תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/ב

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות כט] במשנ' ולא באליה. היינו לא בשומן טהור ולא בחלב ושומן חזי להדלקה טפי מחלב. והא דלא תני איפכא דלהוי זו אף זו משום דבעי למתני עלה דחלב פלוגתא דנחום ורבנן (ב"ד):

[אות כו] ברע"ב ד"ה לא בזפת. בהרמ"ז כתב שהיא הגי' הנכונה בלא וי"ו משום דהוא ראשית השמנים:

[אות כז] ברע"ב ד"ה לא בשמן קיק. שמא יטה. טעם זה כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שבת) וכן מבואר בתוס'. וטעם הב' כתב הרמב"ם בפירושו ולא הזכיר רק טעם ההוא. אבל באמת קשה לי דהא מוכרח דהטעם שמא יטה מהא דאסרינן להדליק בהם נר חנוכה בשבת למ"ד דמותר להשתמש באורה והיינו ע"כ משום שמא יטה וכ"כ הה"מ:

[אות כח] ברע"ב ד"ה ולא בשמן שרפה. דכתיב והנותר. אע"ג דיכול להנות בשעת שריפה והוי הבערה לצורך כמו שמן חולין. מ"מ כיון דאסרה תורה לכל הנאות זולת בשעת שריפה עיקרו משום מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות דאין קריבים ביו"ט דמשלחן גבוה קזכו. ריב"א. ולר"י נראה דבתרומה טמאה דאין עושין ממנו דבר לגבוה ל"ש בזה משלחן גבוה קזכו אלא דגזרו חכמים אטו שריפת קדשים. תוס':

[אות ל] שם בהרע"ב ד"ה וחכ"א אחד מבושל. דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן. אף דבכל פסולי שמנים לא מהני ליתן בו שמן כ"ש. היינו דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו (ולא חשיב גזירה לגזירה דודאי יטה כיון דאינו נמשך אחר הפתילה) אבל בחלב מהותך דאסור רק משום גזירה אטו שאינו מהותך (ולא הוי גזירה לגזירה כנ"ל תוס' (דף כ"ג ע"ב) ד"ה גזירה) מש"ה בנתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזירה לגזירה. גמ' (דף כ"א ע"א):

[אות לא] שם בא"ד ולא נתברר לחכמי הש"ס. ולא אמרי' דתנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי תוס' ד"ה א"ב (דף כ"ד ע"ב). ועמ"ש בגליון (פ"א דעירובין מ"ב):

ב

[אות לב] במשנה בשמן שריפה ביו"ט. מסתפקנא אם רשאי להדליק בעיו"ט שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה והם תרומה שנטמאת. די"ל כיון דאין נמשכים חיישי' שמא יטה ונמצא שורף שמן שריפה ביו"ט, ולכאורה יש הכרע מסוגיא דלא חיישי' לזה דהרי רבה מפרש למתני' דלעיל ולא בשמן שריפה דמיירי בע"ש דעלמא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה. ופריך ליה אביי אלא מעתה בי"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בש"ש ביו"ט. ובתוס' שם כתבו בשם הרשב"א אף דאביי לנפשיה ס"ל דאין מדליקין שמן שריפה ביו"ט דאין מדליקים קדשים ביו"ט מ"מ פריך ליה דמה שייך יו"ט למתני הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא ע"ש (ומזה קשה לי על תוס' שם ד"ה גזירה י"ט אטו שבת וקשה להרשב"א הא דתני (בפ"ב דביצה) מעשה ושאל ר"ט עליה ועל החלה שנטמאת וכו' הא להרשב"א לשיטתיה לק"מ די"ל דס"ל לרבה ג"כ הדין דאין שורפין תרומה טהורה ביו"ט משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא אע"כ דמיירי בעיו"ט ומשום גזירה יו"ט אטו שבת וצ"ע) והרווחנו בזה ליישב ג"כ קושיות תוס' דלרבה דגזרו בש"ש יו"ט אטו שבת ואמאי לא גזרינן בכל השמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יו"ט אטו שבת ולפי הנ"ל דדוקא בש"ש דבי"ט עצמו מדינא אין מדליקים ומש"ה אם יראו דמדליקין בעי"ט מה שאין מדליקים בי"ט. יתירו ג"כ להדליק בע"ש. ונכון בעזה"י. אח"כ ראיתי במאור שכ"כ אבל לא ידעתי דבתחלת דברי המאור אין מורה כן אלא כתוס' דלרבה אין בשריפת ת"ט איסור בי"ט וחילוק בין שמן לההיא דחלה שנטמאה. וסוף דבריו נוטים ממש לדברינו דגם לרבה אסור ת"ט משום שריפת קדשים אלא דל"ש למתני' בפרקין וע"כ דמיירי בעי"ט ע"ש ואולי יש חיסור לשון והוא כמו ב' תירוצים. ולכאורה קשה דהא מ"מ יש לפרש דמתני' מיירי בעי"ט וכיון דמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוי שורף ש"ש ביו"ט ושייך שפיר למתני הכא כיון דחד טעמא עם שבת דכמו דאסור בע"ש אסור ג"כ בעי"ט, אלא ע"כ מוכח כיון דמדינא מותר להבעיר תרומה טמאה בי"ט דהא יכול להנות בשעת שריפה אלא דאסור אטו קדשים מש"ה לא חיישינן לשמא יטה כיון דגם אם יטה ליכא איסור מדינא. ולשיטת הריב"א הנ"ל דשריפת ת"ט בי"ט הוי דאורייתא יקשה כנ"ל דהא תרוצא א' דתוס' שם דאביי ורבא קיימיה רק על דינא דאין שורפין קדשים בי"ט אבל לא ס"ל דת"ט אין שורפין דל"ס להו הגזירה אטו קדשים הא זהו ל"ש להריב"א דת"ט הוי ג"כ בכלל קדשים בזה ועל תרוצא דהרשב"א ג"כ לריב"א קשה כנ"ל זולת דנימא דס"ל לאביי דביו"ט דאיסור לאו ל"ש למגזר שמא יטה וצ"ע. מ"מ י"ל דדוקא בשמנים טובים דהחשש הוא שמא יטה אינו קרוב לודאי אלא כיון דמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה בזה לא חיישינן בעי"ט. אבל באין נמשכים אחר הפתילה דודאי יטה כמ"ש תוס' הנ"ל י"ל דגם בעי"ט אסור דאם יטה הוי שורף שמן שריפה בי"ט וצ"ע לדינא:

