לחם משנה/עדות/כא

לחם משנה ‏ עדות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומשלמין דמי טובת הנאה כו'. הרב כ"מ כתב שפירוש רבינו כפירוש הרא"ש ז"ל ואני אומר דנהי דלענין פירוש מ"ש בגמ' בבעל וכן באשה דפירוש רבינו כדברי הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל אבל מ"מ יש חילוק ביניהם וקשה טובא על רבינו מה שלא יקשה על הרא"ש ז"ל דלהרא"ש ז"ל אין שמין אלא זכות ספיקו שזה היו העדים רוצים לאבדו דהרא"ש כתב בפסקיו דפירוש בבא זו הוא כדרך פירוש הבבא אחרת הסמוכה במשנה שאמר שם אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז וכו' ופירוש דהאי בבא הכי הוי ד"מ כתובה זו היא מאה מנה ואם יאמר לאדם שיפרע כתובה זו עכשיו לא יתן אלא עשרים מנה מפני שרוצה להשתמש באלו המעות עד שימות הוא או עד שיגרש לאשתו ועוד שאפשר שתמות אשתו בחייו ולא תבא כתובה זו לידי גיבוי לעולם א"כ בודאי שלא היה נותן אלא דבר מועט בה שהוא עשרים או שלשים מנה כפי מה שישומו ב"ד והשאר שהם שבעים מנה היה נפסד הבעל הזה בעדות אלה העדים שהיו מחייבים לתת לו הכתובה כעת משלם שהם מאה מנה לכך יפרעו לו הזוממים מה שהיו רוצים להפסידו משום ועשיתם לו כאשר זמם שהם שבעים מנה אבל לפירוש רבינו קשה טובא כמו שהקשה שם רש"י ז"ל דאין שמין זה אלא זכות ספיקו ואינו בדין אלא שישומו זכות ספיקו שהוא מה שהיו רוצים להפסידו ד"מ אם היה רוצה למכור כתובתה זו של מאה מנה לא יקחנה אלא בעשרים או שלשים מנה שהוא דבר מועט מפני הטעם שאמרנו למעלה שהלוקח יאמר מי יאמר לי שתבוא כתובה זו לידי גביה אולי תמות היא בחיי בעלה ואפילו ימות הוא בחייה או יגרשנה יהיה זה לזמן ארוך ומפני כן לא יתן אלא דבר מועט עשרים או שלשים כאשר ישומו ב"ד וא"כ למה אתה אומר שישלמו העדים זה הדבר מועט לבעל הרי רצו להפסידו שבעים מנה כמ"ש שהיו מחייבים אותו לפרוע עכשיו כתובתה משלם וא"כ היה ראוי שיחייבוהו לפרוע לבעל השבעים מנה ולא הדבר המועט שתוכל למכור היא כתובתה כי יותר מזה רצו להפסידו וכ"ש לעיל לפירוש הרא"ש גם הרי"ף ז"ל לא פירוש דבריו בענין השומא ואפשר שתהיה על אופן שכתב הרא"ש אבל לרבינו שכתב ששמין מה שתוכל היא למכור וישלמו דמי טובת הנאה קשה וזו היא הקושיא שהקשה רש"י ז"ל לפירוש שני שפירש ששמע ומפני כן דחאו אבל פירוש הראשון שפירש ניחא ליה ומ"ש הרב כ"מ שרש"י ז"ל פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם לא כתב כן רש"י אלא על פירוש השני ששמע אבל פירוש הראשון אתי ליה שפיר והוא הפירוש שתפס עיקר. ולתרץ דברי רבינו נראה לי בדוחק דמפני לשון המשנה שמוכיח כן כמו שאמרו שם כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו וכו' דמשמע דשמין מה שהיא יכולה למכור בטובת הנאה לכך פירש רבינו כן וסובר רבינו דאינם משלמים לו הכתובה משלם משום דהא עבדי ליה טיבותא דפטרי ליה משאר כסות ועונה וכן לה אינם פורעים שאר כסות ועונה וכדהקשו שם התוס' משום דאם היו גורמים לה רעה זאת מ"מ היו עושים לה טובה שהיה פורע לה כתובתה משלם שלא היתה שוה עתה אלא מה שהיתה יכולה למכור בטובת הנאה ולכך שיערו חכמים ואמרו שלה לא יפרעו כלום ולבעל לא יפרעו כל מה שהיו רוצים להפסידו משלם שהרי היו עושים לו טובה מפיטור שאר כסות ועונה ולא יפרע אלא מה שתוכל היא למכור בטובת הנאה. וראיתי לטור בח"מ שכתב בדברי הרא"ש ז"ל שכתב אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זאת אם היא עומדת לגבות מיד ורואין כמה היא שוה למי שבא לקנותה מספק כו' ומאי דביני ביני יתנו הם לבעל שכל כך באים להפסידו כו' כלומר אם כתובה זו של מאה מנה היתה עומדת לגבות מיד היה נותן הלוקח תשעים מנה בעדה ומי שבא לקנותה על הספק אם תתאלמן כו' יתן בעדה ד"מ שלשים מנה והם ישלמו לבעל ששים מנה שיש בין התשעים והשלשים שזה היו רוצים להפסידו לבעל. כך נראה פירוש דברי הטור וקשה לי עליהם למה לא ישלמו מה שיש בין הל' עד המאה שהם שבעים כנראה מדברי הרא"ש ז"ל ולמה יפסיד אותם העשרים מפני שהלוקח יפחות אותם העשרים מפני הטורח שהוא יטרח לגבות כתובה זו אע"פ שהיא עומדת לגבות מיד אבל הבעל אין ראוי שיפסיד אותם העשר כיון שעל זה היו באים לחייבו שיפרע המאה משלם וצ"ע:

ב

עד ה' שנים כו'. לאו דוקא נקט רבינו עד ה' דהוא הדין עד עשר שנים ואע"ג דתעבור השמיטה באמצע וא"כ לפי עדותם היה מפסיד הכל בשביעית הבא בתוך עשר שנים ישמט החוב וא"כ כולהו בעו לשלומי העדים כדאמרי בגמ' בפ"ק דמכות בלישנא קמא הא קי"ל כלישנא בתרא דהמלוה חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו וכדפסק רבינו בהלכות שמיטה ויובל ואם כן אפי' שיהיה המלוה לעשר שנים אין השביעית משמטת אותו ולא אמרינן דכוליה בעי לשלומי ליה:

ג

לפיכך אם העידו עליו שאכל פירות וכו'. בדפוס של כ"מ כתוב כאן חצי נזק וט"ס הוא וצריך להיות נזק שלם דכיון דהוי שן ורגל כי אורחייהו ברשות הניזק נזק שלם באים לחייבו וכן הוא בדפוס ויניציאה:

ד

העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו'. הרב כ"מ כתב לתרץ קושית הר"א ז"ל דראוי לחייב העדים דדבר קרוב הוא שהיה תופס וכו' והדבר קשה קצת דהם לא הפסידוהו אלא אם יתפוס ואנו מחייבים לעדים שישלמו לו. ואפשר לומר דרבינו לא קאמר אלא אם תפס ג"כ הוא מהעדים ואע"פ שלא ביארו כן עשה בפ"ה מהלכות עבדים שכתב שם המפיל שן עבדו וסמא את עינו כו' ונותן לו דמי עינו וכו' ושם השיגו הר"א ז"ל כמו שהשיגו כאן ותירץ שם הרכ"מ א"נ האי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב"ד שיתן לו דמי עינו וכו' אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ"ש בפ' י' מהל' חובל גם כאן נאמר כן ומ"מ אינו מספיק כל כך דכאן הוי דבר חדש לענין העדים זוממין שלא פירש הדבר בשום מקום וא"כ היה לו לבאר ולא לסמוך על מ"ש שם:

ואח"כ נמצא הדבר וכו'. קשה דאם כוונת רבינו לומר שאחר שהוזמו העדים באו עדים אחרים ואמרו הדבר שהעידו אותם העדים ביום שלאחריו היה ובהפך היה ד"מ אם הם העידו שהיה הדבר בעשרה בניסן ולא היה אלא באחד עשר והיה הדבר בהפך ממה שאמר שם שתחילה הפיל שנו ואח"כ סימא את עינו א"כ כוליה עבד צריכים המוזמים לפרוע דכי מחייבי ליה מיום י' בניסן להוציא העבד לחירות אכתי לאו בר חיובא הוא וכן הקשו בפרק מרובה (דף ע"ד.) אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי אכתי דמי עבד לרב בעו שלומי דכי מחייבי ליה לגברא אכתי גברא לאו בר חיובא הוא. ואם כוונת רבינו שהעידו שהיה ביום הקודם לו בט' בניסן אכתי קשה קושיא אחריתי דהקשו שם בגמ' ואמרו אלא דקא מקדמי אקדומי הני בתראי אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעו שלומי ליה דאכתי גברא לא מיחייב ולכך הוצרכו להעמיד בגמ' דעמד בדין ופירש"י כלומר שעמד בדין על החבלות הללו ע"י עדים אחרים בב"ד אחר וכו' ואם כוונת רבינו שעמד בדין היה לו לפרש כמו שפירשו אותו בגמרא, ואולי שסמך על מה שכתב בפ' תשעה עשר מהלכות אלו שנים שאמרו באחד בשבת הרג זה את הנפש וכו' ושם פירש רבינו דאם העדים האחרים שהזימו לראשונים אע"פ שהעידו שהמעשה אמת היה אם לא נגמר דינו בעת שבאו הראשונים להעיד שנהרגין העדים הראשונים משום שבאותה שעה אכתי גברא לאו בר חיובא הוא והוא הדין כאן דזיל בתר טעמא. עוד יש להקשות על רבינו מה שהקשה הרב כ"מ אבל מ"מ אני תמה עליו דלמה הוצרך להקשות משום דרבינו פסק כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה אפילו נימא דהכחשה לאו תחלת הזמה מ"מ משלמין דמי עין לעבד דכיון דהעידו דהפיל שנו אח"כ הרי לא אתכחוש קמאי כלל במאי דאמרי בתראי דיש בכלל מאתים מנה ובכלל דמי עינו איכא דמי שנו וכמו שאמרו שם דיוקא דרבא מהיכא וכו' אילימא מרישא רישא מי קא מתכחשי מציעאי וכו' ולכך אמרו בגמ' דדייק מסיפא דברישא ליכא הכחשה וא"כ בכל גוונא איכא לאקשויי על דברי רבינו דאפי' דהוכחשו קודם שהוזמו ישלמו דמי עין לעבד אפי' דנימא דהכחשה לאו תחלת הזמה ולמה הוצרך הרב כ"מ לומר דרבינו פסק כרבא ואולי דקושטא דמילתא קאמר הרב כ"מ אבל קושיא בלאו הכי איתא. ונראה לי לתרץ לעיקר הקושיא דרבינו נקט ואח"כ לרבותא לא מבעיא אם המזימים שהזימו להם הם עצמם הכחישוהו וכמו שאמרו בגמרא דאפכינהו ואזמינהו דאז ודאי אינם משלמים אלא דמי עין בלבד ולא דמי כולו כיון דהמזימים עצמם אמרו שהענין היה אמת אלא שהיה בהפך אלא אפי' שהמכחישים להם באו אחר המזימים דסד"א כיון דבשעת ההזמה לא היו שם עדים שהיה הדבר אמת אע"פ שהעדים באו אחרי כן לישלמו לכוליה עבדא דבתר שעת הזמה אזלינן ובאותה שעה הרי היו מוזמים מכל וכל אע"פ שבאו אחרי כן עדים שאמת הדבר והיה בהפך לא ניחוש להו קמ"ל דחיישינן להו ולא משלם אלא דמי עין ולא דמי כולי עבדא:

ה

בא עד אחד והעיד שזנתה אחר קנוי וסתירה ונמצאו זוממין וכו'. בדפוס כ"מ הלשון מוטעה ובדפוס ראשון של ויניציאה הוא נכון וז"ל שם בא עד אחד והעיד שזנתה וכו' (כמ"ש בפנים):

ו

שנים שהעידו על זה שגנב וכו'. כתב הרב כ"מ ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופירש"י אפילו חזרו והוזמו וכו' ומוכרח הוא ורבינו לא חשש לפרש לסבה שכתבתי ע"כ. ואני תמה עליו דטעמו של רש"י ז"ל הוא משום דהוכחשו מתחלה ואפי' הוזמו אחר כך לא מהני דמפרש מתניתין אליבא דאביי דאית ליה הכחשה לאו תחלת הזמה אבל אנן דקי"ל כרבא וכדפסק רבינו לעיל דהכחשה תחילת הזמה אם הוזמו אחר כך ודאי דחייבין לשלם וכ"כ התוס' בפרק מרובה (דף ע"ג.) בד"ה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה וכו' דהקשו שם וא"ת אפילו למ"ד מכאן ולהבא וכו' תיקשי דמ"מ אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה וכו' ותירצו וי"ל משום דקסבר הכחשה תחילת הזמה היא ע"כ, משמע דלרבא אם הוזמו אחר כך חייבין לשלם ולכך רבינו לא כתב כדברי רש"י ז"ל מטעם דפסק כרבא ואית ליה דאם הוזמו אח"כ חייבין לשלם ולכך לא כתב אלא כדין המשנה לבד:

ח

הרי כת ראשונה ושנייה פטורין וכו'. קשה דהא מספקא לן בפרק כיצד הרגל (דף כ"ד.) אי שלשה ימים הוי ליעודי תורא או ליעודי גברא ונפקא מינה היכא דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא דאי ליעודי תורא מיחייב ואי ליעודי גברא מיפטר עד דלייעדיה תלתא כיתי בתלתא יומי ואסיקנא בתיקו וכ"כ רבינו בפ"ו מהלכות נזקי ממון הרי זה ספק אם הועד וכו' ואמרו שם בפ' כיצד על ברייתא זו שהזכיר כאן רבינו וליעודי תורא מי ניחא ולימרו הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי בתורא קא אתו כלומר דמקמאי ודאי ליכא פירכא דמדהמתינו עד נגיחה ג' להעיד ודאי דבאו להעידו כדפירשו שם התוספות ורש"י ז"ל פירש בדרך אחרת לפי שיטתו אבל בתראי אמאי מיחייבי וא"כ אם באו שלש כיתות ביום אחד ודאי דהוי הדבר בהפך ממאי דכתב רבינו כאן דהאחרונים חייבים והכת הראשונה פטורה אא"כ היו רומזין זה לזה או באו רצופים או שהיו מכירין בעל השור וכו' וא"כ כיון דהדבר הוי בהפך היכא שבאו שלש כיתות ביום אחד היה לו לרבינו לבאר כן ואע"פ דאז הראשונים לא היו חייבים אלא מספק דאסיק הבעיא בתיקו כדכתיבנא מ"מ נפקא מינה טובא בין ראשונים לאחרונים דאחרונים ודאי דפטורים בלי שום ספק אבל הראשונים דהיינו כת ראשונה ושניה חייבים מספיקא דגמרא ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן לדעת רבינו דסובר דכל תיקו דממונא אי תפס לא מפקינן אבל אחרונים לית בהו ספיקא כלל ואפילו תפס מינייהו מפקינן דלא היה לו לרבינו לסתום הדברים כיון דבאו מבוארים בסוגיית הגמרא. ודעתי שדעת רבינו כדעת התוספות דגרסי אלא ולא כדברי רש"י דלרש"י איפשיטא בעיין ולדברי התוס' לא איפשיטא יע"ש:

ט

שעל פיהן בלבד הוא נהרג וכו'. קשה קצת דמשמע דאם לא היה על פיהן לבד נהרג לא משום דאמרינן דבר ולא חצי דבר והא הוא כתב בסמוך דשנים אומרים גנב ושנים אומרים אכל נהרגין אע"פ דאינו נהרג אלא ע"פ שתי הכיתות יחד דתרתי בעינן להמיתו גנב משל אביו ואכל ברשות אחרים. וי"ל דהכא רבינו טעמא רויחא נקט אבל לעולם דאפילו דאינו נהרג אלא בהצטרפות שתי הכיתות נהרגין היכא שהוזמו. וא"ת מאי שנא דשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה שכתב רבינו בפרק ד' דאפילו לרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר לא מהני והכא בשנים אומרים גנב ושנים אומרים מכר וכן גבי בן סורר ומורה שנים אומרים גנב ושנים אומרים אכל אם הוזמו הכיתות נהרגין אע"ג דכל אחד מהן חצי דבר הוי דגניבת נפש אינו מספיק להמיתו אלא עם עדות המכירה וכן עדות הגניבה אינו מספיק להמית בן סורר ומורה אלא עם האכילה ברשות אחרים ובשלמא לדברי התוס' בפרק מרובה (דף ע':) שחילקו בין ההיא דשנים אומרים אחת בגבה וכו' לההיא דשלש כיתות שמעידים כל אחד בכל שנה משום דשם הרי ראו בכל שנה כל מה שהיו יכולים לראות ניחא דהכא נמי בשעת גניבה הרי ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שעה דהמכירה שמכר לנפש או האכילה ברשות אחרים גבי בן סורר ומורה אחר הגניבה היה ובשעת הגניבה לא היו העדים יכולים לראות יותר אבל להרי"ף ז"ל שחילק בפ' חזקת הבתים משום דשאני גבי שנים שכבר הועיל עדות כל כת וכת לענין אכילת הפירות ומגו דמהני לענין הפירות מהני לענין חזקה הא הכא ליכא למימר הכי דהני דמסהדי אגניבת נפש אין מחייבין אותו כלום אלא במכירה ג"כ שאז חייב מיתה וכן מי שהעידו על המכירה אין מחייבין אותו כלל אלא עם הגניבה וכן הבן סורר ומורה אין מחייבין אותו מיתה עדי הגניבה אלא יחד עם עדי אכילה וכן עדי האכילה אין מחייבין אותו אלא עם עדי הגניבה ובשלמא בההיא שהקשו התוס' בפ' מרובה להרי"ף מפ' התקבל שנים שאמרו בפנינו אמרה וכו' כבר תירץ הרב הנמוקי לדעתו ז"ל בפרק חזקת דהנך דאמרו בפנינו אמרה לא צריכי לאיצטרופי דהא לא מסהדי בגירושין אלא מסהדי דאיהי שויה להאי גברא שליח מש"ה מהני ומצטרפי ואע"ג דהני דאמרי בפנינו קבל צריכי לאיצטרופי להנהו דאמרי בפנינו אמרה הא אמרינן בפרק מרובה דאפילו ר' עקיבא דאית ליה דבר ולא חצי דבר מודה בעדי גניבה ובעדי טביחה דמצטרפי דאע"ג דעדי טביחה צריכים לעדי גניבה כיון דאין עדי גניבה צריכים לעדי טביחה עדות היא והכי נמי בפרק התקבל (דף ס"ג) גבי ההיא דשנים אמרו בפנינו אמרה וכו' מודה אפילו ר' עקיבא דשייך ביה ההוא טעמא גופיה דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה כדכתיבנא אבל מכאן קשה להרי"ף ז"ל כדכתיבנא. וי"ל דגבי בן סורר ומורה אהני סהדותא דקמאי דאמרי גנב משל אביו לחייבו ממון שגנב ואפי' גבי גונב נפש דלא מהני סהדותייהו להכי מ"מ מהני סהדותייהו לפוסלו לעדות דקעבר בלאו דלא תגנוב וכדכתבו התוס' בפ' אלו הנחנקין (דף פ"ו:) בד"ה גניבה אתחלתא דמכירה היא וכו' וא"כ כיון דמהני סהדותייהו דקמאי למידי ולא צריכי לבתראי דמכירה ואכילה אע"ג דבתראי צריכי לקמאי מהני וכמ"ש בפ' מרובה גבי עדי גניבה וטביחה ומינה למדנו גם ההיא דפ' התקבל דשנים אמר בפנינו אמרה וכו' כדכתיבנא:

שמכרו לזה הישראל כו'. לא עלה על דעת רבינו ז"ל לומר דמכר לישראל ולא לעכו"ם כמו שהיה סובר הרב כ"מ עד שהוקשה בעיניו אלא כוונתו הוא שמכר לזה הישראל כלומר לישראל זה מכרו פלוני זה ולזה הישראל קאי לנמכר ר"ל שהגונב מכרו לזה הישראל ונקט לומר שלא ידעו אם הוא עבדו של מי שמכרו אלא מה שידעו לבד הוא שמכרו לישראל לעבד:

י

בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה וכו'. בפ"ק דסנהדרין (דף י'.) בהאי מימרא פירש"י ז"ל דמשלמין ממון דקאמר ר"ל הכתובה שהיו מפסידין לה בעדותן דהיינו כתובה מן האירוסין וכתב דלא פליגא אמימרא דרב יוסף דקאמר לעיל הביא האב עדים והזימום וכו' נהרגין ואין משלמין דהתם כיון דנשאת כתובתה היא שלה והוי ממון ונפשות לחד אבל הכא כתובתה לאביה והוי ממון לזה ונפשות לזה. אבל רבינו נראה דלא רצה לפרש כן משום דהוא כתב בפרק י' מהלכות אישות דארוסה אין לה כתובה ודחיקא ליה לאוקומה בדכתב לה כתובה ולכך פירש האי ממון דומיא דממון דמימרא דרב יוסף דהוי קנס שהיה חייב הבעל ליתן דהיינו מאה כסף דעל הא קאמר רב יוסף משלם ממון לזה ונפשות לזה. זהו טעמו אבל באמת דברי רבינו מתמיהין אצלי דאמאי משלמים מאה כסף לאביה דמשמע דבסבת עדותן היה מפסיד מאה כסף הא ודאי אפילו לא היו הם מעידים לא היה נותן הבעל מאה כסף אע"פ שהוציא שם רע כיון דלא הביא עדים שקרים על כך ומהאי טעמא כתב רש"י ז"ל גבי הביא עדים והזימום לעדי הבעל דאין משלמים עדי הבעל מאה כסף דאם לא היו הם מעידים לא היה חייב הבעל מאה כסף וכן כתב רבינו פ"ג מהלכות נערה בתולה ועוד קשה דשם כתב דאפילו הביא עדים שקרים אם לא בעל אינו חייב על הוצאת שם רע מאה כסף דפסק כראב"י דאמר כן בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ה:) וכאן נראה דלא בעל דמשמע דנערה מאורסה הוי וכדפירש"י ועדיין לא נשאת ועוד קשה על רבינו א"כ לדעתו היכא דהזימום עדי האב לעדי הבעל אמאי כתב לעיל דאינו משלם ממון דהיינו המאה כסף שהרי היו מפסידים אותו לאב לפי דעתו דהא רש"י ז"ל נשמר מזה וכתב דאינו חייב על כך משום דבלא העדים לא היה חייב המוציא שם רע מאה כסף אבל לרבינו דלית ליה הא כדכתיבנא קשה טובא וצ"ע:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף