פני יהושע/שבת/מו/ב

פני יהושע שבת מו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר כו' אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ורמינהו. ויש לדקדק אהא דמייתי אביי מברייתא דמותר השמן ואמאי לא מייתי ממשנתינו דאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת דמשמע לאחר שכבה מותר לטלטלה אלמא דלית ליה מוקצה. ועוד דטפי הוי ליה לאתויי מברייתא דלעיל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ש דשמעינן מינה דלר"י אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה דקתני בהדי' כבתה מותר לטלטלה וא"כ הו"ל לרמויא דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש מהך מתני' דבכור שנפל לבור דהתם איפכא שמעינן להו לא מיבעיא למאי דמשמע מלישנא דגמ' דכל השקלא וטריא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ובשינויא דמשני ליה דהאי דבכור שנפל לבור איירי בנפל בו מום בי"ט וכמו שאבאר בסמוך דלכאורה לישנא דמתניתין דייק הכי אלא דאפילו לשיטת התוס' דמשמע להו דאיירי בבכור שנפל בו מום מעי"ט ומוכח לה ממילתא דר"י א"כ על כל פנים טפי הוי ליה לאתויי נמי מילתא דר"י דמתניתין וברייתא דלעיל וכן האי דבכור שנפל לבור דלפ"ז הוי מקשה שפיר ממה נפשך אי איירי בבכור שנפל בו מום בי"ט קשיא דר"י אדר"י ואי בנפל בו מום מערב י"ט קשיא דר"ש אדר"ש. והנלע"ד בזה דודאי לא מצי לאקשויי מהא דשרי ר"ש לטלטל הנר לאחר שכבה אהך מתניתין דבכור משום דבפשיטות מצינן למימר דמוקצה לאכילה סבר ר"ש דאסור ומוקצה לטלטול ס"ל דשרי כדמחלק הש"ס בר"פ מפנין בהאי דבשר תפל אליבא דר"ה ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הסוגיא דר"פ מפנין בענין אחר לחלק בין טלטול מוקצה דמיני מאכל ובין מוקצה לטלטול הכלים היינו משום דמסברא יש לנו לומר כן כי היכי דלא תקשי סוגיות הש"ס אהדדי משא"כ הכא דבעינן למירמי דר"ש אדר"ש א"כ בקל מצינן לומר דשני ליה בין מוקצה דאכילה למוקצה לטלטול כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה כיון דטעמא רבה איכא לחלק בכה"ג כמ"ש באריכות במשנתינו:

והא דלא מקשה נמי דרבי יהודה אדרבי יהודה מהך ברייתא דטלטול נרות דמחמיר ר"י אף בטלטול אמתני' דביצה דמיקל אפילו במוקצה לאכילה דחמיר אלא דבהא נמי מצינן למימר בפשיטות דהא דמחמיר ר"י בנרות היינו משום דדחי בידים משא"כ בבכור דלא דחי בידים ותדע שכן הוא דהא בחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ונסבין חברייא למימר דטעמא משום מוקצה ור"י דנרות הוא ומייתי הנך ברייתות דלעיל ודחה הש"ס דילמא שאני התם דדחי בידים (וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס') ומש"ה מסיק הש"ס התם דר"י דמבשל הוא ומשום קנסא אלמא דבדלא דחיה בידים לא שמעינן ליה לר"י דאית ליה מוקצה. וא"כ לפ"ז לא קשיא ליה לאביי כלל דר"י אדר"י אלא דר"ש אדר"ש ומשום הכי הוצרך לאקשויי מברייתא דמותר השמן אמתניתין דביצה דר"ש אית ליה מוקצה ומוקצה דאכילה אדמוקצה דאכילה קשיא ליה כן נ"ל:

אלא דאכתי איכא למידק מאי מקשה דר"ש אדר"ש דילמא שני ליה לרבי שמעון בין שבת ליום טוב דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי מש"ה לית ליה מוקצה משא"כ ביו"ט דקיל אית ליה מוקצה כדאמר רב נחמן ברפ"ק דביצה. מיהו בהא מצינן למימר דאביי ורבה לא משמע להו לחלק בהכי והיינו לשיטת הפוסקים דלא קי"ל כאוקימתא דר"נ בהא מ"מ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שפסקו כן לפי האמת דמוקצה בשבת מותר וביו"ט אסור והיינו משום דמשמע להו דהנך אמוראי דפ"ק דביצה נמי מצי סברי הכי אלא דניחא להו לאוקמי אפילו בעומדת לאכילה כי היכי דלא תקשי התם וליפליגו בתרווייהו א"כ קשיא טובא בסוגיא דהכא. והנראה לענ"ד בזה דנהי דלענין פסק הלכה משמע להו לתנאי ואמוראי ולהנך פוסקים לחלק ולהחמיר לענין מוקצה ביו"ט משבת מ"מ אליבא דר"י ור"ש גופייהו ע"כ אין לחלק דהא רב אמר להדיא בפ' במה מדליקין דף כ"ט דר"י ור"ש גופייהו פליגי ביו"ט אע"ג דהתם בנולד איירי מ"מ משמע דה"ה לענין מוקצה. ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי מ"ש בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ואית ליה מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו כמו הכנה דחדא מילתא היא וכמו שאבאר בסוגיא דבכור שנפל לבור בלשון רש"י א"כ תו לא שייך לחלק בין שבת לי"ט דהא רבה גופא דריש מקרא דוהכינו דבין לשבת ובין לי"ט בעי הכנה מחול דוקא (ועיין מה שכתבתי בזה בריש פ"ק דביצה בלשון רש"י):

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאכתי מקשה אביי לרבה מדר"ש אדר"ש דלמא הא דלית ליה לר"ש מוקצה במותר השמן שבנר היינו משום דלא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן למאי דס"ל דכל כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל משא"כ האי דבכור אם נפרש דאיירי בבכור שנפל בו מום ביום טוב וכדפרישית אם כן מאתמול בה"ש הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כמ"ש רש"י והתוספות בביצה דף ל"א בבית שמלא פירות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואף לשיטת החולקין על רש"י והתוס' בזה דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן היינו לפי האמת לפי סוגיית הגמרא כמו שאבאר שם משא"כ הכא דאליבא דרבה קיימינן ואיהו ס"ל דמוקצה דאורייתא דדריש ליה בפרק אלו עוברין מקרא דוהכינו א"כ פשיטא דקרא לא איירי אלא בדבר שהיה מוקצה מאתמול מחמת איסור דאורייתא ואם כן בפשיטות יש לנו לומר דר"ש נמי אית ליה הך דרשא והיינו טעמא דבכור והא דמיקל במותר השמן היינו משום דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ואם כן לא קשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון. וידעתי גם ידעתי שיש לתרץ דאין ה"נ דמשמע מסוגיא דהכא דרבה הדר ביה מהא דאמר מוקצה דאורייתא לבתר דאקשי ליה אביי התם בפרק אלו עוברין אלא אכתי קשה לשיטת רש"י דביצה שסובר דלא הדר ביה. ועוד אכתי קושיא קמייתא קשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"ש דקשה למאי דפרישית בסמוך אדרבה מהא דמקשה אביי לרבה הכי דר"ש אדר"ש ולא שני ליה בין שבת לי"ט אלמא דהיינו משום דלא הדר ביה רבה:

מיהו נראה לענ"ד דאליבא דר"ש ע"כ לא משמע ליה לחלק לענין מוקצה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן והיינו למאי שכתבתי לעיל דהא דמקשה מנוי סוכה אהוקצה למצותו דנר וקאמר התם ממאי דר"ש היא ומייתי התם ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג ומדמה נמי התם מוקצה מחמת מצוה למוקצה מחמת איסור אם כן ע"כ דלא שני ליה לר"ש בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש שם באריכות דנוי סוכה ואפילו סכך ודפנות יתרים על שיעור סוכה נמי אוסר ר"ש משום דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו ואם כן משמע דה"ה במוקצה מחמת איסור דאי ס"ד דר"ש אית ליה מיגו דאיתקצאי באיסור דאורייתא אם כן ממילא דה"ה באיסור דרבנן. ויש להביא עוד ראיות בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין מה שאכתוב בזה בפרק המביא גבי בית מלא פירות אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והתנן ר"ש אומר כו' קשה לר"י מאי קא פריך הא ע"כ טעמא דר"ש כו' משום דסבר דאין רואין מומין ביום טוב דהא ר"י דאית ליה טפי מוקצה כו' וי"ל דדייק מדלא קתני כו' עס"ה. נראה דמעיקרא בקושיית ר"י הוי משמע להו להתוס' דמשום האי טעמא לחוד דאין רואין מומין בי"ט סבר ר"ש דאינו מן המוכן משום דהו"ל כמתקן והיינו כמו שפירש"י שם מהך הוכחה גופא דר"י אית ליה טפי מוקצה והתוס' שם הקשו עליו דמטעמא דמתקן לא שייך לאסרו בדיעבד אלא משום דמסוגיא דהכא משמע להדיא דמטעם מוקצה קאסר ר"ש כמו שהקשו שם גם כן על פירש"י מסוגיא דהכא והוכרחו לתרץ שם כמו שתירצו כאן דודאי מטעם מוקצה אמר ר"ש דאינו מן המוכן והא דמחמיר ר"ש טפי מדר"י היינו משום דאיירי בנפל בו מום מעי"ט דלר"י לא הוי מוקצה ולר"ש הוי מוקצה משום דאין רואין מומין וע"ז סובבים והולכים כל דברי התוספות דשמעתין שהכריחו לפרש דהנך תלתא מי יימר לאו דוקא כיון דבנפל בו מום קבוע מעי"ט איירי כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך מסוגיית הש"ס דהתם:

אמנם לולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב סוגיא דהכא בפשיטות דנהי דמסוגיא דהתם בשקלא וטריא דמתני' שם מסיק הש"ס הכי דלפ"ז ע"כ טעמא דר"ש משום דמתקן לכך הוצרך רש"י לפרש שם דטעמא דמתקן שייך לאסור אפילו בדיעבד משא"כ בסוגיא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ודאי מקשה ליה שפיר דע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה הוא דליכא למימר דמטעמא דמתקן אסור לר"ש אפילו בדיעבד דהא ודאי ליתא דהא בפ"ב דביצה דף י"ח גבי טבילת כלים משמע להדיא דלרבה לית ליה טעמא דמתקן מדהוצרך לפרש טעמא דאיסור טבילת כלים היינו משום שמא יעבירם ארבע אמות בר"ה ואקשי ליה אביי טובא עד שהוצרך רבה לדחוק דגזרינן י"ט אטו שבת וגזרינן נמי בור בחצירו אטו בור בר"ה ובהא נמי מקשה ליה אביי טובא ע"ש א"כ אי ס"ד דרבה אית ליה טעמא דמתקן א"כ מאי דוחקא לאוקמא משום הך גזירה דשמא יעבירם ולדחוק בכל הנך דוחקי ואמאי לא מפרש בפשיטות משום טעמא דמתקן אלא ע"כ דאפילו לענין טבילת כלים לא משמע טעמא דמתקן בי"ט מהטעם שכתבתי שם בחידושינו ע"ש וכ"ש דאין שום סברא להחמיר בטעמא דמתקן אפילו בדיעבד ע"י ראיית מומין בבכור שהם אוכל נפש עצמו וא"כ מהך סברא גופא מקשה אביי הכא שפיר לרבה דלדידך דלא ס"ל טעמא דמתקן א"כ ע"כ הא דאמר ר"ש אין זה מן המוכן היינו משום מוקצה א"כ קשיא דר"ש אדר"ש. וא"כ לפ"ז רצה אביי להכריח סברתו דהתם דטבילת כלים דטעמא משום מתקן וא"כ טעמא דבכור נמי משום מתקן וכמו שהוכחתי בחידושי ביצה שם (דף י"ח) דע"כ הוי סבר אביי דטעמא דטבילת כלים משום מתקן וע"ש:

ולענין עיקר קושיית התוס' שהקשו כאן היאך אפשר לומר דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד דא"כ הא ר"י אית ליה טפי מוקצה כבר כתבתי בסמוך בלשון הגמרא ליישב בטוב טעם דהא דמיקל ר"י הכא היינו משום דלא דחי בידים והבאתי ראיה מסוגיא דחולין גבי השוחט בשבת דמסקינן ר"י דמבשל היא ומשום קנסא משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר"י מוקצה והיינו היכא דשייך לומר דיושב ומצפה כגון בבכור דהכא דכיון דלא דחי בידים שהרי לא היה אפשר לשוחטו מאתמול שעדיין לא היה בו מום מש"ה לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא יפול בו מום והכי איתא להדיא בבכורות (דף כ"ה ע"ב) דבהמות כיוון דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא ע"ש:

ומהא דאשכחן דאוסר ר"י אפילו בלא דחי בידים כגון בהמה שנתנבלה נמי ליכא למידק דהא דחי ליה הש"ס שם בפ"ק דחולין דשאני התם דמעיקרא הוי מוכן לאדם וא"כ לא שייך לומר יושב ומצפה. ואף ע"ג דלעיל דף מ"ה קאמר הש"ס להדיא דר"י אפילו היכא דלא דחי בידים אית ליה מוקצה כבר כתב רש"י שם דהיינו במאי שאוסר הכניסן לאוצר וכתבו התוספות שם דהיינו מתני' דר"פ מפנין ובאמת דשם לא נזכר ר"י אדרבה סתם מתני' ר"מ היא וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל באמת בחידושיו בסוגיא דלעיל דאיכא לאוקמי כר"מ וא"כ ע"כ רבה בשמעתין דהכא נמי מתוקמי להך דאוצר דלא כר"י אלא כר"מ. ועוד דנהי דמשמע לעיל דאוצר לא מיקרי דחי בידים היינו לגבי גרוגרות וצמוקים משא"כ גבי בכור ודאי אוצר מיקרי דחיא בידים שהרי הקצוהו בפירוש לאוצר וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במשנה ראשונה דביצה ע"ש:

נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דכיון דלרבה לית ליה טעמא דמתקן ע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה והיינו משום דלר"ש לא שני ליה בין היכא דדחי בידים להיכא דלא דחי בידים אלא כולה מילתא תליא ביושב ומצפה וכ"ש דא"ש למאי דפרישית בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ממאי דקאמר מוקצה דאורייתא בפרק אלו עוברין ודריש ליה מקרא דוהכינו אם כן שפיר אית לן למימר דר"ש נמי אית ליה הך סברא אלא דלר"י משמע ליה הך דרשא דוהכינו דוקא בדח' בידים ולר"ש משמע ליה הך דרשא היכא דלא שייך לומר כל כך אדם יושב ומצפה והיינו כדמסקינן הכא בבכור משום דאיכא תלתא מי יימר ואם כן לפ"ז כיון דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דאביי לחלק בין תלתא מי יימר ובין חד מי יימר שפיר מקשה ליה לרבה מדר"ש אדר"ש ורוצה אביי להכריח סברתו בטעמא דמתקן כדמקשה ליה אביי לרבא גופא התם בביצה בטבילת כלים:

נמצא דלפ"ז אין צורך לדחוק דאביי דהכא הדר ביה ממאי דקאמר בביצה פרק אין צדין כוותיה דרבה בר ר"ה מסתברא והיינו כאדא בר אוכמי אלא אדרבה טפי אית לן למימר איפכא דהאי מימרא דאביי דהתם היינו לבתר דשני ליה רבא בשמעתין לחלק בין חד מי יימר לתלתא מי יימר ומסתמא קיבל מיניה אביי תלמידו ואם כן מה"ט גופא מסיק התם אביי כרבה בר ר"ה דבנפל בו מום מע"ט לכתחילה הוא דלא הא דיעבד ש"ד כיון דלא מיתסר משום מוקצה משום דאדם יושב ומצפה היכא דליכא אלא חד מי יימר אבל בנפל בו מום ביו"ט דאיכא תלתא מי יימר אפילו דיעבד נמי לא כיון דאיכא תלתא מי יימר כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן והיינו משום דלא נחתו לסברא זו שכתבתי לחלק אליבא דר"י בין דחי בידים ללא דחי בידים והיינו כמו שכתבו בדיבור הסמוך דהכי משמע להו סוגיא דפרק אין צדין דבנפל בו מום מעי"ט איירי פלוגתא דר"י ור"ש כדמוקמינן לה התם בהדיא מיהו גם בזה אבאר בסמוך מה שנלע"ד ובפרק אין צדין אבאר יותר ע"ש ודו"ק:

בד"ה מי יימר נראה דכל הנך מי יימר כו' לאו דוקא דהא ר"ש אוסר אפי' בנפל בו מום מעי"ט כו' לכך נראה דלאו דוקא דאפילו בחד מי יימר סגי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דמאי לאו דוקא שייך הכא דלפי שיטתם דסוגיא דהכא אסיק הך סוגיא דביצה דמוקמינן התם בהדיא פלוגתא דר"י ור"ש בנפל בו מום קבוע מעי"ט א"כ תו ליכא אלא חד מי יימר ואמאי נקיט הכא תלתא ועוד דהיאך אפשר לומר דלר"ש בחד מי יימר אסור משום מוקצה שהרי התוס' כתבו להדיא בפרק קמא דחולין גבי השוחט בשבת דנסבין חברייא למימר ר"י היא דמשמע לר"ש שרי וכתבו הטעם משום דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואין אותו וכה"ג משמע להדיא דלעיל במטה ומוכני שהיה עליה מעות בה"ש דמותר לר"ש כדאמרינן בהדיא בגמרא משום דיושב ומצפה שמא יטלנה עכו"ם או תינוק ועוד דהא אפילו בבהמה שנתנבלה שנינו בסוף מכילתין דמותר לר"ש כדמוכח התם ובכולא תלמודא דר"ש היא ואם כן אין לך מי יימר גדול מזה ואפילו הכי מתיר ר"ש. והנראה בעיני מה שכתבו התוס' דבחד מי יימר סגי אין כוונתם לומר דבכל חד מהנהו תלת סגי אלא דוקא בהאי מי יימר דמזדקק ליה חכם לחוד סגי דכיון דאין רואין מומין בי"ט תו לא שייך לומר יושב ומצפה שיעבור החכם ויזדקק ליה. נמצא דלפ"ז ודאי דמי יימר כה"ג גרע מנבילה שנתנבלה דלא אקצי דעתיה לגמרי כיון דאפשר שתתנבל ומכ"ש דגרע מכל הנך שכתבתי אלא דלפ"ז נראה יותר דוחק הא דמקשה מהאי דהפרת נדרים דהתם ודאי אפשר שיזדקק לה בעל ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוספות בזה:

אמנם לפי מאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה דודאי דכל הנך מי יימר דוקא נקיט להו והיינו לפי מ"ש דסוגיא דהכא וסוגיא דביצה חלוקות הן דהכא אליבא דרבה קיימינן דס"ל מוקצה דאורייתא אלא דרבי יהודא מוקי לקרא דוהכינו בדדחי בידים ולא שני ליה בין יושב ומצפה או לא ור"ש ס"ל איפכא דכולה מילתא תליא ביושב ומצפה ושני ליה בין חד מי יימר לתרי ותלת וכל זה הוכרח רבה לפרש גם כן לפי מאי דלית ליה טעמא דמתקן בראיית מומין כדפרישית וכמו שאבאר עוד בפרק אין צדין אי"ה וא"כ ע"כ דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד כי היכא דלא תיקשי דידיה אדידיה דבעלמא שמעינן ליה דלית ליה מוקצה בחד מי יימר אפילו בהמה שנתנבלה וכן בכל הנך שהבאתי לעיל ע"כ משום דשני ליה בין חד מי יימר לטובא נמצא דכל זה בסוגיא דהכא אליבא דרבה מה שא"כ בסוגיא דביצה דסתמא דתלמודא הוא דמסיק לה התם דאיירי בנפל בו מום קבוע מעי"ט דאי בי"ט כ"ש דלר"י אסור כדמקשה הש"ס והא מוקצה נינהו והיינו משום דמשמע לסתמא דתלמודא דלר"י אפילו היכא דלא דחי בידים אית ליה מוקצה והיינו כמסקנת הש"ס דפ' קמא דחולין דהשוחט בשבת אסור משום מוקצה לר"מ כיון דאין ראוי לכוס א"כ כ"ש לר"י ואף לשיטת הרי"ף שפסק דלא כמסקנא דהתם היינו משום דבשילהי מכילתין פסק הש"ס להדיא בכולהו מוקצה קי"ל כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו דדחי נמי בידים וכמ"ש ג"כ התוס' שם משא"כ לר"י גופא ודאי מוכח מהאי סוגיא דמי שהחשיך גופא דכר"מ ס"ל אפילו בדלא דחי בידים דהא במוקצה מחמת מיאוס מחמיר ר"י טפי מדר"מ ואם כן ע"כ איצטריך לאוקמי התם הך דבכור שנפל לבור בנפל בו מום קבוע מעי"ט והא דאוסר ר"ש אע"ג דליכא אלא חד מי יימר אה"נ דלאו משום מוקצה קאסר רבי שמעון אלא משום טעמא דמתקן וכדמשמע נמי מכל השקלא וטריא דהתם כמו שאבאר עוד בתכלית אריכות במקומו אי"ה כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בגמ' מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת כו' ואמאי לימא מי יימר כו' וכתבו התוספות דמכאן נמי מוכח דכל הנהו מי יימר לאו דוקא דהא הכא ליכא אלא חדא מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דהכא אליבא דרבה קיימינן דמפרש ליה מילתא דר"ש משום מוקצה לחוד ולא משום דאין רואין מומין אי משום דלית ליה טעמא דמתקן או משום דסובר דאי לאו משום מוקצה היה מתיר לראות מומין בבכור שנפל לבור משום צער ב"ח וכמו שאבאר שם באריכות ומשום הכי הוצרך לפרש מטעמא דמוקצה ומשום דאיכא תלתא מי יימר. א"כ לפ"ז ע"כ נמי דהא דקאמר מי יימר דמזדקק ליה חכם לאו משום דאין רואין מומין הוא אלא מי יימר דמיתרמי ליה כדמשמע מסתימת לשון רש"י. וא"כ לפ"ז מקשה רמי בר חמא שפיר דע"כ דבכה"ג לא מיקרי מי יימר כלל דאל"כ קשיא האי דמפירין נדרים דאע"ג דליכא אלא חד מי יימר מ"מ לר"י מיהו ליתסר דהא ר"י ודאי אוסר במוקצה אפילו בחד מי יימר והא ודאי ליתא דמעשים בכל יום דמפירין נדרים מכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דרבה גופא כר"י ס"ל מדאית ליה מוקצה דאורייתא וגם מאותו ראיה שהביאו התוס' לעיל בד"ה דנפטא אסור מהאי דכל מילי דמר עביד כרב א"כ לפ"ז אי ס"ד דהאי דמפירין נדרים אתא דלא כר"י א"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם בחד מסכתא דהא הך דמפירין נדרים סיפא דנבילה היא והלכה מרווחת אליבא דכ"ע דמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מס' הלכה כסתם וא"כ ע"כ דהאי דמפירין נדרים אליבא דכ"ע מיתוקמא משום דכל כי האי גוונא לא מיקרי מי יימר כלל דודאי מזדקק ליה חכם או בעל. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר אדר"ש דאפילו בנפל בו מום בי"ט ליכא תלתא מי יימר ועוד דמום עובר ומום קבוע לע"ד לא מיקרי אלא חד מי יימר דמום עובר לאו מידי היא כנ"ל נכון ליישב הנך תרי סוגיות דהכא ודביצה דכל חדא וחדא תיקום אדוכתיה בלי גמגום בעזה"י ודוק היטב ובחידושי ביצה אבאר יותר אי"ה ע"ש:

בתוספות בד"ה מי יימר דמזדקק תימא מי דמי כו'. עיין במהרש"א:

בד"ה דכל היכא דמכוין איכא איסורא דאורייתא וא"ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאצ"ל היא כו' עס"ה. ובילדותי הייתי רגיל לתרץ קושיא זו דהא דשמעינן ליה לר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דליכא איסור סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאיתא סופ"ק דחגיגה דמה"ט קרי לה התם הררים תלויים בשערה וכפירש"י שם. וא"כ לפ"ז כיון דלית ביה חיוב מיתה משום הכי פטור לר"ש מחטאת אבל מ"מ איכא למימר דר"ש מודה דאסור מדאורייתא משום לאו דלא תעשה כל מלאכה שנאמר בסיני קודם מלאכת המשכן ובסנהדרין נמי אמרינן דבמרה נצטוו עליה וא"כ אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמר עד הקמת המשכן בשנה שניה. ועוד דהא אפילו במלאכת י"ט שנצטוו בפרשת החודש הזה לכם והתם סתמא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומה"ת לחלק במלאכה שאצ"ל בין י"ט לשבת. א"כ לפ"ז הוי א"ש טובא סוגיא דהכא ובזה נתיישבו לי ג"כ כמה סוגיות בגמרא אלא לפי שמצאתי בסוגיא דגמרא דלעיל דף מ"ד דשמואל דס"ל כר"ש ומש"ה מקשה הש"ס עליה דשמואל דאוסר לכבות גחלת של עץ בשביל נזק רבים א"כ משמע להדיא דלר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל ע"כ מדאורייתא מותר לגמרי וליכא אלא איסורא דרבנן דאי ס"ד דלאו אית ביה לא הוי מקשה הש"ס התם מידי דנהי דבר"פ הנחנקין מחלק הש"ס בכה"ג גופא בין שגגות לאו לשגגות כרת מ"מ במזיד ובמתכוין לא שייך לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת א"כ לפ"ז מקשי התוספות שפיר:

מיהו מה שכתבו על תירוצם שתירצו דוחק הוא לא ידעתי למה דאדרבה לכאורה טעמא רבה איכא דכיון דהך מילתא דדבר שאינו מתכוין אינו אלא דברים המסורים ללב א"כ שפיר יש להחמיר לענין כיבוי דהרואה סבר שמתכוין לכבות משום הפתילה עצמה לפי שרוצה להבהבה שידלק יפה כדאיתא לעיל בפרק במה מדליקין דרבי יוסי מחייב בחס על הפתילה משא"כ בחריץ לא שייך לגזור בכה"ג דהא כ"ע ידעין שאין מתכוין לעשות חריץ כיון שאינו חופר אלא כלאחר יד ואין דרך מלאכת חפירת גומא בכה"ג ע"י גרירת מטה כסא וספסל. כן נ"ל מדקדוק לשון רש"י. ועוד נ"ל ליישב קושי' התוס' בענין אחר דנהי דמעיקרא נקט אביי לישנא דבהדי דנקיט לה כבתה דמשמע דלא שייך אלא חשש איסור דכיבוי היינו משום דכיבוי שכיח טפי על ידי טלטול הנר אבל לעולם אין הכי נמי דשייך ביה נמי חששא דהבערה דע"י טלטול הנר ממילא דאתי לידי הטיית הנר דאסור משום הבערה כדמשמע בפ"ק דמכילתין ובכמה דוכתי ובודאי דבר הנראה לעינים הוא דסתם הטייה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס דהא דאוסר ר"ש לטלטל הנר בשעה שהוא דולק היינו משום דכי מכוין כדי שתדלק יפה איכא איסורא דאוריית' א"כ דשייך ביה חשש הבערה תו ליכא לחלק מטעמא דמלאכה שאצ"ל ולפ"ז א"ש נמי מה שהקשיתי לעיל בכמה דוכתי דלר"ש בכה"ג הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ולמאי דפרישית הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא ועוד אבאר בזה בפ"ב דביצה גבי המסתפק ממנו חייב משום מכבה ובפרק המביא דף ל' בסוגיא דאין נוטלין עצים מן הסוכה ע"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.