[אות לג] בהרע"ב ד"ה ובנפט. מין זפת הוא ולבן. עי' בס' ש"ל דתיבת לבן ט"ס דהרי הר"ב כתב אח"כ וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן אע"כ דנפט דמתני' לאו היינו נפט לבן ע"ש:

[אות לד] שם בא"ד והמסתפק ממנו. בתוס' (פ"ב דביצה דף כ"ב) כתבו דאין החיוב מפני שממהר כבוי דזהו לא הוי רק גרם כיבוי דאינו חייב (עי' לקמן פט"ז מ"ה) אלא ה"ט דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר. והרא"ש כתב דלפ"ז יקשה הא בסמוך מ"ד בשפופרת שע"פ הנר דבזה כשמסתפק מהשפופרת אינו מכחיש מאור הנר כלל וליכא אלא משום מהירת הכיבוי. אלא העיקר דע"כ לא שריא לקמן פט"ז אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לה הגורם את הכיבוי כשמגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מא' מהן וממהר הכיבוי חייב. ע"ש:

ג

[אות לה] במשנה טומאת אוהלים. היינו בקבעו וחברו לקרקע דבטל מתורת בגד ואינו מטמא אלא פשתן דגמרינן ממשכן דהוו קבוע. וכ"כ בתוס' והיינו דדייק הרע"ב אם עשה מהן אהל והוי כשאר בית וכו' היינו בקבעו. הרמ"ז והב"ד:

[אות לו] בהרע"ב ד"ה הבהבה. על השלהבת. מלשון הקרא זבחי הבהבי (הושע ח'):

[אות לז] שם בסוף א"ד מצומצמות עסקינן. תמוה לי דהא מבואר בסוגיין דהך בבא פלוגתייהו בטומאה מיירי אף ביותר מג' על ג' אלא דפלוגתייהו דמדליקין זה מיירי רק בג' על ג' מצומצמות דבזה דוקא אמר ר"א אין מדליקין דמכי אדליק בה פורתא ונעשה פחות מג' על ג' נעשה שבר כלי כמ"ש הרע"ב. וצע"ג:

ד

[אות לח] בהר"ב ד"ה שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה. במהרי"ל בסופו בליקוטים פי' שהוא קנה אגם. ביצה פירוש בריכה שגדילים בו קנים עכ"ל. והוא מלשון הכתוב היגאה גמא בלא בצה (איוב ח'):

ה

[אות לט] בהר"ב ד"ה ואם בשביל החולה. כך גירסת הרע"ב והא דלא ערבי' ותני' מפני חולה היינו משום דתלת דרישא הוי עושה מלאכה בשבילו שהוא מתיירא מפני עכו"ם כו' ובשביל החולה היינו לצורך אדם אחר (ש"ל):

[אות מ] שם בא"ד האי חולה חולה שיש בו סכנה. מדנקט הר"ב האי חולה ולא נקט לה כולהו דמפני הפרסיים וכו' כולהו ביש בו סכנה. משמע דס"ל כהר"מ דאינך כולהו סתמא הויין סכנה ועכ"פ ספק סכנה ודלא כרש"י:

[אות מא] שם בהרע"ב ד"ה שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה. וכ"כ רש"י ולפ"ז במה דקאמר חוץ מן הפתילה דבזה ג"כ פוטר אא"כ דמכבה בשביל לעשות פחם. אבל לענ"ד צ"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי' וא"כ י"ל דה"ק דמיירי בפתילה שלא הבהבה מבעו"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מקרי צריכה לגופו דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפי' לר"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת (דף ק"ג ע"א) דבתולש עולשים לאכילה פחות מכגרוגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר"ש דאע"ג דלא מתכוון לבנין. מ"מ כיון דהוי פסיק רישא ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך. מכש"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי. וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא. וצל"ע. ומצאתי און לי בדברי תוס' במסכתין (ד' צ"ד ע"א) ד"ה ר"ש וכו' על הפתילה המהובהבת כבר. משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב:

ו

[אות מב] במשנה ובהדלקת הנר. הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה ולא תני ובהפרשת חלה. התנא רצה לרמז למה דאיתא בתקוני זהר שבעה"ב יתקן את הנרות ואשתו תדליק משום הכי תני ובהדלקת הנר לומר דתיקון לאו עלה רמי (ש"ל):

ז

[אות מג] במשנה אבל מעשרין את הדמאי. עיין מ"ש לקמן (ר"פ כ"א) על הגליון:

[אות מד] שם בתוי"ט ד"ה אין מעשרין וכו'. ומיהו קשיא למה החמירו. לענ"ד למ"ש תוס' דאף דיעבד אם עירב ע"ת בה"ש לא מהני דדוקא במתני' (ד' פ"ג) דעירובין מקילים בספק עירוב דאוקמי' אחזקתה. דהשתא הוא דנטמאת או נשרף. א"כ ממילא לק"מ דאין הטעם דאין מערבין ע"ת בין השמשות משום איסור מעשה העירוב אלא משום דלא מהני העירוב מספיקא להתיר לילך חוץ לתחומו. ואף לשיטת הרמב"ם דפסק דבדיעבד עירובו עירוב. מ"מ י"ל דחמיר בזה מע"ח דלכתחלה אין מערבין בענין ספק. ואף דבאמת רש"י פי' בהדיא בסוגיין בטעמא דא"מ ע"ת בבה"ש. משום דהוי תיקון דאסמכוה אקרא. י"ל דרש"י לשיטתו דפי' במתני' דס"ל דמשום שבות גזרו בבה"ש מש"ה ג"כ אין מערבין ע"ת. ובאמת י"ל להלכה למאי דקי"ל דמשום שבות ל"ג בה"ש הדין דמערבין ע"ת. ואין מהצורך למה דכ' תוס' בסוגיין בההוא מימרא דרבה אמרו לו שנים צא וערב דלפירש"י דמיירי בע"ת מוכח לחלק בין לכתחלה בין דיעבד די"ל דבאמת דרבה אף לכתחלה קאמר לפי ההלכה דקי"ל משום שבות ל"ג בה"ש אבל הרמב"ם דפסק לדינא דאין מערבין ע"ת בה"ש ובדיעבד מהני נ"ל דהטעם דאין לערב לכתחלה בדרך ספק עירוב. אבל מ"ש התוי"ט דעשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עלי' בה"ש. לענ"ד אינו נראה דלו יהא דבאמת תחומים דאורייתא הא מ"מ מלאכת העירוב דהוי כמתקן זהו לא הוי רק שבות בעלמא כמו הפרשת תרומה ומעשרות דג"כ דאורייתא ומותר בבה"ש לצורך מצוה. ובתוס' חדשים ראיתי דבר נחמד דספק חשיכה היינו ה"ש דעיולי יומא וספק אינה חשיכה היינו בה"ש דאפוקי יומא. ועי' במג"א (סי' שמ"ב). וקשה לי איך כייל במתני' זו וטומנין את החמין הא בסוגיא פרכינן דבה"ש נמי נגזור שמא ימצא קדרה צוננת וירתיחנה ומשנינן סתם קדרות רותחות בה"ש וזהו לא שייך בבה"ש דאפוקי יומא וצ"ע. ואולי י"ל דביה"ש דאפוקי יומא כיון דהזמן מועט עד הלילה לא בהיל כ"כ ולא ירתיחנה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.