אדרת אליהו/דברים/יב

אדרת אליהו דברים יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אלה החקים והמשפטים וגו'. עד כאן נאמר בכלל ועתה בא לפרש בפרט:

אלה הם החקי' והמשפטי'. ואמר אלה שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה:

לעשות בארץ. יכול כל המצות כולן נוהגים בח״ל ת״ל בארץ יכול לא יהיו כל המצות כלם נוהגים בח״ל ת״ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אחר שריבה הכתוב ומיעט הכתוב הרי אנו למדים אותם מן האמור בענין ומה אמור בענין אבד תאבדון. פי' איבוד ע״ז הוא חובת הגוף והוא נוהג בכל הארצות אף כל המצות נוהג בח״ל כן אמרו בספרי ובגמרא (קידושין ל״ז ע״א) ובירושלמי אמרו שלמד מאותו ענין שאיבוד ע״ז אינו נוהג אלא בארץ שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא דוקא בארץ מפני שהוא תלוי בארץ אבל כל המצות נוהגת אף בח״ל שהן חובת הגוף:

ב

אבד תאבדון. נאמר כפל שהמקצץ האשרה חייב לשרש אחריה:

את כל המקומת. יכול המקומות עצמן ת״ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים עצמן ולמה נאמר כל המקומת. בתשמישי ע״ז הכתוב מדבר אם העמיד את הע״ז על דבר תלוש שהוא נאסר ג״כ. יכול מיד נאסר אפי' לא עבדו את הע״ז נאסר הכלי ת״ל אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים. אתם את אלהיהם והפסיק בין אשר עבדו לאת אלהיהם כיין שעשה לשם ע״ז אפי' לא עבד אותה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסל אותה נאסר לפי שע״ז שעשה לישראל לא נאסר עד שעבד אותה אבל פסילי אלהיהם נאסר תיכף כיון שפסל אותה:

אלהיהם על ההרים. ולא ההרים אלהיהם:

ועל הגבעות. ולא הגבעות אלהיהם:

ותחת כל עץ רענן. ולא עץ רענן אלהיהם ונאמר כפל הרים וגבעות ועץ רענן אר״ע כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן דע שיש שם ע״ז:

אבד וגו' אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם. הנה אשר אתם ירשים מיותר ועוד דנכתב שלא במקומו דהפסיק בין אשר עבדו ובין אלהיהם. ונראה מה שציותה התורה אבד הלא ע״ז מהני ביטול אלא משום דע״ז ותשמישיה של ישראל לא מהני ביטול ומקומות לאלהיהם תשמישי ע״ז והם ירשו ואמרו במתניתין המבטל ע״ז ביטל משמשיה וכתב המרדכי דמיירי בתשמישי ע״ז של ישראל וזש״ה המקומות צריך איבוד משום שאתם יורשים את אלהיהם אבל אם לא ירשו את אלהיהם היו בטלו משמשיה:

ג

ונתצתם את מזבחתם וגו'. פשוטו של מקרא כך היא לפי שנאמר במצרים ובאלהיהם עשה שפטים ועשה בהם ארבעה שפטים של אבנים נשברו. של עץ נשרפו. של חרס נתצו. של מתכת נמסת ונגדעת. וכן אמר כאן ונתצתם את מזבחם כמו של חרס לשברים קטנים. ושברתם את מצבתם זהו של אבנים. ואשריהם תשרפון. זהו של עץ. ופסילי אלהיהם תגדעון זהו של מתכת. ורז״ל אמרו בע״ז (פרק ג' משנה ז') שלשה בתים הם וכו' שלש אבנים הם וכו'. שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחילה לשם ע״ז הרי זה אסור גדעו ופסלו לשם ע״ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיה ע״ז ונטלה הרי זה מותר וז״א כאן ואשריהם תשרפון באש זהו אילן שנטעו מתחילה לשם ע״ז. כמ״ש איזהו אשירה אילן שנטעו מתחלה לשם ע״ז הרי זה אסיר. ופסילי אלהיהם תגדעון. זהו גדעו ופסלו לשם ע״ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיה ע״ז ונטלה הרי זה מותר וזהו ואבדתם את שמם שיטול אותה משם:

ונתצתם את מזבחתם. זהו שלש בתים וכו'. ושברתם את מצבתם. זהו שלש אבנים ואמר ושברתם ונתצתם ותשרפון. שלש אלו נאמרו בכל שלש אלו בשלש בתים ובג' אבנים ובג' אשירות. ואבדתם את שמם. שתכנו את שמם. ומניין לגנאי שנאמר שקץ תשקצנו בית כריא. בית גליא. פני המלך. פני הכלב:

מן המקום ההוא. בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה. ואי אתה מצווה לרדוף בח״ל אחריה:

ונתצתם את מזבחתם וגו' ופסילי אלהיהם תגדעון. הוא קודם כיבוש. ואבדתם את שמם. הוא לאחר כיבוש. כאמור מן המקו' ההוא פירוש המקו' ההוא שגדע ונתץ כבר. צריך לשרש אחריה היום במקום ההוא. נמצא מחוייב גם קודם כיבוש. וזהו חילוק בין א״י לח״ל. שח״ל אינו חייב אלא לאחר כיבוש. וא״י חייב נמי קודם כיבוש. וזהו מה שאמר בירושלמי. שביטול ע״ז אינו נוהג אלא בארץ פי' קודם כיבוש אינו נוהג אלא בארץ:

ואבדתם את שמם. לכנות לה שם כו' יכול לא לגנאי כו' ת״ל שקץ וגו':

אבד תאבדון וגו'. שבעה דברים שהן במיתה המנויין במתניתין צריך לאבד כל המקומות של שבעה עבודות הללו. אחד העובד. ואחד הזובח. ואחד המקטיר. ואחד המנסך. ואחד המשתחוה. ואחד המקבל עליו לאלוה. והאומר אלי אתה:

אשר עבדו. הוא העובד. ונתצתם את מזבחתם. הוא הזובח והמקטיר. ושברתם את מצבתם. הוא ניסוך כמו שנאמר ביעקב ויסך עליה נסך ועכשיו היא שנואה לפני המקום. ואשריהם. הוא המשתחוה כאמור במנשה וישם את פסל האשרה והוא השתחויה. שהיה מקום השתחויה שעשו הכהנים להשתחות בו והוא עשה אשירה להשתחות. ופסילי אלהיהם. הוא המקבל לאלוה כמ״ש חז״ל כיון שנפסל נעשה אלוה. ואבדתם את שמם. הוא האומר אלי אתה:

ד

לא תעשון כן לה' אלהיכם. להקריב בכל המקומות על ההרים וגו'.

ה

כי אם אל המקום אשר יבחר ה'. לבד. וחז״ל דרשו מסמיכות לא תעשון כן. אזהרה לנותץ אבן מהיכל כו'. ולמוחק את השם. למוחק את השם הוא כנגד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. ונותץ אבן מהיכל וממזבח כנגד ונתצתם את מזבחתם:

וחשב כאן חמשה זמנים. שילה. בית ראשון. בית שני. בית שלישי. והיתר במות משחרב שילה. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם. הוא משכן שילה שהי' זמן איסו' במות. לא תעשון וגו' איש כל הישר בעיניו הוא זמן היתר במות משחרב שילה. ועברתם את הירדן וגו' והי' המקום אשר יבחר ה' אלהיכם. הוא ירושלים בבנינו הראשון והוא זמן איסור במות. השמר לך פן תעלה עלתיך כי אם במקום אשר יבחר וגו' הוא בזמן בית שני. לא תוכל לאכל בשעריך מעשר וגו' כי אם לפני ה' אלהיך הוא בית השלישי תוב״ב. ומפני שבשילה היו כל ישראל כתיב מכל שבטיכם. ובבית שני כתיב באחד שבטיך. בבית ראשון כתיב לשכן שמו שם אבל בבית שני לא נאמר לשכן כו' כמשרז״ל שבבית שני חסרו חמשה דברים וא' מהם שכינה. נאמר מכל שבטיכם. ונאמר באחד שבטיך מפני שהכסף נגבה מכל השבטים לכן כתיב מכל שבטיכם. אבל לא נבנה רק בשבט בנימין לכן נאמר באחד שבטיך ד״א כתוב א' אומר באחד שבטיך וכתוב ח' אומר מכל שבטיכם כיצד נתקיימו ב' כתובים יודעים היו שבהמ״ק עתיד להבנות בחלק יהודה ובנימין לפיכך הפרישו דושנה של יריחו:

לשכן שמו שם. זו ברכת כהנים נאמר כאן לשכן שמו שם ונאמר להלן ושמו את שמי. מה להלן וכו' יכול דווקא במקדש אבל לא בגבולין ת״ל בכל המקום אשר אזכיר וגו' א״כ למה נאמר שמו שם. במקדש בשם. בגבולין בכינוי:

אשר יבחר ה'. ונאמר לשכנו תדרשו. משמע בעצמן ידרשו. בתחילה צריך דרישה ואח״כ אשר יבחר שהקב״ה מסכים לדבריהם וכן נאמר עד אמצא מקום וגו' משכנות וגו' ואח״כ הסכים הקב״ה על ידו. ולמה כתב בתחילה אשר יבחר ה' וגו' ואח״כ לשכנו תדרשו. ובאמת דרישה הוא בתחילה אלא אשר יבחר קודם במעלה לכך קאמר אשר יבחר תחילה והוא כמו שאמר איוב יאבד יום אולד בו והלילה אמר וגו' ובאמת הלילה קודם אלא שהיום קודם במעלה. לשכנו תדרשו. שעיבור שנה אינו אלא ביהודה שאם עיברה בגליל אינה מעוברת ד״א לשכנו תדרשו שסנהדרין גדולה אינן אלא בבית המקדש:

ובאת שמה והבאתם שמה. בעשה לימד שברגל ראשון עובר בעשה. לפי שנאמר בפ' פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר בפ' אמר ומלבד כל נדריכם וגו'. אלא קבע חובה ולפי שנאמר לא תאחר לשלמו ואיני יודע באיזה זמן עובר בבל תאחר לכך נאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם. לקבוע חובה לבל תאחר יכול מועדיכם מיעוט מועדיכם שנים ת״ל ובאת שמה והבאתם שמה. וכתיב שלש פעמי' בשנה יראה לימד שאינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים. ובאת שמה והבאתם שמה. שני פעמים שמה לימד שעובר בעשה ברגל אחד:

ו

ואת מעשרתיכם. שני מעשרות מעשר שני ומעשר בהמה:

ואת תרומת ידכם. תרומת ידכם זו נדבה במעשה. ונדבתיכם בפה. כך פי' הרמב״ן. ורז״ל דרשו על בכורים נאמר כאן ידכם ונאמר להלן וכו' מה להלן תנופה אף כאן וכו':

ז

ואכלתם שם. בירושלים במחיצה:

ושמחתם. לפי שנאמר ברכה בתבואה לכך נאמר ושמחתם בכל משלח ידכם שאשלח ברכה בכל המו״מ ובכל עניניכם:

ושמחתם. מצות עשה של שמחה בשלש רגלים שבכל רגל ורגל מחוייבים בשלש מצות. עולת ראיה ושלמי שמחה וחגיגה. ועל חגיגה נאמר תחג וגו'. ועל עולת ראיה נאמר שלש פעמים בשנה וגו' ולא יראה את פני ה' ריקם. ושמחה לא כתיב בפסח. לכך נאמר ושמחתם כאן שמחוייב שמחה בכל שלש רגלים. אתם ובתיכם. זו אשה מלמד שהאשה מחוייבת בשמחה. וזו אחד מה' מ״ע שהז״ג. מצה. שמחה. והקהל. קידוש היום. ופסח ראשון. כדברי ר' יהודה נמצא שלש מצות הללו שמחוייבים ברגל. שלמי שמחה. חגיגה. עולת ראיה. כל אחד ואחד יש לו מעלה בפני עצמו. עולת ראיה שכולה לגבוה. חגיגה שכן ישנה לפני הדיבור. שמחה. שחייבות בה הנשים:

אשר ברכך ה' אלהיך. ונאמר איש כמתנת ידו. מי שיש לו נכסים מרובים וכו' מביא עולות מרובין. ועל זה נאמר איש כמתנת ידו. בני ביתו מרובין ונכסים מועטין. ע״ז נאמר אשר ברכך. ומפני שבתחילה אמר ובתיכם ואח״כ נאמר אשר ברכך. לכך אמרו רז״ל. לפי הברכה תן. שכך פירוש הכתוב ובתיכם אשר ברכך. לפי הבית אשר ברכך. זה וזה מרובין. על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת וגו' ובספרי נאמר. יש שהוא נדיב לב ואין לו נכסים מרובין על זה נאמר איש כמתנת ידו. ויש שעשיר הוא ואינו נדיב לב על זה נאמר כברכת ה' אלהיך. ובזוהר אמרו. איש כמתנת ידו הוא עוה״ב. כברכת וגו'. הוא עוה״ז. וזהו ממש מאמר הספרי דמתנת ידו הוא נדיב לב שאינו עשיר ונותן. כברכת וגו' הוא עוה״ז שעשיר הוא:

ח

לא תעשון. פי' קרבנות חובה רק איש כל הישר והם נדרים ונדבות:

ככל אשר אנחנו עשים פה. שנאסרו הבמות. אבל משחרב שילה איש כל הישר בעיניו שמותר להעלות נדרים ונדבות בבמת יחיד ודוקא נדרים ולא חובה כמאמר הכתוב הישר ודווקא יחיד ולא צבור. דכתיב איש. יחיד ולא צבור:

ט

כי לא באתם וגו' אל המנוחה ואל הנחלה. מנוחה זו שילה כמאמר הכתוב והניח לכם מכל איביכם וגו' ונחלה זו בית ראשון ובית שני. שאז ירשו כל שבט ושבט מקומו. אשר ה' אלהיך נתן לך זו בית שלישי. שהקב״ה בעצמו יחלק כל א״י לכל שבט ושבט. שלשה דברים נתן לישראל. מנוחה. נחלה. מתנה. וכן הוא בתפלת שבת ולא נתתו לגויי הארצות. ולא הנחלתו לעובדי פסילים. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. דג' בריתות נתן הקב״ה לישראל. ברית התורה. וברית ע״ז. וברית מילה. ולכן אמר ולא נתתו לגויי הארצות זו ברית תורה. ולא הנחלתו לעובדי פסילים זו ברית ע״ז. לא ישכנו ערלים זו ברית מילה. ונאמר מנוחה. נחלה. מתנה. מפני שיש לאחר מיתה ג' דברים. לנפש. ורוח. ונשמה. לנפש. הוא מנוחה. כמ״ש ונחך וגו' והשביע בצחצחות וגו'. ונחלה לרוח. והיא נחלת ג״ע שהוא ירושה מאדם הראשון ומיעקב. ומתנה הוא לנשמה וכן נאמר בפסוק אז תתענג וגו' והרכבתיך וגו' והאכלתיך וגו':

ועברתם את הירדן וגו' והניח לכם מכל איביכם וגו'. ואח״כ והיה המקום. וכן נאמר בדוד כשרצה לבנות בית ויהי כי ישב המלך וגו' וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויהי דבר וגו' הוא יבנה בית לשמי וכן הוא אומר בדברי הימים הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו וגו':

י

והניח לכם מכל איביכם מסביב. בגמרא אמרו ג' מצות נצטוו ישראל כשיבואו לארץ. להעמיד מלך ולהכרית זרעו של עמלק. ובנין בית המקדש. ואיני יודע איזה מהן תחיל' ת״ל כי יד על כס יה. הוא מלך ואח״כ כתיב מלחמה לה' בעמלק וגו'. ובהמ״ק אחר כולם. שנאמר והניח לכם מכל איביכם וגו':

יא

והיה המקו' אשר יבחר ה'. זו ירושלים:

עולתיכם וזבחיכם. לעיל נאמר בשילה וכאן שנה הכתוב בירושלים:

וכל מבחר נדריכם. שצריך להביא מן המובחר מנין לכל הקרבנות שיביא מן המובחר ת״ל וכל:

יב

ושמחתם. לעיל נאמר ושמחתם בשילה. וכאן נאמר שמחה בירושלים:

אתם ובניכם וגו'. קרוב קרוב קודם:

כי אין לו חלק. בביזה. שביזה הוא מטלטלין. שכל אחד בוזז לו רק שנותן החצי למלכות. ונחלה. בארץ. ג״פ נאמר כאן לוי. והלוי אשר בשעריכם. והלוי אשר בשעריך ושמחת וגו'. פן תעזב את הלוי ר״ל תן לו מעשר ואם אין לו מעשר תן לו מעשר עני ואם אין מעשר עני תן לו משלמי שמחה:

יג

השמר לך פן תעלה. לפי שנא' בהעלאת חוץ כרת ואין עונשין אלא א״כ מזהירין ת״ל השמר פן תעלה. והשמר לאו הוא:

בכל מקום אשר תראה. אבל ע״פ נביא כגון אלי' בהר הכרמל מותר:

יד

כי אם במקום אשר יבחר וגו'. הוא בית שני לפי שאין מוסיפין על העיר אלא במלך ונביא וכו' ואורים ותומים וכו'. ובבית שני נחסרו חמשה דברי' וחד מינייהו אורים ותומים:

שם תעלה ושם תעשה. לפי שנאמ' כרת בשחוטי חוץ. ואין עונשין וכו' ת״ל שם תעלה ושם תעשה. מקיש זביחה להעלאה מה העלאה בלאו וכו'. אין לי אלא עולה. מנין לכל הקרבנו' ת״ל כל אשר אנכי מצוך:

טו

רק בכל אות נפשך. שיש ג' דברים. זמן. ומקום. ואדם. ק״ק נאכל לזכרי כהונה והוא אדם. מקום. שנאכל לפנים מן הקלעים. זמן. ליום ולילה. וקדשי' קלים נאכל לטהורים. ובירושלים. ולשני ימים וכו'. אבל פסולי המוקדשין נאכלין בכל זמן ולכך נאמר בכל אות נפשך. ובכל מקום. לכך נאמר בכל שעריך. ולכל אדם אף לטמאין. לכך נאמר הטמא והטהור:

רק בכל אות נפשך. בפסולי מוקדשין הכתוב מדבר או אינו אלא בבשר תאוה. ת״ל כי ירחיב ה' הרי בשר תאוה אמור וכאן בפסולי המוקדשין:

תזבח. ולא גיזה. ואכלת. ולא לכלביך. בשר. ולא חלב:

כברכת ה' אלהיך וגו'. הא לאחר שחיטה מותר בחלב וגיזה. יכול אפילו על מום עובר ת״ל בכל שעריך. ונאמר בבכור בשעריך וגו' מה בכור מום קבוע שנאמר בו פסח או עור אף כו':

הטמא והטהור יאכלנו. בין שהוא טמא והבשר טהור. בין שהוא טהור והבשר טמא:

יאכלנו. פרט לתרומה. ואמרו בירושלמי בתרומה יש ד' חילוקים. טהור שאכל תרומה טהורה הרי הוא כמצותו. טמא שאכל את הטהור. הרי הוא במיתה. וטמא שאכל את הטמא הרי זה בלאו. וטהור שאכל את הטמא הרי הוא בעשה האמור כאן:

יאכלנו כצבי וגו'. כצבי שפטור מן הבכורה. וכאיל. שפטור ממתנות. ובספרי צבי ואיל לפטור מחזה ושוק ומתנו'. וגי' הגמ' יותר נכונה:

טז

על הארץ תשפכנו כמים. מלמד שדם מותר בהנאה ד״א מה מים מכשיר אף דם מכשיר. ד״א דם הנשפך כמים מכשיר. דם שאינו וכו' פרט לדם קדשים:

יז

לא תוכל לאכל בשעריך. יכול חלבו מותר ת״ל אך וגו'. וחומר מעשר מתרומה. שבמעשר בין טהור שאכל את הטמא בין טמא שאכל את הטמא. הרי הוא בלאו שנאמר כאן לא תוכל לאכל בשעריך ונאמ' בבשר תאוה בשעריך הטמא והטהור. ובטמא וטהור שאכלו יחדיו הוי טמא שאכל את הטמא וטהור שאכל את הטמא. אבל בתרומה כשאכל טהור את הטמא הוא בעשה לבד:

מעשר. זו מעשר טהור. דגנך. זו מעשר טמא. ותירשך. זו הלקוח בכסף מעשר. ויצהרך. זו הלקוח בכסף מעשר טמא. ובכורות. זה הבכור וכו' ולא בא הכתוב וכו' וללמד אם אוכל זר אפי' לאחר זריקה הוא לוקה:

בקרך וצאנך. זו חטאות ואשמות למה נאמר. אם לאוכל חטאת ואשם חוץ לחומה וכו' אם אינו ענין כו'. אלא חוץ לקלעים. וכל נדריך אשר תדר. זו עולה. למה נאמר כו' אלא בין לזרים ובין לכהנים ובין קודם זריקה וכו'. ונדבתיך. זו תודה ושלמים למה נאמר שאסור קודם זריקה. ותרומת ידך. זו ביכורים קודם קריאה. וששה דברים נאמר בפסוק. שני דברים בזמן לפני זריקה ולפני קריאה. ושני דברים במקום. בירושלים ולפנים מן הקלעים. ושני דברים באד' אחד שאסור לזרים. ואחד שאסור לכהנים:

יט

השמר לך פן תעזב וגו'. אפי' שמיטו' ויובלות:

על אדמתך. אתה מוזהר אבל בח״ל הרי הוא ככל העניים:

כ

כי ירחיב ה' אלהיך את וגו'. להתיר להם בשר תאוה כדברי ר״י. ר״ע אומר כו':

כאשר דבר לך. זו קיני קנזי וקדמני שהקב״ה נתן לאברהם עשר אומות ולישראל לא נתן רק ז' אומות ולעתיד יתן להם עוד ג'. ובסדר דברים נאמר ובאו הר האמרי ואל כל שכניו. אלו עמון ומואב והר שעיר וכו'. ולעתיד יירשו הג' הללו וזו היא שאמר כאשר דבר לך. רבי אומר כאשר דבר לך ע״י נביאים. הוא מה שנאמר מפאת קדימה שמחורב נאמר כבר לנביאים ונביאים קבלו ממשה שיאמרו בשעת מעשה וזהו שאמר יחזקאל מפאת קדים עד פאת ימה:

ואמרת אכלה בשר וגו' כי תאוה וגו' בכל אות נפשך וגו'. כי תאוה. למדה תורה ד״א שלא יאכל עד שיתאוה יכול שלא יאכל רק לשבור את התאוה כמו חולה ביום הכפורים ת״ל בכל אות נפשך כ״ז שאתה מתאוה ובעוד שתתאוה תאכל בשר:

ואמרת אכלה וגו'. אמירה הוא בלב והוא לשון תורה כמו כי תאמר בלבבך וכן כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' וכן אל תאמר בלבבך וגו' ורבים כאלה. ולמדה תורה שלא יאכל קודם שיתאוה ואף לאחר שיתאוה לא יאכל. רק בשעת התאוה:

ואמרת אכלה וגו'. לפי שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים. שיש ג' כחות באדם. חפץ. חמדה. תאוה. תאוה הוא לזנות. וחפץ לאכילה. וחמדה הוא לממון כמו שאמר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן. כי תאוה הוא לעריות. וחמדה הוא לגזל. ותאוה הוא גדול מן החמדה. והחמדה הוא גדול מהחפץ וז״ש ולא תתורו אחרי לבבכם. זו חפץ. ואחרי עיניכם. זו חמדה. אשר אתם זנים. זו תאוה. אבל כאן בבשר תאוה התירה התורה ג' דברים הללו שנאמר ואמרת אכלה וגו' אמירה בלב. הוא חפץ. כי תאוה נפשך. זו חמדה. בכל אות נפשך. זו תאוה. יכול יקח מן השוק ת״ל וזבחת מבקרך ומצאנך. יכול כל בקרך וכו' ת״ל מבקרך מקצת בקרך נמצא לא התירה התורה אלא בג' תנאו' רק בשעת תאוה ודוקא בקרך ומקצת דוקא:

כא

כי ירחק ממך המקו'. בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום לימד שאסור לשחוט חולין בעזרה מנין שאסור באכילה ת״ל כי ירחק ממך וגו' ואכלת. אבל לא תאכל אם שחט בקירוב מקום. מניין שאסור בהנאה ת״ל ובשר בשדה טרפה וגו' זהו שיצא חוץ למחיצה דהיינו עובר שיצא וגו' לכלב תשלכון אתו. אתו אתה משליך לכלב מה שיצא חוץ למחיצה אבל אי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה לפנים ממחיצה:

וזבחת. למד שגם חולין טעון שחיטה:

כאשר צויתך. בקדשי'. אין לי אלא בהמה. חיה מנין ת״ל אך וגו':

כב

את הצבי ואת האיל. הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מה בהמה וכו'. אבל עוף אין טעון שחיטה אלא מדברי סופרים. דברי ר״א הקפר. רבי אומר כאשר צויתך. הלכה למשה מסיני על בהמה ועוף. שנים בבהמה וא' בעוף. ורוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף. ואכלת בשעריך. כל אדם ובכ״מ:

בכל אות נפשך. בכל זמן:

אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל. מלמד שפטור מחלבים למזבח ומחזה ושוק לכהנים:

כג

רק חזק לבלתי אכל הדם. ר״י אומר מלמד שהיו שטופים בדם קודם מ״ת. רשב״י אומר הרי הוא אומר רק חזק וגו'. מה דם שנפשו של אדם קצה בהן הפורש מקבל שכר. גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. הפורש מהן על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורו'. פי' דכתיב לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך וכתיב שמר ושמעת וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם:

ולא תאכל הנפש עם הבשר. זה אבר מן החי:

כד

על הארץ תשפכנו כמים. שאינו צריך ליתן דם על המזבח:

כו

רק קדשיך וגו'. במה הכתוב מדבר אם בקדשי א״י הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי ח״ל דברי ר' ישמעאל (פי' דהא אין מביאין בכורות מח״ל דהרי הן כפסולי המוקדשין דאיתקש בכור למעשר דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו'. מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נוהג בח״ל אף בכור נמי וכו') יכול אף כל הקדשים אינו נוהג בח״ל. ת״ל רק קדשיך וגו' דמביאין מח״ל לא״י ר״ע אומר רק קדשיך. אלו התמורות:

אשר יהיו לך. אלו וולדות קדשים. רש״א ובאת אל המקום. מלמד שחייב באחריותם עד שמביא לבית הבחירה. יכול שיביא בלבד אף שלא יקריב ת״ל ועשית עלתיך וגו':

ודם זבחיך. זו תמורת עולה וולדות שלמים:

ועשית עלתיך הבשר והדם. ר״י אומר אם אין בשר אין דם אם אין דם וכו'. או אינו דהא כתיב ודם זבחיך ישפך אעפ״י שאין בשר הלא כתיב אח״כ והבשר תאכל. ור״א סבר מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. מכאן שלול קטן היה וכו':

והבשר תאכל. שאין הבשר נאכל עד שיזרוק את הדם:

ועשית עלתיך הבשר והדם. למעט עצמות וקרנים וטלפים וכתו' אחד אומ' והקריב הכהן את הכל וגו' והקטיר המזבחה הא כיצד בזמן שמחוברין יעלו. פרשו לא יעלו. ודם זבחיך ישפך. מפני שלא נאמר שיריים אלא בחטאת. מניין לכל הקרבנות ת״ל ודם זבחיך וגו'. ומפני מה לא כתיב אלא בחטאת משום דבחטאת זורק באצבע ונשאר וודאי שיריים אבל שאר קדשים הוא במזרק יכול להיות בלא שיריים. ד״א ודם וגו' ישפך. מתן ד' שנתן מתן א' יצא. ד״א הניתן בזריקה שנתן בשפיכה יצא. ד״א לימד על כל הקדשים שטעונין מתן דמים למזבח ומה ריבה מעשר ופסח שלא נאמר בהן מתן דמים למזבח.

כח

שמר ושמעת. אם תשמור בלבבך מה שלמדת בזכות זה ושמעת עוד. למען ייטב לך וגו'. זהו שאמרו שהעושה מצוה אחת זוכה לו ולדורותיו וכו'. את כל הדברים וגו'. שיהיה מצוה קלה חביבה עליך כחמורה:

שמר ושמעת. כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה. וכן הוא אימר ביהושע מלך ישראל. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות. ומה יהושע שהוא מלך ישראל ועוסק במלחמת חובה. נאמר לא ימוש וגו' ק״ו להדיוטות:

כי תעשה הטוב והישר. הטוב לשמים. והישר לבריות דברי ר״ע. ר״י אומר הטוב בעיני אדם והישר לשמים:

כט

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו'. בא הכתוב להזהיר שלא יעשו עבודותיהם ולא ילכו בנימוסיהם. וירשת אתם וישבת בארצם. בזכות וירשת. תהיו יושבים בארצם:

ל

השמר לך פן תנקש אחריהם וגו'. שלא תלך בנימוסיהם. אחרי השמדם מפניך. מחמת נימוסיהם ע״כ לא תלכו וכו' שאם לאו אשמיד גם אתכם. ופן תדרש לאלהיהם וגו' ואעשה כן גם אני. לשמים. לכן אני אומר לא תעשה כן וגו':

איכה יעבדו הגוים. לפי שנאמר שלשה דברים במיתה. זובח והשתחוואה ועבודה שעבודתו בכך. ובכלם כתיב בתורה מפורש זבח לאלהים יחרם. ועבודה והשתחוואה. בפ' שופטים וילך ויעבד וגו' וישתחו להם. וביה כתיב מיתה ואין עונשין אלא א״כ מזהירין ובהשתחואה כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ובזביחה נאמר ולא יזבחו עוד לשעירים ובעבודה לא נאמר בהם לאו ואף שכתב לא תעבדם הוא שלא כדרכה דכתיב גבי השתחויה. ולכן כתיב כאן ופן וגו' איכה יעבדו אזהרה על כדרכה:

לא

לא תעשה כן לה' אלהיך. לא תעשה לשמים מה שתעשה לע״ז:

כי כל תועבת. בע״ז נאמר תועבה ושנאוי כאן. ובפרשה עקב נאמר אצל ע״ז ולא תביא תועבה והיית חרם כמהו שקץ וגו'. וכל מקום שנ' תועבה הוא שנאוי ומשוקץ וחרם ובפ' תצא נאמר כי תועבת וגו' כל עשה עול. נמצא ע״ז נקרא ה' שמות עול. שנאוי. ושקץ. ותועבה. וחרם. ובת״כ לא תעשו עול במשפט בדין שדיין המקלקל את הדין נקרא ה' שמות. עול תועבה וכו'. משום שנאמר במשפט עול. ובפ' תצא נאמר אצל עול תועבה ואצל תועבה כתיב שקץ. וחרם. ושנאוי:

כי גם את בניהם ואת וגו'. לרבות אבותיהם ואמותיהם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.