שו"ת מהרי"ק/פט
|
< הקודם · הבא > |
על דבר אשר נשתעבד ראובן לשמעון בסך מה וכתוב בתוך השיעבוד וז"ל והם עלי בהלואה וברשו ובחוב גמור על התנאי שיתבאר והוא שאין לרבי שמעון הנ' ולא ליורשיו ולא לבאי מכחם שום תביעה ולא דין ודברים עלי מחמת חוב הנ' כל זמן שאני ואשתי מרת פלונית בחיים עד שעהאחת לפני העדר אחד משנינו עכ"ל ושוב נעדר שמעון ונפלו הנכסים לפני היורשים ופטרו היורשין את ראובן פטור גמור ומוחלט ושוב נפטרה אשתו של ראובן ועתה תובעים יורשי שמעון מראובן הסך ההוא באמרם שאין הפטור מועיל לבטל כח השעבוד מאחר שבשעתי הפטור ההוא עדיין לא הגיע זמן גביית השטר ההוא כאשר עדיין היו ראובן ואשתו בחיים בזמן ההוא הוי כדבר שלא בא לעולם. נראה לע"ד דבר פשוט שאין בטענת היורשים ממש (א) דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו לגבות בדבר שלא בא לעולם עד שנאמר שלא תועיל בו המחילה בתוך זמנו אלא פשיטא דחשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה ושיעבד נכסיו משעת עשיית השטר בקנין סודר דהוי כמעכשיו כדאיתא בהדיא בנדרים בפר' השותפי' (דף מז) ואע"ג שנתן לו זמן והתנה עמו שלא יהיה לו עליו שום תביעה ולא דין ודברים עד זמן פלוני או עד שאירע דבר פלוני כיוצא בנדון הזה מ"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון עד אשר יגיע הזמן ההוא אלא מדין דברים הוא דסליק נפשיה ולא מגוף הממון ולא מבעיא לדברי רש"י שפירש בכתובות ריש פרק הכותב דלשון דין ודברים וכו' הוי לשון גרוע ולכך לא מהני אלא בכותב לה בעודה ארוסה כדאיתא התם אלא אפילו לדברי התוס' שכתבו בשם ר"י דדין ודברים וכו' הוי לשון חשוב ומהני להסתלק ממה שלא בא לידו מכל מקום פשיטא ופשיטא דהכא מודים דלא סלק עצמו מגוף השיעבוד והחוב אלא שלא יוכל לתבעו עד אותו זמן וזה דבר פשוט ואין צריך להאריך בו ואין לומר דמ"מ חשוב כדבר שלא בא לעולם מאחר שלא הגיע זמן הפרעון משעת הפטור שהרי תלה גביית החוב בהעדר ראובן או אשתו ועדיין היו שניהם בחיים מ"מ פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם. וראיה מדגרסינן בפסחים פ' כל שעה (פסחים דף ל) ב"ח אביי אומר למפרע הוא גובה רבא אומר מכאן ולהבא הוא גובה היכא דזבין לוה וכו' כ"ע לא פליגי וכולי עד כי פליגי דזבין מלוה ואקדיש מלוה אביי אומר למפרע הוא גובה כיון דמטא זמניה ולא פרעיה אגלאי מילתא למפרע וכולי רבא אומר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאלו הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני ופי' שם רש"י וז"ל המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו ואומר לו שאם לא אפרע לך לזמן יום פלוני גבה מנכסיי ומטא זמניה ולא פרעיה אביי אומר כולי עכ"ל משמע בהדיא דעד כאן לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי מסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצי למימר הכי מודה הוא דמלוה מצי זבין וכן משמע בהדיא גם מתוך פי' רש"י שפירש שם וזה לשונו כי פליגי במקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא את הקרקע עכ"ל משמע בהדיא דדווקא הקדיש הקרקע מצי מלוה הדר ביה בהקדישו משום דאי הוה ליה זוזי ללוה ביום הזמן הזה מסלק ליה למלוה ואישתכח שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין כדפירש רש"י אבל אם הקדיש גוף החוב לא מצי מלוה מיהדר ביה אלמא דמצי מקדיש אע"ג דאכתי לא מטא זמניה למגביה ופשיטא דה"ה דמצי מזבן ליה בגו זמניה כדקאמר תלמודא כי פליגי דזבין מלוה ואקדיש מלוה וכי היכא דאקדיש מלוה דוקא בדמקדיש קרקע ולא כשהקדיש החוב עצמו דהתם מודה כ"ט כדפי' רש"י ה"ה דזבין מלוה דוקא בדזבין קרקע ולא בדזבין החוב עצמו דהתם מודה כ"ע דמצי מזבין וגם בלא פירוש רש"י ממקומו הוא מוכרח דמצי מזבין כדפי' לעיל מתוך לשון התלמוד דקאמר כי פליגי דזבין מלוה וכו' אביי אומר למפרע הוא גובה וכו' כלומר ומצי זבין ורבא אומר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאלו הוה ליה זוזי וכו' משמע בהדיא דלא פליג עליה דאביי אלא משום טעמא דאלו הוה ליה זוזי וכולי הא לאו הכי מודה הוא לאביי דאומר מצי זבין משמע בהדיא בהחוב עצמו דלא שייך למימר ביה טעמא דמצי מסלק ליה בזוזי כ"ע מודה דמצי זבין וכ"ש דמצי מוחל וזה דבר פשוט. ועוד פשיטא ופשיטא דכי היכי דמצי מקדיש החוב עצמו כדמשמע מתוך פרש"י ה"ה דמצי לזבוני דדבר פשוט הוא דאין לחלק בין מקדיש דבר שלא בא לעולם ובין מוכר דבר שלא בא לעולם כדמשמע בהדיא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צג) דגרסינן שם אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כרבי ינאי ורבי ינאי כרבי חייא וכו' ומפרש התם רב הונא דאמר גבי מוכר פירות דקל לחבירו דמשבאו לעולם אין יכול לחזור בו כרב דאומר שדה זו אני לוקח וכו' ורב כרבי ינאי דרבי ינאי הוה ליה ההוא אריסא דכל מעלי שבתא הוה מייתי ליה כנתא דפירי וכו' דמיירי לענין מעשר כדאיתא התם משמע בהדיא דמדמה ההוא דמוכר פירות דקל לחבירו וההיא דשדה זו לכשאקחנה וכו' דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם לההיא דמעשר דהוי מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם איתא דיש לחלק ולומר דאע"ג דמצי מקדיש מלוה חובו בגו זמנא מ"מ לא מצי מזבין משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ היכא קאמר דרב כרבי ינאי נימא דאימר דשמעת ליה לרבי ינאי לענין מעשר דהוי הקדש אבל לא לענין הקנאה ונימא אע"ג דאדם מקדיש דשב"ל מ"מ אין מקנה דשב"ל אלא ודאי פשיטא שאין לחלק בין מקדיש דבר שב"ל למקנה דבר שב"ל. וכן מוכח גם כן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עט). גבי מקדיש בור ושובך ריקנית ונתמלאו דת"ק אומר מועלי' בהם ולא במה שבתוכם ר' אליעזר בר' שמעון אומר מועלין אף במה שבתוכם ומסיק רבא דפליגי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן גבי אדם מקנה דבר שב"ל אלמא מדמה מקדיש דבר שב"ל למקנה דבר שב"ל וכן מוכח בכמה מקומות בתלמוד וא"כ הוא מאחר שהוכחנו מתוך דברי רש"י דפ' כל שעה דמלוה מצי מקדיש חובו ואע"ג דאכתי לא מטא זמניה ה"ה דמצי זבין וכ"ש דמצי מוחל וזה פשוט כביעותא בכותחא. ועוד נלע"ד להביא ראיה ממה דגרסינן בכתובות פרק שני (דף יט) אמר רב יודא אמר רב האומר שטר אמנ' הוא זה אינו נאמן ופריך עלה אילימא דקאמר לוה פשיטא וכו' אלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' ומתרץ אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו' והקשו שם התוס' וז"ל וא"ת להימני במגו דאי בעי מחיל ליה דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומוחל לו מחול. וי"ל דלאו מגו הוא וכו' ואם איתא דבתוך זמנו אין יכול למחול מאי קשיא להו לתוס' נוקמיה כגון דאכתי לא מטא זמניה למגבי דנא מצי מוחל אלא ודאי פשיטא להו דאפילו בתוך זמנו מצי מוחל. ועוד יש להביא ראיה דבכהאי גוונא מצי מוחל. ואע"ג שלא נתן עדיין לגבות אלא עד אחר העדר ראובן או אשתו שהרי בכמה מקומות בתלמוד מוכח שהאשה יכולה למכור כתובתה בחיי בעלה בטובת הנאה כדגריס בכתובות פרק הכותב (כתובות דף פה) קריבותיה דרב נחמן זבנתה לכתובתה בטובת הנא' ומותיב ליה ומשני הא מני רבי מאיר היא ש"מ דלרבנן מצי לזבנה לכתובתה אפילו יושבת תחת בעלה ופשיטא דכולהו ביושבת תחת בעלה איירי מדאינה יכולה למכור אלא בטובת הנאה ובכה"ג נמי איירי מתניתין דהתם דפגיעתן רעה וכו' ועוד דאנתגרשה או אנתארמלה לא מצי קאי דא"כ לאהוה משני מידי במאי דמוקמי כר' מאיר וכו' הרי לך בהדיא שיכולה למכור ואפילו יושבת תחת בעלה וכדמוכחת כל הסוגיא התם ואע"ג דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא ע"י מיתה או ע"י גירושין אלמא דאע"ג דעדיין לא נתנה לגבות אפילו הכי יכולה למכור וכ"ש למחול והכא נמי לא שנא. ועוד בהדיא מסיק התם אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחוזר ומוחל לו מחול וכו' עד כל לגבי בעלה ודאי מחלה ובי דינא בכדי לא מטרחינן הרי לך בהדיא שביכולה למחול כתובתה לבעלה מיירי מדקאמר כל לגבי בעלה וכו' דאין לומר דהכי פי' כל לגבי בעלה ודאי מחלה לכשתבא לידי גיבוי דהא אין כתובה נגבית אלא ע"י גירושין או מיתת הבעל ואז פשיטא דלא שייך למימר דודאי מחלה דלמה תמחול לו מאחר שגירשה ואדרבה מסתמא סגיא ליה וגם לגבי יורשי הבעל למה יש לנו לומר דודאי מחלה עד דחשבינן ליה באטרוחי ביה דינא בכדי אדרבה יותר יש לנו לו' דתיקום בהמנות' וגם לישנא דלגבי בעלה לא תשמע כלל יורשי בעלה אלא אלא בעלה ממש דהיינו כשהיא יושבת תחתיו וזה פשוט ש"מ דאפילו יושבת תחת בעלה יכולה למחול ואע"ג דאכתי לא מטי זמן גביית הכתובה ה"נ לא שנא וכן מוכח נמי בכתובות פרק אעפ"י (כתובות דף נז) דגרסינן התם כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא מחלוקת בסוף אבל בתחלה דברי הכל יכולה למחול הרי לך בהדיא דאשה יכולה למחול בכתובתה ואפילו יושבת תחת בעלה ה"נ פשיטא שיכול למחול ואע"ג שעדיין לא נתן לגבות עד אחר העדר ראובן או אשתו מאחר שכבר נעשה השיעבוד דמה לי מיתת הבעל אשר בו תלוי גביית הכתובה מה לי מיתת הלוה או מיתת אשתו אשר בו תלוי גביית החוב. ואין להקשות על דברי ממה שכתב הרמב"ם פרק כ"ב דהלכות קנין וז"ל מי שהיה לו פקדון ביד אחד מקנהו במכר או מתנה לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא וכולי אבל המלוה הואיל ולהוצאה נתנה ואינה בעולם אין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלשתם עכ"ל דפשיטא דדוקא במלוה על פה קאמר אבל במלוה בשטר מודה הוא לכל הפחות דיכול למחול דאלת"ה יקשה עליו מכמה מקומות בתלמוד דמוכח דיכול למחול ואפילו מוכר שטר חוב לחבירו וחוזר ומוחל לו מחול. ופשיטא דאין להעמיד דברי הרמב"ם דוקא בלא הגיע זמן הפרעון עדיין דהא ע"כ בהגיע זמנו מיירי דומיא דפקדון דכל שעה יכול לתובעו דברשותא דמריה איתא כל היכי דאיתיה ועלה קאמר אבל מלוה וכו' משמע דבמלוה דומיא דפקדון מיירי ואין חילוק למלוה ולפקדון אלא דמלוה להוצאה נתנה משא"כ בפקדון כדקאמר אבל המלוה הואיל ולהוצאה נתנה ועוד דפשיטא דאפילו במלוה על פה מודה הרמב"ם דיכול למחול כדמוכח בהדיא פרק קמא דקדושין (דף יו) דפריך תלמודא גבי עבד עברי נקנה בשטר וכו' למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל. ומשני רבא עבד עברי גופו קנוי משמע בהדיא דמחילה דמלוה על פה אינה צריכה קנין דאפי' את"ל דעבד עברי הנקנה בשטר חשיב שעבודו כמלוה בשטר מ"מ יקשה לך דלוקמיה בעבד עברי הנקנה בכסף בלא שטר כדמשמע לישנא דברייתא דהתם. ועוד תדע שכן הוא שהרי הרמב"ם עצמו כתב בהלכות זכייה ומתנה פ"ג וז"ל מחל לחבירו חוב שהיה לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה לו אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים עכ"ל הרי לך בהדיא דיכול למחול דפשיטא שאין להעמיד' דווקא בחוב שיש עליו שטר דא"כ היה לו לרבינו משה לומר בהדיא חוב שיש עליו שטר ולא ה"ל למינקט חוב סתמא דמשמע דאפילו חוב שבעל פה דפשיטא שלא בא הרמב"ם לסתום אלא לפרש. ואשר טענו עוד היורשים שלשון הפטור מוכח שלא פטרו החוב ההוא מדכתב וזה לשונו מכל אשר נתהוה מעולם עד היום הזה כי כל זכות שהיה ראוי לבא לידינו מרבי ראובן הנזכר למעלה או מנכסיו מעולם עד היום הזה הכל קבלנו וכולי משם איני רואה שום הוכחה שלא פטרו החוב דפשיטא דשפיר מקרי נתהוה כיון שכבר שעבד ראובן נכסיו בשעבוד גמור וזה דבר פשוט. ועוד דלשון דכל זכות שהיה ראוי לבא לידינו וכו' מוכח בהדיא שפטרו את העתיד לגבות דבכה"ג מיקרי ראוי בכל התלמוד. גם מה שטענו היורשים מה שכתוב בשטר השיעבוד שכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד שמעון או יורשיו שלא נקרע קרע ב"ד ובדלא כתוב עליו תברא וכו' ואומרים ששטר זה אינו קרוע קרע בית דין וגם לא כתב עליו תברא אין בטענה זו ממש חדא דפשיטא שלא היתה הכוונה אלא לענין שלא יהיה ראובן נאמן לטעון פרעתי אפילו יהי' השטר ביד ראובן דלא שייך למימר שטרא בידו מאי בעי אפילו הכי מועיל תנאי דלא מצי ראובן למיטען פרוע וגם מועיל שלא יהיה ראובן נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף שהרי פסק ר"י כמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל היכא שהודה המלוה עצמו או הבאים מכחו שהוא פרוע ונמחל שיעבודו פשיטא דבזה לא יועיל אותו תנאי וכן מוכח לשון השטר עצמו דדווקא לענין האמנת הלוה קאמר שהרי לשון השטר כך הוא כל זמן ששטר זה יוצא כו' בדלא קרוע קרע ב"ד וכו'. יהא בתקפו וחזקו ולא אני ולא שום אדם נאמן לטעון פרוע הוא לא על כולו ולא על מקצתו עכ"ל. הרי דבהדיא דלענין נאמנות נכתב זה התנאי ההוא אבל היכא דאיכא הודאת בעל דין דחשיב כמאה עדים פשיטא דלא יועיל בו התנאי כלל. עוד דמה יוכלו לטעון מכח לשון השטר שהרי פטרו את ראובן מכל וכל. עוד שהרי כתוב בשטר בדלא כתוב עליה תברא והרי כתוב עליה תברא דפשיטא דלשון עליה תברא לאו דווקא שיהיה השובר כתוב ע"ג השטר ממש אלא כך הוא הלשון בכל התלמוד אפילו במקום דלא שייך למימר על גבו ממש. וראיה מהא דגרסינן בפ"ק דב"מ ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה אמר רב חמא לא מקרע קרעינן ליה וכו' עד דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי לה לאפוקי בחיי אבוהון משמע בהדיא דהא דקאמר דנפקא תברא עליה דלאו דווקא עליה ממש מדקמסיים בה דאיבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון משמע שהיה הלוה מוציאו לאחר מיתת המלוה שאם היה השובר כתוב על השטר ממש א"כ לא היה הלוה מוציאו שהרי השטר ביד יורשי המלוה היה ועוד דפשיטא שאם היה השובר כתוב על השטר עצמו דבכה"ג לא הוה שייך למימר דזיופי ומקרע הוה קרעינן ליה דהיאך הגיע השער ביד הלוה לכתוב עליו השובר אם לא שהמלוה עצמו הכתיבו עליו וזה דבר פשוט וא"צ אריכות כלל הרי לך בהדיא דלשון דנפיק עליה תברא לא משמע עליה ממש אלא כלו' על ענינו כההיא דכותבין עליו אונו וכו' בפרק מרובה (בבא קמא דף פ) וכן בגיטין פרק השולח (גיטין דף מג) ארשב"ג בד"א כשלא כתב עליו אונו וכו' ומסיק היכי דמי כתב עליו אונו אמר רב ששת כגון דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך ופשיטא דהתם לא שייך למימר עליו ממש וכהנה רבות בתלמוד ובלשון הפוסקים. ואשר טענו מקצת האחים כי היו צעירים לימים כשנעשה (ג) הפטור ולא ידעו בשעבוד ראובן לשמעון אביהם והויא מחילה בטעות ודאי שאם היו קטנים פחותי' מבני י"ג שנים טענותם טענה דודאי הוי מחילה בטעות וגדולה מזה כתב ראב"ן והביא המרדכי פ"ק דסנהדרין וז"ל הא דאמרינן מחילה בב"ד הויא מחילה היינו דוקא דלא טעה וכו' עד אבל היכא דסבור שאין עליו עדים ומחל ולאחר זמן מצא עדים התם לא הויא מחילה דאלו היה יודע שהיה לו עדים לא היה מוחל עכ"ל וכ"ש היכא דלא ידע שנתחייב זה לאביו ומחל לו דלא הוי מחילה שאין לך מחילה בטעות גדול מזו וכיון שהיה קטן מחזקינן ליה דלא ידע במילי דאבוה כדאיתא בסנהדרין שלהי זה בורר (סנהדרין דף לא) אמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודו דקטן אפי' במילי דאבוה לא ידע מ"מ אם היה השטר בידם כשעשו הפטור איכא לספוקי כמו שכתב המרדכי וז"ל ואע"ג דינוקא במילי דאבוה לא ידע מצינן למימר דאם היו שטרות שלאביו ברשותו דליכא למימר הכי דהוה ליה למדע מאחר שהיה ברשותו וכו' עד ואפילו הכי לא מתברר לי כולי האי ואני דנתי בעצמי לפני מורי וקבלה עכ"ל משמע דלא ברירה מילתא וכיון דאיכא ספק פשיטא דספיקא דממונא לקולא ולא יוכלו להוציא ממון מראובן מספק וכ"ש שאם היו בני י"ג שנה כשמת שמעון אביהם דלא מצי למימר דלא הווי ידעי במילי דאבוהון כמו שפסקו התו' בפרק ח"ה ומביאו המרדכי שילהי פרק זה בורר והביאו ראיה מההיא דאכלה בפני האב ב' שנים ובפני הבן שנה. וכן ההיא דקאמר בשילהי זה בורר דינוק' במילי דאבוה לא ידע משמע דהא גדול ידע ומתוך כך פסק שם ר' מאיר באחד שהודה על הכותל וכו' שאם היה גדול בשעת מיתת אביו דהוי הודאה מעלייתא ואפילו היו קטנים במיתת אביהם והגדילו קודם עשיית הפטור. לכאורה נראה דהוי פלוגתא דרברבתא כמו שכתב בעל טור ח"ה וז"ל אבל קטן בכה"ג יכול לסתור הדין דמה שאמר שאין לי ראיה מפני שלא ידע בענייני אביו ואח"כ מצא וכתב הרמ"ה אפילו הוא גדול בשעת העמדה בדין כיון שהיה קטן כשמת אביו אין יודע בענייני אביו וכן כתב הרמב"ם ואדו' אבי ז"ל כתב דוקא כשבא לב"ד כשהוא קטן אבל אם הוא גדול בשעת העמדה בדין ודאי אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חקר לאחר שתבעו לדין כיון דבר דעת הוא ודינו כאחר עכ"ל. ונראה לכאורה דה"ה והוא הטעם לנדון הזה שאנו עומדים עליו לדברי הרמ"ה והרמב"ם דאית להו כיון שקטן היה במות אביו דלא ידע במילי דאבוה אפילו לכשיגדיל ויכול לסתור את הדין אפילו כשאמר אין לי ראיה וכו'. הכי נמי יכולין לומר שלא ידעו באותו שטר אפילו לאחר שהגדילו כיון דקטנים היו במות אביהם. ולדברי רבינו אשר דקאמר דכיון דגדול היה כיון שעשה המעשה דהיינו כשעמד בדין ואמר אין לי ראיה דדינו כאחר ולא מצי למימר דלא ידע במילי דאבוה הכי נמי בנדון הזה כיון שהיו גדולים בשעת עשיית הפטור דינו כאחר ולא מני למימר שלא ידעו במילי דאבוהון.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |