משנה למלך/מאכלות אסורות/ב

משנה למלך ‏ מאכלות אסורות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה כו'. כתב ה"ה ז"ל בבא זו מפורשת בספרא ואין לתמוה ממ"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה כו'. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב"ן ז"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו ועיין בהרמב"ן בפירוש התורה. מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע"כ מוכח כדברי רבינו ודו"ק. ועיין במ"ש רבינו בפ"ה מהל' איסורי מזבח דין ו' המקטיר איברי בהמה שדבריו אין להם מובן אלא ע"פ דברי ה"ה הללו וכמ"ש מרן שם. ובזה ניחא לי הא דאמרי' בפ"ו דמציעא (דף פ"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו משור כו' וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין. וכ"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מן הדין היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפילו איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעה"ב הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זה וכמ"ש הרב החינוך פרשת כי תצא ונראה שלזה כיון הרמ"ה ז"ל שהביא הטח"מ סי' של"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע"כ. ונדחק שם הרב בעל ב"ח דאיסור זה מהיכן הולידו הרמ"ה. ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך. העולה ממ"ש הוא דאיסורא לעולם איכא וא"כ הק"ו היה להלקותו והדרא קושיין לדוכתה דהא אין מזהירין מן הדין. אך כפי דברי ה"ה ניחא דכיון דבלאו ק"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק"ו. ודע שעדיין יש לעיין בההיא דאמרי' באותה סוגיא שור במחובר מנ"ל ק"ו מאדם כו' והדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בעז"ה. (א"ה חבל על דאבדין) ואפשר לייחס לזה מ"ש רבינו בשרשיו שורש י"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש יע"ש. ולדידי מי שיסבור סברת ה"ה מכ"ש שיסבור סברת רבינו. והרמב"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי ה"ה. ודע שראיתי לרבינו במנין המצות מל"ת סי' קע"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק"ו משום דק"ו זה הוא גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע"ש. וזה סותר דברי ה"ה הללו מדאצטריך להאי טעמא. ודע שהתוס' בפרק כל שעה (דף מ"א) ד"ה איכא הם חולקים על כלל זה של ה"ה ז"ל שהקשו שם וא"ת היכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין כו'. והם עצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק"ו איכא עשה דכי אם צלי אש ואפ"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מן הדין. (א"ה עיין בס' גופי הלכות ובס' מוצל מאש סי' כ'):
הא דקי"ל אין מזהירין מן הדין אם הוא דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק"ו או דלמא אף עשה לא מייתינן מן הדין עיין בדברי ה"ה ספ"כ מה' שבת ובמ"ש הרב לח"מ שם וע"ש:

ג

והאוכל מבשר האדם כו'. קשיא לי בסברת רבינו הלזו מההיא דאמרי' בר"פ דם שחיטה לעוף ולבהמה מה אלו שהם מטמאים טומאה קלה וחמורה ויש בהם איסור והיתר יצא דם מהלכי שתים שאינו מטמא טומאה קלה יצאו דגים וחגבים שאין בהם איסור והיתר ע"כ. ואי כסברת רבינו דבשר מהלכי שתים אסור בין מן החי ובין מן המת אמאי אצטריך למעט דם מהלכי שתים לפי שאין בהם טומאה קלה תיפוק ליה לפי שאין בהן היתר ואנן בעינן דומיא דעוף ובהמה שיש בהן היתר. וכ"ת א"כ דבעינן שיהיה בהם היתר דומיא דעוף ובהמה א"כ עוף טמא ובהמה טמאה מנ"ל שדמן אסור הא אין בהם היתר. כבר עמדו על זה התוס' שם ותירצו דשאני עוף טמא ובהמה טמאה שיש במינם איסור והיתר א"נ דקודם שחיטה היה בה איסור אבר מן החי ולאחר שחיטה ליכא ע"כ. אך גבי מהלכי שתים אין הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דלסברת רבינו אמאי לא מיעטו דין מהלכי שתים לפי שאין בו היתר. ומ"מ נראה דאין להכריע מסוגיא זו כלל נגד סברת רבינו ז"ל דהא אליבא דכ"ע קשה דלא הוה צריך בגמרא לכל הני צדדי שאמרו שם בגמ' דבצד של היתר ואיסור היה יכול למעט הכל שרצים וביצים וכן בצד של טומאה קלה וחמורה היה יכול למעט הכל שרצים וחגבים דכלהו לית בהו טומאה חמורה וכמ"ש התוס' שם. עוד היה נראה להביא ראיה לסברת החולקים על רבינו וס"ל דאין בבשר האדם איסור מן התורה כלל כמ"ש ה"ה ז"ל מההיא דאמרי' בפ"ק דבכורות דלרבנן אמרי' הואיל ואיסורו חישובו לכל דבר איסור לא בעי מחשבה דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ"ג דעוקצין החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן דאיסורו חישובו וליכא למימר דמתני' ר"ש היא דלית ליה איסורו חישובו דהא סיפא דמתני' קתני ר"ש אומר חוץ מן העכביות ומדסיפא ר"ש רישא רבנן. ומיהו גם הכרח זה ליתיה דהא קתני ומן הבהמה ומן העוף ואם כן תיקשי דלרבנן אמאי בעי מחשבה הא בשר הפורש מן החי אסור משום טריפה ולא ליבעי מחשבה דקי"ל איסורו חישובו. וכבר עמדתי על כל זה במקום אחר וראיתי שאין מכאן סיעתא לסברת החולקים על רבינו ז"ל. (א"ה חבל על דאבדין) (א"ה ומ"ש ה"ה ז"ל אלא שישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה כו' עיין בפי"ד מה' אבל כי שם יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדין זה ואם יש חילוק בין מת עכו"ם לישראל יע"ש באורך כי שם ביתו): בין מן החי כו'. עיין בתשו' הרשב"א סי' שס"ד דאין איסור אבר מן החי בבשר האדם וכן הוא דעת הרמב"ן בפירוש התורה פ' שמיני. אך הריטב"א בחידושיו פרק אע"פ כתב שאבר מן החי נוהג באדם יע"ש. ומ"ש בין מן המת (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פי"ד מה' אבל):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף