שפת אמת/שבת/י/ב
בגמ' אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ כו'. והרמב"ם לא הביא האי דינא [ועי' בכ"מ (פ"ג מה' קריאת שמע) שעמד ע"ז והניח בתימא] ומשמע דס"ל דלאו הלכתא הוא. ועי' בחי' הר"ן שהקשה למה לא נחשב בשבועות (לה:) שלום בהדי השמות שאינם נמחקין אם איתא שהוא שם והניח בצ"ע. ולכאורה הי' נראה דהטעם דאסור ליתן שלום בביה"מ ע"פ מ"ש בסוף ברכות התקינו כו' שלום חבירו בשם. א"כ נראה דבתיבת שלום הי' התקנה דהוא ג"כ שם. וכן מצאתי להדיא שם בפי' המשניות להרמב"ם. וכדבריו נראה דהא מצינו בגמ' שאילת שלום לרב שלום עליך רבי כו' א"כ משמע דלא אמרו יותר. וקשה הלא התקנה הי' לשאול בשם. וצ"ל דשלום הוא השם. ולפ"ז א"ש דנהי דאינו שם גמור אלא כמו חנון ורחום מ"מ הא האמירה הוא להזכיר שמו ית'. ול"ד לנאמן דמותר להזכיר בביה"כ משום דלא הוי אלא כדברי חול הנאמרים בלשון קודש. משא"כ במכוין להזכיר שמו ית' נראה דודאי אסור. אלא דלפ"ז צ"ע תי' הגמ' שלום גופי' שם הוא הא גם רחום אי יאמר אותו לשמו ית' ודאי ג"כ אסור דלא מיקרי דברים של חול כיון שחפץ להזכיר שמו. ואולי י"ל דנאמן כיון דאינו שם כלל רשאי להזכיר גם בכה"ג כמו להזכיר שבחו בלע"ז דנראה דמותר. ואם הי' אפשר לומר הפי' בגמ' ג"כ כנ"ל כטעם שכתבתי משום שחפץ להזכיר שמו יתיישבו דברי הרמב"ם מה דלא הביא האי דינא דהא פשיטא ולא הוצרך להודיענו. כיון שכ' דדברי חול רשאין להזכיר בלה"ק ממילא משתמע דברוצה לומר לה"ק בעצמו להזכיר שמו ית' אסור:
שם בגמ' הנותן מתנה לחבירו כו'. פי' רש"י מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד כו' משמע דגם בעבידא לגלויי צריך להודיע והוא דלא כמסקנא בסמוך. לכן נראה דס"ל לרש"י דמאי דפריך איני והאר"ח כו' וקשה אטו גברא אגברא קרמית. וצ"ל דהקושיא הוא להוכיח דהאי ברייתא דתניא כוותי' דרב לאו דסמכא דאל"כ קשה על ר"ח מזו הברייתא. והא דמשני לא קשיא הוא אליבא דר"ח אבל רב באמת ס"ל דבכל גווני צריך להודיעו. וא"ש ג"כ הא דצריך רבא ב"מ לומר הכי משמי' דרב אע"ג דברייתא היא. וכ"מ קצת דעת המהרש"א גבי עובדא דר"ח במתנתא דתורא ע"ש. אך דעת הרי"ף ורא"ש אינו כן ע"ש. ולמ"ש לא יקשה לרב האי קרא דמשה לא ידע כו' [דמיני' יליף ר"ח בר"ח דא"צ להודיע במילתא דעבידא לאגלויי] די"ל דקרן עור פניו נעשה ממילא ע"י שדיבר עמו ולא דמי לנותן מתנה לחבירו כמו שבת וכיוצא בזה:
שם בגמ' ר"ח הוי נקיט כו' בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. י"ל הטעם משום דשמע מקמי הכי עוד חד מילתא דאמר רב נתייקר אצלו ביותר מהאי טעמא דמילתא אלבישייהו ביותר יקירא ביותר. אך הלשון לא משמע כן:
שם בגמ' לעולם ידור אדם במקום שישיבתה קרובה כו'. ויש לתמוה מה ראי' מייתי מצוער דמפורש בקרא שהיו אנשים חטאים. אבל בסתם בנ"א דאמרי' בקדושין (מ:) לעולם יראה אדם עצמו כו' וכל העולם חצי' חייב וחצי' זכאי. א"כ כפי מיעוט העוונות כמו כן נתמעטו הזכיות ג"כ. ומה מרויח בזה שעוונותי' מועטין כנגד זה גם זכיותי' מועטין. ובעיר שישיבתה רחוקה כנגד העבירות יש ג"כ זכיות. ולפי פשטת הגמ' דימי שלוותה הי' אחר מלחמת כדרלעומר. י"ל קצת דשנה ראשונה שנתיישב סדום קודם צוער לא היו עדיין חטאים. והי' מיושב בזה ג"כ מה דמייתי הכא האי דימי שלוותה כ"ו שנים אבל למסקנת התוס' הי' בתחילת ישיבה ג"כ ב' שנים שלוה [ובימי השלוה היו חטאים כמ"ש לקמן להוכיח כן מפי' רש"י] א"כ קשה כנ"ל.
ונראה דלק"מ דאדרבה כיון דמחצה זכאי כו' והעוונות מתרבים אח"כ. אבל הזכיות אדרבה בתחילה הם מרובים כמ"ש הלואי שתהי' יציאה כביאה. עוד י"ל משום דהזכיות מחשב השי"ת גם מה שעתידין לעשות. והעוונות אין נחשבין אלא באשר הוא שם [כמ"ש בזוה"ק פ' חיי (קכא:) ע"ש] א"כ בעיר שישיבתה קרובה הזכיות מרובין דגם מה שעתידין לעשות מצטרפין. והעוונות מועטין:
בתוס' ד"ה ה"ג נתגלגל כו'. ואע"ג דבלא"ה נגזר כו'. י"ל דעכ"פ מוכח מדנתגלגל ע"י זה אין ראוי לעשות כן, כדאמרי' מגלגלין חובה ע"י חייב. אך קשה למה לן האי טעמא דנתגלגל ירידת אבותינו למצרים עי"ז. תיפוק ליה שהביא הדבר הזה שנאה ביניהם. וזה בלבד סגי למנוע מלעשות כן:
בד"ה ושל סדום כו'. וצ"ל שהיתה בשלוה ב' שנים בתחילה. יל"פ כוונתם מה שהאריכו כאן בזה. כדי ליישב דברי הגמ'. דאם נאמר דכל השלוה הי' לבסוף. ומסתמא העבירות עשו בזמן השלוה כדפירש"י גאון שבעת לחם ושלות השקט כו'. ובזמן השלוה הי' צוער שוה לסדום א"כ עוונותי' שוין. לזה פי' דהוי ב' שנים שלוה בתחילה. א"כ צוער דנבנית אח"כ לא הי' לה שלוה כל כך לכן עוונותי' מועטין: