חק יעקב/אורח חיים/תמח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) של עכו"ם. ואיתא בירושלמי פרק כל שעה גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר פסח וזכה בה מותרת לו לד"ה ע"כ ואל תטעה לומר שזה סותר לתלמודא דידן בב"ק דף ק"י בגוזל חמץ הגר ועבר עליו פסח דאסור בהנאה התם מיירי שלא מת הגר אלא שחל עליו איסור חמץ או אפילו מת הגר קודם פסח מ"מ היתה ביד גזלן בשעת איסור חמץ משא"כ במת הגר החמץ נשאר מופקר ועומד דנמצא שאין מי שעובר על בל יראה דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר:
(ב) עכו"ם ונ"ל דמי שיש לו שותפות עם עכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחצייה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם מותר בהנא' כדין חמצו ולא אמרי' אין בריר' כיון דחמץ שעבר עליו הפסח הוא רק דרבנן אסור משום קנסא ואין כאן עיקר דאורייתא אמרי' יש ברירה (ובאכילה צ"ע ע"ל ר"ס תס"ז) כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף לח ע"א) ועיין בים ש"ש בב"ק פ"ה סי' ל"ב מדיני ברירה אבל חלק ישראל ודאי דאסור דאף חמץ של שותפין אסור בהנאה כמ"ש לעיל ס"ס תמ"ה וע"ש:
(ג) אפי' באכילה. כן הוא מוסכם מש"ס וכל הפוסקים אך בטור הביא בשם העיטור שדעתו להחמיר והיינו משום גדר וסייג בעלמא כמו שסיים הטור בעצמו וכ"כ בס' תניא ושבולי לקט כלל ז' סי' ס"ב בשם בעל הדברות להדיא ג"כ כלשון העיטור ומשום גדר בעלמא ונראה שבעל העיטור הוא המחבר בעל הדברות כמ"ש בש"ק דף מ"ט וכן הוא בש"י ששניהם חיבר הריב"א ואף דלדינא מוסכם מכל הפוסקים דאין להחמיר כלל בזה וכ"כ בש"ל עצמו שם מ"מ כתבתי כל זה לפי שראיתי בב"ח שהניח דברי העיטור בתימא מכח כמה סוגיות שבש"ס והט"ז מדחיק ליישב דבריו ובאמת מעיקרא לא קשה מידי:
(ד) אם עכו"ם מביא וכתב הבית הלל בי"ד סי' קל"ב סעיף א' וז"ל בהיותי בק"ק המבורג נשאלתי על ישראל א' שהיה לו קודם פסח ברחיים של עכו"ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד ח"ה של פסח והנה כאשר הגיע יום שביעי של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח הנ"ל לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר פסח והיה סבור העכו"ם שהוא עושה טובה לישראל שהביא לו פת מוכן ונשאלתי מה דינו כיון שנעשה ע"י עכו"ם חמץ של ישראל תוך הפסח. והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו"ם אחרים ויקבל דמים ומותר בהנאה מפני שהעכו"ם מקלי קלי לה אף ע"ג שלא נתכוין לאיסור כמו גבי יין כדעת הרשב"א והסכמת האחרונים גבי יין עכ"ל והנה אף דלכאורה היה נראה דאין לסמוך על היתר זה דל"ד ליין לפי שאין לוקחין מהן יין מה שא"כ פת במקום שאין נזהרים בפת של עכו"ם חיישינן שמא אתי למכור לישראל (ובלא"ה יש איסור בפת של ישראל שאפאו הם כמבואר ביורה דעה סי' קי"ב) ואפילו מעט מעט אין למכרו מה"ט כמבואר ביורה דעה סי' פ"ו לענין ביצים ובסי' קי"ב סעיף י"א וצריך לחתוך הפת לחתיכות דקות כמבואר שם וכן העלתי בספרי מנחת יעקב כלל מ"ו ס"ק ל"ד ולקמן סי' תס"ז ס"ק ד' ע"ש שכן עיקר מכל מקום נ"ל דאין להחמיר בנדון זה דיש הרבה צדדים להיתר אף באכילה. חדא דאף לדעת הרמב"ם דאוסר שם ביין כשעשהו בשוגג כמ"ש הב"י שם היינו משום דהוא היזק שאינו ניכר ובישראל פטור כמ"ש הב"י שם ביורה דעה וכמבואר בחושן משפט סי' שפ"ה משא"כ כאן דהוא כנותן לאומן וקלקל שחייב לשלם וע' בח"מ סי' ש"ו והוי היזק ניכר בידים ואדם מועד לעולם ואם כן כששלח בו העכו"ם יד לטחון ולאפות שלא מדעת ישראל קודם שנתחמץ הוא של עכו"ם שקנאו בשינוי והזיקו ואע"פ שלא נתכוין לקנות ושוב לא הוי של ישראל ואפילו את"ל שלא נעשה ההיזק וקלקול עד אחר שנתחמץ ואז קנהו העכו"ם מכל מקום יש להתיר לקבל הדמים עכ"פ מעכו"ם זה ואין לחשש כלל שמא ימכור לישראל כיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם רק שמשלם נזקו וכמ"ש לעיל סי' ת"מ ס"ק ג' ועוד יש צד להתיר מהא דפ"ג דדמאי משנה ד' המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הן כפירותיו שהחליפן בשלו ודאי והילכתא כת"ק וכדאיתא בבכורות דף י"א ע"ב ועי' בגיטין דף ס"א ואף מה שפירש הרע"ב שם במתני' לחלק דבטוחן שאני שלא חיישינן שהחליף בשלו רק בשל ישראל אחר היינו דוקא בזמן שישראל על אדמתן וחייבין במעשר ויש להם שדות ותבואה חיישינן שהחליף בשל ישראל שרגילין לתת תבואתם לטחנם משא"כ בזמנים אלו שאינו מצוי שישראל נותן חטיו לטוחן עכו"ם ובפרט בי"ט של פסח עצמו וכ"ש אם ידוע לנו שלא היה בידו חטין של ישראל אחר. אף גם לדעת הראב"ד פי"א מהל' מעשר דאינו מחלק בין טוחן עכו"ם לעכו"ם אחר רק בין קופת לשקים שבקופת לא חיישינן שמא החליף כיון דחייש שמא לא יכווין במלואו משא"כ בענין אחר אמרינן דודאי החליפנו אך דעת הרמב"ם שם דספיקא הוי ולחומרא חיישינן וע"ל סי' תמ"ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה ואם כן ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ אם החליף העכו"ם ונ"ל דלטעמים אלו אפשר גם כן להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ"ע. ובתשובת ספר חינוך בית יהודא סי' י"א הביא שם גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן משום קנסא אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי"ל ספיקא דרבנן לקולא. וכאן יש ס"ס דמתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כ"כ עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ומאחר שיש כמה וכמה ספיקות והוא איסור דרבנן אין מקום להחמיר אפילו באכילה. ומשום מסל"ת לא שייך כאן די"ל דכוונתו הוה שיחזיק לו הישראל טובה ע"ז ובכונה אמר כן עכ"ל:
(ה) דורן חמץ. אם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וכה"ג וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר פסח כדין חמצו של עכו"ם וראיה לזה מהא דאיתא בנדרים דף ל"ה באומר קונם ככרי עליך מי מעל למעול מקבל יכול לומר היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי ופירש שם רש"י ור"ן והרא"ש דמעילה בשוגג הוא ואלו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה. אבל המוציא מעות של הקדש בשוגג מעל אף ע"פ שאילו היה יודע שהי' של הקדש לא היה רוצה לזכות בהם כיון שהוא עצמו לקחם כדי לזכות בהם. אבל מה שנתנו לו על ידי אחר יכול לומר אלו הייתי וודע שהוא אסור לא הייתי מקבלה הימנו כי איסורא לא בעינא למקני ונמצא זכיה בטעות ואינו זכייה עכ"ל ואם כן ה"ה בנידון דידן ואע"ג דמסיק הש"ס שם בקונמות שהמקבל מעל לכשיוציא היינו משום דעשה מעשה אח"כ באיסור שמעל בשוגג כשהוציא מה שא"כ כאן שלא עשה שום איסור אחר שקיבלם מידו וע"ש בר"ן וצ"ע:
(ו) ביום אחרון של פסח. לרבותא נקט יום אחרון דאפילו הכי לא יקבלנו החמץ ממנו וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' קע"א אבל באמת ה"ה בימים הראשונים וטוב שדבר בהוה שדרך להביא דורן ביום אחרון מן המנחה ולמעלה כמ"ש הטור בשם העיטור ועיין בתשובת נחלת שבעה שכת' לרבותא נקט יום אחרון דבימים הראשונים כיון דאיסור דאורייתא עליו פשיטא דאמרינן דאיסורא לא ניחא ליה דתקניה עכ"ל ואם הוא בי"ט אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ומחיצה יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט כזו אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצה יו"ד כמבואר לעיל ונראה דה"ה אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל ג"כ דינו כמו בדורן דהכא:
(ז) לא יקבלנו הישראל. ואם עבר וקבלה משמעות הטור בשם העיטור דאסור אף בהנאה אחר פסח וצ"ל דאף שי"ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קא עבר תו אב"י וב"י מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ושלא לזלזל בי"ט שני וצ"ע:
(ח) לא יהא ניכר מתוך מעשיו. ונראה דמיירי דלא אמר לו תנהו על גבי סלע או הבא מיהבא וכה"ג אף ע"ג דנתבאר בפ"ק דקידושין ובא"ה סימן ל' דאשה שאמרה הני לישנא למקדש דלא הוי מקודשת משום דהתם בעינן שתגלה דעתה שרוצה לקבלה לשם קידושין וכיון דאמרה הני לישני מראה שאין חפצה בקידושין משא"כ כאן דבעינן שלא יחפוץ בחמץ כלל וק"ל ועיין בתשובת מהר"מ מינץ סימן פ"ב:
(ט) וטוב שיאמר שאינו רוצה. כדי שאם יטלנו אחר פסח לא יהא כהוכיח סופו על תחלתו שדעתו יהיה בתוך הפסח לקנותו ומ"מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפילו היה בחצרו המשתמרת מ"מ אינו קונה לו בעל כרחו דאיסורא לא ניחא ליה דנקנה. ונ"ל דכל זה בדורן וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפירוש שאינו רוצה לקביו כדי שלא יתחייב באחר ותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכפהו לשלם גם כן אסור וכמבואר לעיל סימן ת"מ ע"ש.
(י) אסור בהנאה. כן הוא במתני' פרק כל שעה (פסחים דף כ"ח) ומוסכם מכל הפוסקים ותימא דבפסקי תוס' ריש ביצה ס' ו' איתא דחמץ אחר פסח מותר בהנאה ואולי קאי על של עכו"ם אך זה גם כן משנה מפורשת שם בפ' כ"ש:
(יא) או אנוס. עיין במ"מ פ"א מהל' חמץ שכ' מאין יצא להרמב"ם זה הדין ובספרי תורת השלמים שאלה ו' כתבתי מקור אחר לנדון זה ע"ש:
(יב) נותנו. והיינו במכירו דאי לאו הכי אסור כמבואר ביורה דעה סי' קנ"א סי"א משום לא תחנם יע"ש. או י"ל דמותר ליתנו לזר כיון שאינו שוה לו כלום ואסור בהנאה ובזה הסברא יישב בני הוותיק מה"ר שמעון בבחרותו דברי התוס' בפ' הדר (עירובין דף ס"ד ע"ב) ד"ה ולמדנו וכו' וא"ת על שלא מקשה תוס' קושיא זו מקודם ע"ש ודוק היטב:
(יג) לעכו"ם. וכ' הט"ז אפילו הוא משרת שלו עכ"ל והיינו שאינו עבד כנעני שלו וכ"כ בתשו' שער אפרים חלק א"ח סי' ג' דהוי כשלו וכ' שם וז"ל ואין לדחות מטעם דהתירא ניחא ליה דלקני ואיסורא לא ניחא ליה דלקני עכ"ל ולא כ' מאיזה טעם שאין לדחות אבל הדבר פשוט כיון דיד עבד כיד רבו אם כן לא יצא מרשותו כלל אף שמקנה לעבד הוא כידו ורשותו ממש לענין זכייה וכן הדין לענין זכיות העירוב בעירובין דף נ"ט ע"ב. ולא דמי למה שנתבאר בי"ד סי' קס"ט סעיף ט' בהג"ה דלמאן דלית ליה שליחות לעכו"ם מותר ליתן לעבדו ושפחתו משכנות ולהשכינם אצל ישראל בריבית דשאני התם כיון שהמלוה אינו מקבל הריבית מיד ישראל תו ליכא למיחש למידי דבעינן דוקא ריבית הבא מהלוה ממש אבל כאן זכיה בעינן ולית כאן שום זכיה וק"ל:
(יד) שמחוץ לבית. כן הוא בת"ה סי' קי"ט וק"ך וכוונתו ליתן חמצו חוץ לביתו וכ"כ האחרונים וכתבו הטעם דאל"כ הוי כהפקידו אצל ישראל ולכן השיגו על דין זה וכתבו שהוא חומרא בעלמא ולע"ד טעם של ת"ה פשוט דאל"כ במה קנה העכו"ם המתנה כיון שלא משך החמץ מרשות ישראל ובת"ה שם מיירי ממתנה ואף במכר בעכו"ם לא קנה בכסף אלא במשיכה כמבואר ביורה דעה סימן ש"ך ובתוספות דעכו"ם בשם ר"ת דעיקר קניה להם אינו אלא במשיכה דהא קי"ל לפי שבישראל דבר תורה מעות קונה קרינן לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה כדאיתא בפ"ב דבכורות והרא"ש לשם וכ"כ המ"מ בפ"א מהל' זכיה ושכ"כ הרמב"ן וכ"כ הר"ן: ובספר מו"מ לרב האי גאון ז"ל והסמ"ג עשין פ"ב והאגודה ובתשובת מהרי"ל ותשובת רמ"א סימן פ"ז וז"ל שהכי קי"ל שכן דעת רוב הפוסקים ואפי' בדיעבד לא מהני אם לא משך לענין דין בכור ואם משך אף שלא נתן המעות קונה ולכתחלה בעינן תרווייהו ע"ש וכל זה דלא כתשובת משאת בנימין סי' נ"ט שכ' להיפך וז"ל אבל בדיעבד קנה בכסף לבד משום דרוב המחברים הסכימו לדעת רש"י גם בטור ח"מ סי' קצ"ד פסק להדיא כרש"י ז"ל עד כאן לשונו ואחריו נמשך ג"כ מהר"ש קאיידנבו"ר בתשובת נחלת שבעה סימן ל' ואגב ריהטא כתבו כן וכבר מפקפק עליו ג"כ שם בתשובה סימן ל"א דאדרבא משמעות רוב הפוסקים להיפך וגם הטור הא פסק בי"ד סי' ש"ך דבעינן תרווייהו לכתחלה כדעת התוס' והרא"ש ואדרבא עיקר דעתו כר"ת וכמ"ש רמ"א בתשובה דהא פסק ג"כ דלגבי ישראל ד"ת מעות קונה ואם כן בעכו"ם הוא להיפך וכן כ' בתשו' שער אפרים סי' ע"ט באורך ע"ש (אך דעת הרמב"ם הוא דעת שלישית דפסק דעכו"ם קונה או במעות או במשיכה וכבר האריכו על דבריו שם בפ"א מהל' זכיה המ"מ והל"מ שהוא נגד סוגיא דבכורות ע"ש) ומ"ש הטור בסי' קצ"ד לא כ' כן רק לאפוקי שטר דלא קני אלא בכסף אבל ודאי משיכה בעינן וכמ"ש הש"ך והשיג שם על הסמ"ע ששגג בזה ע"ש: ובזה מיושב מה שהניח בצ"ע בתשו' לחם רב ותשו' מהר"ש קאיידנב"ר שם על הטי"ד סי' קל"ב ע"ש: נמצא דטעם של הת"ה הוא נכון וכן משמע בתשו' נ"ש שם סימן ל"א שזה טעמו והעיקר לדינא נ"ל ממשמעות הפוסקים והאחרונים כאן וביורה דעה סי' ש"ך דלכתחילה צריך שיתן העכו"ם הכסף וגם משיכה בסימטא או לרשותו או מקנה לו חדר ואגבן החמץ שבתוכו [ודוקא בתורת מטלטלין אגב מקרקע ולא מתורת חצר דחצר מטעם שליחות איתרבי ואין תורת שליחות להם כמ"ש בתשו' מהר"ש קאיידנבר שם סי' ל' ע"ש] ואף שאינו קונה הקרקע אלא בשטר צריך להתנות שמקנה לו בכסף או בחזקה לבדו כמו שכתבו האחרונים ובדיעבד במשיכה לבד קנה בלא כסף כמו במתנה דליכא כסף כיון שכן דעת רוב הפוסקים שמשיכה לבד קונה ואף בכסף לבד קנה בדעבד כמ"ש בתשו' מ"ב סי' נ"ט. ואף שהוא אזיל לשיטתו במ"ש שכן דעת רוב הפוסקים דכסף לבד קני וכבר דחיתי דבריו בזה שדעת רוב הפוסקים להיפך מ"מ הא כ' שם בתשו' סי' צ"ו דגם במשיכה לבד קנה בדיעבד אף שדעתו הוא נגד דעת רוב הפוסקים אפ"ה מהני בדיעבד א"כ ה"ה לפי האמת כן הדין לענין כסף והטע' דבחמץ בקנין כל דהו סגי רק שגילה דעתו דלא ניחא ליה למיהוי זכותיה בגוויה כמ"ש שם בסי' נ"ט ע"ש והסכמת אחרונים דכן כל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם או שנותן כפו לחבירו או בנתינת פרוטה או במסירת המפתח סגי כיון שנהגו לקנדת כך קנה העכו"ם כמבואר בחושן משפט סי' ר"א אף שבתשו' נחלת שבעה סי' ל"ג מפקפק על זה אין דבריו ברורים ומוכרחים כלל ובפרט לענין חמץ דבקנין כל דהו סגי ואפשר שמטעם מנהג זה שנהגו הסוחרים נתפשט המנהג בעיני ההמון במדינות אלו שאין מוכרין החדר רק החמץ וסומכין לכתחלה על מסירת המפתח. ודלא כאותן שאומרין רק הנני מוכר לך המפתח דזה ודאי אינו כלום כיון שגוף החמץ אינו מכור ועיין במ"א ובתשו' נ"ש שם בסי' ל"ג כ' דלזה מהני מסירת המפתח שא"צ לכתוב שטר על הקרקע ולא להתנות שמקנה לו בכסף לבד וע"ש (וכתב בתשו' צ"צ סי' ס"ב לענין בכור אפי' אם העכו"ם לא קני ע"פ הדין מ"מ אם הוא אלם ואין יכול להוציא מידו הוי קניה גמורה ע"ש וה"ה כאן) וכ' הב"ח והט"ז דעכ"פ החמץ יהא מונח במקום שעכו"ם יכול ליכנוס שם ושיהא המפתח בידו ולא יסגירנו עוד במסגרת וישראל יחזיק המפתח או יניח חותמו עליו ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא: ולע"ד נראה דוקא אם עשה דברים כאלו קודם המכירה בשעת המכירה דנמצא אין כאן מכירה כלל וכן משמעות דברי הב"ח אבל אם מכר מתחילה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן בו הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ דהוי כאלו נתן הישראל מסגרת או חותמי בחמץ של עכו"ם שודאי אינו נאסר בשביל מפתח וחותמו כי כל אימת ומתי שהעכו"ם רוצה יסור חותמו ומסגרתו כיון שלקח כדינו החמץ מישראל ואם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים: ואסור למכור חמצו לישראל עובר עבירה ואם מכר כ' הט"ז דבהפסד מרובה יש לומר לישראל העובר עבירה שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותר המעות לישראל עכ"ל מהאי טעמא יש למנוע שלא לקנות מיד אחר פסח שכר או יין שרף אצל ישראל העובר עבירה לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח ואף ע"ג דאמרינן פ"ק דפסחים וחולין חמצו של עוברי עבירה מותר לאחר פסח מפני שהם מחלופים היינו בעובר לתיאבון דלא שביק התירא ואכל איסורא מה שאין כן בעובר להכעיס ועכשיו כולם מיקרי עובר להכעיס כמבואר ביורה דעה סי' קנ"ח ועיין במ"א מדין שליחות עכו"ם לעכו"ם והניח בצ"ע גם בתשו' מהר"ש קאיידנבר בתשו' נ"ש סי' ל' הניח בצ"ע. ועיין בא"ה בבית שמואל ס"ס ה' וביו"ד סי' קס"ד לענין זכייה עכו"ם לעכו"ם וצ"ע:
(טו) מתנה גמורה. אפי' ע"י שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא גרע לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ כדמסיק הש"ס בגיטין דף י"ט ע"ש. בתשו' חינוך בית יהודה סי' י"ג הביא מעשה בא' שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלים מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שידע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה ופסק שם דאסור החמץ של ישראל האחר יע"ש שהאריך מלתא בטעמו:
(טז) בדבר מועט. ואין לחוש לביטול מקח כי אנן סהדי שהישראל גמר ואקני לו כדי שלא לעבור אבל יראה וב"י וכה"ג כתבו תוספות פ"ה דעכו"ם דף מ"א ד"ה רב אשי לענין בכור ע"ש ובב"מ דף ל' ע"ב ד"ה אפקי':
(יז) מתנה ע"מ להחזיר לא מהני. והוא רק משום חומרא דחמץ והבו דלא לוסיף עלה במילתא אחריתי וכ' המ"א וז"ל וכ"ש היכא שאמר ליה הריני נותן לך ותחזירם לי דהוי מתנה גמורה דשרי מדינא רק מכח חומרא דחמץ יש להחמיר עכ"ל המ"א. ודבריו תמוהים מאוד מאוד דאדרבא בי"ד סי' ש"ה סעיף ח' בהג"ה פסק דהנכרי שאמר ותחזירם לי דלא הוי מתנה כלל והוא מתשו' הרשב"א סי' קצ"ח דדוקא בע"מ דהוא כמעכשיו דמי הוי מתנה משא"כ אם אמר ותחזירם לי ועיין בתשו' הרשב"א סי' קפ"ו וצ"ע:
(יח) עד שאתה לוקח חמץ במנה לשון הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ עד שאתה לוקח מעכו"ם קח מישראל:
(יט) ואקח ממך. ובתשו' הרשב"א סימן תת"ן סיים אקחנו ממך אני או יהודי אחר ועיין בתשו' מהר"מ ב"ב סי' נ"א וכתבו האחרונים ויאמר ואתן לך ריוח אח"כ:
(כ) אסור אע"פ שביטלו. דחיישינן להערמה שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל כיון שעשה שלא כתקון חכמים שלא ביער החמץ או מכר לעכו"ם אף על גב שכ"ע מבטלין בזמן הזה מ"מ חיישי' להערמה ואפי' הפקר גמור ג"כ דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם פסח או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי פסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר פסח בכל זה הארכתי והעלתי בטוב בספרי תורת השלמים שאלה וי"ו ע"ש דלא כמקצת אחרונים שהחמירו חומרות יתירות בדינים אלו ועי' בסולת למנחה מה שכתבתי שם על הגהות שער אפרים בזה:
ואם נתעכב להיהודי חמץ על הדרך עיין בתשו' הר"ש הלוי חלק א"ח סי' י"ב שפסק שיפקירנו לפני ב"ד והניח בצ"ע למעשה אף אם יש להתירו בהנאה ע"ש:
והיכא שחמצו יבא לעיר שיהודי בתוכו וצריך ליתן מהם מכס ושכר עגלה וכה"ג תוך הפסח וא"כ איך יעשה יפקירנו ולמכור לנכרי בכסף כבר כתבתי לעיל דלכתחלה אינו קונה עכו"ם בכסף לבד ומשיכה אין כאן נ"ל דיעשה כך ימכור לעכו"ם בכסף כדי שאם יבא החמץ תוך הפסח שיתן העכו"ם המכס ושכר עגלה וכיוצא בו וליקח אצלו החמץ ואחר המכירה יאמר בפני שנים שאם העכו"ם אינו קונה בכסף שעכ"פ יהיה הפקר גמור ואז יוציא אליבא דכ"ע ואפילו לכתחלה בכה"ג וק"ל וע' במ"א שכ' שיש עוד דרכי קניה אף שאין החמץ כאן:
(כא) אע"פ שבטלו. לכאורה היה נראה דלפי מה שמתבאר בסוגיא דמ"ק דף י"ג דהיכי דעביד איסורא דאורייתא קנסו בנו אחריו משא"כ באיסור דרבנן וא"כ היכי שבטלו החמץ ומת יהא חמצו עכ"פ מותר לבנו בהנאה דלא קנסו בנו אחריוכיון שאין כאן איסור דאורייתא אבל זה אינו לפי מ"ש הר"ן הטע' דאסור להאכיל החמץ לאחר פסח אפילן לבהמת אחרים ז"ל דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דעבד איסורא קנסו אלא לכ"ע קנסו עכ"ל וצ"ע:
(כב) בפסח. וה"ה לאחר שעבר עליו חמץ בפסח וכמ"ש בס"ק כ"א:
(כג) להאכילה בימי פסח. כ"כ הב"י בשם מ"כ בשם האגודה הוא בתשו' מהרי"ל סי' קצ"א אכן באגודה עצמו איתא וז"ל וכן לא יאמר אדם לעכו"ם קח בהמתי בביתך והאכילנה חמץ אך שסתם ותננה לו לזון אותן ימי פסח עכ"ל משמע דדוקא שיאמר לו בפי' האכילנה חמץ אסור אבל בסתמא אפי' יודע בוודאי שיאכילנה חמץ מותר לדעתו וכמו דנקט התם בפי' בדין אומר אדם לעבדו וכו' ע"ש דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ולכתחילה אין להקל:
(כד) שהוא חמץ ??י וכ' בע"ש דבדיעבד שרי כמו בפרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם כמבו' בי"ד סי' קמ"ב עכ"ל ואפשר דל"ד זה לזה כיון שבהמתו אכלה בפסח חמץ עכו"ם שאסור בהנאה תוך הפסח נמצא בנהנה מחמץ מ"מ צריך להשליך דמי הנאה לאיבוד מה שהיה מן הצורך להוציא על בהמתו דבשלמא גבי פרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם דמיירי בבהמה שהיתה של עכו"ם ודומה לזה בהמת עכו"ם שנתפטמה בפסח מחמץ ג"כ פשוט שמותר משא"כ הכא צריך להשליך עכ"פ דמי מאה שנהנה ישראל במה שהאכילה לבהמתן חמץ וישליך אותו הנאה לים או ימכרנו כולו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כדין נהנה מדבר שאסור בהנאה אכן המעיין בסוגיא לסוף פ' כל העכו"ם יראה דמותר דיעבד בכל ענין מטעם זה וזה גורם וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |