שפת אמת/שבת/יא/א
בגמ' כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. נראה דהיינו רוב גגות העיר. ולפי"ז קשה על מ"ש הרא"ש והטוש"ע או"ח (סי' ק"נ) דיכולין בני העיר לכוף למעט גגו למי שהגביה ביותר. אך י"ל דאי לאו הכי כל א' יאמר כן עד שיהי' רוב וגם מצד האיסור עצמו לכן כופין. ובלשון שגגותי' גבוהין יל"ד דהו"ל לומר שבתים שלה גבוהין מבהכנ"ס. והי' נראה דדוקא הגג הגבוה שהיא ענין כבוד להבית אסור להיות גבוה מביהכנ"ס אבל גוף דירת הבנינים והעליות אפשר אין איסור כלל. אך הוא קולא יתירה. אכן נראה דאתי לאשמעינן דסגי בהגבהת גג בהכנ"ס אע"ג שגוף הדירה אינו גבוה מ"מ כיון שהגג למעלה מכל גגות העיר שפיר דמי וכן המנהג. ויש לעיין בעיר גדולה שיש כמה בתי כנסיות אי סגי בשגג של בהכנ"ס א' גבוה מגגות העיר. או אסור להגבי' הגג יותר מגג של בהכנ"ס הקטן. וראשון נראה עיקר דסגי בבהכנ"ס א':
שם בגמ' אם יהיו כל הימים דיו כו' לכתוב חללה של רשות. לפי הפשוט הוא גוזמא יתירה איך כח גדול כ"כ לבו"ד. וי"ל דרך הלצה ע"פ לשון רש"י שהוא צריך להיות לו לב כו' פי' חללה של רשות העומק לב שצריך להיות לרשות. ובאמת אין להם. לכן לא יאתה המלוכה אלא לממ"ה הקב"ה ולו נאה ויאה:
שם בגמ' הא תנא לה רישא אין מפסיקין. ולכאורה קשה דהא יש לפרש דקמ"ל אע"ג דמפסיק לקריאת שמע כגון בערבית ושחרית אעפ"כ רשאי לחזור לאכול ולרחוץ כו' קודם התפלה ולא אמרינן כיון דכבר פסק יהי' כמו התחלה. ומרישא לא שמעינן אלא היכא דא"צ כלל להפסיק לא הטריחוהו להפסיק לתפלה. אך אפשר באמת ס"ל להגמ' דכה"ג שפוסק בלא"ה באמת צריך להתפלל ג"כ ואין רשאי לחזור לסעודתו קודם התפלה. אכן הר"ן הביא בשם הרשב"א דאף אי מפסיק לק"ש חוזר לאכול קודם התפלה ע"ש. ובאמת לכאורה נראה בתוס' לעיל (ט:) ד"ה למ"ד דלא כר"ן. שהקשו שם תיפוק לי' דצריך להפסיק לק"ש א"כ משמע דממילא צריך להפסיק ג"כ לתפלה. אך יש ליישב דדוקא לענין טירחא דהתרת חגורו ס"ל הכי משום דשוב אין לו טורח כיון שכבר חגרו לצורך ק"ש. אבל בהתחיל לאכול י"ל לכו"ע כמ"ש הר"ן דא"צ להפסיק כ"כ בתוך אכילה ורשאי לחזור לאכול אחר ק"ש. וגם בזה יתיישב קצת קושיא הנ"ל דכיון דמתני' כולל בהתחילו גם התרת חגורו ובהתחלה כזו כשמפסיק לק"ש פוסק גם לתפלה א"כ לא בא התנא לומר רבותא הנ"ל:
שם בגמ' סיפא אתאן לד"ת דתניא חבירים שהיו עוסקין כו'. אפשר דוקא חבירים ביחד דת"ת דרבים עדיף אך משמעות הפוסקים אינו כן. ולכאורה קשה למה לי למיתני הא דמהיכי תיתי יגרע ד"ת ממילי דרשות דאין מפסיקין. ותו אמאי אר"י דכגון אנו מפסיקין לתפלה. [אך לפמ"ש לעיל דס"ל דיותר יש להפסיק מד"ת כיון שאין זה נגד רצונו. אתי שפיר הכא] והנה הר"ן פי' בשם בעה"מ דהכא מיירי בדליכא שהות ביום ואפ"ה כיון דתורתן אומנתן אין מפסיקין. אבל בדבר הרשות מפסיקין בדליכא שהות. אך לפ"ז קשה מאי ראי' מייתי דתניא כו' וא"מ לתפלה. דילמא מיירי התם בדאיכא שהות ודמי ד"ת לשאר דברים. ואולי צ"ל הגי' ואר"י ל"ש כו' והראי' הוא מר"י דמפליג בין תורתו אומנתו או לא. ואי בדאיכא שהות. אין חילוק דכו"ע אין מפסיקין. והנה בתוס' תירצו אהאי דקרי ר"ז אר"י מסיר אזנו דמיירי בהי' שהות ומוכח דס"ל כשיטת הבעל המאור דבהני דתורתן אומנתן אפי' ליכא שהות אין מפסיקין ולדידן נמי אי איכא שהות אין מפסיקין. מיהו תי' עוד דר"ז ור"י הי' תורתן אומנתן וכן תי' הרי"ף. ונ"ל דלא פליגי דמ"מ דין זה אמת דאם איכא שהות אפי' אנן אין מפסיקין אלא דלא יתכן לפרש הא דלעיל בדאיכא שהות דא"כ מה הוי דעתי' דר' ירמי'. להכי מוקי בדליכא שהות ור"י לא הוי מחזיק נפשי' לתורתו אומנתו ור"ז לא רצה להפסיק משום דהוי תורתו אומנתו:
והנה למסקנת הגמ' דסיפא אתאן לד"ת יש לעיין אי מפסיקין לק"ש נמי אתאן לד"ת אבל לאכול וכו' אפי' לק"ש אין מפסיקין באיכא שהות. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות. ולפ"ז קשה מה דמקשה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך א"מ לק"ש דילמא מיירי התם בחבירים שאין תורתן אומנתן ובדאיכא שהות. מיהו הא אפשר ליישב מלשון כשם משמע דשוין הם בכל חבירים. אך הא דאר"א ב"צ כשהיינו עוסקין בעיבור שנה כו' מצי לאוקמי בדאיכא שהות ומנ"ל להוכיח דעיבור שנה עדיף מהני דתורתן אומנתן:
עי' ברא"ש לעיל בסוגיא דסמוך למנחה דכ' דבהתחיל סמוך למ"ג אין מפסיק דלא קיי"ל כריב"ל כו' ולבסוף מסיק דהא דלא קיי"ל כריב"ל הוא דוקא לענין טעימה ע"ש. ונראה לפרש דבריו גם מקודם לענין טעימה דאי הוי אסור אף טעימה דא"צ קביעות סעודה ממילא הי' הדין דמפסיקין. אבל כיון דלא קיי"ל כריב"ל וליכא איסורא אלא בקביעות סעודה הלכך אין מפסיקין. וקצת משמע ברא"ש דפי' בההיא דריב"ל דמכח איסור אכילה. קודם תפלה נגע בה כמו שכתבתי לעיל בגמ' מזה:
עוד שם ברא"ש הביא ראי' דמתני' מיירי בס"ק מדאמרי' לקמן במנחה לא שכיח שכרות ובסעודה גדולה שכיחא ושכיחא. והנה לפ"ז אפי' אי נימא להלכה כשינויא בתרא דמתני' בס"ק מ"מ צריכין לומר דאביי דמחלק בין מנחה לערבית משום דשכיח שכרות פליג לדינא בהדי סתמא דגמ' דלעיל דמוקי לה בס"ג והוי ס"ל דאפי' היכא דשכיח שכרות אין מפסיקין. וזה ודאי דוחק הוא. וגם קשה לפ"ז למאי דמסקינן דהיכא דשכיח שכרות מפסיקין א"כ למה סתמו הרי"ף ורא"ש דבהתחיל ס"ג סמוך למנחה גדולה אין מפסיקין הא בסעודה גדולה שכיח שכרות כנ"ל. ע"כ הי' נראה לדחות ראי' זו דדוקא בערבית דאיכא חשש שינה אמרינן כיון דשכיח שכרות מפסיקין אבל ביום אע"ג דשכיח שכרות א"צ להפסיק כיון דיכול לנוח עוד אחר השכרון ולהתפלל אח"כ. משא"כ בלילה יבוא לישן כל הלילה כמו שהוא רגיל. מיהו אפשר ליישב דברי הרא"ש הנ"ל לפי מ"ש הרשב"א דהאי חילוקא דשכרות אינו אלא לענין התרת חגורו. אבל בהתחיל לאכול גם בערבית אין צריך להפסיק א"כ י"ל דלתי' קמא דמיירי בס"ג ס"ל נמי האי חילוקא אלא שהיו מפרשים במתני' התחילו לאכול ממש ולא בהתרת חגורו. ולא מייתי הרא"ש ראי' אלא דר' חנינא דקאמר התרת חגורו הוי התחלה בע"כ ס"ל דמתני' איירי בס"ק ודו"ק. ולפ"ז מיושבין דברי הרי"ף להלכה דלענין התחיל לאכול ממש לא הו"ל לחלק בס"ג כלל והתרת חגורו לא נהגו גבן:
במתני' לא יצא החייט במחטו כו' ולא הלבלר בקולמסו. נראה דלאו דוקא חייט ולבלר ה"ה כל בעל מלאכה וכ"כ הרב בשו"ע (סי' רנ"ב) דבכל חפץ אסור ע"ש. דאין סברא לחלק ולומר דדוקא בהנך שייכי טפי שכחה דהא הפוסקים כתבו דבמחטו בידו טפי איכא למיסר ע"ש א"כ נראה דל"ד הנך. והך סמוך לחשיכה לא נתבאר כמה שיעורו ועכ"פ נראה דהיא חצי שעה כמו לעיל בסמוך למנחה. מיהו צ"ע אי החצי שעה הוא סמוך לחשיכה ממש או ח"ש סמוך לבה"ש ג"כ אסור ובמאירי מביא בשם הירושלמי דגם ח"ש סמוך למנחה אסור [וכ"כ הר"ח]. וכן הוא בירושלמי (ה"ב) דסמוך לחשיכה דהכא הוא סמוך למנחה. אבל הפוסקים השמיטוהו [גם בריטב"א בריש פרקין במתני' דיציאות השבת משמע דלא הוי סמוך למנחה ע"ש]. ולכאורה נראה דלדידן דלית לן רה"ר שרי לרבא דקיי"ל כוותי' דבכרמלית מותר משום דהוי גזירה לגזירה וכ"ש בעיר מוקפת חומה או צורת הפתח. וכן מצאתי במ"א (סי' רנ"ב ס"ק כ"ג). אכן סתימת הרמ"א שם לא משמע כן. אבל רואה אני שהעולם נוהגין היתר בדבר והוא מסתמא מכח דברי מג"א הנ"ל. גם יש מקום להתיר עכשיו [אפי' להפוסקים דגם בזמנינו יש רה"ר דאורייתא] כיון דעיקר החשש הוא שישכח בעת כניסת שבת שיש אצלו מחט כמ"ש התוס' דמה"ט בתפילין שאין מסיחין דעת מהם שרי כדלקמן. א"כ בתר דאמרינן לקמן דחייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש עם חשיכה. ומשמע לע"ד דהיינו עם חשיכה ממש בעת שרוצה לקבל עליו שבת וכדבעינן לברורי לקמן בס"ד. וא"כ בוודאי יזכור להצניע המחט. ולפ"ז י"ל דהגזירה דלא יצא החייט הי' קודם החיוב שהתקינו למשמש בבגדיו כו'. אכן יש לפקפק משום דהוי דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו א"כ אין זה מספיק להתיר וצ"ע:
שם במשנה לא יאכל הזב עם הזבה. נראה דה"ה וכ"ש עם אשת חבירו אפי' טהורה למ"ש תוס' לקמן (יג.) ד"ה מה דבאשת חבירו יצרו תוקפו ביותר. הגם דיש לחלק קצת אבל יותר נראה כמ"ש. ובקונטרס א' כתבתי לדייק מלשון רש"י שמתוך שמתיחדין כו' דבאשת חבירו שאינו מתיחד עמה מותר ואינו נראה. ומ"ש רש"י שמתיחדין הכוונה על אכילה זו שאוכלין ביחד קרי לי' יחוד שהוא קירוב הדעת כמו יחוד כנ"ל:
בגמ' תנן התם לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י כו'. הטעם כדפירש"י שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת. מיהו קשה הא עקירת הכלי לא הי' משעה ראשונה אדעתא דהכי להוציאו אליו ובכה"ג ליכא חיוב חטאת. וצ"ל דחיישינן שישכח השבת קודם עקירת הכלי ויעקרנו אדעתא דהכי. וכה"ג פריך ומשני הש"ס כעין זה בעירובין (כ:) ע"ש. אבל צריכין להבין אמאי לא שייך גזירה בהכניס ראשו ורובו. והי' אפשר לומר דרך פלפול דבלא"ה קשה כנ"ל אמאי גזרינן הא לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. והנה בתוס' בעירובין שם הקשו דבלא גזירה תיפוק לי' דמעייל מר"ה לרה"י בשתי' זו. ותי' דלא הוי הנחה ברה"י רק דרך בליעתו ע"ש. ומה שהקשו בתוס' הכא דאפי' אם הכניס ראשו ורובו חשיב מוציא מרשות לרשות. אינו מוכרח די"ל כיון דרובו ברה"י או ברה"ר גם בני מעיו הוי כרה"י או כרה"ר. וכ"מ בהדיא ברש"י בעירובין (צט.) וגם מדברי התוס' בעצמם בעירובין (כ:) שלא הקשו אלא על הרישא. והנה אפשר לומר דהא דבעינן עקירה משעה ראשונה היינו שיהי' ע"ד להוציאו מרשות לרשות. אבל כל פרטי דיני הנחה אפשר דלא איכפת לן דהיינו אם עקר ע"ד להניחו ברה"י על זיז כ"ש ובינתים נתיישב והניחו על מקום ד' וכדומה י"ל דחייב דהא הי' עקירה ע"ד להוציא מרשות לרשות. וממילא מיושב הכא דבהכניס ראשו ורובו דלא נתכוין להוציאה כלל לא גזרינן. אבל ברישא כיון דהי' דעתו להוציא המים בשתיתו מרשות לרשות אלא דלא חשיב הנחה ברה"י כשעבר דרך בית הבליעה. א"כ אם יוציא אח"כ הכלי עם המים שפיר יתחייב משו"ה גזרינן. אכן יותר נראה דלא חשיב כה"ג עקירה משעה ראשונה לכך. [גם למ"ש לעיל דחיישינן שיהא עקירה משעה ראשונה להוציא הכלי אליו ליכא למימר הכי]. וצ"ל הכא הטעם במכניס ראשו ורובו דלא גזרינן משום דאיכא היכרא שיזכור עי"ז שהוא שבת:
ברש"י ד"ה מפני הרגל עבירה מתוך שמתיחדין יבא לבעול כו'. וכן פי' הרע"ב ואינו מובן מה שייך להזכיר יחוד לכאן הא יחוד שרי עם זבה. ואם נאמר שהי' דעתם דדוקא לאכול עמה ביחוד אסור אבל כשיש אחר בבית רשאין לאכול ביחד קשה מנ"ל הא. ע"כ נראה יותר לפרש כוונתם דקשה להו הא עם ערוה מעריות לא מצינו איסור לאכול ביחד אלא איסור יחוד ולדעת הרבה פוסקים אסור מדאורייתא אבל זה לא מצינו. משו"ה פירשו דדוקא באשתו זבה הואיל ומתייחד עמה תדיר לכן אסרו כל מיני קורבה שיוכל להביא לידי הרגל דבר. ולעולם האיסור לאכול הוא אף בלא יחוד כנ"ל. [ועי' מ"ש לעיל לפרש דברי רש"י באופן אחר]:
בתוס' ד"ה שמא ישכח ויצא אליבא דרבא כו' דאפי' יצא ליכא איסור דאורייתא כו'. משמע דלאביי ניחא ויש להבין מנ"ל לתוס' דאיסור דרבנן איכא כה"ג שלא הי' מחשבתו כלום למלאכה ואם הדיוק הוא מלשון פטור דמשמע אבל אסור א"כ י"ל דאיסור תורה נמי איכא. [אלא דפטור ממיתה וחטאת ואע"ג דהתם בב"ק מפרש טעמא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ י"ל כן כמ"ש הפנ"י לקמן (מו:) לגבי מלאכה שאצל"ג ע"ש ועי' לקמן (צד:) מ"ש שם] ואפ"ל דאין ה"נ דאפי' איסור דרבנן ליכא מ"מ י"ל דלאביי דגזר גזירה לגזירה א"כ כיון דאיכא עכ"פ חשדא דמראית עין דהרואה לא ידע ששכח שפיר אסור שמא ישכח ויצא אף דליכא איסור כלל מ"מ מראית העין איכא משא"כ לרבא [דאין לגזור משום שמא יבוא לידי מראית עין] קשה כנ"ל. [ועי' מ"ש בשו"ת רעק"א (סי' ח') בביאור דברי התוס']:
בא"ד. אלא שמא ישכח את המחט להצניעו כו'. לשון זה מיותר דהו"ל למימר בקיצור שמא ישכח שהוא שבת ויצא. ונראה דהי' קשה להו ע"ז מהא דאמרינן לקמן דמותר לצאת בתפילין עם חשיכה הואיל וממשמש בהו דכיר להו ע"ש. ואי החשש הוא דישכח השבת א"כ מה בכך דדכיר להו מ"מ ישכח שהוא שבת לכן הוסיפו התוס' דישכח המחט ג"כ והטעם דוודאי בתחילת קידוש היום אין אדם שוכח השבת כיון דעומד ומצפה לקדושת היום. אלא חיישינן דבתחילת קידוש היום ישכח להצניע המחט ואח"כ כשישכח השבת יראה את המחט ויצא. לכן בתפילין דדכיר יסלקם ויצניעם מיד בקידוש היום כנ"ל:
והנה באמת תי' התוס' דחוק דאם ישכח שהוא שבת יוציא להדיא המחט. ומה שייך לאסור מה"ט להיות תחוב המחט בבגדו ביציאתו. והי' אפשר לישב קושייתם ולומר דשכחת האבן דפטרינן התם משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה הוי כמו דבר שאין מתכוין אע"ג דקיי"ל דפסיק רישא אסור מ"מ למ"ש הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר א"כ י"ל דהתם מה"ט פטור. [וכמ"ש הרא"ש לקמן (פ' י"ד סי' ט') דמה"ט ס"ל להערוך דפ"ר דל"נ לי' מותר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אכן לפמ"ש התוס' לקמן (קג.) משמע דלהערוך גם בשאר איסורין דליכא האי טעמא שרי. ליכא למימר הכי דא"כ למה לי טעם הנ"ל] אבל הכא דניחא ליה לחייט לצאת במחט אסור. מיהו לא מסתברא הכי דשאני פ"ר דנתכוין מיהת לעשות המלאכה אלא שלא היה כוונתו להמלאכה אבל הכא לא מחשב כלל לעשות מלאכה. אכן נראה לחלק דהתם לא נתכוין כלל להוציא האבן אבל הכא כיון דמבע"י יוצא בכוונה עם המחט להכי אפי' ישכחנו מבערב חייב שפיר וזה פשוט בעיני. ובזה מיושב נמי מה דקשה למאי דמוקמינן מתני' לקמן בדנקיט לי' בידי' א"כ למה נקט התנא חייט, יותר רבותא באינש אחרינא. ולמ"ש א"ש דדוקא חייט כיון דתחילת יציאתו עם המחט היה בכוונה להוליכו עמו להכי חייב אם שכח כמ"ש:
בד"ה לא יעמוד וכו'. וא"ת השתא נמי אפי' הכניס ראשו ורובו אמאי שרי כו'. משמע מדבריהם דרובו היינו רוב הגוף בלא הרגלים דאל"כ הרי נכנס רוב הבטן במקום הפה א"כ צ"ל דרובו היינו בצירוף הראש. ולפ"ז ראשו מיותר דלא הו"ל למיתני אלא רובו ובאמת רש"י ותוס' עצמם בעירובין לא הקשו בהא דשרי בהכניס ראשו ורובו אלא מרישא דל"ל הטעם דשמא יוציא הכלי בל"ז אסור מה"ת. ונ"מ דגם בכרמלית ליתסר וגם יתחייב חטאת וגם לא הוי קשה מהא דקתני עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה כו' אך מלשונם כאן מוכח כנ"ל דרובו חושבין חוץ הרגלים. ולפום רהיטא ק"ל דבכל דוכתי חושבין רובו להגוף ורגלים לבד הראש. ונ"מ לענין הבא ראשו ורובו במים שאובין וצ"ע בפוסקים:
בא"ד. וי"ל דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש כו'. פי' דמה שיורד אח"כ בעצמו אין זה מעשה האדם וכוחו נסתלק מיד בהבליעה ומקום הבליעה הוא ברשות ששותה בו. ואה"נ אי הצואר ברה"ר ופיו ברה"י חייב לתוס' אך הראי' שהביאו מהא דהוציא דיו וכתבן כשהוא מהלך איני יודע להולמו. וגם לכאורה אין הסברא לפוטרו כיון דכל הירידה לבטן נעשה ע"י השתיה וכשמכניסו במקום דא"א למיהדר הוי כזורק חץ והולכת מכוחו לסוף ד'. והרא"ש בעירובין מסכים לפירש"י שם דה"ט דפטור דכיון דשותה דרך פיו ופיו הוא מקום פטור ע"ש ובתוס' שם (כ.) ואין להאריך כאן יותר. ולפ"ז אף אם הצואר ברה"ר פטור:
ולהבין דברי התוס' מ"ש מהוציא דיו י"ל קצת דס"ל להתוס' עיקר הטעם שם הואיל ועיקר כוונת המלאכה הוא הכתיבה לכך מיקרי הנחה אף בעודנו מהלך. והכא נמי כיון דבשתי' שבע אינש מגרוני' כדאמרינן בסוכה (מט:) לכך חשיב להו הנחה אע"ג דהכא גוף המים עוד לא נחו. ולפ"ז יש מקום לומר דבאכילה התוס' מודים דלא חשיב הנחה בגרונו. אך מראי' השני שהביאו ממתני' דיש אוכל אכילה אחת משמע דלא חילקו בהכי: