שפת אמת/שבת/יג/א
בגמ' מיתיבי רשבג"א התינוקות של ב"ר כו' וקורין לאור הנר. והקשו בתוס' אמאי לא פריך ממתני' החזן רואה היכן התינוקות קורין. וי"ל דהא קשה עוד כיון דשנים בענין א' מותר א"כ נהי דתינוקות דיינין להו כגדולים [ואין רשאין להניחן לקרות לאור הנר] מ"מ שנים שפיר יש להתיר דאין להחמיר בהן יותר מבגדולים. ולכך י"ל דלא פריך ממתני' אלא מהברייתא דעיקר הרבותא דקמ"ל רשב"ג היא דתינוקות רשאין לקרות א"כ ע"כ לא מיירי בשנים קורין בענין אחד דאי הכי מאי קמ"ל בתינוקות וע"כ איירי בב' ענינים או בב' ספרים וא"כ פריך שפיר. עוד אמרתי ליישב ומצאתיו בחי' הרשב"א דבפני רבן מעיקרא נמי ידע דאימת רבם עליהם ומשו"ה ממתני' לק"מ אלא מהברייתא דמשמע לי' הכא דקורין שלא בפני רבו ע"ש:
שם בגמ' רשב"א אומר כו' עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור כו'. קצת קשה הא פי' רש"י במתני' [וכ"ש טהור עם הזבה משמע] דרבותא קמ"ל דאפי' טמא אסור א"כ למה הו"ל לשנות לא יאכל הטהור כיון דגם טמא אסור. ואולי לשון טהור לאו דוקא והכוונה הוא דהו"ל למיתני סתם לא יאכל עם הזבה והי' כולל תרוויהו אלא ע"כ משום דלא אצטריך כלל להזהיר את הטהור משום דפרצה טהרה. [אכן מדברי המהרש"ל והמהרש"א לעיל במשנה נראה פי' דברי רש"י באופן אחר כי היכי דלא תיקשי מהכא ע"ש].
| *) לרבא י"ל דכל הני מתני' מיירי באדם שאינו פרוש לאכול בטהרה אבל לאביי קשיא. וביותר יש לתמוה מדקתני בברכות (מג:) ששה דברים גנאי לו לת"ח כו' ואל יסב בחבורה של ע"ה. מבואר דאפי' לת"ח גנאי הוא דאיכא אבל איסורא ליכא להיות מיסב עמו. אכן לפמ"ש הפנ"י בגיטין (סב.) דאביי הכא לפרש טעמא דרשב"א אמר הכי דלא ס"ל לסמוך אהא דרוב ע"ה מעשרין בגיטין שם. וקאי בשיטת ר"מ רבו בחולין (ו.) גבי כותים ע"ש. י"ל דמתני' דדמאי וברייתא דברכות הנ"ל ס"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"מ ולא חיישי למיעוטא אבל דברי הפנ"י הם נגד דברי התוס' ביבמות (קיט.) דר"מ מודה לרבנן בדמאי ולא דמי לכותים ע"ש. אך י"ל דכמו שהתירו לאכול עם הנדה ע"י היכר כמ"ש ביו"ד (סי' קצ"ה) כן עם ע"ה מהני היכר. אולם לפמ"ש המאירי דאפי' להפוסקים שלא אסרו לאכול עם הנדה אלא בקערה אחת מ"מ עם ע"ה אסור אפי' בשני קערות ע"ש משמע דטפי יש לחוש שמא ירגילנו אצלו וא"כ אפשר דלא מהני נמי היכר וצ"ע: | ||
שם בגמ' כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה. ופליגי אביי ורבא בטעמא דמילתא וא"כ משמע דהכי הלכתא. וראיתי בש"ג בריא"ז שהוציא מזה ג"כ דאסור לאכול עם חשוד ע"ש. הגם דאין זה מוכח כל כך דלרבא דקיי"ל כוותי' י"ל דדוקא משום טומאה החמירו טפי כדבעינן למימר לקמן אבל עכ"פ נראה דעיקר הדין אמת. ויש לתמוה דכמה משניות תנינא בדמאי דאוכלין עם ע"ה כל היכא שמפריש מעשר על מה שאוכל בכל גווני מותר. [כמבואר בדמאי (בריש פ"ז) ע"ש] וגם בל"ז בשבת ראשונה אוכל עמו וכמבואר במשנה שם (פ"ד מ"ב). וברמב"ם בהל' מעשר (פ"י ה"ב) דחבר שאוכל עם ע"ה אין להוכיח מזה שהוא נאמן דאפשר שהוא מפריש על מה שאוכל אבל עכ"פ לא נמצא איסור עם ע"ה *) ודוחק לפרש כל הני דמיירי שלא אכלו על שלחן אחד. וגם דוחק הוא לפרש דכשאוכל משל ע"ה על סמך הפרשתו עדיף טפי דלא ישכח [להיות נזהר שלא לאכול משל ע"ה] משא"כ בזה אוכל לעצמו וע"ה לעצמו על שלחן אחד בכה"ג דוקא אסרו. גם לא ראיתי שהביא הרמב"ם דין זה בחיבורו שלא יאכל פרוש עם ע"ה. זולת מה שמביא שם דכל המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות צריך לברר שאינו מתארח אצל ע"ה ע"ש. דמ"מ פשט דבריו משמע דדוקא לאכול משל ע"ה אוסר שם וצ"ע:
והנה בהא דפליג רבא על אביי משום דרוב ע"ה מעשרין הן ומסיק לפרש טעם האיסור משום שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. גם ע"ז יש לתמוה טובא דלכאורה אדרבה חשש שיאכילנו דברים שאינן מתוקנין חמור טפי דאפי' אם הוא מן הרוב דמעשרין עכ"פ עובר בוודאי אדרבנן שחייבו לעשר דמאי [ולא לסמוך על הרוב]. אבל במה שמאכילו דברים טמאים בימי טהרתו מה איסור יש בדבר זה. [כמ"ש התוס' בחולין (לד:) דאפי' כהנים אינם מוזהרין מלפסול גופן מתרומה באוכלין טמאים. וכ"מ ברמב"ם (פט"ז מהל' טו"א ה"ח) ובמל"מ שם. אך לדעת רש"י שם דכהנים אסורין מדרבנן לפסול גופן י"ל דהכא בכהנים קאי]. בפרט לחוש מימי טומאה על ימי טהרה. ונהי דחבר זה אוכל על טהרת תרומה אבל אין בזה חומר יותר מדמאי. ונראה לע"ד דמצד דפרצה טהרה החמירו בעניני טהרה יותר משאר איסורין.
ובעיקר הדין ראיתי אח"כ בירושלמי כאן דמייתי התוספתא דזה דברי ב"ש וב"ה מתירין ע"ש. ונראה דע"ז סמך הרמב"ם ולא הביא הא דלא יאכל זב פרוש כו' כיון דאין זה מהנך דהודו ב"ה לב"ש כדמשמע בירושלמי בסוגיא די"ח דבר:
שם בגמ' איבעיא להו נדה מה שתישן כו' שני אכסנאים כו'. ע"ש. יש לתמוה בסוגיא זו אי הוי ס"ד דהבעיין לאסור מטעם חשש שכחה כמו בבשר וגבינה על השלחן. א"כ קשה טובא מה ענין זה לשני אכסנאים אף במכירין דהתם אסור משום דכל אחד טרוד בשלו ויש לחוש שמא ישכח. ודומה לשנים שאין קורין בב' ענינים לאור הנר שמא ישכח ויטה. אבל בחד ענינא שרי משום דאחד יזכיר את חבירו ושינת נדה עם בעלה הוא בחד ענינא מנ"ל למיחש ששניהם ישכחו כיון דשכחה בשנים לא מצינו ע"י טירדא. [לפמ"ש המג"א (סי' ער"ה סק"ה) דבמילי דרשות אפי' בשנים אסור לק"מ. אבל מדברי הט"ז שם (ס"ק ג') משמע דבענין אחד אפי' בדבר הרשות מותר ע"ש] מיהו הכא אפשר ליישב בדוחק דחיישינן שיבא לידי עבירה כשתהי' ישינה דלא יהי' מי להזכירו. אכן בגוף הגזירה דלא יאכל הזב עם הזבה לס"ד עכשיו דהוא כמו הא דאכסנאים קשה כנ"ל. דאע"ג דכל אחד עוסק באכילה בפ"ע מ"מ וודאי דעדיף משנים הלומדין בענין אחד. כיון דהאי עבירה א"א להיות אלא ברצון וידיעת שניהם א"כ למה יאסור טפי משנים שקורין בענין אחד. ואפשר לדידן דגם קירוב בשר אסור מדאורייתא [לדעת הרמב"ם (פכ"א מה' א"ב) וע"ש בהה"מ בשם הרמב"ן שחולק ע"ז] י"ל כאן דאסור מגזירה דנגיעת בשר בחיבוק ונישוק דאפשר להיות בלא דעתה ואע"ג דכשתראה תזכירנו שוב הוי כמו הא דאכסנאים. ועפ"ז מובן שפיר לשון רש"י ז"ל לקמן דלר' פדת דקירוב בשר אינו אסור אלא מדרבנן אין לגזור שינה בבגדו. וקשה למה לא נגזור אטו תשמיש גופי'. ולמ"ש א"ש אבל לשיטת התוס' צ"ע:
שם בגמ' אר"י ת"ש העוף עולה כו' ואינו נאכל. נראה דקמ"ל ואינו נאכל אפי' שלא כדרך בישול. דאע"ג דלא גזרו ב"ש העלאה בעוף דאינו אלא איסור דרבנן מכל מקום שלא כדרך בישול אטו דרך בישול גזרו דחדא מילתא היא. כדאמרינן התם שמא יעלה באילפס רותח דכל היכא דרגילין להעלותן צוננין שכיחא מילתא להעלותן גם רותחין וגם באכילה י"ל כן. ולכאורה יש לתמוה אמאי לא הביא ר"י הראי' מרישא דמתני' התם דכל הבשר כו' בבשר בהמה דהכל מודים דאסור להעלות עם הגבינה עה"ש וי"ל קצת דמהתם אין ראי' לכאן דיש לחלק ולומר דהתם חמור טפי כיון דאיכא שני איסורים איסור בישול ואיסור אכילה שפיר חיישינן דהא עיקר הגזירה התם הוא כך שמא יעלה באילפס רותח כמבואר בחולין (קד:) משא"כ הכא שאין החשש אלא על איסור אחד [למ"ש לעיל דליכא למיחש אלא לאיסור קריבה בלבד] י"ל דלא גזרו. אבל מבשר עוף שפיר מביא ראי' למ"ש הפוס' ביו"ד (סי' פ"ז) דבשר עוף בחלב שאינו אסור אלא מדרבנן אין בו איסור בישול ודומה לדהכא. אך ממ"ש רש"י דב"ש קסברי בשר עוף בחלב דרבנן משמע דלב"ה הוא מדאורייתא א"כ שוב איכא ג"כ איסור בישול אכן שאר הפוס' כתבו דאף לב"ה אינו אסור אלא מדרבנן. [ואע"ג דבחולין (קד.) אמר ר"י ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא כו' י"ל דקיבל לשינויא דאביי התם ע"ש. ונ"ל דרש"י ס"ל נמי דאפי' למ"ד דב"ע בחלב מדרבנן אסרו העלאה וכאן פי' אליבא דר"י לטעמי' כנ"ל]:
שם בגמ' התם דיעות איכא שינוי ליכא כו'. מאריכות לשון הגמ' כאן וכן בסמוך. דהו"ל למימר בקיצור התם שינוי ליכא. משמע דלא מהני שינוי בלא דיעות. ולכן ההיתר שכ' הפוס' לעשות היכר בין אוכל בשר לאוכל גבינה [בהפסק מפה וכדומה] היינו דוקא בב' בנ"א האוכלין. אבל בהאי דינא דאין להעלות בשר עם גבינה בשלחן א' לא מהני כלל היכר כנ"ל. אך יש לתמוה דבלא טעמא דשינוי גם בדיעות לא דמי אהדדי. דהתם אף שיש אחר אולי לא יראה בעת שהוא יקח מהגבינה שלו. אבל הכא ע"כ החשש הוא שגם היא תעשה האיסור עמו בהא י"ל דלא חיישינן ואינו דומה לדהתם כלל. ואין לומר דחוששין שלא יבוא לידי עבירה כשהיא ישינה דא"כ גם דיעות ליכא:
ברש"י ד"ה מה כו' דאסיר לן יחוד מה"ת כו'. לשונו צריך ביאור דהא אין הבעיא בכאן משום איסור יחוד דהא שפיר משכחת לה הוא בבגדו כו' בלא יחוד וכגון שפתוח לר"ה וכמ"ש התוס' ואף דיחוד אסור י"ל דהוא בבגדו כו' מותר. אך מאי דפשיטא להו להתוס' דהוא בבגדו כו' אסור אפי' בלי יחוד. אינו מוכרח די"ל דדוקא ביחוד אסור נהי דיחוד לחוד מותר בנדה מ"מ בבגדו במטה אחת אסור אבל בלי יחוד י"ל דמותר. והפוס' סתמו בזה. והנה לפי מסקנת הגמ' אפי' שינוי ודיעות אסור. ובשו"ע יו"ד (סי' פ"ח) בבשר וחלב יש מתירין שינוי אפי' במכירין זא"ז. וי"ל דס"ל דדוקא בעריות החמירו גם בשינוי ודיעות לא בשאר איסורין. [אכן האוסרים במכירים אפי' בשינוי לא ס"ל לחלק כמ"ש בהגהות מרדכי כאן ע"ש]:
בתוס' ד"ה מיתיבי כו' לפי' הקונטרס כו'. פי' דבריהם לאפוקי לשון ב' שהביא רש"י במתניתין דחזן מלמד תינוקות רואה היכן יתחילו התינוקות למחר. ולפ"ז לא איירי המשנה בקריאת התינוקות כלל ולק"מ. אבל לפי' הקונטרס דחזן רואה לעצמו איך תינוקות לומדים לפני רבם א"כ הו"ל לגמ' לאקשויי ממתני' מיהו לא ידענא מאי קשיא להו דהרי י"ל דרש"י פי' כן למסקנא דגמ' אבל סוגית הגמ' לא הוי מצי להקשות אמתני' כיון דהו"מ לפרש כפי' אחר שברש"י וזה פשוט:
בד"ה רבא אמר כו' וא"ת כו'. יש לתמוה דבלאו מילתא דרבא מי הוי ס"ל דכל דמאי הוי ודאי טבל אטו לא ידעינן מכמה משניות דקתני דמאכילין עניים דמאי וכדומה. דמכל הני מוכח דלאו ודאי טבל חשבינן להו. ואפשר דס"ל דנהי דכל ע"ה אין מפרישין מ"מ כיון דאין כל התבואות שלהם [ואפשר שלקחו מאחרים שכבר הפרישו מעשר] משו"ה לא חשבינן לתבואות שלוקחין מהם אלא דמאי ולא טבל. אבל לישנא דרבא רוב ע"ה מעשרין הן קשיא להו שפיר. אכן לפע"ד בל"ז אין מובן כלל מה שהקשו התוס' דהא נראה שם לשון הגמ' דמעיקרא היו מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין [והי' די להם בהפרשת תרומה גדולה בלבד כמ"ש הרמב"ם שם בפיהמ"ש] ומכי דריש להו יוחנן כ"ג הכי דיש גם בטבל למעשר עון מיתה התחילו לעשר ובתר הכי שפיר אמרינן רוב ע"ה מעשרין, וגם מסברא נראה הכי דבתר תקנתא דיוחנן כ"ג דאסר כל תבואות ע"ה בוודאי רובן חזרו להפריש ולא רצו לפרוש עצמם מן החבירים כנ"ל לולי דבריהם ז"ל. ומ"ש התוס' אמאי חשו הכא טפי למיעוט כו'. לולי דבריהם נראה פשוט משום שהוזילו על המקח הואיל ולא עישרו והי' רוב לוקחים קונים מהם והוי זה המיעוט רובא דעלמא שהיו נכשלים בהם. אבל לבתר דתיקנו לעשר דמאי שוב שפיר רוב ע"ה מעשרין ואילו לא היו חוששין על המיעוט הוי זה רובא דעלמא [גם אפשר שהי' רבים נגררין אחריהם ועושים כמעשיהם כנ"ל]: