שואל ומשיב/ו/טז

שואל ומשיב ‏ ו טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן טז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זה אשר רשמתי לעצמי על קושית הרב מליטעוויטץ בעת עברו פה בענינים שונים.

א

(א) במ"ש המלמ"ל פ"ב ממ"א אי מזהירין בעשה מן הדין והראה מקום להרב המגיד פ"כ משבת הי"ד וע"ז תמה דאמאי לא הביא מש"ס מפורש ביומא דף למ"ד ע"ב דיליף טבילה בק"ו מכה"ג ור"י ס"ל דסרך טבילה הוא וקאמר מאי ביניהו ומשני למיקם בעשה הרי מבואר דלב"ז דיליף בק"ו קאי בעשה לכאורה הוא תימה רבה על הרב המגיד אבל לפע"ד ל"ק דכל הטעם דאין מזהירין מן הדין הוא משום דדלמא לא רצה התורה שיפטור החמור בעונש זה כמ"ש המהרש"א בסנהדרין וגם בעשה החמור מל"ת כדאמרו ביבמות דף ז' א"כ כיון דמכין אותו עד שתצא נפשו בעשה עד שיקיים וא"כ דלמא בהחמור לא נפטר מזה וא"כ זה דוקא היכא דיליף חמור מקל אבל כאן ילפינן כה"ד מכה"ג א"כ ל"ש לומר דדלמא דוקא בכה"ג צריך טבילה ולא בהדיוט דהא לענין חיוב טבילה פשיטא דכה"ד צריך טפי קידוש מכה"ג ושפיר יליף מק"ו וז"ב ופשוט. ומ"ש מרש"י חגיגה דף י"א ע"ב ד"ה לבתו שכתב ד"מ ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהרות ועונשין הרי דמ"ע למדין מק"ו הנה לפמ"ש אין ראי' דבכה"ג דלא מסתבר שיהי' בכה"ג צריך טבילה יותר מכה"ד בכה"ג שפיר מזהירין עשה בק"ו אבל עונש לא דבאמת יש עוד סברא דאין למדין דלמא אית פרכא כל דהו אבל לענין עשה מחמרינן מספק אם מבטל המ"ע אין לו עונש וקודם שחלף המ"ע מהראוי שיקיים המ"ע בכל עז דעשה חמור מל"ת וכמ"ש הרמב"ן ובלא"ה י"ל דע"כ לא אמרינן דגם בעשה אין מזהירין רק בדבר דגוף המצוה הוא בעצמותו דל"ש למילף בק"ו דאנן לא דרשינן טעמא דקרא דשייך ק"ו ואמרינן דאולי גזה"כ הוא דוקא בזה אבל לא בזה אבל לענין טבילה בקודש אטו מצוה בפ"ע היא רק דכל שקדש צריך טבילה א"כ נודע דבשביל הקדושה צריך טבילה א"כ ניהו דלא ידענו טעם למה יצטרך טבילה לקדש אבל על כל פנים סבת המצוה דהוא בשביל שנכנס לקדש דהרי כל שאינו לקדש אין צריך טבילה א"כ שפיר למדין דכל שנכנס לקדש דצריך טבילה ובכה"ג ודאי מזהירין מן הדין. שוב ראיתי בשיח יצחק הספרדי להר"י מהר"י גנס ז"ל שחיבר על חגיגה שכתב בדברי רש"י אלו דמ"ש מ"ע עיין בהליכות אלי אות א' סי' וא"ו ומ"ש בחידושי ליומא דף למ"ד ע"ב וכפי הנראה כיון לקושיא הלז שכן הליכות אלי הוא מספרי הכללים והש"ס יומא למ"ד ע"ב הוא מרמז לקושיא הלז וכן ראיתי בשיח יצחק ביומא שם שכתב כן בפירוש ואין אתי ספר הליכות אלי וספר שיח יצחק על יומא ולפמ"ש י"ל דלכך כל שהעונש מפורש מזהירין מן הדין כמ"ש הרמב"ם בשרשי' וגם הר"ן חידש דהיכא שיש עשה מפורש גם לאו ילפינן מק"ו ע"ש במלמ"ל ולפמ"ש י"ל הטעם דכל הטעם דאין עונשין מה"ד הוא משום דלא דרשינן טעמא דקרא דלמא גזה"כ הוא בזה ולא בזה ול"ש ק"ו דלא נביא מצות עשה ול"ת ע"י קילא וחומרא ולפ"ז כל שגלי קרא דעכ"פ איכא עונש עשה או שעונש יש בלי אזהרה אינו רק גילוי מלתא שהתורה רצתה גם בזה לאסור וא"כ למה לן לומר דחידוש הוא מוטב שנלמד בק"ו ויהי' דברי התורה בנוי' עפ"י שכל ולא גזה"כ דדוקא כל שאין לנו גילוי כלל איזה בכלל ל"ש למילף בק"ו משא"כ בזה שיש עכ"פ גילוי דעת שוב הוה ק"ו מעלמא ומה שנסתפק מעלתו אם למ"ד אין עונשין מה"ד אי גם איסור עשה אין בזה או דאין עונשין דוקא אבל עשה איכא לפמ"ש גם איסור עשה ליתא דאין טעם למצות ולא שייך ק"ו כלל וז"ב.

ב

מה שהקשה בהא דאמרו בביצה דף כ"א דר"ע ס"ל דאך אשר יאכל לכל נפש אף נפש בהמה במשמע וממעט מלכם כותים ובנזיר דף מ"ח ע"ב כתבו התוס' דר"ע ס"ל דבהמה לאו בכלל נפש סתם דנפש בהמה מקרי נפש סתמא לא אקרי ע"ש ודוחק לומר דר"ע דריש מתיבת לכל דהא לר"י לא אתי רק מקרא דנפש וגם לר"י האי כל מה דריש לי' הנה יפה הקשה וכבר ראיתי בספרי אחרונים שהעירו בזה ולא נודע לי אי' מקום כבודם. אך בגוף הקושיא נלפע"ד דבאמת צ"ב דאיך ממעט כותים דהא נפש כותים ודאי איקרי נפש כדכתיב פ' מטות ונפש אדם ששה עשר אלף וצ"ל דבאמת גם נפש בהמה לאו בכלל סתם נפש רק דר"ע ס"ל כיון דבהמה מזונתן עליך וא"כ כיון שצריך לתת לבהמה מזונות א"כ אם לא יוכל לתת להם מזונות יצטרך לחסר ממזון שהכין לו וא"כ זהו בכלל אשר יאכל לכל נפש דעל כל פנים לאדם הותר ונכרים דאין מזונתן עליך אינו בכלל אשר יאכל לכל נפש. שוב ראיתי בפ"י שהקשה על ריה"ג דאמר דאף נפש בהמה בכלל דא"כ מכ"ש נפש כותי וכתב ג"כ כעין זה דריה"ג ס"ל דאינו בכלל מזונתן עליך דאפשר לפייסן בד"א ע"ש וא"כ ממילא מיושב דר"ע אדר"ע דבאמת אינו בכלל נפש סתמא רק דעל כל פנים אשר יאכל לכל נפש מקרי דכיון דמזונתן עליך מותר לעשות מלאכה בשבילם דעכ"פ צרכי האדם לאכילה הם. ובזה מיושב מה דק"ל טובא בהא דכהן מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה וכתב הר"ש בפי"א דתרומות בשם הר"מ בר' אברהם משום דכתיב כהן כי יקנה נפש וגם נפש בהמה במשמע כדאמרי בביצה והוא תימא דהא אנן קי"ל דלכם ולא לכלבים וא"כ האיך מאכיל ולפמ"ש א"ש דשם התירה תורה קנין כספו של כהן ואם כן גם נפש בהמה בכלל קנין כספו של כהן אף שאינו קרי נפש סתמא וז"ב ודוק. ומצאתי בהה"מ הלכות יו"ט שגרס בדברי ר"ע דלכל נפש ריבה אפילו נפש בהמה ומשמע דמיתורא דלכל דרש א"כ לק"מ ועיין יבמות דף ס"א דמקשה מנפש אדם ששה עשר אלף ומשני לגבי בהמה והיינו דאדם לא מקרי אבל נפש מקרי ודו"ק.

ג

מה שהקשה בהא דאמרו בכתובות דף ו' ע"ב מה קמ"ל דשרי למבעל בשבת כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר לכנס בשבת אף על פי שמשיר צרורות והקשה אמאי השמיט הרמב"ם הך דינא וגם מ"ש רש"י והאי נמי דלמא דמחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן לה הך ספיקא מה טיבה ואולי כוונתו כיון דספיקא הוא לא הוה פ"ר עכ"ל לפע"ד הדבר פשוט דבאמת שם כשבעל א"כ כבר הוציא דם בתולים וא"כ שוב אינו שייך לא מפקיד פקיד ולא חבורי מחבר דהא כבר עשה חבורה ועכצ"ל דחיישינן דלמא לא בעל יפה יפה וא"כ עדיין נשאר צרורות שמחבל פורתא וע"ז קמ"ל דמותר ולזה הביא ראי' מדשמואל דאמר מותר לכנס בפרצה דחוקה אף על פי שמשיר צרורות והיינו במקום דלא הוה דבר ברור שישיר רק דמשיר קצת צרורות ומותר ואולי גם שמואל כוון למליצה הזאת דהיינו בשכבר בעל דמותר לכנס אף שעדיין משיר צרורות דהמקום דחוק עוד ונקט בלשון חכמה ולפ"ז למה דקי"ל דאף תחלת ביאה מותר בשבת א"כ א"צ להביא הך דינא דפרצה דחוקה. שוב ראיתי שכוונתי לאמת ת"ל דהרי בנדה דף ס"ד אמרו הא קמ"ל דשרי למבעל לכתחילה בשבת כדשמואל וכתבו התוס' אף דבפ"ק מכתובות מביא אבעילה שני' הך דשמואל מ"מ לפי האמת דשרי למבעל לכתחלה נקט הכא דהוה רבותא טפי ע"ש הנה ברור דמש"ה השמיטו הך דשמואל ומעל' הביא הך דנדה ולא העלה מרגניתא וז"ב ופשוט.

ד

מ"ש דלמה השמיט הרמב"ם מימרא דר"ז דד"א הסמוכות לרה"ר כרה"ר דמי המבואר בב"ב דף י"ב דלענין טומאה הוה כרה"ר ע"ש. לפע"ד זה כלל בכל המקומות דד"א הוה כמקומו ורק דלענין מבואות המפולשות זמנין דדחקי רה"ר אף לפנים מד"א נמי ומה דאמרי התם לענין טומאה היינו דלעיל מיני' לענין טומאה אמרו דיני ד"א וע"ז אמרו דגם ד"א כרה"ר גם כן לענין טומאה ועיקר דבא להשמיענו דלענין מבואות המפולשות בני רה"ר מעכבות אף לפנים מד"א:

ה

מ"ש לתמוה על הכו"פ סי' מ"ג ששער עובי דינר להם שהוא שליש אמה והביא ראי' מהציפוים וע"ז תמה מיומא דף ע"ב ע"ב דמבואר דל"ד הצפוי שהרי לכ"ע עובי הציפוי מהפנים הי' טפח ועובי החיצון לא הי' רק משהו לר"י ולברייתא שם הי' בשוליו טפח ובתוס' ישנים מבואר שם דבציפוי של ארון דק מן הדק ואם כן אף בכלי אחד אין לדמות הציפוים והן נסתר מחמתו כל בנין הכו"פ יפה תמה ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע':

ו

מ"ש לישב דברי הרמב"ם פי"ג משחיטה בהי"ח שכתב שלא קנה לו חצרו כשם שא"י לזכות לאחרים כך א"י לקנות לו חצרו ותיבת לאחרים אינו מובן ועכ"מ ולח"מ וע"ז כתב דהכוונה למ"ש הריטב"א הובא בשטה מקובצת ב"מ דף ק"ב דמה דאמר דכל היכא דהוא לא מצי זכי חצרו נמי לא זכי לי' היינו אף שרוצה לזכות בפירוש למקני הגנבה זה גלי רחמנא דחצירו אין זוכה לו ע"ש וזהו שאמר הרמב"ם דכשם שא"י לזכות לאחרים קודם שילוח דאשלד"ע כך א"י לקנות לו חצירו וכתב שזה חידוש דין דבסי' תמ"א בגוי שהביא דורון משמע מהרא"ש דבעי שיוציא בשפתיו דלא ניחא לי' ומהריטב"א מבואר דאף רצונו ל"מ ע"ש והאריך הנה אכתי דברי הרמב"ם אינם מובנים דמה זה נתינת טעם לפי שא"י לזכות לאחרים לכך לא יוכל לזכות לו חצרו אם רוצה לזכות ומ"ש דהו"ל שלד"ע הנה בחצר לכ"ע יש שלד"ע כמבואר בב"מ דף י' ע"ב ומה ענינו למה שהוא א"י לזכות לאחרים דמטעם אשלד"ע אתינן עלה אך נראה דהנה גוף דברי הריטב"א תימה דלמה לא יוכל לזכות כל שרוצה לזכות אף דעבר אמימרא דרחמנא ואף דלרבא אי עביד ל"מ אבל חצר למה לא יזכה לו כמו דקונה לו גניבה וכדומה ולפע"ד נראה דכוונת הריטב"א למ"ש הנמוק"י בב"מ פ"ק גבי ראה אותן רצים דסגי בחצר המשתמרת והקשה דאמאי יועיל הא שליחות ל"ש כ"א מדבר שנעשה שלוחו של בעל הממון וזה ל"ש במציאה ומגו דזכי לנפשי' ל"ש בחצר וכתב דהוה כמו יד אריכתא דכל מה שביד האדם מניח בחצרו המשתמרת וכל שזכות הוא לו זכה לו משא"כ דבר שהוא חוב לו ע"ש ולפ"ז נראה דמה שהוא איסור אף שרצונו לזכות אבל כיון דבעצם אינו זכות ל"ש יד אריכתא דהא אינו שלו עדן דהרי אם ירצה לזכות לאחרים לא יכול משום דאשלד"ע ואם כן האיך שייך דחצר יזכה לו הא כל מילתא דהוא לא מצי עביד ל"מ משוי שליח והאיך שייך שחצרו הוה לו כידו והא חצרו מתורת יד אריכתא הוא והרי אף במשוה שליח בפירוש בדבר שאין בידו לזכות לאחרים עדן אינו שלו ואיך יזכה לו חצרו ותעשה כידו כיון דגם ידו אינו יכול לזכות וזה שיש בידו אינו בידו מכ"ש שחצרו לא נעשה לו יד וז"ב כשמש ולפ"ז בעומד בצד שדהו הי' מועיל ולכך הצריך הרא"ש להצריך שיאמר שאינו רוצה כנלפע"ד ודו"ק. ועיין מחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' ב' שהרגיש קצת בזה:

ז

מ"ש על דברת הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס"ב שהקשה על המהר"י ברזילי שכתב דיכול לקדש אשה לבנו הקטן משום שזכין לאדם שלא בפניו וע"ז הקשה הנו"ב דמה זכות הוא לו והא הוא מתחייב שאר וכסות ובזה האריכו כלם גם בשו"ת בית אפרים סי' מ"א גם הגאון בעל שאגת שם האריך בזה וע"ז כתב מעל' דכלם לא זכרו דברי הר"ן בחידושיו לחולין פ"ב הנה סתם מעל' דבריו וכפי הנראה כוון להר"ן דף ל"ט ע"ב גבי הא דלא צווח מעיקרא שכתב דאין זה חוב לפי שכל אדם עתיד לישא ורצונו להתחייב בכך ע"ש הנה אין מזה ראי' דשם בבן גדול שעתיד לישא מסתמא ניחא לי' שיתחייב בכך אבל בקטן לא ניחא לי' להיות רחיים בצווארו ולמה לי' כ"ז העול והוה חוב גמור וז"ב דבקטן הוה חוב ולא אמרינן דעתיד לישא דילמא לא ניחא לי' אח"כ שישא לזאת והו"ל חוב גמור מה שנתחייב בשאר כסות ודו"ק. וגם מ"ש שעומד לישא באמת בקטן כיון דמצד מצות התורה אינו בר חובה עד בן י"ח הוה מחוסר זמן כמחוסר מעשה וכן נראה ממהרי"ק שורש פ"ט דמחוסר זמן מקרי מחוסר מעשה וכמ"ש השעה"מ פכ"ב ממכירה ה"ט והשיג על המלמ"ל והגאון בעל נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' כ"ב הבין כוונה אחרת במהרי"ק ובמחכת"ה בכדי טרח לדחות הני זוזי דרבנן שכן פשטת לשון המהרי"ק מורה כדבריהם כמ"ש בגליון הנו"ב שם. אחר זמן רב כתבתי לתמוה מדברי התוס' בקידושין דף ה' ד"ה שכן ישנם בע"כ.

השמטה:

והנה במ"ש למעלה בשם הרב מלעטוויץ ז"ל דזכות היא לו לקטן כשמשיאין לו אשה הוגנת והביא דברי הר"ן ואני דחיתי למעלה וכעת מצאתי בראב"ן הובא בא"מ סי' מ"ג שנחלקו בזה הר' המאירי והראב"ן יעו"ש. ומדי דברי זכור אזכור מה שהאריך המלמ"ל פ"ד מקידושין אם הקטן יכול לקדש קטנה לאחר שיגדילו דמחוסר זמן לא הוה כמחוסר מעשה ועיין בא"מ מ"ש בזה דאם כן גם הקטן יהי' יוכל לקדש גדולה דיש דעת אחרת מקנה והביא בשם הראב"ן שהקשה כן ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חאהע"ז סי' ס"ב והנמשך ואני תמה על כלם דהא בקידושין בעי עדים אף דתרווייהו מודים דאין דבר שבערוה פחות משנים והרי הרמב"ם פ"ו מגירושין כתב דלכך קטנה אינה עושית ש"ק לפי שצריך עדים ואין מעידין על הקטן ואם כן איך יהיה עדים על הקטן ועל הקטנה ואף שהא"מ סי' ס"ז ס"ק ו' חידש דעל האשה ל"צ עדים שנתקדשה דהיא אינה רק מבטלת רצונה הנה מלבד שאני בתשובה אחרת דחיתי דבריו אף גם דתינח קטנה אבל קטן מא"ל ואם נימא דהאב ואביה הם במקומם ומעידין עליהם תינח קטנה אבל קטן דא"י האב לקדש דלא קי"ל כמהר"י ברזילי ואם כן אין יכול להעיד על הקטן וגם למהר"י ברזילי דוקא כשהוא לאחר י"א ולא בפחות מזה הן אמת דלפ"ז לא יתכן דברי רש"י ביבמות דף ל"ג בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג והאיך מועיל בלי עדים אמנם נראה דאז הי' מהני דעת אביה ואף להחולקים על הר"י ברזילי בכה"ג ביומא דמשלם י"ב וי"ג בודאי מועיל אבל בקטן וקטנה האיך מועיל ולא הוה עדים ונראה דכל הטעם דל"מ קידושין אף ששניהם מודים הוא משום דקמחייבי לאחריני והיינו שאסרו על הקרובים ואם כן בקטן וקטנה שקדשו בעת קטנותם לא חייבי לאחריני כלל ומועיל על אחר לוותר בעצמם ואי דמחייבי לאחריני לאחר שיגדילו אז שוב מועיל עדות העדים דאינם מעידים על הקטן והם מעידים לכשיגדילו אבל ז"א דלא ידעו אם יתרצו בגדלותם וא"כ לא העידו כלום ואיך יועיל עדותם והרי גזה"כ שיהי' עדים בשעת קדושין וכאן לא הוה עדים וע"כ נלפע"ד דל"מ בקידושין לכשיגדיל ומכל שכן בקטנותו ממש והנה כ"ז בקדושי כסף ושטר אבל בקידושי ביאה נלע"ד דכל שאמר שתהיה מקודשת לי בביאה זו אף שהוא קטן מועיל והטעם נלפע"ד דבאמת בקידושי ביאה אף שהוא גדול א"א לעדים להעיד על הביאה רק על היחוד וכמבואר סי' ל"ז וסמכינן על אמירתו שנתכוין לשם קידושין ואף דשם הוא גדול וכאן הוא קטן מכל מקום הם מעידים ע"ז שאמר שתתקדש לו בביאה זו ויש חזקה שאינו בועל לשם זנות אף שהוא קטן מכל מקום אפשר דיש חזקה וגם נלפע"ד כיון דעכ"פ עושה דרך קידושין לא הוה בעילת זנות כמ"ש הריב"ש לענין קידושין על תנאי וכדומה ואם כן כל דלא הוה ב"ז שוב ממילא לא הוה כעידי קידושין. ובזה יש ליישב דברי רש"י ממהד"ק בש"מ כתובות ע"ב שמביא הא"מ ודברי הירושלמי שמביא הרשב"א לגבי חרש דביאה מועיל ולפמ"ש א"ש דע"ז שייך העדות שקדש בביאה ודוק היטב. והנה אמרתי לישב דכל שהעדים שראו המעשה של הקידושין אף שלא ידעו הכוונה שפיר דמי ונזכרתי שהנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ג נ"ד מוזכר סברא הלז אך אני תמה שלא הזכיר מדברי הרמב"ם פ"ו מגירושין שא"מ שליחות הקטנה שצריך עדים ואין מעידין על הקטנה והרי שם גם כן המעשה נגלה ואפילו הכי לא מועיל כיון שלא נגלה כוונת המעשה וע"כ צע"ג. שוב ראיתי אחר כך הזכיר הדבר הזה ונדחק דלחוב אין מעידין אבל לזכות מעידין והוא תמוה מאד דמנ"ל לחלק בזה וברשב"א מבואר להיפך כמ"ש שם והוא נדחק בדבריו:

והנה בדברי הריטב"א שהבאתי למעלה דאף כשרוצה לזכות ג"כ ל"מ כל שהוא איסור ושאני גניבה דהתורה רביא מהמצא תמצא וקשה לי טובא בהא דאמרו ריש הזורק וצריכא דאי אשמועינן גבי גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתא בע"כ ולמה לא אמר כפשוטו דאם לא כתב בגניבה ה"א דגם מדעתו ל"מ כיון דאיסורא הוא לא רביא רחמנא חצרו שיקנה לו באיסור וצע"ג. והנה אחד מהתלמידים הקשה דלמה לא אמר דאי אשמעינן גנב ה"א גנב אין אבל גט לא אמרינן גיטה וחצרה באין כאחד ודוקא חצר דידה קני' לי' אבל ידה לא קנה לי' ואם כן הו"א דלא יהיה מועיל אבל לק"מ דזה ענין מצד הסברא שמועיל דגטה וחצרה בא כאחד והנה בב"מ דף ג' אמרו וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש הוא והתניא אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא טעמא דכתיב אם המצא תמצא הא אי לא"ה ה"א ידו ממש ותו תניא ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ טעמא דכתב רחמנא ונתן הא לא"ה הו"א כל היכא דכתב ידו ידו ממש וקשה טובא דמגניבה אין ראיה דאי לא גלי רחמנא שפיר הו"א דידו דוקא דחצרו לא קני ליה כיון דהוא אסור וכמ"ש הריטב"א דרק בגניבה גלי קרא דהמצא תמצא ולעולם דבכ"מ ידו לאו ידו ממש וכן בגט ה"א דחצרו לא יועיל דבחצר מה שקנתה אשה קנה בעלה ולכך בעי ידה ממש דיד דאשה לא קניא לי' וכדאמרו בהזורק שם ולכך איצטריך קרא דונתן מ"מ ולעולם דבכ"מ לאו ידו ממש בעי והוא קושיא נפלאה. עוד ק"ל דהא אמרו בב"מ דחצר דאתתא משום ידה אתרבאי וחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ואם כן ע"כ בגניבה ידו היינו רשותו וכמ"ש בשטה מקובצת שם בשם תוס' חיצונית ואם כן אדרבא לפי האמת דמרבינן חצר מהמצא תמצא ע"כ דרשינן מידו היינו רשותו. ובזה נלפע"ד הא דאמר בריש הזורק אי אשמעינן גט משום דהוא בע"כ אבל גנב דליתי' בע"כ לא ואינו מובן ההבדל וע"ש ברש"י. ולפמ"ש יש לומר דבגט כיון דאיתא בע"כ אם כן א"א לומר מטעם שליחות דשליחות ליכא בע"כ וע"כ משום דאתרבאי יד דחצר דאתתא ודאי משום יד אתרבאי אם כן שפיר דמרבה חצרה משום ידה אבל גנב דליתא בע"כ ואם כן א"א למרבי חצר דבגברא משום שליחות אתרבאי ושליחות ליכא בע"כ וגם אשלד"ע וה"א דלא יהי' שייך לרבות חצרה ע"ז קמ"ל דאתרבאי משום שליחות ורק דחצר בע"כ מותב בה ל"ש אשלד"ע ועכ"פ תמוה דברי הש"ס וגם קשה לי דלפי המסקנא גם בגט מפרשינן ידה רשותה דחצר היינו ודאי רשות רק דאי לא כתב קרא ה"א ידה ממש ועכ"פ מן האמור דברי הב"י באהע"ז סי' קל"ח שכתב דבידה היינו רשותה והט"ז שם תמה ע"ז דידו לאו היינו רשותו ולפמ"ש א"ש דאף אם נימא דידו היינו ידו ממש אבל לפי המסקנא דמרבינן חצרה ע"כ דידה לאו ממש רק רשותא וכיד אריכתא היא ולכך בעינן שתהי' עומדת בצד חצרה והנה מ"ש ונתן מ"מ וכתב רש"י דאל"כ ליכתוב ובידה יתננו ודחק הט"ז בפירושו ועיין בשטמ"ק בב"מ דף י' שכל הקדמונים נדחקו בכוונת רש"י ולפע"ד נראה דמזה ראי' למ"ש הקצה"ח סי' ר' דע"כ לא אמרינן דגיטה וידה באין כאחד רק בעבד וגט דלא בעי זכי' ומתגרשין בע"כ ורק דבעי שיתן בידה אבל כל דבעי שתהי' זכי' לא אמרינן זאת וזה דאמרו בהזורק דגט דוקא משום דהוא בע"כ ושייך גיטה וחצרה בא כאחד ואם כן גם כאן מועיל וז"ש ונתן מ"מ והיינו דסגי שיתן אף שלא תזכה אבל אם הי' כתב ובידה יתנהו הוה בעי נתינה ממש וגם נראה דאם הי' כתוב ובידה ה"א דיהי' ידה מקודם ואחר כך יתננו לה אבל אם כתב ונתן בידה משמע שתהיה הנתינה וידה באין כאחד ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה דק"ל דלמה לא אמר בהזורק צריכא הך דגנב דאל"כ ה"א דאין שלד"ע ולפמ"ש י"ל דזה בכלל הא דאמרו דגט איתא בע"כ ודו"ק ועיין א"מ סי' קל"ח ולפמ"ש יש לישב קושיתו עפ"י דברי הנמוק"י בפ"ק דב"מ גבי ראה אותם רצים ודו"ק. שוב ראיתי ברש"י ב"מ דף י' שכתב בהדיא דידה היינו רשותה והדבר תמוה דהא ידה משמע ידה ולפמ"ש א"ש דכל שנתרבה חצרה מ"מ ידה גם רשותה משמע ודוק היטב ומהתימא על הט"ז שלא הרגיש בזה ודוק ועיין שעה"מ פ"ה מגירושין.

ח

מ"ש על דברת החינוך דנשים בביכורים אינו אלא מדרבנן וע"ז תמה המלמ"ל דמ"ט וע"ז כתב מעל' די"ל דטעמו דהרי ביכורים אין מביאין אלא מעצרת ועד החג והו"ל מ"ע שהז"ג ולכך נשים פטורות הנה לפ"ז למה יתחייבו מדרבנן ואם כוונתו כשיטת ר"ת דכל מ"ע שהז"ג נשים חייבות אם כן מ"ש מצות ביכורים מכל המצות וגם דכיון דלא נתחייבו רק מדרבנן בדרבנן ל"ש מ"ע שהז"ג כמ"ש רש"י בברכות דף כ' עיין תוס' דפליגי בזה ודחו דבריו גם גוף דבריו לומר דהוה מ"ע שהז"ג לפע"ד נראה לפמ"ש התוס' רי"ד בקידושין דף כ"ט דל"ל קרא במילה דנשים אינם מצוות למול את בנם תיפוק לי' דהו"ל מ"ע שהז"ג וכתבו דל"ק דע"כ לא מקרי מ"ע שהז"ג רק במצוה התלוי' בגוף דאינו מצוה אלא לזמן ידוע אבל בכל דבר שאין המצוה בגוף כמו מצות מילה שהמצוה על האב להתעסק להכין צרכי המילה אם כן יכולה להכין בכל עת ובכל זמן לא מקרי מ"ע שהז"ג ע"ש ולפ"ז ניהו דמעצרת ועד חנוכה מביאין ביכורים אבל הא יכולה לשלוח על ידי שליח כשלקטן מתחלה לשלוח על ידי שליח כמבואר פ"ק דביכורים וכן פסק הרמב"ם פ"ב מביכורים הלכה כ"ב ואם כן איך שייך בזה מ"ע שהז"ג ועיין בחידושי הריטב"א שם ובפ"י ומקנה וגם הא דאין מביאין בכורים קודם העצרת כפי הנראה אינו רק מדרבנן ובאמת אם הביא יניחם שם עד העצרת ויקרא עליהן וגם לאחר חנוכה דאין מביאין לשטת הרמב"ם הוא משום דאין נחשבים משנה שעברה ומניחם עד לאחר העצרת וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מביכורים הלכה ו' ולשטת הראב"ד שם הוא משום דהוה פסולת הפירות ואינן בכורים דהתורה אמרה מראשית ועיין בפסחים דף ל"ו ע"ב דהטעם הוא משום דהוא זמן שמחה וע"ש ברש"י דהוא משום דלאח"כ אינו מצוי לחי' שכשדה ועבכ"מ שם ועכ"פ אינו ענין למ"ע שהז"ג ומה שרמז לדברי התוס' בפסחים דף ל"ח ע"ב ד"ה נאכלים וכתב שהאריך בזה בעומק כוונת התוס' ובתירוצו של הרשב"א ז"ל בתוס' שם איני מבין רמזותיו ומה עומק יש בו ואדרבא מדברי התוס' שכתבו דאינו נקרא זמן קבוע לפי שיש לו זמן מרובה כ"כ א"כ גם מ"ע שהז"ג ל"ש בזה ודברי הרשב"א שם הם פשוטים דאיך שייך זמנו קבוע הא אינו מוכרח להביא דאם אין לו פירות לא יביא עכ"פ טעמו לא נהירא לפע"ד. ולפע"ד הי' נראה טעם החינוך כיון דמצות ביכורים הי' שיביא לעזרה וא"כ לא מבעיא לשיטת רש"י בקידושין דף נ"ב ע"ב ד"ה וכי דאשה בעזרה מנין היינו שאסורה לבא בעזרה דאינה נכנסת לעזרה א"כ אינה ראוי' לביאה בעזרה וכל שאינה ראוי' להבאה בעזרה מעכבת דצריך להביא ולקרות בעזרה ואף לשיטת התוס' דאין רגילת לכנס לשם שבזיון הוא א"כ מכ"ש שאינה רשאית להתודות ולקרות שם והלוים הי' קוראים בשיר וזמר גברי וענו נשי פריצותא והרי אין מזמנים עם הנשים שאין חברתם נאה כמ"ש הר"ן ולכך אינם חייבות בביכורים ואף דיכולה לשלוח ע"י שליח מ"מ עיקר המצוה בה ושלוחה כמותה והיא בעצמה אינה ראוי' לזה ועיין שעה"מ פ"ו מבית הבחירה הי"ח ודוק. אחר זמן רב הראני החריף השנון מוה' מרדכי מיזיש נ"י דברי המקנה בחידושיו לקידושין דף נ"ב ע"ב שכתב ג"כ דל"ש מ"ע שהז"ג בביכורים כמ"ש הרמב"ם והראב"ד ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתו אבל לא נזכר שהחינוך כתב בהדיא דנשים אין מביאות ביכורים. והנה באמת קשה על החינוך מהא דאמרו במשנה פ"א דביכורים דאשה מביאה ולא קוראה משום דא"י לומר אשר נתת הרי דעל כל פנים מביאה וצ"ל דהחינוך יפרש דמביאה מדרבנן ומדאורייתא אינה מביאה משום דא"י לקרות וכל שאינו ראוי לקריאה הקריאה מעכבת בו ועיין ב"ב דף פ"א וגם לשטת רש"י תמוה דהאיך יכולה להביא הא אסורה לכנוס לעזרה ולשטת התוס' יש לישב דאינו רק גנאי וכל דאין קוראה שפיר מביאה אבל לרש"י קשה וצ"ע. אחר זמן רב הגיע ספר מעיין החכמה על המצות לידי ובדקתי בספרו פ' תבא שכתב על דברת החינוך שיש מביאין ולא קורין האשה והקשה המעיין החכמה דאמאי אשה מביאה הא הו"ל מ"ע שהז"ג דאין מביאין ביכורים אלא מעצרת עד החג ומאד תמהני דהקושיא הלז' הי' לו להקשות על המשנה דאשה מביאה ולא קוראת ואטו החינוך חידש זאת והלא החינוך העתיק לשון ששנו חכמים בלשון המשנה ויותר תימא דהרי החינוך כתב באמת דאינו רק דרבנן ותמה המלמ"ל דמ"ט והי' לו לומר דטעמא מש"ה אבל כבר כתבתי דמשום זה ל"ש מ"ע שהז"ג גם מ"ש לתמוה המעיין חכמה בפ' משפטים בפרשה המתחיל פרי אדמתך בכורי וכו' שתמה שם על הרמב"ם דחשב מצות הבאה ומצות קריאה לשתי מצות והלא מצוה אחת היא י"ל דאדרבא מכאן ראי' ברורה דנשים חייבות ג"כ במצוה זאת וא"כ נתחלקה המצוה לשתי מצות דאנשים ישנן בקריאה ובהבאה ונשים ישנן בהבאה ובקריאה ליתא דא"י לומר אשר נתת דלא נתחלקה האדמה רק לגברים ולכך נקרא מ"ע שתים המצוה שיש בקריאה והבאה והמצוה שיש בקריאה וזה ענין חדש לפע"ד אשר בכה"ג שהמצוה נתחלקה לשתים בשתי גופים וישנו באחד שני ענינים ובאחד אין רק ענין אחד הו"ל שתי מ"ע חלוקות ול"ד לכל הני דמביא שמן ולבונה וכדומה דעכ"פ הקרבנות אחת הם רק שבפרטי הקרבנות יש שטעונות סמיכה או במנחות יש שטעון שמן ולבונה ויש שאינו טעון אלא אחת אבל כאן דהמצוה נתחלקה בגופים שונים זה אינו נחשב לאחת בלבד כ"א לשתים וז"ב כשמש. ובזה נתישב לי מ"ש הרע"ב בפ"א מביכורים דטומטום נתמעט מאיש לפי פקודיו דבעי ודאי ולא ספק והקשה התוי"ט דלמה לי קרא תיפוק לי' דהא הוה ספק אשה ובכ"מ מיעט אנדרוגינוס וטומטום משום דהוה ספק אשה ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת גם באשה על כל פנים במצות הבאה נתחייבה רק לא במצות קריאה וא"כ הרי עכ"פ אתחזיק עלי' החיוב להביא ביכורים ורק שבקריאה הוה ספק וא"כ שוב ה"א דבכה"ג ספק חייב דמקרי קצת אתחזיק עלי' חיוב ולכך אצטריך קרא לפטור ודוק. והנה אגב אמרתי להזכיר מה שנ"ל בישוב קושית התוס' בקידושין דף כ"ט הנ"ל בהא דהקשו דלמה לי קרא דאותו ולא אותה ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג ואמרתי בזה דהנה הטעם דמ"ע שהז"ג דהתורה פטרה לנשים אף דהוא גזה"כ מ"מ מה שיש לקרב הדבר שיהי' בו טעם מחויבין אנו ובלבד שלא יסתור להדין ונלפע"ד ע"ד מה שמבואר באו"ח סי' תקע"א דמלמדים דינם כת"ח ואסורים להתענות משום דממעטים מלאכת הבעה"ב ועמ"א שם דגם פועלים הדין כן ולפ"ז מידי התלוי בזמן ואם עבר הזמן א"א לקיים והרי האשה כשנשאת לבעל הרי היא משועבדת לבעל והזמן שלה משועבד להבעל וע"כ התורה וויתרה על מ"ע שלה שכל דרכי' דרכי נועם פן תפסיד בזה מלאכת הבעל ופטרה הנשים ממ"ע שהז"ג ובן נראה מהתוס' רי"ד הנ"ל ולפ"ז זהו במצות עשה שהחיוב נוהג על הבעל ועל האשה וא"א לפטור כשיעשה האחד מהם דבמצות שבגוף ל"מ שליחות כמ"ש התוס' רי"ד בפ"ב דקידושין גבי שליחות ע"ש אבל כאן דהחיוב על הבעל ועל האשה שישתדלו למול את בניהם ומכ"ש אם אין הבעל בביתו שמחויבת היא להשתדל א"כ אי לא כתב אותו ולא אותה פשיטא דהיא מחויבת דל"ש שמפסיד לבעל דהא ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' אף במקום הפסד ממון מכ"ש בזה שטורחת שימולו בנה ופשיטא דניחא לי' ושליחותי' קעבדא ובודאי היתה חייבת ולכך אצטריך קרא לפטור ודוק היטב. אחר זמן רב מצאתי ברי"ף בפ"ב דמגילה דודוי ביכורים אינו רק ביום והוא גרס ווידי ביכורים וא"כ הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא ומצאתי בטורי אבן שהאריך הרבה דלהרי"ף הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא ובאמת שלא ראה שהחינוך חשבו למצות עשה שהזמן גרמא גם ראיתי שם שרצה לומר דהו"ל מצות עשה שהזמן גרמא שאינו נוהג רק מעצרת ועד חנוכה ודחה כמ"ש למעלה ושמחתי מאד גם כרכר שם הרבה בענין הזה ואין הזמן מסכים לחטט אחריו ובפרט כי ארי' שאג מי לא יירא.

ט

אחר זמן רב הגיעני שנית מ"ש לי הרב מליטעוויץ על מה ששלחתי לו מעט מהרשום פה תשובה על קושיתו ואמרתי לרשום בקצרה דהנה הרב הנ"ל הוא אוהב לטעון אבל שונא לפרוק והנה על מ"ש דכל הטעם דאין מזהירין הוא משום הטעם של המהרש"א וע"ז כתב דטעמו של המהרש"א ל"ש רק על העונש אבל על האזהרה ל"ש זאת היתכן לומר דעל דבר קטן הזהירה תורה ועל דבר חמור לא הזהירה תורה הנה הפלאה זו לא ידעתי דכיון שכל עיקר' של אזהרה הוא רק לענין עונש דעל גוף האזהרה שיזהר מלעשות כזאת א"צ אזהרה דהשתא דבר קטן ממנו הזהירה התורה כ"ש בחמור ממנו וכיון שאינו רק לענין עונש דהתורה הצריכה בדבר איסור או עשה אזהרה ועונש א"כ פשיטא דשייך טעמו של המהרש"א ויעיין בספרי הכללים וימצא בלי ספק בזה ועיין בגנת וורדים להפרמ"ג כלל א' שהאריך הרבה בטעמים והביא דברי הק"א והמהרש"א וכתב נ"מ ולא כתב כלל דלטעם המהרש"א אינו רק בעונש ולא באזהרה ואדרבא מריהטת לשונו מבואר דבין בעונש בין באזהרה שייך דברי המהרש"א וז"פ לפע"ד. ומ"ש להקשות ביומא דף כ"א דאמר לא יאמר עונש במלאכה וכו' והא אין עונשין מן הדין וע"ז רצה להביא ראי' לשטת הרא"ם בפ' אמור דבכרת שהוא בידי שמים עונשין רק שדברי הרא"ם תמוהין דמקור הדבר דאין עונשין מה"ד הוא באחותו לענין כרת כמו שהקשו בספרי הכללים. הנה כבר קדמו בס' תוס' יוה"כ בזה רק שלא הביא דברי הרא"ם והוא הביא ס' הליכות אלי. ומ"ש מעל' להקשות ביומא דף למ"ד דאמרו למיקם בעשה והא כל הנלמד מל"ג מדות אינו רק ד"ס לשטת הרמב"ם במחכ"ת דיבר סרה על רבינו מאור עינינו דפשיטא דלכל הדברים יש להם ד"ת רק שבכלל חשבון המצות לא נחשב וכמו שהאריכו הזהר הרקיע והמגלת אסתר בשרש השני לבאר זאת וע' כ"מ פ"א מאישות ובהה"מ שם והדברים עתיקים. ומה שהקשה מעל' דהאיך ילפינן ק"ו מהלכה דהא טבילה היא הל"מ ואיך יליף ק"ו מהלכה הנה לפמ"ש י"ל דבכה"ג שצריך קדושה יתירה הכהן הדיוט מכה"ג פשיטא דלמדין ק"ו מהלכה דבשלמא כשהם שני ענינים נפרדים אין למדין ק"ו מהלכה משא"כ בזה. והנה מעל' האריך לבאר דברי הש"ס עפ"י דברי הש"ס ביומא דף ל"ב דנחלקו אי יליף טבילות מהל"מ או מקראי ועיין תוס' שם ד"ה גמירי שהקשו אי הלכה היא קראי ל"ל וע"ז הקשה דלשני כמו דמשני בתמורה דף י"ח דקרא אתי לעבור בעשה ואני אומר די"ל דהקושיא היא לר"י דלית לי' דקאי בעשה כמבואר בדף למ"ד ועיין בתוס' ישנים דגם הטבילה הראשונה ס"ל לר"י דהיא הל"מ וא"כ לק"מ. ובזה יש לישב קושיתו דהא אין דנין ק"ו מהלכה ולפמ"ש י"ל דבאמת למאן דיליף דקאי בעשה שפיר אין דנין ק"ו מהלכה ואיצטריך קרא ולר"י דלא יליף הק"ו שפיר א"צ קרא וקושית התוס' לר"י ודו"ק ומעלתו בנה בנין הורדוס בזה והוא מגדל הפורח באויר. ומ"ש על דברתי דעשה חמור מל"ת והבאתי מהך דיבמות וע"ז קרא תגר דל"ת חמור ורק הרמב"ן חידש דעשה חמור מל"ת הנה כל כי האי ריתחא לא חשחין אנא להשב ועיין בתויוה"כ למהרמב"ח בסוגיא דבולמוס יומא דף פ"ג גבי טבל ושביעית שהאריך בזה והעלה בספיקא אי עשה חמור מל"ת או איפכא וכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים. ובגוף קושיתו על הה"מ מצאתי בספר שיח יצחק על יומא שהקשה כן בפירוש וכעת אינו תח"י לעיין בזה. ומה שהקשה בהא דקאמר הש"ס ביומא דף כ"ו אף אנן נמי תנינא ולמנסך אומר לו הגבה ידך שפעם אחת נסך ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ופירש"י מדנקט באתרוגיהן ש"מ דהי' ביום שהי' להם אתרוגים בידיהם וע"ז תמה דהרי בקידושין דף ע"ג אמרו ורגמום כל העם באתרוגיהן ואטו ר"ז דרש דרשה הלז בסוכות דוקא אני אומר דלק"מ דמפני המעשה שאירע שרגמוהו כל העם באתרוגיהן נקט הש"ס בכ"מ דרוצה לומר שהעם התרעמו על הדורש ודחוהו שרצו לרגמו באתרוגיהן אבל המעשה הראשונה ודאי הוא אמת שרגמוהו באתרוגיהן ודו"ק. מ"ש על מ"ש באות ב' לענין נפש בהמה שלפי גרסת הבה"ג לק"מ וע"ז הקשה דאכתי תקשה לר"י האי לכל מה דריש בי' הנה באוות נפשו רצה לטעון קושיות ואולי ר"י לא דריש תיבת לכל. ומ"ש על מ"ש דנפש כותים ודאי מקרי נפש כדכתיב בפ' מטות נפש אדם וע"ז תמה דשם בשביל שנתגיירו נקראו אדם ותדע דהא כותים לא מקרי אדם והאיך כתב מכל אדם הנה רואה אנכי כל קבל די רוח יתירא בי' החל לנבא שקרים דשם מיירי בגרים ואיזה גרים הי' שם גם אישתמיטתי' גמרא ערוכה ביבמות דף ס"א מיתבי נפש אדם ששה עשר אלף הרי דהש"ס מקשה מזה ועיין בפ"י בביצה שרמז לזה. ומ"ש לחלק דע"כ לא כתבו התוס' דנפש בהמה לא מקרי נפש רק במיתתה שרוח הבהמה יורדת למטה בשביל זה לא מקרי נפש אבל בחיים חייתם מקרי נפש ויש להמתיק הדבר עפ"י דקדוק לשון הקדש הנה את כל דבריו ישא רוח ודברי הש"ס שם תיובתא דפריך מנפש אדם ומשני משום בהמה והיינו דלגבי בהמה גם כותים נקראו נפש ומשמע הא בהמה לא מקרי נפש אף דהיא בחיים חייתה ודו"ק:

ומ"ש על מ"ש בטעם החינוך דלכך הוה ביכורים מ"ע שהז"ג משום דנשים ל"ש בעזרה כמ"ש רש"י וע"ז כתב דמ"מ יכולה להביא ולהכניס ידי' לעזרה ולהניף הנה באמת שזה דרך רחוק והרי אף להתוס' הנך רואה שתמהו בש"ס דאשה בעזרה מנין ופשיטא שי"ל שזה טעם הפטור של הנשים שמכוער הדבר להכניס אשה ידי' לעזרה ובפרט לקרות ואף דאינה מחויבת לקרות מ"מ ראוי לקריאה בעינן וכמ"ש. ובשנת תרי"ג בח"פ מצאתי ראיה דבאזהרה ל"ש טעמו של המהרש"א ממ"ש ברכית דף י"ד ההוא אזהרה לתרומה ופרש"י בזבחים ל"ג דאין מזהירין מן הדין והקשו התוס' ד"ה וכן מצינו שיהיה תרומה חמור מן הקדשים ולשיטת המהרש"א קשה אדרבא בשביל דקדשים חמירי לכך אין לוקה כדי שלא יהיה כפרה וע"כ דבאזהרה ל"ש זאת. מיהו רש"י יש ליישב דס"ל סברת המהרש"א וא"ש קושית התוס' ועיין בזבחים שם. ובזה מיושב מ"ש לי אבי מורי הגאון נ"י בהא דפריך בפסחים דף י"ח מכדי שמן שנפסל בט"י מה הוה שלישי וכו' היינו הך והקשה הא באמת הרמב"ם כתב פי"ח מפהמ"ק הי"א דאסור לגרום טומאה לקדשים ועכ"מ מ"ש שם ובאמת במשנה דפסחים מבואר כן דרק להוסיף טומאה שרי הא לגרום שיטמא לא ולפ"ז כיון דתרומה חמור מקדשים דלוקה לר"ל ואם כן ה"א דאף להוסיף טומאה אסור ושפיר קמ"ל וע"ז כתב דהקושיא קאי דאין אוכל מטמא אוכל רק מדרבנן ואם כן לענין טומאה דרבנן אין נ"מ בין קדשים לתרומה ומיושב קושית התוס' שם ד"ה מאי ובאמת שדפח"ח אבל לפמ"ש באמת הא דקדשים אינו לוקה לאו שקלו רק שמשום חומרתן אינו לוקה שלא יתכפר בזה כמ"ש מהרש"א וא"כ שוב עכ"פ אין סברא שתרומה תהי' חמור מקדש וערש"י פ' אמור על פסוק אשר יקרב מכל זרעכם שקצת מגומנם ע"ד מה שאמרו במכות שם ועיין מזרחי וגור ארי' ובבאר יעקב בכללותיו ועיין בחולין ס' גבי הרכיב דשאים זה ע"ג זה ובמהרש"א שם כתב דלכך לא כ' הרמב"ם דלוקה משום דאין עונשין מן הדין ולפע"ד הי' נראה דהנה ענין אין עמה"ד נלפע"ד דאין טעם למצות השי"ת וגזה"כ דל"ש לומר ק"ו די"ל דשם חייב התורה והמשפט כן משא"כ בזה ועיין בהה"מ פ"ב מאישות דכתב דאין לעריות טעם והתורה גזרה כך וה"ה בכל מצות התורה ל"ש להעניש מק"ו ולפ"ז שם בדשאים דנשאו ק"ו והקב"ה הסכים על ידיהן ש"מ דכן חייבה חכמתו יתברך שלא להרכיב כלאים אם כן יש להעניש גם כן וגם י"ל כיון דכל טעם של כלאים כתב הרמב"ן בפירוש התורה פ' קדושים וכן ראיתי בספר רבינו ירוחם בשם ר"א בר אביעל שזה רוצה לשנות מכפי סדורו של יוצר בראשית שברא כך והוא רוצה להרכיב הכחות ולהוליד תולדות אם כן פשיטא דשייך בזה עונשין מה"ד דהקב"ה הסכים על ידיהן והיינו שכביכול יוצר בראשית שלא רצה שלא ישנו את תולדתם כפי מה שהיתה הבריאה וזהו שפתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו והיינו שלא ישנו את תפקידם כפי מה שעלה בדעת הבורא ית' בעת הבריאה ועיין אבן עזרא שפירש ברא אלקים לעשות שהקב"ה ברא בששת ימי המעשה ואחר כך הטבע נעשה כן כפי שברא ודו"ק היטב.

והנה בהך דביצה דף כ"א הנ"ל הקשה אותי החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י אחר זמן רב בשנת תרי"ב שבת פ' שמות בהא דפריך והא חזי לכלבים ומאי קושיא והא באמת להס"ד דלכם ולא לעכו"ם אבל לא דרשינן לכם ולא לכלבים כמ"ש רש"י דלא גרסינן ואם כן יקשה ניהו דחזי לכלבים הא מ"מ לעכו"ם אסור דהתורה אמעיט בפירוש והשבתי בפשיטות דתקשי לנפשי' דאמאי פריך והא חזי למיכל מיניה והא אפשר למפלגי' וע"כ כמ"ש התוס' שם ד"ה תדע דבלי טורח הבישול הי' מקפידין ואם כן ה"ה לכלבים אם הי' מקפידין בלי הבישול שוב חזי כל אחד ואחד לכלבים ולכלבים התירה התורה דמזונתן עליך וז"פ. והנה בהא דאמרו והא חזי לכלבים קשה לפע"ד דהא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים ואם כן אסור משום מוקצה כדאמרו לעיל דף ו' ע"ב וראיתי בשטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א שפירש עגל טרפה היינו שנטרפה מעיו"ט דמוכן לכלבים וכפי הנראה הרגיש בזה אך לפע"ד א"צ דהא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר כמבואר סי' ש"י אם כן גם כאן אם הי' יודע מעיו"ט שיהי' טריפה היה מהנה לכלבים ולא הוה מוקצה וצ"ע בזה דכאן י"ל דאף אם הי' נודע שהוא טריפה לא הי' מכינה לכלבים והי' רוצה שלא לשחטה לגדל וולדות דטוב לו יותר משישחטה ומיהו טריפה אינה יולדות ואינה משבחת וגם לחרישה לא אתחזיא ולחלוב ודאי אסורה ובודאי היה מכינה לכלבים. והנה עוד ראיתי בשטמ"ק שפירש דטריפה היינו שהי' יודעים שהיא טריפה כגון ניקב קרום של מוח קודם שחיטה דאם לא נודע קודם והיתה נמצאת טריפה בסרכה וכיוצא ל"ש שעבר על ד"ת דאטו אם ישחוט ונמצאת טריפה יעבור על ד"ת ע"ש ולפע"ד נראה עפמ"ש בספר מאירת עינים בשורש שלישי ענף רביעי בהא דאמרו משקין הבייתות משום סרכא דמשכא ופרשו הרי"ף דהיינו אם יש בה סרכא משתמטא והב"ח הביא באו"ח סי' תצ"ח בשם ר"ש שתמה על הרי"ף דכי בערמה יכשיר טריפות ע"י שישתמטו הסרכות אמנם באמת סרכא העבה כשם שאינה עוברת על ידי מיעוך לא יעבור ע"י מים ורק באותן שעוברים על ידי מיעוך עוברים על ידי מים ולפ"ז בעגלים הרכים לא מועיל השקאת המים כמו דלא מועיל להסיר ע"י המיעוך ע"ש ולפ"ז כאן בעגל דהוא מהרכין בן שנתן ל"מ מיעוך וה"ה מים ושוב אם שחטה עובר כשנמצאת טריפות דהרי בסרכות חיישינן למיעוט המצוי ואסור ביו"ט ודו"ק היטב. והנה בהא דרשב"א מתיר לאפות הרבה בשביל שהפת נאפית יפה הקשה הצל"ח בדף י"ז דניהו דהאפי' שרי מ"מ הרדי' לתסר וכתב דהתירו סופן משום תחלתן והקשה אותי החריף הנ"ל דהרי התוס' בדף כ"א הקשו דאמאי שרי הא הוה כמו עיסה חצי' של נכרים וכתבו דשרי משום הואיל ע"ש בתוס' ד"ה עיסה ובב"י ולפ"ז בשלמא לענין אפי' צריך לטעם שהפת נאפה יפה משום דהואיל לא שרי לכתחלה כמ"ש הב"י סי' תקי"ב אבל רדי' דאינו רק משום שבות מותר משום הואיל והשבתי לו דמלבד דזה אינו ברור דיהי' מותר איסור דרבנן לכתחלה בשביל הואיל ואפשר דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם אף גם דבשלמא לענין אפי' שייך הואיל ואי מקלעי לי' אורחים משום דצריך טרחא והכנה שעות הרבה ואם כן כשמקלעי אורחים לא יהיה לו מה ליתן אבל רדי' מה לו לרדות כעת הא כשיבואו אורחים ירדה מהתנור ולמה יחלל יו"ט בשביל זה כעת שא"צ והפת לא יתקלקל הרבה כשיהי' עוד בתנור ומטעם זה לא הבינותי גם תירוצו של הצל"ח דל"ש התירו סופן משום תחלתן דהא באמת כשיצטרך לרדות ירדה אותו ובשלמא בכל הני דהתירו סופן משום תחלתן משום דיהיה לו הפסד ואולי ס"ל להצל"ח דהפת יתקלקל מעט כשישהא יותר בתנור אבל עכ"פ הואיל ל"ש בזה דאם יקלעו אורחים לא יסתכל ע"י שיתקלקל קצת ויאכלו וישבעו ועל זה לא נחלל יו"ט כעת ודו"ק. ומה שהקשה עוד הנ"ל מה בין קמחא דבני באגי משחיטה של גבוה דגם שם אוכל אח"כ אבל כל שעיקר השחיטה בשביל גבוה אסור וה"ה כאן עיקר האפי' בשביל עכו"ם ולק"מ דשם בעת השחיטה הוא בשביל גבוה ורק אחר הזריקה וההקטר משלחן גבוה קזכו משא"כ כאן האפיה בשביל תנוקת גם כן ועיין תוס' פסחים מ"ז ובמ"א סי' תק"ז ובדג"מ ובשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק או"ח סי' כ"א ובאבני מלואים ח"ב בתשובתו סי' ב' שהאריך בזה.

והנה במ"ש לעיל בהך מעשה דרגמוהו באתרוגיהן דדייק הש"ס דהוה בתמיד של שחר הנה בשנת תרי"ז י"א תשרי הגיעני תשובה מהרב ר' בעריל חמיידיש נ"י מקאלימייע והקשה על מ"ש רש"י בסוכה דף מ"ח ב' ד"ה נפגמה קרן מזבח ע"י אבנים שזרקו בו והוא תמוה דאבנים מאן דכר שמי' הא הי' זורקין באתרוגי' וע"כ רצה לחדש דבאמת ק"ל לרש"י דאתרוגין רכין האיך יכלו לפגום קרנו של מזבח וע"כ פירש באבנים והרי אמרו בחולין מ"ח דבאבנא בכ"ש דכתיב אבנים שלימות ואם כן באבנים בכ"ש מפסלו והיינו שזרקו באתרוגים באבנים של מזבח ונפסלו בכ"ש וזה יכול להיות אף ע"י אתרוגים שהם רכים מ"מ פגימה כ"ש יכולין להיות והנה זה דוחק דמרש"י משמע דזרקו על המזבח אבנים ולא שזרקו אתרוגים על אבני המזבח ולכאורה רציתי לומר עפ"י מה דאמרו בסוכה דף מ"ג במעשה דבייתוסים שהניחו תחת אבנים וע"ה שמטו מתחת האבנים וזקפו הכהנים על המזבח ואם כן כיון שהכהן הי' צדוקי הי' הבייתוסים חבריו זרקו האבנים לפסול המזבח שלא רצו שיהי' ערבה בשבת וע"כ פסלו המזבח באבנים שזרקו אבל גם זה דוחק גדול ועוד דאם הי' באותו יום הרי לא נטלו לולב ואיך רגמו באתרוגיהן וביומא דייק מזה שהי' בשחר בעת נטילת לולב ואינו דוחה שבת רק ביום ראשון כדאמרו שם בהדיא ובירושלמי פ"ק דיומא הלכה ה' ובסוכה פ"ד ה"ו פירש הק"ע שנפגמה על ידי זריקת האתרוגים ולא פירש כרש"י וצ"ע אבל ביפה מראה פ"ק דיומא פירש כרש"י אבל לא הרגיש וצ"ע. אמנם בגוף דברי רש"י נלפע"ד דבר חדש דהנה לכאורה קשה טובא בהא דרגמוהו כ"ע באתרוגיהן והא כיון דנסך ע"ג המזבח והרי המזבח קולט כמ"ש המלמ"ל פ"ה הי"ב בשם רש"י ומה גם אם אינו מיתת ב"ד בבירור רק שהוא הוראת שעה אין לוקחין אותו מעם מזבח לעולם כמ"ש שם בהי"ד אפילו בזר ומכ"ש כהן והרי כאן לא היה בירור רק שדנו אותו לאפיקורס מדנסך ע"ג רגליו כמ"ש הרמב"ם בפ"י מתמידין שם ואם כן איך הרגו אותו שם ועכ"פ רצו להרגו באתרוגים שרגמו אותו וע"כ נראה דזה דוקא אם מזבח כשר אבל כל שפסלו אותו ופגמו לעבודה על ידי זריקת אבנים שפסלו את המזבח לכך הי' יכולים לרגום הצדוקי באבנים ולכך פירש"י שפסלו ע"י אבנים דהיינו טרם שרגמו את הצדוקי באבנים כנלפע"ד דבר חריף.

והנה במש"ל בענין איסורא לא ניחא דלקני הנה בשנת תרי"ו ח' ניסן למדתי סי' תמ"ח ובחק יעקב סק"ה ודבריו תמוהים דמה שהביא מנדרים דף ל"ב דאיסורא לא ניחא דלקני הנה לא הי' צריך דברא"ש וטוש"ע שם מבואר בהדיא דאיסורא לא ניחא דלקני וזה אמרו בכמה מקומות ולא הי' צריך להביא מנדרים. אמנם גוף ספיקו לכאורה היה נראה דל"ש לזה דע"כ לא אמרו דאסורא לא ניחא דלקני רק באם כלו הי' אסור אבל כאן שנמצא בתוכו קצת חמץ והחטים כפי הנראה לא נלתתו ולא הי' חמץ ואם כן לא שייך דלא ניחא דלקני דהא כל המקח רצה לקנות אך מאד תמי' לי דלמה לא הביא מהך דמצא גרוטאות המוזכר בע"ז דף ע"א ובבכורות דף י"ג ודוק היטב בשני הסוגיות ובטור וש"ע יו"ד סימן קמ"ו וצע"ג. ובאמת אם יכול לחזור מכל המקח הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים המבואר ס' למד ממכירה במהרי"ק ומרי"א והארכתי בזה בתשוב' ואכ"מ ודו"ק. ודרך אגב אומר במה דקשה לי טובא בהא דאמר ריש הזורק וצריכא דאי אשמעינן גט משום דבע"כ וקשה לשיטת הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ב' איך מועיל בחצר בע"כ הא הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דחצר הוה מתורת שליחות מיהו חצר דאתתא מתורת יד אתרבאי והוה כמו יד אריכא. אמנם זאת קשה למה לא אמר דאי אשמעינן בגט ה"א בגנב לא דהוה שלד"ע כמ"ש בש"ס בב"מ דף ו' ועיין תוספות ב"ק דף ס"ה וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף