תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות מה] במשנה. עד שיגרוף. יש לעיין דמ"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה כמ"ש הרע"ב (פ"א מ"ו) ועי' בהרשב"א בחי' (פ"ק) אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א"ח משום מבשל ע"ש לפ"ז בלא הגיע למאכל ב"ד אסור להשהות אף בגרופה. אולם הרשב"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב"ד אי חיישי' לחיתוי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב"ד וצ"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב"א בטוחה דל"ש שמא יגיס אם מ"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב"ד משום חששא דחיתוי. אח"כ ראיתי דבכ"מ (רפ"ט מהלכות שבת) במ"ש שם בשם הרמ"ך מבואר דעתו דקודם מאב"ד אסור לשהות ולא מהני גו"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל. וחידוש בעיני דבש"ע (סי' רכ"ג ס"א) נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גו"ק כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד. והאחרונים כולם שתקו ולא הערו. דלהרשב"א וכן לדעת הרמ"ך אסור משום שמא יגיס. וביותר דהא מ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצולו מבעוד יום כמאב"ד אתיא בין לחנניא בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי דאף בגרוף צריך שיצולו מבע"י כמאב"ד וצ"ע:

[אות מו] שם בהרע"ב ד"ה או שיתן. ורע לו מותר להשהותו. ודוקא להשהותו אבל להחזיר אף במצטמק ורע לו אסור אא"כ גרופה וקטומה. ועוד חמיר לענין חזרה דאף בגרוף אינו מותר אלא על גבה אבל תוכה אסור משא"כ בשהייה היכא דבעינן גרוף מהני ג"כ להשהות בתוכה:

[אות מז] שם בהרע"ב ד"ה וב"ה אומרים. אבל לאחר שהניחן בקרקע. תמוה לי הא בסוגיין איכא ב' לישני דלל"ק בעי ב' לטיבותא עודן בידו ודעתו להחזיר. ולל"ב אינו אסור אלא בב' לריעותא. הניח ע"ג קרקע ואין דעתו להחזיר וא"כ או דהו"ל להרע"ב לכתוב דבעי' ג"כ דעתו להחזיר [או] דהו"ל לכתוב דעג"ק אסור בלא היה דעתו להחזיר וצ"ע:

ב

[אות מח] בהרע"ב ד"ה כופח. שפיתת קדרה אחת. ומש"ה דייק התנא הכא דתני ה"ז ככירים בלשון כפל ע"ש שמשמשת בב' קדירות בכפליים ככופח (הרמ"ז):

[אות מט] שם בתוי"ט ד"ה לא יתן. והלכך כל דשרי בכירה. ומ"מ יש חילוק דבכירה אף היכא דאסור להשהות מ"מ מותר לסמוך אף באינו גרוף ובתנור אסור לסמוך אף בגרוף וכן בכופח בהסיקו בגפת ובעצים:

ג

[אות נ] במשנה בצד המיחם. ובדיעבד חייב חטאת (כן מבואר בגמ'):

[אות נא] בהרע"ב ד"ה ולא יפקיענה. דגזרינן תולדות חמה. אבל בחמה עצמה מותר להחם דל"ש לגזור חמה אטו אור:

[אות נב] שם בהרע"ב ד"ה לא יטמיננה. דגזר חול אטו רמץ. אבל הפקעת סודרים ל"ג אטו רמץ דסודרים לא דמי לרמץ. תוס'. וק"ל הא גם בחול לא אסור לר"י רק דרך הטמנה וא"כ הפקעת סודרים דלא הוי הטמנה שרי עי' בתוס' ד"ה ואין מגלגלין דכתבו להדיא דלגלגל על חול שרי. ואי דס"ל דמדלא קתני ולא יטמיננה בסודרים משמע דבסודר אפילו דרך הטמנה א"כ מה תירצו בזה דסודר ל"ד לרמץ הא הטמנה בדבר המוסיף אסור בכל מילי וכי חמי טבריא דומה לרמץ. וצל"ע:

[אות נג] שם בתוי"ט ד"ה ולא יפקיענה. ובערוך ערך כו'. נ"ב מדברי הרמב"ם (פ"ט) דייקא הכי דכתב המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים. ומדכיילינהו בחדא מחתא משמע בגד דומיא דחול ואינו שוברו (ש"ל):

ד

[אות נד] במשנה שעשו אנשי טבריא. תמוה לי דלא ביאר הרע"ב כלל אהיכא קאי הך מעשה. דלפי הטעם דכ' הרע"ב במ"ג דר"י מודה דלא יטמיננה בחול משום שמא יטמין ברמץ קאי עלה המעשה זו להוכיח זה דבדרך הטמנה אסור. ולאידך טעמא שכ' הרע"ב במ"ג דהא דמודה ר"י דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר וזה לא שייך במעשה זו. ע"כ דקאי ארישא דחכמים באו להוכיח ממעשה זו דתולדת חמה אסור. (ומוכח באמת דהך מעשה לא היה בהטמנה אלא דהמים באו לשם בשבת ונתבשלו ועי' במהר"מ לובלין). ור"י ס"ל דליכא ראיה דחמי טבריא הוו תולדה דאור דחלפי ועברי אפתחא דגיהנם וכך מבואר בסוגיין:

[אות נה] שם בהרע"ב ד"ה סלון. שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף. מבואר דאילו הוחמו מעיו"ט שרי לרחוץ בהם כל הגוף. וכ"כ הרע"ב להדיא (פ"ב דביצה מ"ה). וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם אבל דעת תוס' דאסור. והא דמוכח ממתני' דיש חילוק בין הוחמו מעיו"ט להוחמו ביו"ט היינו להשתטף בהם כל גופו דבזה גם בשבת מותר בהוחמו מע"ש ומתני' כר"ש דס"ל הכי בברייתא (אבל להלכה קי"ל כר"י בברייתא דאף שיטוף אסור):

ומ"מ קשה לי על הרע"ב דמפרש למשנתינו דלצדדים קתני דכחמים שהוחמו בשבת היינו לרחיצת פניו ידיו ורגליו וכחמים שהוחמו ביו"ט היינו לרחיצת כל גופו וכ"כ הרמב"ם בפי' והרי בסוגיין פרכינן לה מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו הא חמים שהוחמו מע"ש ג"כ אסור אלא ברחיצת פניו וכו' הא חמים שהוחמו ביו"ט מותר ומשנינן להשתטף כל גופו עסקינן. הרי דלא רצו לפרש דמתני' לצדדים קתני וה"ל להר"ב לפרש דלהשתטף עסקינן. ואפשר לדחות כיון דלהלכה קי"ל כר"י דגם שיטוף אסור בחמים שהוחמו בע"ש ניחא ליה להרע"ב יותר לפרש כפי ההלכתא ובדרך לצדדים קתני. ודוחק:

ולשיטת תוס' הנ"ל מהך בבא עצמה דכחמים שהוחמו ביו"ט ג"כ מוכרח דמיירי בשיטוף דהא לענין רחיצה אין חילוק בין הוחמו ביו"ט להוחמו בעיו"ט דכל גופו אף בהוחמו מעיו"ט אסור ופניו יו"ר גם בהוחמו ביו"ט שרי. והא דפרכינן בסוגיא מכח הרישא כנ"ל ולא פריך מסיפא כתבו התוס' דדרך הש"ס כמה דיכול לדקדק מרישא מדקדק וכ"כ הרשב"א בחי' אבל קשה לי הא הרשב"א בחי' בד"ה ואצ"ל חמין שהוחמו ביו"ט כתב דמדלא קתני וה"ה לחמים שהוחמו מעיו"ט שמעינן דהוחמו מעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר והרי"ף התיר לרחוץ כל גופו עכ"ל. הרי דס"ל להרשב"א דעכ"פ מוכח מברייתא זו דכל גופו אבר אבר שרי (וכך נראה מסברא ג"כ כפי מה שביאר הר"ן מחלוקת תוס' והרי"ף דכיון דס"ל לתוס' דלהחם חמים לרחיצת כל גופו ביו"ט אסור מדאורייתא ממילא בחמים שהוחמו מעיו"ט אסור ברחיצת כל גופו וכמו בשבת ע"ש. והרי הרשב"א בחי' ביאר דאף להתוספות מ"מ שרי מדאורייתא להחם ביו"ט לרחיצת כל גופו אבר אבר ע"ש א"כ ממילא שרי בהוחמו מעיו"ט) וא"כ ממילא ל"ק לקושית תוס' הנ"ל דהא מסיפא לא הו"מ לדקדק די"ל דמיירי ברחיצת כ"ג אבר אבר דבהוחמו מעי"ט שרי ובהוחמו בי"ט אסור. לזה מדייק מרישא דבהוחמו מע"ש אסור ג"כ אבר אבר. וצע"ג:

ה

[אות נו] במשנה האילפס והקדרה. בתוס' הקשו הדיוקים אהדדי דברישא משמע דדוקא לתוכו אסור אבל לערות על התבלין שרי דעירוי אינו מבשל. ובסיפא קתני אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע לערות עליהם מכלי ראשון אסור ע"ש. ולכאורה י"ל דעירוי מבשל מדרבנן ונקט לא יתן לתוכו דאפילו בה"ש אסור. ובסיפא נקט הנותן לתוך הקערה אפי' בשבת. ובעירוי יש חילוק דבשבת אסור ובה"ש מותר. גם בלא"ה י"ל דדיוקא דסיפא עיקר ורישא דנקט לא יתן לתוכו לרבותא דר"י דאף בתוכו מותר אא"כ יש בו חומץ וציר. ולפי אידך צד איבעיא דר"י אסיפא פליג י"ל בהיפוך דדיוקא דרישא עיקר וסיפא נקט דנותן לתוך הקערה לרבותא דר"י דאפי' בכ"ש אוסר ביש בו חומץ וציר. והא דלא נקט רבותא לת"ק דהוי כהא דהתירא דזה כבר נשמע מדיוקא דרישא דעירוי מותר. ובזה היה מרווח האיבעיא אי ר"י ארישא קאי או אסיפא די"ל דנ"מ גם להלכתא דאם ר"י ארישא קאי מוכח דדיוקא דסיפא דוקא ועירוי אסור לת"ק. ואם ר"י אסיפא קאי מוכח דדיוקא דרישא עיקר ועירוי מותר. גם י"ל עוד האיבעי' אליבא דהלכתא להפוסקים שסוברים דכ"ש שיש בו חומץ וציר אינו בולע ומפליט. די"ל זה לפי האמת דר"י ארישא קאי ולא מצינו כלל דבר ממשנתינו בכ"ש. אבל אי אסיפא קאי י"ל כיון דר"י ס"ל דכ"ש מבשל ביש בו חומץ וציר י"ל דלרבנן נהי דאינו מבשל עכ"פ מבליע ומפליט וק"ל:

[אות נז] שם במשנה רי"א לכל הוא נותן. כתבו התוס' דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכ"ר מבשל אף כשהעבירו מעל האור. ולפ"ז ניחא דלא פליג ר"י ברישא במיחם. וביותר לפמש"ל דהמיחם שפינהו כר"י דדבר שא"מ אסור. ובפ"י תמה ממתני' (דפ"א מ"ז דמעשרות) דמבואר דס"ל דאפילו בשמן פליג ועיין מ"ש בגליון לקמן (פכ"ב מ"ב):

[אות נח] שם בהרע"ב ד"ה שפינהו. ויש בתוכו מים חמין. דמדלא קתני שפינה מים משמע שפינהו עם המים דבזה דוקא נותן לתוכו מים להפשירן אבל בפינה ממנו מים אסור ליתן לתוכה מים דהוי מצרף ואף דהוי דבר שאינו מתכוין אתיא מתני' כר"י דאמר דבר שא"מ אסור. גמרא. ומהתימה על הרע"ב דלא ביאר דלפסק ההלכה גם בפינה מים מותר:

[אות נט] שם בהרע"ב ד"ה או לתוך הכוס. דוקא להפשירן. ובתוס' בשמעתין ד"ה מי סברת וכו' מבואר דס"ל בפי' דלתוך הכוס בכל גווני שרי. וע"כ מתני' ה"ק אבל נותן לתוכו להפשירן או לתוך הכוס דהוי תמיד רק להפשירן כיון דכ"ש אינו מבשל. וכ"כ הר"ן והרשב"א. ומ"מ מה דנקטו תוס' זה להוכחה דר' שמעון ב"מ אסיפא קאי אבל ברישא בכוס מודה דשרי בכל גווני אף בצונן מועטים לחמים מרובים ואתי מתני' דשרי בכוס כהלכתא. קשה מאי ראי' היא הא י"ל דרשב"מ ארישא קאי ומתני' באמת בכוס בעינן גם כן כדי להפשירן כפשטא דמתני' וצ"ע:

[אות ס] שם בהרע"ב ד"ה לא יתן לתוכו תבלין. משתחשך. עיין מ"ש בגליון לקמן פרק כ"ב מ"ב:

ו

[אות סא] במשנה ר"ש אומר כל הנרות. מדברי הר"ן (ביצה פ"ג קצ"ו ע"ב) גבי שפוד שצלו בו בשר. נ"ל ללמוד פלוגתייהו דר"י ור"ש דעתה שרוצה להשתמש ואינו חושש למיאוסו נסתלקה ממנו הקצאתו. ור"י אוסר משום מיגו דאיתקצאי ביה"ש. ובאם ביה"ש לא היה מאוס ובאמצע שבת נעשה מאוס. באמת מותר להשתמש כיון דאינו חושש עתה למיאוסו בטלה הקצאתו ובה"ש ג"כ לא היה מוקצה הדרינן לכללא דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת ור"ש ס"ל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ע"ש. לפ"ז מותר לר"ש לטלטל רק לאשתמושי ביה אבל לטלטל ממקום למקום עדיין מאיסותיה עליו לשמש בו והוי מוקצה לאסור בטלטול:

[אות סב] שם בהרע"ב ד"ה כלי. אסור לבטל כלי מהיכנו. בהג"א כתב דדוקא שמן דלא ירצה לנער משום הפסד שמן אבל לקבל שעוה מותר דיכול לנער והיינו דהכלי לא הוי בסיס כיון דלא היה בסיס בה"ש או דאין דעתו להניח שם לכל השבת. מג"א (סי' רס"ה) ומה דפרכינן בסוגיא מההיא דנותנין כלי לקבל ניצוצות עי' מג"א דכתב ליישב דבניצוצות אין רשאי לנער מיד קודם שכבו. ומ"מ קשה לי דמאי פרכי' מנותנים כלי תחת הדלף. הא זהו ממש כמו שעוה דיכול לנער מיד ואין לו הפסד בהניעור וצריך עיון:

[אות סג] שם בסוף הדבור מוקצה הוא ואסור לטלטלו. ולפ"ז ממילא מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטלו לצורך מקומו דכל זמן דלא ביטל הקצאתו דמיאוס ואינו עומד לשום שמוש ולשמוש דהדלקה הא לא חזי בשבת הוי כמו אוכל דלא חזו בו ביום דהוי מוקצה כמו אבנים עי' במג"א (רס"י תקט"ו) ה"נ הכא בכלי דלא חזי בו ביום לשום דבר והכי מוכח מדברי הר"ן הנ"ל דמדאמר שם בביצה דשומטו בקרן זוית כקוץ ברה"ר ומשמע משום הזיקא דרבים שרי לטלטל מוקצה והא כיון דנוטלו ממקום הילוך הרבים שלא יזוקו הוי טלטול לצורך מקומו ואפי' בטלטול גמור לשתרי אע"כ דאף לצורך מקומו אסור:

[אות סד] שם בהרע"ב ד"ה אין ניאותין. אין נהנין. ואף לר"ש דוקא מותר השמן אחר שכבה הנר מותר. אבל בשעה שדולק אף המטפטף אסור דהוקצה למצותו. תוס' והרשב"א:

[אות סה] שם בהרע"ב ד"ה חוץ מן הנר. גזירה שמא יכבה. וכ"כ רש"י ז"ל וכתב עלה המהרש"א לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק הטעם דנר שמן ופתילה הוי בסיס לשלהבת, ומ"מ אין זה תמוה כ"כ על רש"י שכן דרכו לפרש המשנה כס"ד דש"ס כמ"ש התוי"ט (בפ"ב מ"ב דפאה) אבל על הרע"ב צד התמוה במקומה עומדת דהוא צריך לפרש כפי המסקנא כמ"ש התוי"ט שם. והא דאינו אסור בלא"ה משום דאתקצאי למצותו כמ"ש לעיל דר' שמעון מודה דאין ניאותין משמן המטפטף בשעה שדולק היינו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו תוס' (דף מ"ב ע"ב) ד"ה ואין ניאותין. ומ"מ נראה לענ"ד דשמן המטפטף בשעה שדולק אסור כיון דאסור בשתיה ובסיכה ממילא הוי מוקצה כמו אבן וכמו כל מאכל האסור דהוי מוקצה כיון דלא חזי למידי. ודוקא לטלטל הנר הדולק היה ראוי להתיר דמטלטלו להנאתו להאיר. ומסולק בזה קושית המהרש"א בתוס' הנ"ל ודו"ק. ובהא דאמרינן הנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס כתבו תוס' וא"ת פתילה אמאי משום בסיס היא עצמה הוי דבר האסור כדאמרינן לקמן וכו' וי"ל דשברי פתילה וכו' וכן הביא המג"א (סי' ש"ח ס"ק י"ח). ובעניי איני מבין החילוק דהא דפתילה הוי כלי משום דהודלקה ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מה"ט והא עושה מעין מלאכתו ומ"ש פתילה שלימה וקטנה מאינה שלימה וגדולה יותר. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל על קושית תוס' דפתילה לא הוי כלי כלל והיינו דמלאכתו לאיסור ואין משתמשין בחול שום דבר אחר רק הדלקה. והרי בחצוצרות כתבו תוס' שבת (דף ל"ו) דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט. ואף דכתבו שם דלר' שמעון שרי מ"מ דוקא חצוצרות כיון דחזי קצת להיתר אבל פתילה דלא חזי לשום היתר אפילו ר' שמעון מודה וכמו מטה שיחדה למעות דצידדו תוס' (דף מ"ד ע"ב) דאפילו לר' שמעון אסור. וזהו הכל בפתילה הכבוי בין שלימה בין חתוכה דלא חזי לשום דבר בשבת אבל הכא בנר הדלוק דחזי הפתילה לתשמישו להאיר לו אינה מוקצה והיה רשאי לטלטלו מש"ה צריכה לטעמא דבסיס לשלהבת. וצע"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף