משאת המלך/דברים/יב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png יב

משאת המלך על התורה - דברים יב
פרשת ראה

ג[edit]

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם (יב ג)

כתב רש"י אזהרה למוחק את השם, ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. והנה יש לדרוש זאת בב' פנים א. דנאסר לעשות להקב"ה ע"ד שעושין לעכו"ם, וזהו יסוד האיסור שרצונו לאבד את השמות או הקדושה, ב. דזהו איסור כשלעצמו שלא לנתוץ אבני מזבח, וע"ד שנאסר קריעת המעיל. ובאמת י"ל דתרוייהו איתנייהו ויש לדרוש גם לא תעשון כן לה' אלקיכם היינו לא לעשות מה שעושין לעכו"ם דכיוצ"ב לא לעשות לה', וכן יש לדרוש ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן דנאמר בזה איסור נתיצה כשלעצמו, דהוי כאילו כתיב בגופיה דקרא לא לנתוץ מזבח.

ונראה דב' דרשות הללו מכוונים בדברי הרמב"ם, דבהל' בית הבחירה (פ"א הלי"ז) כתב, וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה, שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם, ואילו בפ"ו מיסודי התורה (ה"ז) כתב ז"ל, הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה, שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתוצון וכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם עכ"ל. וקשה אמאי בהל' יסוה"ת לא הביא נמי רישא דהך קרא ונתצתם וגו', אלא הביא הכתוב בפ' כי תשא (שמות ל"ד י"ג) כי את מזבחותם תתוצון.

אמנם למבואר הנה בלא תעשון וגו' כתיב לא לעשות להשי"ת כדרך שעושין לעכו"ם, וכיון דמצאנו אצל עכו"ם דכתיב כי את מזבחותם תתוצון א"כ הרי זה נמי אסור, וענין זה דלא לעשות להקב"ה כדרך שעושין לעכו"ם זהו מקומו בהל' יסוה"ת ולכך הביאו הרמב"ם שם במשמעות זו, אבל בהל' בית הבחירה הוצרך להביא לכל הכתוב בפ' ראה ונתצתם וגו' לא תעשון, וזה כמוש"כ דחשיב כמו דכתיב בהאי קרא איסור נתיצת מזבח, ואמנם דין זה מקומו בהל' בית הבחירה לפי שאין יסוד איסורו משום שעושה להקב"ה כיוצ"ב מה שנצטוו לעשות לעכו"ם, אלא דין הוא כשלעצמו מדיני המזבח שאסור בנתיצה וכש"נ.

וניחא בזה נמי הא דבהל' יסוה"ת כלל באיסור אף את העזרה, ואילו בהל' בית הבחירה לא כתב אלא מזבח והיכל ובין האולם ולמזבח ועיין במהר"י קורקוס דהביא לראב"ד שהשיגו דה"ה העזרה, ולפי"ד מבואר היטב דאמנם דין זה דהל' בה"ב שהוא דין מסויים בבהמ"ק שנאסרה בו נתיצה, בזה אין לנו אלא מזבח והדומה האמור בכתוב, משא"כ בהל' יסוה"ת דהוא דין לא לעשות להקב"ה ע"ד שעושין לעכו"ם, ה"ז כולל כל דבר שבקדושה וכמבואר בדבריו בהל' יסוה"ת ובודאי אף עזרה בכלל.

ומדוייק בזה עוד דבהל' בהב"ח כתב הנותץ אבן אחת וכו', ובספר אבן האזל דקדק מכך דאפי' לאחר שנשלפה האבן מהבנין ג"כ אסור לנתוץ, ואילו בהל' יסוה"ת לא כתב אלא הסותר דמשמע דדוקא במקומה אסור, ולמבואר א"ש דאכן לאחר שנשלפה האבן אין לבא ע"ז מטעם שסותר דבר שבקדושה והחריב למזבח, ורק האיסור המסוים של נתיצת מזבח שייך אפי' לאחר שנשלפה ומשום דאבני מזבח מקרי, ולכך רק בהל' בה"ב כתב בלשון הנותץ וכו'.

ה[edit]

לשכנו תדרשו ובאת שמה (יב ה)

איתא בסנהדרין (י"א:) ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת, העיד חנניה איש אונו אם עיברוה בגליל אינה מעוברת, א"ר יהודה בריה דר"ש בן פזי מ"ט דחנניה איש אונו אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה, כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום.

ויתכן דהדרש הוא מדסמיך ליה ובאת שמה שהיא העליה לרגל, כלומר שדרישה זו של קביעת הרגלים דובאת שמה היא תהא בשכנו של מקום. [ובזה מדוקדק מה דהביאו נמי לסיפא דקרא ובאת שמה, מיהו דקדוק זה יש לדחות ולומר דה"ט דהביאו נמי לסיפא דקרא דובאת שמה, משום דכך היא הילפותא דמאחר דסיפא דקרא דובאת לשון יחיד מפני מה רישא בלשון רבים דקאמר תדרשו, אע"כ הרבה דרישות נאמרו כאן, גם מה דאיתא בספרי לדרוש למקום בהמ"ק וגם לדרישת עיבור השנה, ולכך הביאו לסיפא דקרא דמינה נשמע דרישא דקרא בהרבה דרישות קמיירי], ושו"ר בצל"ח שלהי ברכות שפי' דרש זה כדרכנו.

ועפ"ז יתישב הרמב"ם בהל' קדוה"ח (פ"ד הלי"ב) דכתב, ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו, ואם עברוה בגליל מעוברת, עכ"ל. וקשה דפסק כת"ק דמעוברת דיעבד, ונסיב לקרא דלשכנו תדרשו דדרשו מיניה בגמ' לעיכובא דיעבד, ולמבואר ניחא דבאמת טעמא דת"ק דלכתחילה ביהודה הוי נמי מלשכנו תדרשו [וכדלהלן], אלא דמ"ד דיעבד לא הוא מדסמיך ליה ובאת שמה כמוש"נ, ואמנם דרש זה לא פסק הרמב"ם, ולכך לא הביא אלא לרישא דקרא ולענין לכתחילה בלבד.

והדין נותן כן דאי מרישא מלשכנו תדרשו ודרשינן שכל דרישה שאתה דורש לא יהיה אלא בשכנו של מקום, זה אינו אלא דין ומצוה משום עיקר הדרישה לעשות דרישתי במקום זה, ולא נאמר כאן כלל הלכה בהל' עיבור השנה, א"כ אינה אלא למצוה שאעשה דרישתי במקום הזה אבל עיכובא בהל' עיבור מנ"ל, משא"כ אי דרשינן ליה נמי מסיפא דקרא מובאת שמה, וא"כ ה"ז דרש והלכה בהל' עיבור השנה, וא"כ אדרבה מנ"ל לומר שאין דרש זה אמור אלא למצוה ופשוט דנאמר בזה אף לענין דיעבד.

יג[edit]

השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה (יב יג)

כתב רש"י בכל מקום אשר תראה וכו' אבל אתה מקריב ע"פ נביא כגון אליהו בהר הכרמל וכ"ה בספרי. ויל"ע דבפשוטו אין נראה לומר שכאן נתחדש ענין זה של הוראת שעה שנביא יכול להורות לעשות איסור בהוראת שעה, וא"כ ל"ל קרא לזה שאליהו יכול להקריב בחוץ, והרי מדין הוראת שעה הקריב וכמבואר ברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ט ה"ג) וא"צ לזה עוד לימוד מיוחד.

ונראה דהנה פשוט הדבר דאע"פ שהנביא יכול לצוות להקריב בהוראת שעה בחוץ אבל דין קרבן אין לזה, דכל תוקף הנביא בהוראת שעה הוא לצוות לעשות מעשה כך וכך ואף שזה סותר לדין התורה, אבל מ"מ אין בכח נבואה זו לשנות דין התורה שאין קרבן בחוץ, ולא אהני הנבואה אלא לכך שאע"פ שזה אסור מ"מ אפשר לעשות ומצווין לעשות, ואין זה אלא כשאר מעשים שיצוונו הנביא בנבואה, אבל לחדש ולומר שהוא בעצמותו דין קרבן בו זה אינו שייך ואינו נמשך מהחיוב לשמוע לנביא, דבפשוטו אין לו תוקף להחיל ע"ז דין קרבן דזהו סותר למפורש בתורה.

ולפי"ז בקרבן שהנביא מביא בהוראת שעה לא יתחייב עליו משום פיגול נותר וטמא, שהרי אינו קרבן אלא דיתכן דמיהו עלינו להתנהג כאילו הוא קרבן שאף זה בכלל צווי הנביא, ונמצא העובר אף ע"ז המרה את פי הנביא, אבל איסור תורה של פיגול נותר וטמא אין שייך בזה כיון שאינו קרבן ורק איסור שעבר ע"פ הנביא יש כאן, וביותר יתכן דאף אם יאמר הנביא שדין קרבן עליה מ"מ אין שומעין לו, וה"ז בכלל שהתורה לא תשתנה שהרי התורה אמרה שאין קרבן אלא הקרב בביהמ"ק, ולכך לא יוכל הנביא לעשותו קרבן בתוקף הנבואה ושיהא לכה"פ קרבן מדין נבואה, דה"ז סותר למש"כ בתורה.

ולמבואר י"ל דלהכי אהני קרא הנדרש בספרי אבל אתה מקריב ע"פ נביא וכו', שאמנם יחול ביה דין קרבן שהרי בא לזה דרש מיוחד וכבר נרמז בתורה שיתכן להיות קרבן ע"פ הנביא בהוראת שעה, ולפי"ז יחול ביה כל דיני קרבן ממש וכמוש"כ לענין להתחייב משום פיגול נותר וטמא, ואף את"ל דלא נתחדש בקרא כ"כ שחל ביה דין קרבן מהתורה, אבל מ"מ הא מיהו נדרש שבתוקף הנבואה יחול ביה דין קרבן, ודין קרבן זה הוא מתוקף הנבואה, ולולי הדרש אף בתוקף הנבואה א"א לעשותו קרבן וכדאמרן שזהו בכלל שלא תשתנה התורה. [אמנם עיין בל' הרמב"ם ביסוה"ת (שם) באליהו הנביא שהקריב בחוץ, דנראה מדבריו שגם להוראת שעה צריך שלא יהיה סותר למש"כ בתורה, ויש להאריך בזה ואכ"מ].

[ועמש"כ פ' דברים) כמו"כ לענין הלאו דלא תגורו מפני איש, דאשה הדנה ע"פ הנבואה לא חל בה דין דיין להיות בכלל הלאוין המיוחדים לדיינים, וכן יעויין מש"כ בריש ויקרא גבי מנוח שהורה לו המלאך להקריב לשם ה' ולא לשאר שמות כדין קרבן שצריך להקריבו לשם ה' דוקא, ולמבואר יתכן דהוצרך לאזהרה זו דהיה קס"ד דמנוח דאין לזה דין קרבן בחוץ ורק צווי הנביא הוא לעשות כעין קרבן, וא"כ אין בזה הדין שצריך להקריב דוקא לשם ה' ושרי להקריבו גם לשאר כינויים, ואף למבואר שאמנם חל ביה דין קרבן אלא שתקפו מדין נבואה ולא מדין תורה יתכן ג"כ להבין שהוצרך להזהירו שאף בקרבן כזה צריך להקריבו לשם ה'].

טו[edit]

כצבי וכאיל (יב טו)

פרש"י כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם, יעויין בסוגיא דזבחים (ל"ד.) ובקרן אורה שם דמבואר דלר"ל חיה כשרה להקרבה ורק מצוה הוא דליכא. ותמה אקרא עליו איך יתכן לומר דחיה כשרה לקרבן, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב בכאן כצבי וכאיל שאינם קרבן וכדפרש"י, וצ"ע. [א"ה יעויין בשטמ"ק שם דמפרש דר"ל איירי בחולין, ע"ש].

כג[edit]

רק חזק לבלתי אכל הדם (יב כג)

כתב הרשב"ם לפי שהדם מובלע בכל האיברים צריך להתחזק ולדקדק יפה להוציאו. ונראה דפי' זה מוכרח עפמש"כ הגר"א בפירוש הכתוב (יהושע א' ז') רק חזק ואמץ וגו', ופי' חזק בגוף בעשה ואמץ בלב שהוא בנפש בל"ת, והיינו דחזק ענינו עשיה ואילו אמץ ענינו להמנע מעשיה, וא"כ לכאורה יקשה הא דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם שהוא ל"ת ואיך נופל ע"ז הל' חזק שהוא עשה, לכן ע"כ צריך לפרש שאף כאן מש"כ חזק הוא נמי מעשה, דהיינו להוציא הדם מהאיברים וכמש"כ הרשב"ם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א