מגן אברהם/אורח חיים/שח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
פרי מגדים ♦ מחצית השקל טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אסור לטלטלו. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עססי' ש"י:
(ב) שמקפידין עליו. אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי כמ"ש ס"ג:
(ג) ומקפיד עליהם. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עסי' ש"י ס"ב [ב"י] ועסי' רנ"ט דבכל דבר שדמיו יקרים אסו' ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור עסכ"ה:
(ד) וכבד הרבה. וה"ה אבן גדולה או קורה גדול' אם יש תורת כלי עליה מותר (רמב"ם) ועסי' ש"ז סכ"א:
(ה) שמלאכתו לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת:
(ו) ואם נשתמש לאיסור. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו:
(ז) ולהניחו באיזו מקום. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר ועמ"ש סי' רס"ו סי"ב: איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו וכ"כ במלחמות שם עמ"ש סי' ש"ה סי"א:
(ח) אבל מחמה לצל. ואית' בירוש' פ"ה דביצה כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל וע' בשבת דף קכ"ד ע"ב:
(ט) שמלאכתו להיתר וכו'. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר (ש"ג פי"ז כ"ה):
(י) וכתבי קדש. פי' ספרים שמותר לקרות בהם דלא כע"ש עסי' של"ד סי"ג כתוב בש"ג פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה ונ"ל דהוי מוקצ' מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו עמ"ש סי' ש"ז סי"ד:
(יא) ושופר כו'. משמע דתפילין אפי' שלא לצורך גופו כלל שרי לטלטלו אלא דלא הוי ככתבי קדש דשרי לטלטלו שלא לצורך כלל אבל תפילין שרי ולא הוי ככלי שמלאכתו לאיסור דשבת א"צ אות אבל אם ירצה להניחם אין איסור בדבר כמ"ש התו' ספ"ק די"ט [ב"י] ותימא דבסי' ל"א פסק כהזוהר דהמניח תפילין בח"ה חייב מיתה כ"ש בשבת, וגם התוס' בשבת דף ס' משמע דס"ל דאסור להניח תפילין אלא דס"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלחו וכמ"ש סי' תקי"ו ע"ש דאל"כ לדידיה למה אין מניחין תפילין בשבת ומה שדייק הב"ח מדקתני לא יצא בתפילין מכלל דבבית שרי ובתו' מנחות דף ל"ו שכתבו שם דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אפי' בבית אסור וכ"כ המרדכי ה' תפילין ויש ליישב דה"ק דכיון דלאו זמן תפילין הוא לא מחייב למשמש בהן וחיישי' שמא יצא לר"ה ועיין בסנהדרין ריש דף ס"ח ומ"מ הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו כ"מ בתו' שבת דף מ"ו מיהו בש"ג רפ"ו דשבת כ' בשם הפוסקים דשרי בטלטול עסי' ש"ג סי"ח ומ"ש סל"ג:
(יב) אסור לטלטלו. כתב הע"ש בשם הא"ז דחצוצרות אסור לטלטלן כלל דלאו כלי הוא עכ"ל ול"נ דזהו לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי ע' בתו' ד' ל"ו ובגמ' שם וליכא למימר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דבהא אף ר"ש מודה:
(יג) ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל:
(יד) כל הכלים. ועסי' תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת ולכן אכתוב כ"מ שיש נולד:
(טו) לכסות בה. ולמ"ד נולד אסור בעי' שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעת זה:
(טז) שלא יזוקו בהן. אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן ואעפ"י שדורס עליהן ברגלים ומשברן מ"מ דבר שאין מתכוין הוא וכמ"ש סי' של"ו ס"ג ועוד דליכ' איסורא בשבירתן ע' סמ"ד וסי' שי"ח סי"ב ומיהו בסימן של"ו סס"ב משמע דאסור ע"ש ואפשר דשאני התם דשובר כלי בידים אבל הכא הוי ממיל':
(יז) שנשברה בחול. וה"ה שנשבר בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה כיון שב"ה היה תורת כלי עלי' כמ"ש המ"מ עכ"ל ד"מ וכ"כ הב"ח דלא כהרב"י שכתב דבנשבר' בשבת אסור לטלטלה אא"כ הוא ראוי למלאכתו ראשונ' דקשה לבדות חלוקים שלא נמצאו בתלמוד ובפוסקים אך מ"ש הב"ח בפירוש התוספות צ"ע דדברי התוס' התם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פי' התו' כן ולדינא אין חילוק דאפי' בר"ה שרי אא"כ זרקה לאשפה מבע"י:
(יח) שאין בו שייכות כלי. כגון עששית של ברזל וטבלא [מ"מ פ"ד מעירובין] וכן בקעת עסכ"ב ופתילה מקרי כלי כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם ת"ה ועמ"ש ססי' תק"א וכ"כ התו' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות וא"כ מותר לטלטל פתיל' שלימ' לצורך גופו ולצורך מקומו וכמ"ש ס"ג: ונ"ל דמכאן מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה ומ"מ טועין הן דאינו מות' אלא כשצריך לו לדבר היתר כמ"ש ס"ג וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבה"כ מבי' נר שעוה בידו אפי' בשבת אין בו איסור טלטול כיון שמע"ש חשבו להביאו דמחשב' מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש ס"ך ע"כ ול"נ דאין הנדון דומה לראיה דהתם ראוי' להשתמש בהן בשבת משא"כ בנר של שעוה עכ"ל. ול"נ טעם המקומות כגון שהקטן נוטלו בידו ליכ' איסור' ומיהו יש להחמיר ערסי' ש"ט וסי' שמ"ג:
(יט) דלתותיהן. כ' הרמב"ם פכ"ה דלתות הבית אף על פי שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותם עכ"ל וצ"ע מאי אפי' דקאמר אדרבה אם נתפרקו בחול הוכנו למלאכה אחרת מבע"י כמ"ש ס"ו וכ"ה בגמרא וצ"ל דה"א כיון דב"ה היה מטלטלו כשפותח ונועל גם עתה לישתרי קמ"ל ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצי' אסורים עס"א וסי' ש"י ס"ג:
(כ) ליטלה. דאין בנין וסתירה בכלים עסי' שי"ד:
(כא) שמא יתקע. ואפי' בכלי שמיה בנין גמור דלא כע"ש:
(כב) דכיון דמחובר לקרקע כו'. ומחייב משום בונ' (רמב"ם פ"י ומ"מ פכ"ב) וא"כ גם החלונו' אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם:
(כג) אין ניטלין. פי' אסור לטלטל ול"ד לחתיכ' חרס בס"ז דהתם היה תורת כלי עליו מעיקר' משא"כ בכסוי לכן בעינן שתקנן (ר"ן) ובמחובר לקרקע יש לחוש משום בנין לכן בעי' בית אחיזה:
(כד) או חור שלה אסור. מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, וא"ת ומ"ש משברי כלים כמ"ש ס"ז וי"ל דהתם מהני בהו יחוד לטומאה משא"כ במחט דלא מהני ביה יחוד אא"כ עשה בו שום שינוי ותיקון למיתוח (תו' דף מ"ט) ובזבחים דף צ"ד כתבו וז"ל עור לח אף על גב דמקבל טומאה במחשבה כיון דלא מיחדו לישיב' בעוד שהוא לח אסור לטלטלו וכן צ"ל גבי מחט שניטל חודה או עוקצה דאסור לטלטלה אף ע"ג דאם התקינה למיתוח טמאה עכ"ל, וכונת' דדוקא בשברי כלי' דרגילין להשתמש בהם תשמיש אחר שרי לטלטלם משא"כ במחט דרגילין לזורקו בין הגרוטאות כשנשברה כדאית' בגמרא וכן נלע"ד עיקר דפשטא דמתני' משמע דאם התקינה למיתוח טמאה בלא שום תיקון וכ"פ הרמב"ם פי"א מכלים:
(כה) מותר. דזמנין דמימלך עליה ומשוי לה מנא (גמ') ודברי הע"ש תמוהים:
(כו) ויש מתירין. דחזי' לקנח בו מידי:
(כז) מותר לטלטלו. פי' להדפוס:
(כח) בטל מתורת כלי. דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי הכלים דשרי כמ"ש ס"ו וי"ל דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס (ב"י) וצ"ע דאמרי' סנדל המסומר שרי לטלטלו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המט' ועוד דמי בעינן שיהיה דוקא ראוי לכסות בו כלי הא אפילו חזי לתשמיש אחר שרי ועמ"ש סי"א בשם התוספות ונ"ל דבמנעלים שלנו אף על פי שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו:
(כט) גמי לח. ונ"ל דבחוט או במשיחה אסור דלמא מבטיל ליה והוה קשר של קיימא וכ"מ מל' הרמב"ם שם וע' בכ"מ בשם הרמ"ך ודו"ק כי צ"ע בגמרא לישבם:
(ל) נשמר שם אסור. ונ"ל דאם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות כמ"ש ססי' י"ג:
(לא) ליקח הקנה וכו'. וא"ת כיון שנשתמש בו מבע"י לישתרי כמ"ש ס"ך, וי"ל דאינהו לא הוי אורחייהו ליחודי קנים לכתנות (ר"ן) וא"כ בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי:
(לב) אסור לטלטלה. דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם והוי בנין:
(לג) אא"כ ישב. דלא גרע מחריות של דקל כמ"ש בס"כ (ד"מ) ולכאור' צ"ע דהתם הטע' משום מוקצה ולהכי מהני ישב משא"כ הכא דגזרינן שמא יתקע, ונ"ל דכיון שישב עליה כך פעם א' בלא רגל שוב לא יתקע:
(לד) אסור להכניס. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו:
(לה) למזגא עלייהו. והוי תורת כלי עליה:
(לו) ואסור לטלטלם. דליכא תורת כלי עליה עסס"ז:
(לז) קוץ המונח. כתב הריב"ש סי' ת"א ודוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכת אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף אבל גחלת של עץ כל זמן שיהיה בה כח לשרוף תהיה אדומה ויכירו בה כ"כ בה"ג וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה עכ"ל, וצ"ע דאמרינן בגמ' שפוד של עץ שרי לטלטלה שלא יזוקו בו וכמ"ש סי' תקי"ח ס"ג וכ"פ בססי' של"ד דאפי' גחלת של עץ שרי ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר שלא היה מונח שם מע"ש דלא ה"ל לסלקו מאתמול ועסי' שכ"ב סס"ד דאל"כ יהא מותר לסקל אבנים בשבת אלא כדאמרן:
(לח) אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי (רמב"ם) ונ"ל דטעמא דהוי כאחד מדלתות הבית וכמ"ש ס"ח ועס"ב:
(לט) שקצצן לשריפה. משמע שסתמ' לא אסירי עסכ"א, זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אף על פי שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היה קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש (רמב"ם פכ"ג) ובגמרא דף כ"ה ומשמע שם בגמרא דבמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אא"כ קשר ול"מ מחשבה עסי' של"ו:
(מ) אסור לישב. דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה) וא"כ בעצים שלנו נמי בעינן מעשה וכמ"ש סכ"א וסכ"ב: מ"ש הע"ש מסי' ש"ט ס"ד, לא הבין דשם לא שרי אלא להטות ולנער ועמ"ש סכ"ב:
(מא) וי"א דדין אבנים כו'. ז"ל ד"מ במרדכי פ"ד כתב דאין חילוק ואדרבה כתב שם די"א דוקא בחריות פליגי אבל אבנים שרי דאין מזיזן וקצת משמע כן בהר"ן ספי"ז וכן י"ל דעת הרא"ש עכ"ל ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א וצ"ע דאיך אפשר לומר דלא פליגי באבנים הא פליגי בהדיא בגמרא דף קכ"ה לכן נ"ל ודאי היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן לכ"ע דמוקצה אינו אסור בנגיעה וכמ"ש הר"ן בפשיטות וכ"כ רש"י דף נ' וז"ל חריות וכו' צריך לקשר אם לא קשר אסור לטלטלן למחר וכ"כ דף קכ"ה סדרו אבנים כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה מועיל לאבן לעשות כלי עכ"ל הרי דמותר לישב עליהם אף על פי שהם מוקצים אלא דבחריות מסתמא כשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אבל אבנים כשהן כבדים מותר לישב עליהם לכ"ע והרמב"ם מיירי באבנים שאין גדולים כ"כ וכשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אא"כ עשה בהן מעשה מאתמול וכמ"ש המ"מ וס"ל דכשסדרום הוי מעשה ומ"ש בד"מ שכן דעת הרא"ש מיירי ג"כ בישיבה שאינו מזיזן אבל לטלטלן בעי מעשה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"מ סכ"ב ומיהו צ"ע דבסי' שי"א ס"ח אמרי' דמנענע הקש בגופו ומותר לשכב עליו ומכ"ש לישב עליו וצ"ע וכ"מ בעירובין דף ל"ז ע"ב לכן נ"ל דגם דעת הרמב"ם שצריך לסדרם היום כדי שלא יצטרך ליגע בהן למחר כדעת רש"י אבל מותר לישב עליה' בלא סידור:
(מב) יחד' לשבת כו'. אא"כ עשה בה מעשה וכמ"ש סכ"א:
(מג) ביחוד לשבת א' סגי. ול"ד לסכ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי וכ"מ סי' ש"ג סכ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורח' בהכי ולהכי מהני יחוד:
(מד) ועסי' רנ"ט דביחוד סגי. ואותן אבנים שמטמינים בהן לא בעי תיקון ולא שייך בהו תיקון להטמין בהם והוי כקופת עפר דשרי ביחוד (וכמ"ש סל"ח) כיון דלאו בר מיעבד מעשה הוא ה"נ ל"ש (מרדכי ספי"ז) וכ"כ הרא"ש בתשוב' דליבני דאשתייר מבנין ודומיהן דלאו בני מיעבד מעשה נינהו לשויי עלייהו תורת כלי ומ"ה שרי כמ"ש סי"ז עכ"ל וכ"ה בגמרא ומיהו אפי' במידי דלאו בר מעשה בעינן יחוד לעולם בדבר שאין דרכה ליחדה לכך ובמידי דאורח' פליגי כמ"ש דהא הרשב"א מייתי ראיה מקופת עפר דשרי והתם לאו בר מיעבד מעשה הוא כדאיתא בגמר' ומשמע במרדכי ספי"ז דלכסות בו פי חבית או לסגור הדלת או להכות בברזא בר מיעבד מעשה היא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שעומד לכך ובהא כ"ע מודו שבעי' יחוד לעולם לפי שאין דרכו של אבן ליחד אותה לכיסוי חבית ודו"ק:
(מה) דלצורך חתכו. והיינו כיון דיחדו לכך כמ"ש סכ"ב:
(מו) וי"א דלא סגי. צ"ע דהא הר"ן בשם הר"י לא אסר אלא לצאת בהן משום דלא מוכח' מילת' דמיחדו למכתו ומחזי כמוצי' בשבת אבל לטלטלן לכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בס"כ והרב"י שפתח בטלטול וכתב וי"א כו' דבריו צ"ע לישבם:
(מז) וי"א דוקא וכו'. לדידהו אפי' לחין שרי:
(מח) אא"כ חשב. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט:
(מט) מותר להעבירם. היינו למ"ד נולד שרי עססי' תצ"ה:
(נ) מנער את הטבלא. תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור וי"ל דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום (עסי' ש"ט ס"ד) א"נ כיון דהוי שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר ועוד דאין זה מניח בכונה דאינו חושש היכן יפלו עכ"ל תוס' ריש ביצה וכ"כ התוס' בשבת דף מ"ד ע"ב דאפי' מניח בשבת אסור לנער ולפמ"ש סי' רס"ו סעיף ט' לא הוי בסיס אלא א"כ היו עליו ב"ה ע"ש וכ"מ רסי' שי"א ומ"מ אף התוס' מודו דאם נטלו המוקצ' משם מותר לטלטלו דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו ב"ה וכ"ה בהדיא בגמ' וכ' הרמב"ם אם רצה זורקן בלשונו לאחוריו:
(נא) שהם בטלים. כלומר אף על גב דבכ"מ דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א סס"ה שאני הני שהן בטילים לגבי פת אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת [הרא"ש בתשובה וכ"כ רי"ו ח"ו] ומשמע מזה דמות' להניח אצלם ככר או תינוק דומי' דמת אבל בפסקיו פ"ב די"ט כתב דוקא לזרקו בפיו כשאוכל' לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו מטלטלו עמו וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לד"א ולתסרי י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוי בסיס עכ"ל ודברי הרב"י צ"ע בתשובת הרא"ש:
(נב) מותר להגביה. דלא הוי בסיס לד"א וכמש"ל בשם התוס' והמאור:
(נג) שהתקינן. אבל סתמא עומד להסקה וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה:
(נד) מע"ש וכו'. בד"מ כתב דהר"ן ס"ל דכשנתפרקו מע"ש אסור אא"כ יש לו כלבים ולכן כתב כאן דשרי אבל כשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי ופשוט דאם אין כלבים מצויין בכל ענין אסור ועס"ל וסכ"ז:
(נה) ואדם חשוב. מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נ"ל דוקא גרעי' משום דיש מקומות שאין מאכילין אותן לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות כנ"ל עסי' תצ"ה:
(נו) דחזי לאומצ'. כתוב בספר יראים דף ע"ה דמיירי במין דרכיך וחזי לכוס וכ"כ המאור רפכ"א וז"ל דאם לא חזי לאומצ' אסור לטלטלו משום דכל מידי דבר אכילה היא דלא חזי למיכל עד מ"ש לכלבים נמי לא קאי ולא מטלטלין ליה דהא לא חזי מידי עכ"ל וכ"כ הרא"ש פ"ק דחולין ורי"ו ח"ח וש"ג והר"ן ורמב"ם וכ"כ יש"ש בחולין פ"ק סי' ל' וא"כ בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כיוצא בו כגון שומן צונן דלא כהב"ח וכ' בש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול מידי דהוי אנבילה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מוקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום עכ"ל ועסי' ש"י ס"ב וכ"מ ס"פ כ"ד גבי טריפה:
(נז) מטלטלין אותו. משמע דלצאת בו לכרמלית אסור דאל"כ למה איצטרך למימר שמטלטלין וכ"מ מל' רש"י וז"ל ולא בקמיע שאינו מן המומחה הא במומחה שרי דתכשיט הוא לחולה משמע דשאינו מומחה לאו תכשיט הוא אלא דאינו חייב חטאת דשמא היא מרפאת ורש"ל בתשו' כתב דאף באינו מומחה הוי תכשיט ושרי לכרמלית (עמ"ש ס"ד) וצ"ע דא"כ אף לרה"ר לישתרי וע"ק דבהמה לישתרי עסי' ש"ה סס"ז אלא כמ"ש הוא עיקר וכ"כ התניא שאפי' במקום שאין ר"ה אסור להוליך הטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה ואין בהם חותם אם לא נתמחו היטב וכ"מ בסה"ת ובס"ח סי' אלף ק"ד:
(נח) שיושבים בה. פי' שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצירות לפני הבתים והיה במקו' דריסת הרגל אבל אם מונח באשפ' שבחצר אסור לפנותם [כ"ה בגמ'] וה"ה בחצר שאחורי הבתים אם אינו יושב שם אסור ונ"ל דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין:
(נט) אסור להוציאם. נ"ל דאם הוא מלא וא"א לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות כמ"ש סי' שי"ב ועוד דלגירסתינו מותר לטלטל צואת אדם להדי' משום דחזיא לכלבים אך הרי"ף והרא"ש יש להם גי' אחרת ובשעת הדחק יש לסמוך על גירסתינו:
(ס) אסור להחזירו. דמאיס כ"כ דלא חזי אפי' לכסות בו מנא עססי' רע"ט [ב"ח] ועס"ג דבעודו בידו מותר להחזירו:
(סא) לתוכם מים. ודוקא כשהן ראוים עדיין לשתית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן [ב"י רשב"א] ומדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' א"צ לפנו' עליו שרי להחזירו וכמ"ש בשם הרא"ש וע"ש בשם מהרי"א שהקשה הלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א וע"ש שנדחק ול"נ דלק"מ דכלי שרי כמש"ל ס"ה וביש"ש פרק ה' דביצה ס"ה פסק כרי"ו דדוקא כשצריך לפנות עליו שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה:
(סב) כדי להוציאו. הל' אינו מדוקדק דאפי' לא עשה כדי להוציאו אסור דהא אמרי' בגמר' אין מזמנין העכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יי"נ דהוי כגרף של רעי עב"י וה"ה לכל כיוצא בזה מיהו בהא לא קי"ל הכי ומותר לזמן העכו"ם בשבת:
(סג) מותר להכניס. ואפי' הוא בחצר מקום שאין שם דירה [ב"י ד"מ יש"ש]:
(סד) לקבוע ישיבתו. כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו ויאכל שם [ב"י ויש"ש]:
(סה) עפר וכו'. אפי' למ"ד בסכ"א דבעי מעשה הנ"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי [גמ'] עמש"ל:
(סו) אסור לטלטלו. ואם היה עליו ב"ה אסור אף על פי שירדו [לבוש גמ']:
(סז) בחצר. אבל בר"ה אסור דגזרי' שמא יגביהם ויתחייב דלגבי בהמה לא אמרי' חי נושא א"ע וכ"כ הרמב"ם פי"ח דלא כע"ש:
(סח) אם צריכים מפני צער ב"ח. דאל"כ כשם שאסור כלו כך אסור לטלטל מקצתו כמ"ש סי' שי"א ס"ח [ר"ן] [סי' ש"ה סקי"ח]:
(סט) מפני שמגבהת. והרמב"ם כתב שהיא נשמטת מן היד ונמצאת אגפיה נתלשין וכתב הראב"ד זה הטעם אינו וכו' ונ"ל שכונתו דהוי דבר שאין מתכוין דהא כ' בסי' תצ"ח סי"ב דמותר למשוך הצמר אילך ואילך וכו' ע"ש ובגמר' וגם מותר לחוף ולפספס ביד כמ"ש ססי' ש"ג ע"ש וצ"ע לישב דעת הרמב"ם:
(ע) אפי' בר"ה. דהא אפי' תגביהנו פטור דחי נושא א"ע ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה עסי' רע"ח:
(עא) שלא תגררהו. מפני שנושאת [ר"ן] משמע דס"ל דהוה כמי שנושאו וא"כ אפי' בכרמלית אסור עססי' שמ"ח ע"ש וכ"ע דקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב חטאת ע"ש וכ"כ התוס' דף צ"ד והמאור ריש פכ"א כ' דאפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נושאו חייב ומ"מ משום צערא דתינוק לא גזרו שמא תגביהנו ע"ש, המוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור (רמב"ם) ערסי' ש"ט:
(עב) בכדור. ואסור לטלטל הכדור דבמחשבתו לא משוי ליה כלי (ש"ל) ועסכ"א:
(עג) ויש מתירין. והש"כ כתב דהתוס' לא כתבו להתיר אלא בי"ט כיון דיש בו צורך קצת אמרינן מתוך שהותרה וכו' אבל לא בשבת ודוק עכ"ל ול"נ דלא אמרינן מתוך אלא באיסור הוצאה אבל באיסור טלטול שבת וי"ט שוין ואדרבה י"א דמוקצה אסור בי"ט וא"כ אם שרי לטלטל כדור בי"ט ק"ו בשבת אלא דבי"ט שרי אפי' בר"ה אבל בשבת אסור בר"ה וביש"ש כתב דגם התוס' סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל וא"א לישתרי מפני שחזי לצור ע"פ צלוחתו י"ל דממאיס בטיט ועפר ואין ראוי' לכסות (ב"י):
(עד) בגד שעטנז. ויש"ש ספ"א דביצה פסק דאסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ע"ש ועס"ג ועבי"ד סי' ש"א דיש כלאים דחזי למידי ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל:
(עה) מכבדות. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור (ב"י ש"ג ויש"ש דלא כלבוש):
(עו) האצטרלוי"ב. הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמ"ש ממטה רפויה בסימן שי"ג ס"ז (הרשב"א סי' תשע"ב):
(עז) מין אחר. כגון שרואין בצל:
(עח) יש להסתפק. דדמי למדידת הזמן או למדידת הצל והוא כלי שמלאכתו לאיסור ועס"ג, וא"ת דהוי מדידה של מצוה שלומד על ידו ושרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ו שאני הכא דהמדידה אינה מצוה ואי משום שלומד על ידה א"כ יתלה לימודו באיסור ויהא שרי חלילה (מהרי"ל בתשוב' סי' רכ"ח):
(עט) אין מטלטלין. שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעי' שיהא מוקצה לכל וכן אמרינן מפני שאסרה הככר על עצמה בנדר נעשה מוקצה (ר"ן ספ"ג) כתב הש"ג על זה וז"ל והתוס' דף מ"ו כתבו דדוקא על האשה אסורה אבל לאחרים מותר וכן נ"ל דבכמה מקומות אשכחן מוקצה לאיש א' אינו מוקצה לכל וכו' ובתוס' פ' מפנין דף קכ"ז כתבו דהיכא שהדבר ראויה לכ"ע אלא דאיסור' הוא דרביע עליה כגון תרומה ביד ישראל מותר לכל לטלטלו אבל דבר שהוא מוקצה מחמת גריעותא כגון מטלניות שיש בהן ג' דמוקצים לעשירים אפ"ה שרי לעניים לטלטלן ואפי' לעשירים שבבית עניים שרי לטלטלן עכ"ל וצ"ע דכוונת התוס' ג"כ דאם הוא של עשיר אף עניים אין מטלטלין אותן כיון שהוא מוקצה מחמת גריעותא דהכל הולך אחר דעתו של בע"ה רק בזה פליגי אהר"ן וס"ל דמוקצה מחמת איסור דרביע עליה מותר לכל וגם בדף מ"ו כתבו התוס' דהיכא דנדרה הנאה מככר אפי' היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחזי לאחרים אא"כ אסרתם על כל העולם וכ"מ לקמן סימן שכ"ה סס"ח עסי' ש"י סס"ב ודברי הש"ג צ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |