שפת אמת/שבת/יב/ב
בגמ' הנכנס לבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה כו'. ברי"ף ורא"ש מוסיפין ולא למעלה ממראשותיו כו'. ומשמע אף ביושב על הארץ לצד מראשותיו של החולה אסור. וי"ל דפליגי על התוס' וס"ל דע"ג כסא וספסל אף שאינו גבוה אסור. או אפשר דהוסיפו כן דרך פי' דכסא וספסל איירי בלמעלה ממראשותיו כדברי התוס'. [אך בהגהת אשרי משמע דלמעלה ממראשותיו נמי מיירי ביושב במקום גבוה. ועי' ברא"ש בנדרים (פ"ד) שלא הביא הא דלמעלה ממראשותיו]:
שם בגמ' אמר רבה כו' ואפי' עשרה בתים. נראה לפרש אפי' הנר עומד גבוה כמו עשרה בתים זו על זו וכן משמעות הפוס'. אבל בעשרה בתים ממש אף דהנר מאיר לבית התחתון או בית לפנים מבית, י"ל דאין איסור דאינו בכלל לא יקרא לאור הנר כיון שאין הנר באותו בית וצ"ע:
שם בגמ' חד היא דלא ליקרי. נראה דרבה או סתמא דגמ' קאמר לה לדינא אבל שיהי' כן דיוק לשון המשנה דלא יקרא לא מסתבר. בפרט להב"ח דס"ל דהיתר דתרי הוא דוקא בלקרות אבל לפלות כליו ושאר מילי גם תרי אסור אע"ג דנקטו במתני' לא יפלה. א"כ אינו דיוק הלשון אלא דפסיק הגמ' כך לדינא דחד הוא דאסור ולא תרי כנ"ל:
שם בגמ' והתניא לא אחד ולא שנים כו' בשני ענינים כו' ואר"ה ובמדורה אפי' עשרה ב"א אסור. ויל"ד למה שינה מדלעיל ולא אמר אפי' שנים. וגם הו"ל למימר בקיצור במדורה אפי' בענין א' אסור דע"ז קאי. ע"כ הי' אפשר לומר דגם בשני ענינים רק שנים אסור אבל שלשה שרי דלא שכיחי ששניהם לא יראו שהשלישי יטה הנר ודוקא במדורה אסור אפי' בעשרה בנ"א.
ולפ"ז י"ל עוד דגם מדורה רק בב' ענינים והחומרא היא דגם בעשרה אסור אבל בענין אחד י"ל דשרי גם במדורה. אך זה רחוק קצת. ובעשרה דנקראין צבור באמת יש מתירין בש"ע. והא דאמרי' כאן בענין א' כאן בשני ענינים, הדיוקים סותרים דאו חד ענינא לאו דוקא או ב' ענינים ל"ד. ונראה דספיקא דרבנן להקל ושרי כל שהב' אינו עוסק בענין א' אף שאינו קורא כלל וכ"פ בשו"ע:
שם בגמ' מיתיבי כו' שאני ר"י דמשים עצמו ע"ד תורה כהדיוט. לכאורה נראה הפי' דאינו בכלל אדם חשוב לדבר זה הואיל דגם בחול דרכו להטות כל שהוא לצורך הלימוד ואדם חשוב דשרי דוקא באינו מטה לעולם בחול. וכן פי' הט"ז (סי' ער"ה ס"ק ה') ולפ"ז צריכין להבין מה הי' דעתו של ר"י שאמר אני אקרא ולא אטה, ממ"נ אי הי' חולק על כל הגזירה וס"ל שאין לאסור מחשש הטי' א"כ אין מספיק באומרו אני אקרא ולא אטה דאטו ע"י חכמתו לא יגזור לכל, והלא כל גזירות חכמים כך הוא, כמו שגזרו לא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י וע"י שנראה כמה פעמים בנ"א שותין ואין מטלטלין הכלים עי"ז לא נתבטל החשש שמא יוציא, דמ"מ לפעמים יזדמן לאיזה אדם כך. ואי מודה רבי ישמעאל בהגזירה א"כ ודאי תמוה שיעבור על גזירת חכמים ע"י שיודע בעצמו שלא יטה. אטו יהי' רשאי ג"כ לטלטל בכרמלית מפני שיודע שלא יטלטל עי"ז ברה"ר כ"ז תמוה לומר כן ובשלמא בס"ד דגמ' א"ש דרבי ישמעאל הוי אדם חשוב וס"ל דאדם חשוב מותר ובאמת אסור. אבל לרבא דאדם חשוב באמת מותר ורבי ישמעאל לא הוי אדם חשוב לדבר זה והא וודאי ידע רבי ישמעאל דדרכו להטות בשעת הלימוד א"כ מאיזה טעם אמר אני אקרא.
והי' נלע"ד לפרש איפכא דלעולם רבי ישמעאל אדם חשוב הוי פי' שלעולם לא היה מטה הנר גם בשעת הלימוד ואעפ"כ מסיק הגמ' דרבי ישמעאל שאני כיון דמשים עצמו ע"ד תורה כהדיוט לא שייך גבי' היתר דאין דרכו, דמ"מ כשיזדמן לו הכרח להטות לצורך הלימוד ישנה דרכו ויטה ולכך אסור. ונמצא לפ"ז דאדם חשוב דמותר הוא דוקא באינו משים עצמו כהדיוט כו'. וא"ש הלשון רבי ישמעאל שאני דלפי' הט"ז דרבי ישמעאל לא הוי אדם חשוב קשה הלשון שאני ואפשר זה הי' טעם הרמב"ם (בפ"ה מה"ש) דהשמיט היתר דאדם חשוב משום דלא פסיקא לי' דלפעמים אסור כמ"ש. [וכעין זה תי' הב"ח (בסי' ער"ה) ובברכי יוסף שם] מיהו אין משמעות הפוסקים כן והרי"ף ורא"ש שהביאו בפשיטות מימרא דרבא. לכן פי' קמא נראה עיקר וקושיא הנ"ל יש ליישב:
שם בגמ' קם שמעי' קבדיק לנהורא דשרגא כו'. פי' רש"י דחשיב בבית רב אסי שמש שאינו קבוע. וקצת קשה לפרש כן דהא מסתמא בדק בעבור רבו וא"כ לטעם רש"י דשמש קבוע אימת רבו עליו הרי הוא כמו כל שמש קבוע. ודוחק לומר דבבית אחר ליכא עלי' אימת רבו כל כך. וגם זה רחוק קצת דדביתהו דר"א דא"ל מר לא עביד הכי הי' כוונתה כשמזדמן לפעמים שמש שאינו קבוע, דשמש שאינו קבוע לא שכיח באמת ואיך ידעה מסברא דשמש קבוע כשהוא בבית אחר דינו כמו אינו קבוע. אבל לגירסת התוס' א"ש דדין שמש זה כמו כל שמש קבוע דאינו ירא מרבו כו'. והר"ן פי' לגי' רי"ף שהיא כגי' תוס' דקבוע מותר משום דא"צ עיון כל כך ע"ש. ולפ"ז קשה איפכא למה חשיב בבית רב אסי לקבוע הא אין זה מכיר כלים שבבית רב אסי. ולגי' רש"י יש ליישב קצת דזה השמש הי' באמת שמש שאינו קבוע לרבו אך רש"י ז"ל בעצמו לא פי' כן. ועי' בחי' הר"ן כ' כמ"ש שהי' שמש שאינו קבוע. ועי' ברי"ף שפוסק כרב דהלכה ואין מורין כן. ולכאורה יש לפסוק כר"י משום דמעשה רב. וי"ל דבהא לא אמרינן מעשה רב כיון דהוא גופי' לא עשה מעשה אלא דלא מיחה בשמעי' ליכא הוכחה אלא להלכה ואין מורין כן דפירושו ג"כ הכי שאין מוחין בידי העושה כן:
שם בגמ' והאמרת רישא רואה כו'. עד סוף הסוגיא דמסיק אבע"א תינוקות שאני הואיל ואימת רבן עליהם. ולכאורה יש לפרש דלמסקנא דואבע"א לא ס"ל כלל האי שינויא קמא דלסדר ראשי פרשיות. דהא קושי' הגמ' האמרת רישא רואה הי' רק על התינוקות שקוראין לאור הנר כיון דלא
ידע האי טעמא דאימת רבן עליהן. וקאמר מאי לאו לקרות שהתינוקות יקראו ומשני לא לסדר ראשי פרשיותיו. ולפ"ז למסקנא דתינוקות שאני י"ל דחזן עצמו אסור אף לסדר ג"כ. [וכן פי' בחי' הר"ן ע"ש] אך הפוסקים הביאו האי דינא דלסדר ראשי פרשיותיו מותר. וצ"ל לדבריהם הפי' בגמ' והאמרת רישא החזן רואה פי' כיון דרואה א"כ קורא ממילא ומשני דאינו קורא אלא מסדר. אבל לפ"ז קשה מאי ס"ד דגמ' להקשות הא מפורש במשנה החזן רואה כו' אבל הוא לא יקרא. לכן נראה פי' קמא עיקר אלא כיון דרבה ב"ש אמר הכי פסקו הפוס' כב' התירוצים:
בתוס' ד"ה ר' יהודא כו'. עי' מ"ש במהרש"א דתפלת שמ"ע כיון דרבים היא מהני אף אחר גז"ד. ונראה כוונתו תפלת רבים שהכל מתפללין זה הנוסח לכך אף כל יחיד יכול להתפלל זה הנוסח אבל הכא הוא תפלת יחיד. ואין לפרש כוונתו משום שמתפללין על רבים דא"כ קשה דגם הכא מתפללין עליו ועל כל חולי ישראל. ולכאורה י"ל קושי' התוס' דכך נגזר עליו שימות ואם יתפללו עליו יחי' אבל א"כ קשה מהא דאי' בר"ה כמאן מצלינן כו' כיון דתפלה מועיל. אכן התוס' שם בר"ה תי' דהגזירה לא הוי אלא אם יחלה או לא אבל אם יתרפא לא נגזר ותלוי בתפלה:
בד"ה שבנא כו'. ונראה לר"י כו' ואשכחן דתרי שבנא הוי. כוונתם משום דמפורסם ששבנא הי' רשע. ואי לא מצינו בקרא שהי' שבנא אחר צדיק אף שי"ל שהי' מ"מ אסור לאסוקי בשמי' מאחר שהרשע הוא מפורסם והצדיק אינו מפורסם [וכן משמע בתוס' במגילה (י:) ד"ה רבה ע"ש]:
בד"ה שאין מה"ש מכירין כו'. ותימה דאפי' מחשבה שבלב כל אדם יודעים כו'. ולכן פי' הראשונים שאין לשון זה חשוב בעיניהם להזדקק לו. עי' ברא"ש ריש פ"ב דברכות ותמהני איך יתפרש לפ"ז הגמ' דסוטה (לג.) דפריך ע"ז מעובדא דבת קול שהי' בלשון ארמי ומשני בת קול שאני. א"נ גבריאל הוי. ולדבריהם ממ"נ אי הוי קושי' הגמ' דלא הי' צריך להיות הב"ק בלשון מגונה א"כ מה משני גבריאל הוי. [ובתוס' שאנץ שם בסוטה כתב ג"כ דמהתם משמע שאין מכירין כלל ודלא כפי' הנ"ל ע"ש] מיהו בחסרון ידיעתי לא ידעתי מנ"ל לתוס' וסייעתם בפשיטות דמלאכי השרת יודעים מחשבות בני אדם וכמדומה לי שבזוהר כ' בכמה דוכתי דלא ידעו אלא מה דאיתמסר להו למינדע, א"כ י"ל דגם מחשבות בנ"א אינם יודעים. ועיינתי בזוהר (פ' וירא) גבי אי' שרה אשתך כ' כך. ואולי ס"ל לתוס' דדוקא בהאי עלמא אמר דלא ידעו אבל כשהם למעלה יודעין. אבל לפע"ד אף אם יהי' מקומות להוכיח דמלאכים יודעין מחשבות בנ"א. מ"מ אפשר דיש מלאכים מיוחדין להכניס תפלות בנ"א לפני הקב"ה והם אינם יודעין מחשבות אלא הדיבור. ולכך צריך להוציא דברי תפלה מפיו דוקא כדכתי' עוף השמים יוליך את הקול כו'. א"כ נראה דיש לקול מלאכים מיוחדין וכן לדיבור וכן למחשבה. לכל מלאכים מיוחדין כי לגדודיו אין מספר. כך נ"ל לולי דבריהם ז"ל. ועי' בזוהר בהקדמה (ט:) כ' דאין נזקקין ללשון תרגום וגם שם משמע דאין מכירין ג"כ הלשון. ובזוהר (פ' לך פט.) בסתרי תורה מאריך בזה ע"ש. ונראה דב' תירוצי הגמ' שם בסוטה פליגי בזה ע"ש: