוקים, וזהו שאמר כאן החוקים אלו המדרשות, כלומר המצות שאינם פשוטיות אלא אפשר לדרוש אותן, והמשפטים אלו הדינים, כלומר שאפשר לשפוט עליהם טעמן וסברתן, ומה שבלשון הכתוב משפט נקרא בלשון חז"ל דין, ע"ש דן ידין, ודו"ק.
  2. כי ע"י הלמוד משתמרת המעשה כהלכתה, ולא ע"ה חסיד.
  3. עבודת כוכבים בודאי נוהגת בכ"מ, דהא כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ומלא כל העולם כבודו, וילפינן לכל מצות הנוהגות בגוף ולא במקום, כמו מילה ושבת ותפילין וציצית ועריות, ולאפוקי מצות התלויות בארץ שהם חובת קרקע, כגון לקט שכחה ופאה וכדומה [לבד איזו יוצאים מן הכלל, כמו ערלה וכלאים וחדש, מפני שיש על זה דרשות מיוחדות כמבואר לפנינו בפ' קדושים ובפ' אמור]. – אך לכאורה צ"ע בעיקר הדבר מ"ש מה עבודת כוכבים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, דהא דין עבודת כוכבים מוסב כאן מפורש על א"י, כמ"ש אבד תאבדון וגו' אשר אתם יורשים אותם, ור"ל בא"י, וי"ל משום דבאמת עיקר איסור עבודת כוכבים נוהגת אפילו בחו"ל, ולא כאן המקום כלל להורות איסור זה אלא בא כאן להורות איסור אחר דמצוה לרדוף ולשרש העבודת כוכבים, וכבדרשה הבאה אבד תאבדון מכאן שצריך לשרש אחרי עבודת כוכבים, וזה הוא באמת רק בא"י ולא בחו"ל.
  4. כפילת מקור המלה עם הפעל מורה על זריזות והתמדת הפעולה והיינו שישרש אחריה לבערה מן העולם, כגון לשוחקה ולזרותה לרוח או להטילה לים וכמבואר לעיל בפ' עקב (ט' כ"א).
  5. ולא כמו עבודת כוכבים של ישראל שאינה נאסרת כל זמן שלא נעבדה, כפי שיתבאר אי"ה בפ' תבא (כ"ז ט"ו). ובטעם החילוק נראה ע"פ מ"ש בסנהדרין ס"א ב' דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור משום דממלך ולא עביד, ולכן בעבודת כוכבים של ישראל כל כמה דלא עביד לה יש לקוות דממלך ולא יעבדנה, משא"כ בעבודת כוכבים כיון שעשאה בודאי יעבדנה ולכן נאסרת משעת העשיה.
  6. טעם האיסור הוא ע"פ המבואר בדרשא לעיל שמצוה לשרש אחרי עבודת כוכבים ולבערה מן העולם, א"כ ממילא אין נ"מ בין פעם אחת לעשר פעמים, כיון שעדיין לא נתבערה, וכך רגילין חז"ל לדרוש הלשון שבא המקור עם הפעל, כמו שדרשו הרבה כהנה בב"מ ל"א ב' הקם תקים, עזב תעזוב, פתח תפתח, ועוד הרבה.
  7. דכך מורה הענין, דאחרי שאתם יורשים אותם מפני שהם עובדי עבודת כוכבים, א"כ ממילא יתחייב שאם תעשו אתם כמעשיהם ירשו אחרים אתכם, והוא ע"ד הכתוב בס"פ אחרי ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
  8. ומותר לזרוע שם ולחצוב משם אבנים וכדומה לזה, ונראה בטעם הדבר משום דכל מחובר הוי קרקע עולם, וקרקע עולם הוי קנין כל העולם, וקיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא לא נאסרו, ולפי דרשה זו יתפרש שיעור הכתוב אבד תאבדון את כל המקומות, כלומר מן כל המקומות, ומצינו את שפירושו מן וכמש"כ המפרשים בד"ה א' ח' בפסיק ושחרים הוליד את בערא שפירושו מן בערא, וע' רש"י שמות ט' כ"ט. ועיין בפסוק הסמוך דאע"פ כן בדבר שהשרישו מתחלה לשם עבודת כוכבים נאסר, משום דזהו אשרה דכתיב מפורש בתורה ואשריהם תשרפון באש.
  9. ר"ל שלא יאמרו האיך מצוים עליהם לרדוף לבער העבודת כוכבים בעוד שלא ידעו איפה ימצאון, לכן ציין הכתוב ונתן אותות איפה נמצאים על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, ומכוון זה הענין לדרשה הבאה בשם רבי עקיבא יעו"ש. ולפנינו במכילתא הגירסא באותיותיה ונראה דט"ס הוא וצ"ל באותותיה, מלשון אות וסימן וכפי שבארנו. והמפרשים הגיהו ופרשו הרבה בזה, ולדעתנו נראה פשוט וברור כמו שכתבתי
  10. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ור"ע מכוין ג"כ לאותה דרשה, והוא מדייק משום דכיון דהלשון אלהיהם על ההרים בא לדרשה שהמחובר אינה נאסר כמבואר למעלה א"כ גם הלשון ותחת כל עץ בודאי בא לאיזו כונה, ואחרי דאינו מבואר על מה הוא בא אשמעינן ר"ע דהוא בא לסימנא כמבואר, שיהיה נוח לישראל למצאם ולבערם.
  11. סיפא דההוא קרא דישעיה שוחטי הילדים בנחלים, ודרשינן אל תקרא שוחטי אלא סוחטי, רמז לתוצאת זרע. ושייכות דמיון הענינים זל"ז יתבאר ע"פ מ"ד בסוגיא כאן בסמוך המקשה עצמו לדעת נקרא עבריין, משום דכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודת כוכבים והולך ועובד, מבואר מזה דהתאוות המגונות מביאות לידי עבודת כוכבים, וכן מצינו במדין בבעל פעור, כנודע, וא"כ זה המוציא ז"ל הוא מגרי יצה"ר אנפשיה, ועי"ז יוכל להיות נפתה לעבוד עבודת כוכבים, ולסימן דבר זה מסמיך זה על שווי הלשונות בזה ובזה כנודע בחז"ל שרגילים לעשות ציונים וסימנים לזכרון ענינים שונים.
  12. ר"ל דלא הקפיד הכתוב רק שעד שיבאו לארץ יתבטלו כל העבודת כוכבים, אבל עם הביעור יחכו עד אשר יכבשו את הארץ.
  13. ר"ל דאשמעינן דמה דכתיב במזבח נתיצה ובמצבה שבירה הוא ע"ד ההוה, כי מזבח נבנה על הרוב מאבנים הרבה ופירודם נקרא נתיצה, וכמבואר בדרשה בפ' הבא מניין לנותץ אבן אחד מן המזבח, ומצבה נבנה על הרוב מאבן אחת ושייך בזה יותר שבירה, ואמר בזה שאם היה המזבח בנוי מאבן אחת ומצבה מאבנים רבות יעשו בהיפך כ"א לפי ערך בנינו.
  14. ולא כמו בנטעו ולבסוף עבדו דשרי בהנאה משום דבמחובר אין נאסר כמש"כ בפ' הקודם, וטעם החילוק בין נטעו מתחלה ובין נטעו ולבסוף עבדו נראה משום דנטעו מתחלה לע"ז מכיון שבשעת הנטיעה היה בתלוש כבר הוקצה לעבודת כוכבים, שוב לא נפקע האיסור לאחר הנטיעה.
  15. לאו דוקא שליחות ממש, דהא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה, אלא ר"ל מרצונם ומדעתם.
  16. בית כריא לשון חפירה ושפלות, ומפרש עוד בגמרא אי ואבדתם את שמם יכול לא לשבח ולא לגנאי ת"ל (פ' עקב) שקץ תשקצנו, ובמכילתא פ' משפטים איתא עה"פ דשם ושם אלהים אחרים לא תזכירו, רבי אומר לשבח אי אתה מזכיר אבל אתה מזכיר לגנאי שנאמר שקץ תשקצנו, והא דלא יליף רבי מפסוק שלפנינו ואבדתם את שמם י"ל משום דבכנוי השם אין השם העקרי נאבד ולא שייך בזה ואבדתם, ובאמת תמה במהרי"ק שורש קס"ב דלפי הגמרא שלפנינו דכנוי הוי כמאבד השם העקרי קשה האיך אנו כותבין בגט פלוני המכונה כך וכך, והא לפי המבואר רומזים בזה על עקירת השם העקרי ואין זה כן, ולכן יליף רבי מדרשה אחרת.[1] אמנם יש ליישב אליבא דרבנן קושיית המהרי"ק, דכל דבר לפי ענינו, דבגט הוי המשמעות שאותו שם העקרי יש לו גם כנוי זה [יצחק המכונה אייזיק, שלמה המכונה זלמן וכדומה], משא"כ בעבודת כוכבים מצוה זו מסתעפת לשני ענינים לאבד את השם העקרי ולכנות שם רע, וא"כ בכנוי זה מכונין לעקר את השם העקרי, ודו"ק. ודע דכל דין זה דכנוי שם רע נפקד ברמב"ם, והוא פלא, ועיין ביו"ד סי' קמ"ו סט"ו.
  17. ואע"פ דבלא"ה לוקה משום נהנה מעצי הקדש, אך אצטריך להיכי דליכא בהעצים שוה פרוטה דמשום נהנה ליכא מלקות ומשום שורף עצי הקדש איתא, כ"מ בתוס'[2], ועיין בדרשה הבאה.
  18. ואע"פ דהוי לאו שבכללות שכולל מחיקת השם ושריפת עצי הקדש [בדרשה הקודמת] ונתוץ אבן מן ההיכל ומן המזבח [בדרשה הבאה] ואין לוקין על לאו כזה, צ"ל דכיון דאיסור כל אחד מפורש בקרא אין זה נקרא לאו שבכללות, דהלאו קאי על כל חד וחד, וכמו הלאו דנא ומבושל ושאור ודבש וחרצנים וזג לא חשיב לאו דידהו לאו שבכללות, אע"פ דחד לאו כתיב אשני פרטים, וזה כמש"כ.
  19. עיין מש"כ באות הקודם.
  20. ירושלים, שהיא ביהודה, ולפנינו בגמרא איתא הלשון בזה אין מעברין אלא ביהודה ואם עברוה בגליל מעוברת, העיד חנניא איש אוני אם עברוה בגליל אינה מעוברת, א"ר יהודה בריה דר"ש בן פזי, מאי טעמא דחנניא, אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישה שאתה דורש לא יהיה אלא בשכנו של מקים, ע"כ. ומבואר דת"ק לא יליף כלל מפ' זה, ובכ"ז צרפנו לדעת ת"ק דרשה זו יען כי כן מבואר ברמב"ם פ"ד הי"ב מקה"ח שסמך לדין זה דת"ק את הפ' הזה, כמו לפנינו, אף כי לדעתי תמוה הדבר לפי סוגיית הגמרא דמאן דיליף מפסוק זה ס"ל דגם בדיעבד אם עברו בגליל אינה מעוברת ות"ק ס"ל דבדיעבד מעוברת, אך אולי מצא הרמב"ם איזו ברייתא בלשון זה, ובאמת בתוספתא פ"ב ובירושלמי כאן שנויי גירסות בענין זה וקרוב לודאי כי באותן הגירסות השתמש הרמב"ם בפסוק זה. ואמנם יותר הו"ל לרמב"ם להביא בזה את הפסוק כי מציון תצא תורה אשר בברכות ס"ג ב' סמכו חז"ל ממנו לדין זה דאין מעברין אלא ביהודה, וצ"ע.
  21. טמא אינו בביאה שאינו יכול לכנס לעזרה דכתיב (פ' חקת) את מקדש ה' טמא ונכרתה. וכתבו התוס' הא דקיי"ל בפסחים ס"ב א' ערל וטמא משלחין קרבנותיהן אע"פ דליתנהו בביאה, איירי בנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן בהבאת רגלים, אבל כאן איירי בעולת ראיה דבעינן ביאה, עכ"ל. ובאור דבריהם, דכאן דעיקר המצוה היא הראיה ורק אגב שבא לראות מביא הקרבן, לכן היכי דהעיקר בטל, והיינו שאינו יכול לכנס בעזרה לראית מפני טומאתו, ממילא פטור מקרבן בכלל, ולא שייך כלל שישלח ע"י שליח, אחרי דבלא ראיה אין עליו חיוב קרבן כלל, משא"כ בסתם קרבנות שהבאתן לבד היא מעיקר המצוה והן עיקר החיוב עליו, לכן משלחין ע"י שליח, ודו"ק.
  22. פוליפסין הם בעלי ריח החוטם, והם אינם יכולים לבא לעזרה מפני הכבוד ולכן אינם יכולים להביא עולת ראיה.
  23. באומר דמי עלי.
  24. ר"ל בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, ולכן אם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מ"ע, ואם עברו שלש רגלים עובר בבל תאחר, כפי שיתבאר אי"ה בפ' תצא. – והנה לשון הדרשה הזאת שהעתקנו לא באה מפורש בגמ', רק צרפנו אותה כפי העולה מתוך מו"מ של הגמ' בזה"ל, ת"ר, חייבי דמים וערכין וכו' כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר בבל תאחר, ר' מאיר אומר כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בב"ת, מאי טעמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ורבנן – ההוא לעשה, ופירש"י מצות עשה עליו להביא ברגל ראשון, ע"כ. מבואר מזה דענין העשה חוזרת לכל הפרטים המבוארים בברייתא, שעל כולם יש מ"ע להביא ברגל ראשון, וכ"כ מפורש הרמב"ם בפ' י"ד הי"ג מקרבנות, ולכאורה הוא פשוט מאד. אבל המל"מ שם כתב בזה"ל, לא מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה, ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה, ומאי דכתיב ותרומת ידך היינו בכורים וכפירש"י, עכ"ל. ונשגב ממני הדבר מה ראה לנטות מפשטות הלשון ההיא לעשה דקאי על כל לשון הברייתא כמש"כ, ולתמוה על העדר מציאת מקור הדברים, ואם לפשטיה דקרא, הלא כבר כתב הרמב"ן בנמוקיו כאן דע"ד הפשט הזכיר הכתוב שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמהם ועם בתיהם, כענין שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו', וכן יסדו בבית שני בתרומות ובתרומת המעשר שיביאום למקדש, עכ"ל, ופשוט דה"ה בשאר מתנות עניים, שכן כללם הכתוב עם הכהן והלוי בכ"מ בתורה, וכה, הנה כן הוא פשטות הכתוב המתאמת גם עם דעת חז"ל מפורש, וצע"ג.
  25. ואף על פי דכפי המתבאר בסמוך חשיב בפסוק זה דברים הנאכלים רק בירושלים ועולות אין נאכלים, צ"ל דהכונה דכל הדברים הנאכלים דחשיב בפסוק זה אין נאכלין רק בירושלים.
  26. מעשר דגן הוא מעש"ש ונוהג רק בא"י שהיא חובת קרקע ואינה נוהגת אלא בארץ, וכך מעשר בהמה אינה נוהגת אלא בארץ, וס"ל לר"ע דמה דאיתא במשנה כאן מעשר בהמה נוהג בין בארץ בין בחו"ל, איירי רק לענין זה שבחו"ל נאכלות במומן, אבל לא להקרבה, וע"ע לקמן י"ד כ"ג. ומה שנראה לו בכלל לדרוש בשתי מעשרות הכתוב מדבר, הוא משום דכיון דהפסוק חשיב בזה כל הדברים הנאכלים רק בירושלים, וכפי שיתבאר באות הבא, ומכיון שמעשר שני נאכל רק בירושלים והכתוב כללן במלה אחת לכן הוקשו להדדי.
  27. כלל דרשה זו ביאר הרמב"ם בסה"מ משום דלא הניח בזה הפסוק דבר שאינו טעון הבאת מקום [כלומר הבאה לאכול לירושלים]. ואולם אחרי שהתרומה הוא דבר שאינו טעון הבאת מקום, א"כ איך יזהיר עליו לאכול אותה דוקא בירושלים, ולכן בהכרח צ"ל דלא קאי אתרומה רק אבכורים שצריכה להאכל רק בירושלים, וסמכו חז"ל על הלשון ולקח הכהן הטנא מידך, והוא מעין גז"ש יד יד. ומה שנוגע מזה לדינא עיין לפנינו להלן פסוק י"ז בדרשה ותרומת ידך.
  28. היינו שותפת ישראלים, ואע"פ דבסמוך בפרשה כתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך, לשון יחיד, אך התם בא למעט שותפת נכרי, כפי שיתבאר שם.
  29. באור הדבר ע"פ מש"כ לעיל אות כ"ז בשם הרמב"ם דבפסוק זה חשיב כל הדברים הנאכלים רק בירושלים, ולכן חשיב כאן גם חטאות ואשמות, ואין ר"ל דלשון זה ובכורות הוא ממש חטאות ואשמות, אלא שמבכורות ילפינן להו שאינם באים בנדבה כמו בכור, וכן דרשו במכות י"ז ב' על הפסוק דלהלן י"ז, יעו"ש.
  30. הבאור הוא, כי כל אלה הענינים החשובים בפ' הקודם אין מקומות אכילתם שוה, יש שנאכלים בכל העיר, בכור ומעשר ומעשר שני ונדרים ונדבות, ויש שנאכלין בעזרה, חטאות ואשמות ושלמי צבור, ושניהם נכללין בשם הכולל לפני ה', ועל זה מפרש כאן והיכן נאכלין כל חד וחד במחיצתו, זה בכל העיר וזה בעזרה, וזה וזה נקראין לפני ה'.
  31. שם בפ' תבא כתיב מפורש וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ואף הכא מחויב להביא שלמי שמחה, וטעם הדבר משום שאין שמחה אלא בבשר ובבשר קודש, ועוד יתבאר מזה לפנינו ס"פ זו ט"ז י"ד.
  32. מכיון דהפסוקים הקודמים איירי בהבאת קדשים ושחיטתם, לכן דריש שהפסוק הזה איירי ג"כ בענין זה, ואמר בזה שכשתבאו אל המקום אשר יבחר ה' תדרשו לשכנו, כלומר למקום שהשכינה שורה ושם תביאו ותעלו עולותיכם וזבחיכם ולא תתנהגו עוד כמו שהייתם נוהגים כאן בענין זה שכל אחד יקריב כפי רצונו, שכל אחד בנה במה לעצמו והקריב, וממילא מבואר שעד הקמת המשכן היו הבמות מותרין, ומדאמר בלשון יחיד איש כל הישר בעיניו, ולא ככל אשר היה ישר בעיניכם, משמע דישרות [כלומר קרבנות רשות, ואמר בלשון ישרות המורה על פעולה בלתי חיובית, כי אם שעושה אותה האדם מאשר ישרה בעיניו] הותרו רק ליחידים, וצבור אפילו חובות, דחובות לצבור כרשויות ליחיד, ופרטי היתרי ואיסורי הבמות ועניניהם ומקומותיהם נבאר בדרשה הבאה.
  33. נסמך על דרשת הפסוק הקודם דאיירי כאן בענין איסור הבמות, ובפסוק זה מבאר טעם האיסור והגבלת מקום איסורן והתירן, ואחרי שלא מצאנו ביאור ענין זה ברחבה, והוא ענין שנהג בהרבה תקופות שונות, לכן נבארו בזה בפרטיו. קודם שנבנה המשכן במדבר היו ישראל מקריבין בבמות, כלומר כל אחד עשה לו במה [מזבח] על פתח גגו וחצרו וכדומה, ומשהוקם המשכן נאסר להקריב באופן כזה אלא היה צריך להביא ולהקריב באהל מועד במשכן, וכמש"כ בדרשה הקודמת, וכך היה קיים ונוהג איסור זה עד שבאו ישראל לאחר שעברו את הירדן בימי יהושע לעיר גלגל שבעבר הירדן, כמבואר בס' יהושע (ד') ושם הותרו הבמות, יען כי אע"פ שהעמידו שם המשכן שהיה במדבר, אך מכיון שתלה הכתוב איסור הבמות בחיוב השחיטה במחנה, כמש"כ בפ' אחרי איש אשר ישחט מחוץ למחנה, ואחרי שאז כבר פסקו ובטלו המחנות והתחילו ישראל להיות נפוצים בארץ שבו הבמות להתירם, וכך היו נוהגים היתר הבמות כל זמן שהיו בגלגל משך י"ד שנה, והם ז' שנים שכבשו את הארץ וז' שחלקו אותה, ואח"כ כשמת יהושע באו לשילה ונחו מהכיבוש ומהחלוקה ונתיישבו שם וחיו במנוחה והביאו לשם המזבח והארון ועשו אהל מועד, [ולכן נקרא שילה בית ה' (ש"א א') ומשכן, ויטש משכן שילה (תהילים ע״ח:ס׳)] נאסרו הבמות מחדש ועמד משכן זה שס"ט שנה, ושוב כשחרבה שילה בימי עלי באו לעיר נוב ונשתהו שם י"ג שנה, ואח"כ באו לגבעון ונשתהו שם מ"ד שנה, ובתוך הזמן הזה הותרו עוד הפעם הבמות עד אשר הביאו המזבח לירושלים ונבנה המקדש ע"י שלמה, ואז נאסרו הבמות עד עולם. וכל זה יליף מפסוק שלפנינו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ומפרש שבמה שאמר אל המנוחה מרמז אל שילה, והוא מטעם שכתבנו שבשילה נחו מטרדות המלחמות והכבוש והחלוקה, ואל הנחלה מרמז אל ירושלים על שם קדושתה ועמידתה הנצחית כנחלה, ועל שם הכתוב כי בחר ה' בציון (תהילים קל״ב:י״ג) ונחלתו לא יעזוב (שם צ"ד), ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי [ילקוט מלכים סי' קצ"ה]. ומבואר מכל זה שטרם בואם למקומות אלו הותרו השחיטות במחנה, דכן מורה פשטות הכתוב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, וכמש"כ בדרשה הקודמת, ומסיים בטעם הדבר שהותר להם זה עתה מפני כי לא באתם עוד אל המנוחה ואל הנחלה, ואחרי שבמנוחה מרומז שילה ובנחלה ירושלים, מבואר שעד הביאה למקומות אלו הותרו שחיטות במחנה, וזה מסודר עפ"י סדר הזמנים והמקומות שביארנו. ואי אפשר לומר שכונת הכתוב לומר שאחר שיגיעו אל המנוחה [שילה] יאסרו הבמות לעולם ושוב לא יהיה להם היתר, יען דא"כ היתה כונת הכתוב לא היה לו לומר גם אל הנחלה, דהיינו ירושלים כמש"כ, דאחרי שנאסרו לעולם בזמן שילה שוב אין צורך לרמז איסורם בירושלים שבאו לשם אחרי שילה, ומדאמר שניהם ש"מ שמשבאו לשילה נאסרו הבמות וכן נאסרו כשבאו לירושלים, וא"כ בהכרח מבואר שהיה ביניהם הפסק זמן שהותרו, והיינו בימי נוב וגבעון, וכפי שנתבאר הכל. – וראוי עוד להעיר בענין זה, שבכלל היו שני מיני במות, במת יחיד ובמת צבור, או במה קטנה ובמה גדולה, והיינו כשהיו ישראל במדבר היו נוהגין גם בבמה קטנה, שכל יחיד עשה לו במה בחצירו ובגינתו, ובנוב וגבעון היו במות צבור, והחילוק שביניהם שבבמת צבור היתה השכינה שורה משא"כ בבמת יחיד, וזהו הטעם שכמה דברים בעניני קרבנות היו נהוגים רק בבמה גדולה, והם אותן הדברים שכתוב בהן לפני ה', כמו סמיכת קרבנות ושחיטה בצפון ובכהן ובבגדי שרת וכלי שרת ועוד ענינים שונים כפי שנתבאר לפנינו בהמשך ס' ויקרא.
  34. דבכל אלה הענינים כתיב ירושה וישיבה, הרי דתלה אותם בישיבת הארץ, ואע"פ דכמה מצות בתורה תלה אותם הכתוב בכניסתן לארץ אך אלו הם מצות הצבור בהשתתפות לכל העם, משא"כ שאר המצות הם פרטים לאנשים בפרט ואין כל אחד תלוי בחבירו.
  35. ובנין המקדש מבואר בגמרא דמלך קודם, וי"ל בטעם הדבר כמ"ש בב"ב ד' א' שאני ביהמ"ק דאי לאו מלכא לא מתבני ביהמ"ק, וע"ע מש"כ השייך לענין זה בפ' תרומה בפ' ועשו לי מקדש.
  36. והובא זה בקיצור ביומא ל"ד ב', ומפרש שם דאע"פ דילפינן זה מפסוק את הכבש האחד ודרשינן המיוחד שבעדרו, אך אצטריך חד לנדר וחד לנדבה. ואמנם מ"ש כל קרבנות הצבור הוא ע"ד הרוב, שהרי עומר ושתי הלחם אע"פ שמצוה להביאם מן המובחר, אך יש בזה עיקר מצוה להביאם מסביבות ירושלים, ואם המובחר רחוק משם יביאו מהקרוב אפילו גרוע, כמבואר במנחות ס"ד ב'.[3]
  37. ר"ל חושב לפי ערך החביבות, שהבן חביב לאדם יותר מן הבת, וכן יתר השמות שבפסוק.
  38. הראב"ד פירש דהכונה אם הלוי לומד תורה וכמש"כ בד"ה ב' ל"א ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', והגר"א ז"ל מחק את שתי התיבות הזה לומד, ואולי טעמו הוא ע"פ המבואר לקמן פרשה י"ד פ' כ"ז והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך, להגיד מה גרם, כלומר סיבת הצווי לא תעזבנו הוא מפני כי אין לו חלק ונחלה עמך בארץ, וא"כ הרי אין נ"מ בין אם הוא לומד תורה או לא, כיון שאין לו מקור אחר למחייתו, ולכן מחק כלל אלו התיבות, אבל עם כ"ז לדעתי קשה למחוק שתי תיבות בכלל, כי איך נסתבבו ובאו. אבל לולא דבריהם היה אפשר לקיים הגירסא בתקון קל ובמקום הלשון הזה לומד צ"ל הוי למוד, והוי הביאור כל מקום שאתה מוצא את הלוי הוי למוד ליתן לו חלקו, כלומר הוי רגיל ליתן לו, יען כי אין לו חלק ונחלה אתכם, והלשון הוי למוד רגיל בחז"ל ע"ד הפירוש הרגל ומנהג, כמו בויק"ר ס"פ כ"ה אם היה למוד לקרות ואם היה למוד לשנות, והוא במקום הלשון בגמרא יומא י"ח א' אם היה רגיל לקרות וכו' ובהוריות י"ג ב' לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב, וזה המאמר איתא בברכות ס"ב א' לעולם ינהיג אדם עצמו, ובפי"א משנה י' דתרומות בת ישראל שנשאת לכהן והיא למודה לבא אצל אביה, ובפ"ד מ"ד מדמאי ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו, ובסנהדרין ע"ב א' בבן סורר ומורה, ומבקש למודו ואינו מוצא, כלומר מבקש הרגלתו, והוא כלשון הכתוב פרא למוד מדבר (ירמיה ב' כ"ד), והרבה כהנה, והענין מבואר. גם י"ל דהלשון לומד ט"ס הוא וצ"ל לומר (ברי"ש) – תן לו חלקו, והכונה, לא משלך אתה נותן לו ומשמחו כ"א חלקו הוא, הוא נוטל. והדיוק הוא מדלא כתיב ולוייכם (בכנוי) אשר בשעריכם כמ"ש מקודם בניכם ובנותיכם עבדיכם וגו', וכמ"ש במקום אחר וגרך אשר בשעריך, מזה משמע דאין הלוי מתיחס אליהם כמו אלה הנזכרים כ"א שלו הוא נוטל. והוי כונת הלשון לומר כמו בא הכתוב לומר.
  39. העשה בעולה היא ושם תעלה עולותיך, ומה שאינו מפרש עולותיך מלשון העלאות שכולל כל הקרבנות י"ל מדסיים ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, הרי דכולל בלשון זה כל הקרבנות, וא"כ הוי הפי' עולתיך – עולות ממש.
  40. ר"ל בכל מקום שאפשר לראות משם קצת מהבית.
  41. וע"ע בדרשות הבאות המשך לדרשה זו.
  42. ר"ל אם יאמר לך הנביא להעלות קדשים בחוץ לצורך שעה וכגון אליהו שהעלה קדשים בחוץ מפני צורך השעה להכחיש את נביאי הבעל – תשמע לו. ובירושלמי מגילה פ"א הי"א איתא שאליהו עשה זה ע"פ הדבור, ועיין לפנינו בפ' שופטים י"ח ט"ו. וטעם סמיכות דרשה זו על לשון זה נראה דהוא ע"ד אסמכתא על הלשון אשר תראה ע"פ המבואר בש"א ט' כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, וטעם תואר זה הוא משום שרואה את הנגלה ביחוד אליו ולא לכל אדם, וזה מרומז כאן בלשון בכל מקום אשר תראה אתה ולא במקום אשר אתה לא תראה ורק אחר יראה ואתה תאמין והיינו הנביא הרואה.
  43. בהעלאה כתיב השמר לך פן תעלה עולתיך, וגם בעשיה הוא מוזהר עליה, ובעשיה כלול שחיטה וזריקה כמבואר בדרשה בסמוך, והעונש מבואר בפ' אחרי בענין שחוטי חוץ.
  44. וכש"כ השוחט והמעלה חייב שתים מטעם זה דהוו כשני גופי עבירה דכתיב בפ' שחוטי חוץ אשר ישחט (פ' אחרי) וכאן א"צ לחשב שחיטה משום דשחיטה כתוב ביחוד אשר ישחט כמש"כ וא"צ לכללה בשם תעשה כמו זריקה. ועיין ברמב"ם פי"ט הי"א מקרבנות הביא דין זה בזה"ל, זרק הדם והעלה האברים חייב שתים, שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו, עכ"ל. וכתב הראב"ד ווז"ל, הספרים שלנו אינם משווים לזו הגירסא, אבל הגירסא שלנו חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות, עכ"ל. ועיי"ש בכ"מ ולח"מ שטרחו הרבה להבין כונת הראב"ד בהשגתו זאת מה רוצה להשיג כאן על הרמב"ם, וכתבו שהיה לראב"ד גירסא אחרת ברמב"ם, והאריכו בזה ליישב דברי שניהם בדברים הדורשים ישוב לעצמן, יעו"ש. אבל לדעתי אינו מכוין כלל הראב"ד להשיג על הרמב"ם בגוף הדין, אלא רק אלשונו שמביא לראיה דזריקה ועליה פלגינהו קרא דכתיב אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו [והוא בפ' אחרי], וכתב על זה הראב"ד דלגירסא שלפנינו מסמיך חילוק זריקה ועליה בפ' שם תעלה ושם תעשה, והוא הפ' שלפנינו, ותו לא מידי. ובנוגע לגוף ההשגה באמת אין כאן השגה על הרמב"ם יען כי למי שיודע דרכו ושיטתו של הרמב"ם, הנה זה דרכו בכ"מ בחיבורו להסמיך איזה דין על פסוק שבאותו ענין בתורה אע"פ שבגמרא סמכו אותו הדין בפסוק אחר, וכאן עיקר הדין משחוטי חוץ הוא בפ' אחרי בפרשה שלמה ומיוחדת לענין זה, וכאן בא רק בדרך אגב, לכן הביא מאותה פרשה, וכבר בארנו כ"פ מדרכו זאת. וגם יש סמך לדעתו זו, דאחרי דאיירינן מענין חיובי, בהכרח להביא מפ' אחרי דשם איירי בחיובים, משא"כ פסוק שלפנינו איירי רק באזהרה, כמבואר בדרשה הקודמת. ומה שבגמרא הביאו מפסוק שלפנינו י"ל דהוא דרך אגב שצריך להביא פסוק זה לגז"ש שבדרשה הקודמת מביא גם לענין זה מפסוק זה, ודו"ק. ואין להאריך עוד.
  45. עיין בפסוק הקודם בדרשה אשר תראה וצרף לכאן.
  46. ר"ל א"א לפרש שהכונה שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר, יען שזה יאמר הכתוב אח"כ (פ' כ') כי ירחיב ה' א' את גבולך ואמרת אוכלה בשר, וכן א"א לפרש שתאכל בשר קדשים שהרי כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים וכאן נאמר שיאכלם בכל שעריך, אלא ע"כ הכונה היא שרק אז יוצא מכלל זה שתוכל לאכול בכל שעריך רק בעת שתזבח בכל אות נפשך, ר"ל שתזבח את העולות ואת הקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך, וזה הוא אם נפל בהם מום קבוע שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין. ועיין לפנינו בפ' בחקתי כ"ז י"א.
  47. עיין בדרשה הקודמת בבאור הכרח הדבר דפסוק זה איירי בפסולי המוקדשין, ואמר דבהכרח איירי במעשר בהמה, דכתיב תזבח ואכלת והיינו ברכה לאחר שחיטה, ולא מחיים, כלומר שברכת ההנאה תבא רק לאחר שחיטה, וע"כ לא איירי זה בשאר פסולי המוקדשין שהוממו, שהרי בהם קיי"ל דפודן ויכול למוכרן מחיים לכל מי שירצה, ורק במעשר בהמה כתיב בפ' בחקתי לא יגאל ודרשינן שם גם לא ימכר, ואשמעינן כאן דזה הוא רק מחיים אבל לאחר שחיטה מוכרן, ומשמע ליה דברכה זו מכירה היא, דומיא דברכה הנאסרת מחיים, ואיזו ברכה ראויה מחיים – מכירה, ואמר דלאחר שחיטה שב היתר ברכה זו דהיינו מכירה. ומבואר בגמרא דרבנן גזרו גם לאחר שחיטה משום גזירה דקודם שחיטה, ורק במעשר של יתומים אוקמי אדאורייתא, וע"ע לפנינו בס"פ בחקתי בענין זה בפסוק הנזכר.
  48. ר"ל אע"פ שנעשו הקדשים טריפה ואין ראויין למזבח אפ"ה אין פודין אותן לצאת לחולין, וטעם הדבר משום דאז אין ראויין עוד לאכילת אדם מחמת איסורן ורק לאכילת חיות, ולכן אין פודין אותן להאכילן לחיות משום כבוד קדשים, אלא ירעו עד שימותו ויקברו, ומה שתפס להאכילן לכלבים, דבר בהוה משום דכתיב בטריפה לכלב תשליכון אותו, אבל אין ה"נ דלכל החיות אין פודין כמש"כ. ועוד איתא בסוגיא כאן תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ובאור הדברים דלדעה זו לא דייקינן יתור הלשון ואכלת ולא לכלבים, אלא העיקר הוא דאתה לא תאכל קודם זביחה, אבל לכלביך דאחר מיתה הוא שפיר דמי, והשמטנו דרשה זו מפני דלא קיי"ל כן אלא דאין פודין. – ויש להעיר שלא דרשו כאן תזבח ולא עבודה, כמו שדרשו ולא גיזה, לפי מה דקיי"ל באמת דפסולי המוקדשין אסירי בעבודה כמבואר בחולין ק"ל א', ובעלמא משותפים יחד השמות גיזה ועבודה, ועי' בחולין ל"ו ריש ע"א ובפסוק הסמוך. ואפשר לומר ע"פ המבואר במכות כ"ב א' המנהיג [היינו העובד] בשור פסה"מ לוקה משום כלאים משום שעשאן הכתוב כשני גופים, [ע' לקמן בדרשה כצבי וכאיל], וא"כ לאיזה צורך ישמיענו כאן תזבח ולא עבודה דליהוי רק לאו הבא מכלל עשה בעוד שחייב באיסור לאו מפורש משום איסור אחר, ודו"ק.
  49. מוסב על הדרשה הקודמת תזבח ולא גיזה, ואמר כאן יכול דגם לאחר זביחה אסורה הגיזה ת"ל כברכת ה', ור"ל, דומה ככל הדברים שנתן לך ה' בברכתו שיש לך להרויח בהן כל זמן שאין בזה משום בזוי מצוה וכמש"כ בדרשה הקודמת. ועיין בתוס' חולין ל"ו א' שכתבו ע"פ משמעות סוגיא דבכורות דגיזה לאחר מיתה שרי, ותמיהני למה הוצרכו להוציא זה ממשמעות הסוגיא בעוד שבספרי כאן דרשה מפורשת לזה.
  50. נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דכל הפסוק איירי בענין פסולי המוקדשין, יעו"ש. ודריש כמו צבי ואיל פטורין מבכורה וממתנות זרוע ולחיים וקבה, יען כי כתיב בהו בקרך וצאנך ושור ושה, וצבי ואיל חיות הן, אף פסולי המוקדשין פטורין מאלה.
  51. באותו ואת בנו כתיב (פ' אמור) שור וכשב, וצבי ואיל מין חיות הן, ונראה דצ"ל רק חלק, דכן כתוב לפנינו בפ' זה, ואין לומר דמכוין להפסוק שלהלן (כ"ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, יען דהפסוק ההוא לא איירי כלל בפסולי מוקדשין אלא בשחיטת חולין כמש"כ שם ואינו ענין כלל לכאן. ואע"פ דבעלמא מצינו בגמ' הלשון אך חלק ולא רק, אך באמת אין נ"מ בין לשון אך ללשון רק, וכאן ההכרח לומר כן, כמבואר. – ומה שיש לדרוש עוד בלשון פסוק זה הטמא והטהור יבא לפנינו להלן ט"ו כ"ב. וטעם דרשה זו, כי בס"ה כתיב בפרשה זו ע"ד משל שלש פעמים כצבי וכאיל, כאן לענין פסולי המוקדשין, דבזה איירי קרא, כמשכ"ל, ולקמן פ' כ"ב לענין בשר תאוה, ועוד לקמן פרשה ט"ו כ"ב לענין בכור, ובכולם אין מבואר ההכרח על מה בא משל זה, דהא היה באפשר להציע ולברר הענין גם בלא זה המשל, כמו הכא היה די אם היה אומר הטמא והטהור יאכלנו ותו לא, ולכן בכל אחד מלשונות אלו דריש איזה חידוש דין, וכפי שיתבאר בכל אחד, ובספרי דריש בענין אחר. – ועיין בפירש"י בפסוק זה כתב שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת, ושוב כתב כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם, עכ"ל. ועמלו המפרשים לבאר דבריו עיי"ש, ונראה ברור דמש"כ כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם מוסב ונמשך לדבריו הקודמים אוכלים בקערה אחת כצבי ואיל וכו', ר"ל כצבי ואיל שמפני שאין קרבן בא מהם אין מדקדקין בטהרתן ואוכלן יחד הטמא והטהור, והנקודות המפסיקות בין המאמרים הן בטעות ומיותרות, ועיין ברמב"ן ודו"ק.
  52. לפנינו בגמרא ליתא הלשון שהוספנו במוסגר שנאמר כצבי וכאיל, וכנראה זה גרם לו לרש"י לדחוק ולפרש בזה"ל, המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו, תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אה"מ כאלו לא הוקדש לעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה וכו', עכ"ל. וכמה מן הדוחק הוא לכלכל פי' זה בלשון ועשאו הכתוב, ויותר היה מכוון הלשון לזה ודיניו כשני גופים, אבל הנכון מאוד כפי' ר"ת, כאן בסוגיא ובבכורות ל"ג א' ובחולין קט"ו ב' דהענין מוסב לפסוק זה, שעשאו הכתוב כצבי ואיל, והרי הם שני מינים, ועל כן קבענו דרשה זו. ובבכורות שם אמרו מפורש בצריכות הלשון כצבי וכאיל דכתיב ג' פעמים בפרשה זו [כמש"כ באות הקודם] חד לכדר' יצחק ור' הושעיא. ורש"י בעצמו כאן בסוגיא נטרד בפירוש זה, יען דלפי"ז יתחייב שחולין וקדשים כלאים זה בזה, ולכן סיים בזה"ל, ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זב"ז ודבר תימה הוא, עכ"ל. אבל לפי' ר"ת אין זה כל ענין לחולין וקדשים, אלא דשאני שור פסוה"מ שהקישו הכתוב לצבי ואיל, שהם שני מינים, ותו לא מידי, אבל חולין וקדשים בודאי מין אחד הם. ויש גירסות הרבה חסר בדברי ר' הושעיא המלה שנים אלא לוקה לבד, ולגירסא זו י"ל דהלשון עשאו כשני מינים מוסב רק על דברי ר' יצחק, אבל ר' הושעיא יפרש בפשיטות דהכונה שעשאו הכתוב כצבי ואיל, כלומר כמין חיה, ולפיכך יש לו דין חיה, ולכן המרביעו על מין בהמה לוקה משום כלאי חיה ובהמה.
  53. משל זה תשפכנו כמים כתיב ג' פעמים, כאן בענין דם פסולי המוקדשין כמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק הקודם דבזה איירי קרא, ולקמן פ' כ"ד לענין בשר תאוה ועוד לקמן פרשה ט"ו כ"ג בענין בכור, ובכולם אין לשון משל זה מוכרח לגוף הענין, ולכן דריש מכולם איזה חידוש דין או רבותא יתירה, ומכאן דריש לענין היתר דם בכלל, וקאי אליבא דר' אבהו דס"ל כאן בסוגיא כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וא"כ מכיון דכתיב (פ' אחרי) כל נפש מכם לא תאכל דם הו"א דגם הנאה בכלל איסור קמ"ל, וחד אתא לענין דם קדשים שאינו מכשיר וכבדרשה הסמוכה, ומחד דריש לענין פטור בהמה מכסוי הדם, ועוד בא להורות היתר ביחוד לדם של פסולי המוקדשין כפי שיתבאר בדרשות הבאות. ואף כי בכלל ארבע דרשות הן כמבואר, אך בסמוך באות הבא נבאר דהדרשה לענין הכשר דם קדשים אסמכתא היא.
  54. דדם קדשים אינו נשפך רק נזרק ונקרב. וענין הכשר לטומאה הוא שכל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה אלא א"כ נבלל תחלה באחד משבעה משקין [מבואר לפנינו ס"פ שמיני] ודם אחד מהן, ואמר בזה דדם קדשים אינו מכשיר לקבל טומאה. ועיין ביומא ס' א' דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל, והאוכלו בטומאה אינו חייב עליו משום טומאה, ויליף שם מקראי בפ' אחרי, והרמב"ם בפ"א הלכה ל"ו מפסולי המוקדשין כתב וז"ל, וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה, שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים מקבל טומאה ודם שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה, עכ"ל. וכפי הנראה השתמש בדרשה זו שלפנינו, אך הדבר תמוה, דהא דרשה זו איירי בהכשר טומאה ולא בקבלת טומאה, ומניין לו לצרפה לענין קבלת טומאה. אבל יתבאר ע"פ מש"כ הוא בחבורו בפ"י הט"ז מטומאת אוכלין ובפיה"מ לעדיות פ"ח מ"ד, וז"ל בקירוב, דם קדשים אין מתטמאין ואין מכשירין ודבר זה הלכה מפי הקבלה והלכתא גמירי לה, ואמנם הא דלא יכשיר סמכוהו על הלשון תשפכנו כמים וכו' עכ"ל, ומקור יסוד דבריו הוא בסוגיא דפ"ק דפסחים, ולפי"ז ס"ל דכל דרשה זו אסמכתא בעלמא היא, ומכיון שכן ס"ל דאפשר גם להסמיך זה על מניעת גוף קבלת טומאה, וכדרך הרמב"ם בכ"מ להסמיך מדנפשיה דין ידוע על לשון התורה באותו ענין, וביותר ממה שאמרו כיוצא בזה בגמרא, וכמש"כ מדרכו זו בכ"מ בחבורנו.
  55. עיין מש"כ בדרשה ריש פסוק הקודם דהמשך פסוקים אלו איירי בפסולי המוקדשין, וכאן קמ"ל דאפילו דמן של אלו מותרין בהנאה, והרבותא דלא נדמי דם לגיזה ועבודה שאסור בהו כמבואר בפ' הקודם. והנה אע"פ דבאכילה מותרין ומה יתרון לדם על הבשר דהו"א דצריך קבורה, י"ל משום הא גופא, דהו"א שלא הותרו רק באכילה ומכיון שהדם אסור באכילה ואייתר שמושו רק בהנאה ודמי להנאת גיזה ועבודה דאסור קמ"ל. וטעם הדבר דבאמת לא דמי לגיזה ועבודה י"ל ע"פ המבואר בפ' הקודם דגיזה גופה מותרת לאחר שחיטה, יעו"ש[4]ירי בגיזה ועבודה, ואי לאחר שחיטה הרי גם גיזה מותרת, ובקודם שחיטה דאסור למה לא יהיה גם דם אסור. ולכן ביאר טעם המסקנא דגם דם הוא כחלק הנאכל אף שאסור לאכול, ולכן מותר גם בהנאה, כי החלק הנאכל הרי מותר גם בהנאה, ולא אסרה התורה בהנאה אלא מה שאינו נאכל.
  56. עיין ברע"ב ר"פ כסוי הדם שפי' דמכוין להפסוק דלקמן (ט"ו כ"ג) בענין בכור בע"מ, ועיין בהגהות הרש"ש. ובעיקר דין זה עיין מש"כ בפ' אחרי בענין זה, כי שם מקומו.
  57. המפרשים טרחו הרבה בבאור דרשה זו, ולי נראה פשוט דמכוין רק לפרש הלשון לא תוכל שענינו אינך רשאי, ובאמת מצינו הרבה בתורה מלה זו במובן רשיון, כמו כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים, ובפ' יתרו לא יוכל העם לעלות אל ההר, ובפ' זו לא תוכל לזבוח את הפסח ובפ' שופטים לא תוכל לתת עליך איש נכרי, ובפ' תצא לא יוכל לבכר, לא יוכל לשלחה, וכדומה הרבה מאוד, עד שתמיהני מה ראה הדורש הזה להביא דוגמא לפירושו מיהושע בעוד שהרבה הרבה כאלה יש בתורה, וצ"ע. ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"א לענין צוואת מתנה שהיה כתוב בה שאין יכולים למוכרה, והביא ראיה מכאן דהלשון אין יכולים פירושו אין רשאים, ולכן אם מכרו בטלה המתנה, ועי' בחו"מ סי' רמ"א סי"א.
  58. וכש"כ אם לא הפריש מעשר ראשון ומעש"ש אע"פ שהרים תרומה גדולה. וטעם וסברת היקש זה י"ל דמדייק מ"ש לא תוכל לאכול בשעריך, דמשמע הא בירושלים אתה יכול לאכלם, והא חשיב כאן גם חטאת ואשם, כפי שיתבאר בסמוך, והם אינם נאכלים גם בירושלים מחוץ לקלעים, וא"כ הול"ל סתם לא תוכל לאכול מעשר דגנך וגו' כי אם לפני ה' וגו', ולכן דריש בשעריך לרמז לדרוש היקש, כמבואר.
  59. שם איירי בבכור בעל מום, ודרשו שם הטמא והטהור יחדיו, אפי' טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין, ואע"פ דכשאוכל הטמא מן הקערה כבר טימא אותה, וא"כ כשאוכל אח"כ הטהור הרי אוכל את הטמא, אפ"ה אין חוששין, והיינו טעמא משום דמדינא בכור בע"מ נאכל בטומאה, ואמר על זה כאן לא תוכל לאכול בשעריך מעש"ש טמא שהוא כמו בבכור חסרון בע"מ, וכן אסור לאכול מעש"ש בטומאת הגוף, כמבואר לפנינו בפ' אמור (כ"ב ו').
  60. דבר ידוע הוא שמעשר שני מצותו לאכלו בירושלים כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך וגו', ומכיון שנכנס לירושלים ואפי' רק לחומת העיר, שוב אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות החומה, ואם עבר והוציאן או שיצאו בשגגה יחזרו ויאכלו בירושלים, וזה הוא המבואר בדרשה זו. ומ"ש וביכורים אע"פ דביכורים לא כתיב כאן, אך סמך על הדרשה דבסמוך ותרומת ידך אלו הביכורים, יעו"ש.
  61. ר"ל דהו"ל לכתוב לא תוכל לאכול מעשרותיכם, וכמו שכתב כהאי גונא לעיל בפסוק ו' ובפ' י"א, ומדפרט כל המינים ש"מ שבא להורות לחייב על כל אחד ואחד בפ"ע. ובספרי איתא דרשה אחרת על כפילת לשון זה והשמטנוה, מפני כי כפי המתבאר מגמ' ומרמב"ם פ"ב ה"ה ממעש"ש העיקר היא דרשה זו.
  62. נראה דר"ל למה נפרטו כל הפרטים בפ' זה דהא כבר חשב הפרטים לעיל בפ' ו' ובפ' י"א, וא"כ היה די שיאמר כאן לא תוכל לאכלם בשעריך, ולכן דריש על כל פרט ופרט שיש בו הוראת דבר חידוש, וכפי שמבאר והולך בהמשך הדרשות.
  63. ר"ל ואם נפרש הלשון בשעריך לא בציון המקום רק בהוראת אכילת הדיוט, כלומר שלא תוכל לאכול בלא סדור דיני קרבנות קדשים אלא כמו אכילה בשעריך והיינו אכילת חולין – זה אפשר ללמוד בק"ו מתודה ושלמים שאין נאכלין לפני זריקה, ובכור קדושתו יתירא שהיא מרחם. ותפס ענין זריקה שהיא יסוד ראשי בקרבנות, כי הדם הוא עיקר המכפר, וגם הדם הוא הגבול שמתיר את הבשר באכילה, כמש"כ להלן פ' כ"ו ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל.
  64. אם זר הוא, שהבכור נאכל לכהנים, וזו היא אזהרתו. – והנה מפירש"י מבואר דדריש זה באם אינו ענין, כלומר אם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לאיסור אחר הראוי להם, עכ"ל. אבל לפי"ז לא יתבאר איך יהיה זה במשמעות הלשון בשעריך, ולפי מש"כ הענין מבואר, שכמו שהשער [החומה] הוא הגבול המתיר באכילה כך זריקת הדם הוא גבול המתיר וכמש"כ, ודו"ק.
  65. טעם דרשה זו בארנו לעיל פ' ו' בדרשה כזו אות כ"ט, יעוי"ש וצרף לכאן.
  66. מ"ש ק"ו מבכור פשוט דחטאת ואשם הם קדשי קדשים ובכור הוא קדשים קלים, ובטעם השאלה מה בא זה ללמדנו, עי' מש"כ לעיל אות ס"א וצרף לכאן.
  67. ר"ל אפי' לאחר זריקה, וטעם הדבר פשוט מפני שהיא כולה כליל, וזה הוא הטעם מ"ש ק"ו מחטאת ואשם, שחמורה עולה מפני שהיא כולה כליל. ובטעם השאלה מה בא זה ללמדנו בארנו לעיל אות ס"א, ומשמעות הלשון בשעריך לדבר זה ביארנו לעיל אות ס"ג.
  68. עיין מש"כ לעיל אות ס"א בבאור השאלה מה בא זה ללמדנו, ובאות ס"ג במשמעות דבר זה בלשון בשעריך.
  69. טעם הדרשה ותרומת ידך אלו הבכורים ביארנו לעיל בפסוק ו' בדרשה כזו אות כ"ז, וענין ההיקש למעשר הוא מדכתיבי בפסוק אחד ש"מ שערכם שוה באופן אכילתם, ומעשר אסור לאונן דכתיב ביה (ר"פ תבא) לא אכלתי באוני ממנו. ונראה לי דהיקש זה אינו גמור וע"ד אסמכתא הוא, וראיה שהרי כמה מיני קרבנות חשובים בפסוק זה כפי הדרשות הקודמות, ובכ"ז אין ערך אכילתם שוה, אלא דעיקר איסור ביכורים לאונן הוא מפני שמצוה לאכלן בשמחה, וע"ד אסמכתא הקישום למעשר דכתיב ביה נמי שמחה בפרשה זו ובפרשה תבא.
  70. עיין מש"כ לעיל אות ס"א בבאור השאלה מה בא זה ללמדנו, ובאות ס"ג במשמעות דרשה כזו בלשון בשעריך, ור"ל דכמו דלמעשר ניתן השער [החומה] לגבול היתר אכילה כך ניתן לביכורים גבול קריאה, ועי' מש"כ שם בנוגע לדברי רש"י כאן. – ודע דאע"פ דבכל הדרשות האלו דר"ש קי"ל כותיה, אבל בפרט זה האחרון לא קי"ל כותיה בכוליה, אלא דלא בקריאה תלוי הדבר רק בהבאת הביכורים בעזרה, והיא המתרת באכילה, והקריאה אינה מעכבת, ובכ"ז העתקנו דרשתו דר"ש מפני שהוא מסביר כל פרטי הפסוק, וצריך רק לגרוס לדינא עד שלא הניחם בעזרה.
  71. ר"ל דמן התורה אין לוקין על אכילת מעשר חוץ לירושלים רק אחר שנכנס לחומת ירושלים.
  72. ר"ל לרבות שמיטין ויובלות דאע"פ שאין מעשרות נוהג בהם בכ"ז אסור לעזוב את הלוי מלתת לו כדי מחייתו. וטעם הדבר נראה פשוט משום דכיון דאין לו חלק ונחלה מיוחדת כשאר ישראל אין נוגע לו ענין שמיטין ויובלות, כי בעת שישראל בעל הנחלה מכין לו לשנת השמיטה מקודם השמיטה אין לו להלוי מה להכין, ולכן אסור לעזבו, ומטעם זה אין חיוב זה נוהג בגולה כיון דבגולה אין נחלות גם לישראל ממילא אין יתרון ללוי על שאר עניי ישראל. – ועיין בספר באר שבע בהוריות י"ג א' הרבה לתמוה על דרשה זו ממ"ש שם בסתמא כהן קודם ללוי לוי קודם לישראל, ולא חילקו בין בארץ בין בגולה, יעוי"ש. ואני תמה, מה שייכי הענינים זל"ז, דהתם בהוריות איירי לענין קדושה וחלוקת הכבוד לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו', וכדמשמע הדרשות שבאו שם בכהן וקדשתו, ובלוי כתיב (י' ח') בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך בני ישראל וגו'. ובודאי קדושתם בם גם בזמן הזה לענין הכבוד והגדולה, אבל הכא בספרי איירי לענין מתנות הלוים שזכתה להם התורה בתרומות ומעשרות, לכן אמר על זה דבגולה אין חיוב בזה. ומטעם שנתבאר דגם ישראלים אין להם נחלת ארץ מיוחדה, ובהכי איירי פסוק זה ודרשה זו, ואין פטור זה משום פחיתת כבוד וקדושת הלוים רק משום רוע מצבם של ישראל בכלל, כמבואר. והנה גם הב"י ביו"ד סי' רנ"א והב"ח והדרישה שם והמג"א בסי' ר"א ס"ק ד' הרכיבו שני הענינים ביחד, והקשו ופלפלו הרבה אם בזה"ז יש לנהוג כבוד וקדושה בלוים, ולדעתי נראה ברור ופשוט דיש ויש כבוד וקדושה בלוים בזה"ז בערך כמו בכהנים, והספרי איירי בענין אחר.
  73. מדייק ודריש דאחרי שמצוה זו התחילה תיכף משבאו לארץ ואז עדיין לא נתרחב גבולם רק אח"כ, כנודע, וא"כ בהכרח לדרוש דמ"ש כי ירחיב הכונה שע"י מצוה זו ירחיב ה' את גבולם. – ודע דבחולין ט"ז ב' באה דרשה בענין זה, תניא, ר' ישמעאל אומר, לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם ומשנכנסו לארץ הותר להם, ר"ל שמתחלה כשהיו במדבר כשהיו רוצין לאכול בשר היו צריכין לשחוט שלמים ולאכול הבשר, ומשנכנסו לארץ הותר שיאכלו בשר חולין, אבל אנו השמטנו דרשה זו מפני דלא קי"ל כן, אלא דגם מתחלה הותר להם בשר תאוה, ועיקר חידוש הכתוב לאסור להם בשר נחירה שמתחלה הותר להם, כפי שיתבאר בדרשה בפ' הסמוך.
  74. פירש"י שלא יאכל תדיר שלא יעני, עכ"ל. ודריש ע"ד רמז ואסמכתא כי ירחיב ה' את גבולך מלשון הרחבת המצב ורחבת ידים. וטעם הדיוק עיין מש"כ לעיל ריש אות הקודם וצרף לכאן.
  75. ר"ל ברחוק מקום, מחוץ למקדש אתה זובח חולין שלך ואי אתה זובח בעזרה שהוא מקום הקרוב לו, ומבואר שאסור לשחוט חולין בעזרה, ומדכתיב וזבחת ואכלת דריש מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, והיינו שאפי' בדיעבד אסורין, ודין חולין בעזרה נתבאר לפנינו בכ"מ בחבורנו, בפ' משפטים ופ' ויקרא ופ' אחרי.
  76. ר"ל מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת, מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה, ועי' ברמב"ם פ"ד הי"ז משחיטה ובכ"מ.
  77. נסמך על המבואר בדרשה הקודמת דמכאן ילפינן איסור שחיטת חולין בעזרה, ואמר כאן דבכהאי גונא לא קרינן כי ירחק ממך המקום וזבחת, דהא אינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה שהרי שלמים היא, ולכן לא מחייב על הולד משום חולין בעזרה, ומשכחת לה שתהיה האם שלמים והולד חולין כגון שהקדיש בהמה מעוברת חוץ מולדה.
  78. ר"ל הרי שהאמינה תורה ליחיד על התרת איסור שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ולא הצריכה תורה שנים לשחיטה, וילפינן מכאן לדעלמא, ולא בעינן שנים רק לעונש ממון כדכתיב בפ' שופטים ע"פ שנים עדים יקום דבר, או למיתת ב"ד ולעריות דילפינן דבר דבר מממון, ע' גיטין צ' א' ולפנינו בפ' תצא בפ' כי ימצא בה ערות דבר.
  79. ר"ל ממקום שהדם זב חתהו, כלומר חתכהו, דחתה לשון שבירה הוא, כמו אל תירא ואל תחת, ומסיק בגמרא דשחיטה מן הצואר הוי הלכה למשה מסיני, ודרשה זו אסמכתא היא, ועיקר קרא אתא לאורויי דלא לשווייה גיסטרא, ר"ל שלא יחתוך המפרקת לשנים, דהכי משמע חתכהו עד שיזוב דם ותו לא, ולרש"י הוי הפי' שא"צ לחתוך המפרקת לשנים אבל אין איסור בזה, ולראבי"ה הוי הפירוש שאסור לעשות כן, ונוהגין להחמיר בזה. ועיין בפרישה ליו"ד סי' ג' שהקשה לשיטת הראבי"ה שאסור לעשות גיסטרא ממ"ד בחולין ל"א ב' דשחיטת חולין לא בעי כונה לשחיטה מדגלי קרא בשחיטת קדשים דבעי כונה [עיין בדרשה בסמוך] מכלל דחולין לא בעי כונה, וא"כ נימא נמי הכא כן, מדגלי קרא בקדשים דלא לשווייה גיסטרא ש"מ דבחולין שרי לעשות גיסטרא, ועיין בט"ז סי' הנזכר מש"כ בזה. והנה הפרישה קבע קושייתו לפי הדרשה שבגמרא דשחיטה מן הצואר יליף מפ' דר"פ ויקרא ושחט ממקום ששח חטהו, יעו"ש לפנינו, ומסיק בגמרא דאותו קרא אתא דלא לשווייה גיסטרא, והנה אותו הפסוק כתוב בקדשים, ולכן הקשה מה שהקשה. אבל אני תמה מאוד שהרי בסוגיא זו לאחר הדרשה מן ושחט באה דרשה כזו מן וזבחת כמבואר לפנינו, ומוקי ג"כ דהפסוק אתא לאורויי דלא לשוויי' גיסטרא, ופסוק זה הלא בשחיטת חולין איירי כמבואר בפרשה ובהמשך כל הדרשות כולן, וא"כ הרי גילה קרא ענין גיסטרא גם בחולין, וצע"ג. ועיין לפנינו ר"פ ויקרא בפ' ושחט הנזכר דאפילו להדרשה מן ושחט ג"כ לא קשה מידי קושיית הפרישה עיי"ש בטעם וסברא נאמנה, וכאן אין להאריך עוד.
  80. דבעינן שתבא השחיטה מכח גברא, אע"פ דלא בעינן כונה לשחיטה, כמבואר בדרשה הסמוכה, ולכן אם הפיל אדם את הסכין לנעצה בכותל ושחטה אע"פ שלא כיון לזה, אך מכיון שבאה הנפילה מכח גברא כשרה השחיטה.
  81. וכגון אם היה מתעסק בסכין להגביהו או לזרקו ומתוך הזריקה נשחטה הבהמה דבקדשים פסולה השחיטה ובחולין כשרה, ובלבד שתבא מכח גברא כבדרשה הקודמת.
  82. ר"ל אפי' לחתוך בשר בעלמא א"צ כונה, והא דלא בעינן כונה לזביחה מבואר בדרשה הקודמת.
  83. עי' מש"כ בתחלת הפסוק דדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר רק מתוך עושר ורחבת ידים, וכאן מוסיף דרק אז יחשב להרחבה אם יש לו בקר וצאן בעדרו שלו ולא כשצריך לקנות מן השוק, והוא כעין מ"ש בירושלמי שבת פ"ח ה"א ופחדת לילה ויומם זה הלוקח מן השוק, ועי' בבלי מנחות ק"ג ב'. ואמנם זה היה רק אצלם שכל אדם היה אזרח ובעל אחוזה עם צאן ובקר, משא"כ אנו בגלותינו אפי' לוין ואוכלים, וע"ע באות הסמוך.
  84. לכאורה דבר פשוט הוא ומיותר להורות על ככה, כי מי יסכל לאכול כל בקר מעדרו, ויתכן לומר דמרמז גם באופן שאין לו רק בקר וצאן אחד בעדרו לא יאכלנו כדי שלא ישאר עדרו ריקם. ומבואר עוד בגמ' מי שיש לו מנה יקח ליטרא ירק, עשרה מנה יקח ליטרא דגים, חמשים מנה – ליטרא בשר, מאה מנה יאכל בשר בכל יום, והקודמים יאכלו בשר לשבעה מע"ש לע"ש, וי"ל בטעם שחלוק שבת מחול וגם שיאכלו לשבעה, עפ"י מ"ש בביצה ט"ז א' מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט, ולכן בשבת יאכלו לשבעה ולא יקמצו, ולפי"ז צ"ל דגם ביו"ט הדין כן.
  85. כלומר על אלה הלכות שחיטה הנהוגים אצלנו עפ"י הקבלה וכמו דמפרש. ומדייק הלשון כאשר צויתיך, דאחרי שבתורה לא מצינו שנצטוה על פרטי הלכות שחיטה, ש"מ שצוהו בעל פה. וכאן רמזה לנו תורה מפורש על כלליות ענין תורה שבע"פ שנמסרו למשה פרטי המצות כמקובל אצלנו.
  86. ר"ל למה ליה להמשיל אכילת אלה כצבי וכאיל, והלא היה די לכתוב רק הטמא והטהור יחדו יאכלנו ותו לא.
  87. ר"ל שגם חיות טעונות שחיטה כבהמות. ונראה החידוש בזה דהו"א כמו דקי"ל דחלב חיה מותר מטעם שאין קריבות למזבח, כמבואר לפנינו בפ' צו, כך מותרת חיה בלא שחיטה, קמ"ל. והנה מ"ש מקיש לפסולי המוקדשין, מה פסולי המוקדשין, הוא תמוה מאד, דהא פסוקים אלה לא איירי כלל בענין פסוה"מ רק בשחיטת חולין כפי שנתבאר בהמשך דרשות פסוק הקודם, וענין פסולי המוקדשין איירי בפסוקי ט"ו וט"ז הקודמים, כמבואר שם. ולכן נראה עיקר גירסת הספרי כאן, איתקש צבי ואיל לבהמה, מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה, וכן רש"י הביא הגירסא מספרי.
  88. דם התמצית היא דם שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או אח"כ בעוד שהבהמה חיה עודנה, וענין הכשר לטומאה הוא שכל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבלל במים או באחד משבעה משקין והדם אחד מהם, ובהכשר כתיב (ס"פ שמיני) וכל משקה אשר ישתה, ורק בדם כזה מצינו לשון משקה, ודם חללים ישתה (פ' בלק) והיינו דם התמצית שיוצא מן החלל.
  89. לכאורה הפירוש הנפש עם הבשר הדם שעם הבשר כמו שאמר מקודם לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש, אך באמת א"א לפרש כן, יען דא"כ הוא מאי חזית שעם הבשר אסור לאכול הדם, הא דם לבדו אסור ג"כ, לכן מפרש דקאי על אבר מן החי שענינו הוא שלא תאכל הבשר בעוד שהנפש היינו החיות עדיין בתוכו, וזה הוא אבר מן החי. ועל יסוד דרשה זו סובבים הולכים כל הדרשות הבאות בפסוק זה, ולכן קבענוה בתחלה אף כי היא מאוחרת בסדר הש"ס לדרשות הבאות.
  90. סמך על המבואר בדרשה הקודמת, דפסוק זה איירי באבר מן החי, ולמעלה מזה פירש איסור דם, דלגופיה לא איצטריך, דהא כבר נתבאר איסורו בפ' ויקרא, ובפ' צו, ובפ' אחרי, אלא בא כאן להקישו לאבר מן החי דגם דם מן החי אסור, וכגון דם הקזה שיש בו משום יציאה מן החי ומשום נפש. ואיצטריך לאשמעינן זה משום דהו"א דאיסור דם הוי רק דם שחוטה דבזה כתיב ענינו בס' ויקרא, קמ"ל, ועיין כריתות כ"ב ב' מפרש איזה דם הקזה שהנפש יוצאה בו – מטיפה המשחרת ואילך משהוא מתחיל לצאת. ועיקר טעם היקש דם לאבר מן החי, בכאן ובדרשה הבאה, הוא משום דאיסור שניהם ממקום אחד יהלכון, והיינו משום דשניהם נקראו נפש כמפורש באבר מן החי לא תאכל הנפש עם הבשר, ומבואר למעלה דקאי על אבר מן החי, וכן גם דם נקרא נפש, כמש"כ בפ' אחרי כי הדם הוא הנפש.
  91. נסמך על המבואר בדרשה דלעיל דפסוק זה באבר מן החי איירי, ועפ"י הבאור שכתבנו לעיל באות הקודם דערכי אבר מה"ת ודם שוין שנקראים שניהם נפש, יעוי"ש, ולכן גם ערכי איסורן שוה. ויש להעיר כי בירושלמי פסחים פ"ב ה"א מביאין פסוק אחר דאבר מן החי מותר בהנאה, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו', אבל זה פלא כי שם משמע דהוא ממימרא דר"א וז"ל, ר"א בשם ר' אלעזר כ"מ שנאמר לא תאכל כו' כשם שפירש לך באבר מן החי כו', והמימרא הזאת הובאה גם בבבלי בהשמטת הדבור אבר מן החי, והקשו והרי אבר מן החי וכו', וצ"ע.
  92. נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דפסוק זה באבר מן החי איירי, ובגמ' שקלו וטרו הרבה בדין זה והעלו דאם חתך מן האבר כברייתו בשר גידים ועצמות כזית מכולם לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם חלקו מבחוץ ואכלו פטור, וכפי דמשמע מרמב"ם פ"ה ה"ג ממאכלות הוי הפירוש חלקו מבחוץ שהפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ויש עוד פירושים בזה.
  93. נסמך על המבואר בריש פ' זה דהפסוק הזה באבר מן החי איירי, ומפסוק לא תאכלו כל נבלה מרבינן טרפה כפי שיתבאר שם.
  94. דהכי משמע לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו, ומבואר דאחר שיצא ממנו הנפש [דהיינו לאחר שחיטה והרקת הדם] תאכל ממנו, והרי ע"כ מבואר דזה רק בטהורין, דאלו בטמאין אסורים גם לאח"כ. ובעיקר דרשה זו סמיך על המבואר בריש פסוק זה דהפסוק איירי באבר מן החי, יעוי"ש. ולכן אם אכל אבר מן החי של טמאה אין לוקין על איסור אבר מן החי משום דאין איסור אבר מה"ח חל על איסור טמאה דקדים לו. והנה פשוט הדבר דעיקר דין זה צריך לאשמעינן רק בבהמה חיה ועוף, אבל בדגים בודאי לא שייך איסור אבר מה"ח אחרי דכולי מותר חי [לבד משום איסור בל תשקצו את נפשותיכם], ותמיהני על הלבוש ביו"ד סי' ס"ב שכתב בטעם דאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף משום דכתיב ולא תאכל הנפש והני כולהו בעלי נפש הם, ודרשה זו מדיליה היא, ואינה מתקבלת לי, דלפי"ז הרי גם דגים בכלל נפש, וגם לא ידעתי בכלל ל"ל דרשה זו אחרי דרשת הגמ' שלפנינו, וצ"ע.
  95. הנה בגמ' לפנינו לא בא לשון זה מפורש כמו שהעתקנו, ורק סתומים באו הדברים בזה"ל, אמר רבא, חמשה לאוין האמורים בדם למה, חד לדם חולין וחד לדם קדשים וחד לדם כסוי וחד לדם אברים [דם הטחול, הלב והכליות] וחד לדם התמצית [המתמצה ושותת כשיוצא], ובציוני הלאוין פירש"י [עפ"י גירסת הרא"מ שהובא בגה"ש] שלשה בס' ויקרא ושנים בפ' ראה, רק הדם לא תאכל, לא תאכלנו, אבל לא תאכלנו מוקמינן בחולין קט"ו ב' אזהרה לבשר בחלב, עכ"ל. והנה מה שמנה הפסוק רק הדם לא תאכל והוא פסוק ט"ז לעיל, קשה לי, דהא הוא איירי בפסולי המוקדשין, כמבואר שם, ואינו ראיה לדם חולין. ומה שלא מנה לא תאכלנו דפסוק הסמוך משום הדרשה שבאה בו לאזהרת בשר בחלב, לדעתי אותה דרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא, כפי שנבאר בסמוך, ופשטות הענין קאי על ענין הפרשה דאיירי ביה. ולכן נראה דכונת הגמ' להשתי פעמים לא תאכלנו שבפסוק זה ובהבא, ובאמת רש"י בפי' אלה הפסוקים כתב כן מפורש, וכן העתקנו אנו, ותמיהני על הרא"מ והמפרשים שלא העירו בזה.
  96. פירש"י בשני מינין פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הם, מותרים באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים, עכ"ל. וכבר הקשו התוס' דלא שייך משום הכי דמקרי שני מינים, עכ"ל. אכן יותר מזה קשה, כי הלא פסוק זה לא איירי כלל בענין פסולי המוקדשין, וענין זה נתבאר לעיל בפסוק ט"ו וט"ז כפי שנתבאר שם, ופסוקים אלה שלפנינו איירי בשחיטת חולין, כפי שבארנו, והיא פליאה נמרצה, וגם המדקדק בדברי רש"י כאן בגמרא ימצא יותר כמה קשים דבריו. ותוס' כתבו דנקראים שני מינים משום דפסולי המוקדשין אתקשו לצבי ואיל וכמ"ש במכות כ"ב א' המנהיג בשור פסה"מ לוקה משום כלאים, מ"ע גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, ר"ל שעשאו הכתוב כצבי ואיל, עכ"ל. וגם דבריהם קשים כמש"כ, פסוה"מ מאן דכר שמיה בפסוק זה, ובכלל אין מקביל ערך השני מינים אלה צבי ואיל לערך השני מינים בשר עם חלב, כמובן לכל מעיין, ובין לפירושם ובין לפירש"י לא נתבאר כלל וכלל מאי שייכות ענין בשר בחלב לפסוק זה דלא איירי ביה כלל. אבל לדעתי הדבר פשוט וברור בכונת הדרשה במה הכתוב מדבר בשני מינים, כלומר בשר עם דם, כמ"ש וזבחת ואכלת [הבשר] רק חזק לבלתי אכול הדם ולא תאכל הנפש עם הבשר, ומכנה את הדם בשם נפש ע"ש הכתוב (פ' אחרי) כי הדם הוא הנפש, הרי שהזהיר הכתוב על אכילת דם עם בשר, ואמרו בנדה ט' א' ובכ"מ דמקור תוצאת החלב הוא מן הדם כמ"ש דם נעכר ונעשה חלב, ולכן מרבינן איסור אכילת בשר עם חלב שהם קרובים לענין אכילת בשר עם דם, ודו"ק. ואף ע"פ שנתבאר לעיל בדרשות הקודמות דהלשון ולא תאכל הנפש עם הבשר קאי על אבר מה"ח, אכן בודאי כולל גם הדם שגם הוא מכונה בשם נפש כמש"כ, וגם לפי פשטות הכתוב הוא. ואמנם לדעתי נראה דדרשת רבי זו אינה אלא ע"ד אסמכתא, יען כי עם כ"ז עיקר הדרש לבשר בחלב ילפינן מג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו דכתיב בתורה, כמקובל בכ"מ בש"ס, וראיה לזה שלא שמשו בגמרא בדרשה זו רק כלפי עוד דרשה אסמכתית בענין זה, והוא לדרשת ריש לקיש מניין לבשר בחלב שאסור ת"ל [בפסח] אל תאכלו עמנו נא ובשל מבושל שאין ת"ל מבושל אלא לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה ואיזה זה זה בשר בחלב [עי' הבאור לפנינו בפ' בא], ועל זה אמר ליה ר' יוחנן, וכי כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר וחלב הכתוב מדבר וכו', וכונתו, שאם באת לדרשה אסמכתית וכי כעורה דרשה אסמכתית דרבי בענין זה. ועם הנחה זו יתבארו ויתיישבו הרבה ענינים ודקדוקים שיש לדייק בדרשה זו, כפי שימצא המעיין, ויתיישב מש"כ רש"י בפי' פסוק זה לא תאכלנו לרבות אזהרה לדם האברים וכמשכ"ל, ואם דרשת רבי גמורה היא הרי צריך לשון זה לאיסור בב"ח, אלא ודאי כמש"כ דאינה אלא אסמכתא, ועיין ברש"י כריתות ד' ב' ודבריו צ"ע כפי שזכרנו לעיל באות צ"ד, ואין להאריך עוד בזה.
  97. והיינו במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה וכמו יוסף באשת אדוניו, ויתיישב לפי"ז אריכות הלשון לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף העולם, יען דכן מצינו ביוסף שבשביל שלא רצתה עינו ליזון מעבירה נתברך שלא תשלוט עה"ר בזרעו עד סוף כל הדורות, כמ"ש בברכות כ' א' אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא וכמבואר באגדות ולפנינו בפ' ויחי.
  98. אתא לאשמעינן שיקריבו למזבח, דאין לומר דלעיקר הקדש אתא קרא, לעולה ושלמים גופייהו, דהא כבר מפורש דינם בפ' צו, ואם לענין שיעלם לירושלים ולא חוצה, גם זה מפורש בפ' אחרי ולעיל בפרשה זו השמר לך פן תעלה עולותיך וגו', ולכן דריש דבא לרבות כאן הכחות השניות הבאות מקדשים, והם תמורות וולדות, וסמיך תמורות על הלשון קדשיך מה שאתה עושה הקדש, בפיך, וולדות – על הלשון אשר יהיו לך – לעתיד.
  99. כמו שעושים בולד חטאת ובתמורת חטאת דלמיתה אזלי.
  100. נראה דאחר שמביא לשון הפסוק ועשית עולתיך הבשר והדם חסר המלה וגומר, וסמיך גם על סוף הפסוק ודם זבחיך ישפך, דקאי על שלמים, דזבחים היינו שלמים, כפי שיתבאר, והיינו משום דצריך לרבות כאן מנהג עולה ומנהג שלמים, וא"כ לא די בפ' ועשית עולתיך לבד, ונקט תמורה לגבי עולה דלא שייך בו ולד מפני שבאה מן הזכרים, וגבי שלמים נקט ולד מפני שבאה גם מן הנקבות, כמבואר בפ' ויקרא.
  101. בנזיר כ"ה א' הובאה ברייתא זו בזה"ל, יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן, ת"ל רק, ר"ל רק אלה נקרבין, אבל ולד חטאת ותמורת אשם למיתה אזלי, ומבואר זה לפנינו בפ' ויקרא. – ועיין בבכורות י"ד ב' באה דרשה לחד מ"ד על הלשון ונדריך שבפסוק זה הקישן הכתוב לנדר, מה נדר בעל מום לא אף הני תמורות וולדות ואשם בע"מ לא, אכן השמטנוה מפני כי כבר באו הרבה דרשות בס' ויקרא כי כל העולין למזבח עולין תמימים ולא בעלי מומים כנודע, וגם זה כלול בדרשה כדרך שאתה נוהג בעולה ובשלמים וכו' וכמו שהם אינם באים בע"מ אף תמורותיהן וולדותיהן כן.
  102. פסול בבשר ובדם יצוייר כגון אם יצאו חוץ למחיצתן. ופסול בשר איירי קודם זריקת הדם, דאלו אח"כ כבר נגמר הקרבן. וטעם הדיוק מלשון זה הוא מדהקדים בשר לדם, יען שלפי סדר ההקרבה שתחלה זורקין הדם הול"ל ועשית הדם והבשר, וכן דריש כזה ר' יהושע בלשון ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל, ששניהם מעכבין זא"ז, ומפרש בגמרא דאצטריכי שניהם חד בעולה וחד בשלמים, דזבחיך היינו שלמים, דלא הוי ילפי חד מהדדי, משום דבכ"א יש מעלה מה שאין בחבירו, ויעו"ש עוד.
  103. כשמנתחין אברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש המזבח ומולחין אותו שם ואח"כ מעלין כל האברים לראש המזבח וזורקן על האש, ולול היינו אויר, כלומר, שלא היה ראש הכבש מחובר למזבח, והמסדר את האברים עומד על הכבש וזורקן על מערכת העצים לקיים מצות זריקה. והנה כמו ר' יהושע בדרשה הקודמת כמו ר' אליעזר בדרשה זו שניהם מדייקים הלשון הבשר והדם דלפי סדר ההקרבה, שמתחלה זורקין הדם, הול"ל ועשית הדם והבשר וכמש"כ לעיל, ומר דריש חדא ומר דריש חדא, והנה לפי"ז היה מתחייב שאחרי דרשת ר' יהושע שוב אין לדרוש דרשת ר"א, אבל באמת הן שני הדינין קיימין וכן קיי"ל, ולפי"ז צריך טעם, האיך דיוק אחד יוצא לשתי דרשות. וי"ל משום דלר' יהושע י"ל דאף הוא ס"ל כדיניה דר"א רק לא מדיוקו מקדימת בשר לדם אלא פשוט מהיקש זל"ז, מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, וזה היה אפשר להקיש גם אם היה כתוב הדם והבשר, וככל ההיקשים, ומקדימת בשר לדם דריש הוא דרשתו שמעכבין. וע' בלח"מ פ"ו ה"ד מקרבנות שהעיר בפסקי הרמב"ם שני דינים אלו שלכאורה לא קיימו שניהם, ולא העיר ממש"כ בדעתיה דר' יהושע.
  104. בזמן שהן מחוברין יעלו, דכתיב בעולה (ר"פ ויקרא) והקטיר הכהן את הכל המזבחה, וכדי שלא יסתור לזה לשון פסוק זה ועשית הבשר והדם, דמשמע שעיקר העשיה רק בהם ולא בהטפלים להם החשובים בזה, דריש חד למחוברין וחד לנפרשין. ומה שהוספנו במוסגר כאן ואם עלו ירדו, הוא ע"פ המתבאר בגמרא כאן מאן שמעת ליה פרשו אם עלו ירדו רבי היא, דתניא והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים אפילו פרשו, ואלא מה אני מקיים ועשית עולתיך הבשר והדם, לומר לך, עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי גידין ועצמות, רבי אומר, והקטיר את הכל ריבה, ועשית עולתיך הבשר והדם – מיעט, הא כיצד, מחוברין יעלו, פרשו ירדו, והכי קיי"ל, ומתוך זה יתבאר מה שהשמטנו הדרשה עכולי עולה אתה מחזיר וכו', יען כי לפי מה דקיי"ל כרבי אתיא הדרשה מסתירת הכתובים לענין עליה וירידה ולא לענין אחר, ודו"ק.
  105. וכדכתיב בר"פ ויקרא ושחט אותו על ירך המזבח, והא דכתיב בס"פ יתרו וזבחת עליו את עולתיך צריך לפרש עליו בסמוך לו כמו דדרשינן בעלמא על בסמוך, אכן שלא נפרש לקיים שני הלשונות ושחט אותו על ירך וגם וזבחת עליו כפשוטם דמותר באמת גם על ירך המזבח וגם על כולו, על זה דריש דיתור כפילות הלשון כאן על מזבח ה', דמיותר, דדבר ידוע הוא, בא להורות דרק הבשר והדם, דהיינו ההקרבה והזריקה הם על מזבח ה', אבל השחיטה היא רק על ירך המזבח. ובטעם הדבר שמשונה שחיטה לענין זה נראה משום דקי"ל דלאו עבודה היא וכשרה גם בזר, לכן גם במקום עשייתה נעשית בהיכר משאר העבודות.
  106. טעם הדבר הוא משום דהא דצריך מתנות יותר מאחת הוא משום דכתיב בפ' ויקרא על המזבח סביב, וכאן דכתיב ישפך משמע דדי בשפיכה אחת, ובאמת יש שצריכין אחת ויש שצריכין ארבע, ורק שלא יסתרו הכתובים מוקמינן חד לכתחלה וחד לדיעבד. ודע דלפי דין זה יתחייב שאם נתן זריקה ראשונה כתיקונה ואת השניה חוץ לזמנה כיפר, יען כי העיקר אזלינן בתר הראשונה דבדיעבד די בזה, והנה בגמרא כאן רצו ללמוד מפסוק זה עוד דרשות ומסיק דילפינן אותם מפסוקים אחרים, ולכן השמטנום לאותן הדרשות כאן.
  107. עיין מש"כ בענין דרשה זו בפ' קרח בפסוק את דמם תזרוק.
  108. עיין כמש"כ באות הקודם.
  109. עיין לעיל אות ק"א מש"כ בזה. וזהו לר' יהושע דס"ל דמעכבין זא"ז, ור"א ס"ל דאין מעכבין ולכן לדעתו בא פסוק זה להורות שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם, ור' יהושע ס"ל דזה ידעינן מק"ו מאימורין דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי כש"כ דם דכי ליתנהו מעכבי [כפי דרשתו] אינו דין דכי איתנהו מעכבי, וקבענו סדר הדרשות כפי שיטתו דר"י דקיי"ל כותיה כמש"כ לעיל.
  110. ואביי דריש שמור ושמעת, שמור הבא תודה, ושמעת הבא לחמה, וכמו שהעתקנו כן היא דרשת רבא. ונראה בכלל מה שנראה להו לדרוש לשון זה אף כי יש לפרשו כפשוטו, יען כי לפי הפשט הול"ל שמע ושמור, שהרי מקודם שומעים ואח"כ שומרים, ועל מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמרו עמא פזיזא, וכמה דרשות נאמרו על זה, וכן במה דכתיב באסתר קיימו וקבלו דרשו על זה (מגילה ז' א') וזה הוא מפני דהול"ל קבלו וקיימו, כמש"כ, וגם הכא דריש שינוי לשון זה, וזה הוא גם טעם הדרשות הבאות.
  111. ר"ל אפילו גדרים וסייגים, וע"ד שאמרו קדש עצמך במותר לך, וטעם הדיוק מלשון שמור ושמעת בארנו באות הקודם.
  112. עיין מש"כ בטעם דיוק הלשון שמור ושמעת לעיל אות ק"ט. ובבאור ענין דרשה זו הוא ע"ד מ"ש באבות לא עם הארץ חסיד, והענין פשוט מפני שמחסרון ידיעתו אינו יודע איך להתנהג ע"פ דיני התורה, ובארנו יותר ענין זה לעיל בפ' ואתתנן (ה' א').
  113. דבעלמא כתיב הדברים בלא תוספת כל, וגם כאן היה המשך ללשון הפ' בלא מלת כל, ולכן דריש כזה מפני שבפרשה זו נאמרו הרבה מצות חמורות וקלות.
  114. נראה דמכוין לפרש כן הלשונות האלה ע"פ מש"כ רש"י בפ' בראשית (א' ז') דכל דבר שלא נראה גמר ענינו ותכליתו אינו יוכל להקרא טוב אע"פ שבתחלתו נראה טוב, יעו"ש. ולפי"ז דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם ישר, מה שנראה ישר לעינים בשעתו, אבל לא בשם טוב, יען כי לתכלית שם טוב דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיו מה שאי אפשר לאדם קצר עין לראות, ולכן א"א לומר הטוב בעיני אדם כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ. ודעת ר' ישמעאל לדרוש בענין אחר, וקבענו כדעת ר"ע דבעלמא הלכה כותיה מחבירו, וכ"כ רש"י כאן.
  115. לא נתבאר טעם דבר זה, ויתכן לומר משום דבכלל אי אפשר לקיים כל המצות כולן שבתורה רק בא"י, מפני שהרבה מהם תלויות בה, כנודע, ואפי' מצות התלויות בגוף, כל עיקרם ותכליתם לא נתנו אלא לקיימם בא"י, כמבואר כ"פ בתורה בכמה מצות כי תבאו אל הארץ וכדומה מן הלשונות, וקיומם בגולה הוא רק שלא ישכחו לעת בואם של ישראל לארץ, כמבואר בספרי פ' עקב י' י"ח בפסוק ושמתם את דברי אלה, אמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל אעפ"כ היו מצויינים במצות, כדי שכשאתם חוזרים לשם לא יהיו לכם כחדשים, ע"כ. ולפי"ז ממילא מתבאר דמצות ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות, כיון דהיא היסוד והבסיס לקיום כל המצות. ומסמיך זה לסמיכות לשון זה להפ' הקודם שמור ושמעת את כל הדברים אשר אנכי מצוך. ועם באור זה יתבארו דברי רמב"ן בסה"מ במצות העשין שהוסיף לאלה שהשמיע הרמב"ם, במ"ע ד', שהביא דרשה זו שלפנינו בזה"ל, וירשת וישבת בה ושמרת לעשות, ולכאורה הוא פלא, שהרי כאן לא כתיב כלל כלשון זה, ושמרת לעשות, רק בפ' ואתחנן ו' ג'. אך לפי שביארנו דעיקר טעם המצוה מישיבת א"י הוא לתכלית קיום המצות כמאמרם, ובכונת נתינתם מהקב"ה – יתבארו דבריו מאד, דשם בפ' ואתחנן כתיב בענין, וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' ושמרת לעשות, ולכן צירף הרמב"ן את הפסוקים המפורדים בלשונם והנאחדים בענינם כדי לתת טעם ובאור להדרשה שלפנינו. ומה שסמך הספרי דרשה זו על הפסוק שלפנינו ולא בפ' ואתחנן שם, הוא משום דכאן כתיב וישבת בלשון מצוה. והנה דעת איזו ראשונים דמצות ישיבת א"י נוהגת גם בזה"ז, אבל לא כן דעת רמב"ם שהשמיט מצוה זו ודעת עוד ראשונים, ודעתם דלא נהגה מצוה זו רק בזמן שלא גלו ישראל ממנה, אבל אחר שגלו שוב אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת הגואל. ועל פי הבאור שכתבנו בעיקר טעם מצוה זו מפני שהיא יסוד וגרם לקיום כל המצות שבתורה – נראה עיקר כרמב"ם וסיעתיה, יען דבזה"ז אפילו בארץ אי אפשר לקיים כל המצות, מפני שהרבה מהם תלוי קיומן בזמן שביהמ"ק קיים, וא"כ עיקר מצות ישיבת א"י היא רק אז בזמן שאפשר לקיים בה כל המצות כולן, וע"ע בסוטה י"ד א' בדרשת ר' שמלאי שם ותמצא כדברינו.




שולי הגליון


  1. בדליות יחזקאל יישב שאין הכינוי מאבד את השם הקודם אלא בכינוי שם גנאי, דהא המכנים מתכוונים לקוראו רק בשם גנאי, משא"כ בכינוי סתם כמו פלוני המכונה כך. ולפי"ז נמצא חידוש שבמכונה בשם גאני אין לכתוב פלוני המכונה כך. ובעיקר הקושיא צ"ב שהרי בגט צריך לכתוב גם שם הלידה אפילו אם נשתכח וא"כ מה אכפת לן אם נכתוב פלוני המכונה, אפילו אם השם הראשון כבר נשתכח ונאבד, עכ"ד.
  2. בדליות יחזקאל הקשה, דסו"ס קשה על עיקר הברייתא למה נקטה המבשל ולא השורף סתם, וצ"ע.
  3. בדליות יחזקאל העיר: ולא דק במה שכתב שהתנא לא דקדק, כי דין המובחר הוא מן הדבר שהוא מחוייב מדין הקרבן ולא מעידית דעלמא, ולכן כאן הדין שיביא המובחר ממה שיש בסביבות ירושלים, וכל ששנה התנא הוא דוקא, ע"כ.
  4. בדליות יחזקאל הקשה דע"כ מיירי קודם שחיטה מדקאמר סד"א מדאס.