שואל ומשיב/ה/יא

שואל ומשיב ‏ ה יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן יא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

במה שהארכת אם כ"ש ששאבו מכלי ראשון והוציא רותחים אם מקרי כ"ר או כ"ש והבאת דברי המהרי"ל והט"ז ס"ס צ"ב ביו"ד שנחלקו בזה. ושאלת הכרעת דעתי בזה. הנה מה כוחי כי אכניס צווארי בין ההרים הגדולים האלה. אמנם לכאורה הי' נ"ל ראיה מהא דאמרו בשבת דף ל"ח כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין אבל מדיחין והקשו התוס' לפיר"ת דעירוי הוה ככ"ר ומבשל א"כ ע"כ הך מדיחין מיירי מכ"ש וא"כ מאי אריא מדיחין אפילו שורין נמי ואם נימא כהמהרי"ל א"כ ל"ק די"ל דמיירי דמדיחין מכ"ש ששאב מתוך כ"ר וא"כ לכך מותר להדיח דכל שמדיח ומוציא מהכ"ר נקרא אותה כלי כ"ש ושרי אבל לשרות בתוכה בשעה שמונחת בכ"ר מקרי כ"ר. אבל ז"א קושיא דפשיטא דכ"ז שמונחת תוך הכ"ר דודאי מקרי כ"ר ואסור ועיקר הרבותא הוא לאחר שהוציאו אותה משם א"כ כל שכבר הוציאו אותה מכ"ר מותר לשרות בתוכה ג"כ אם נימא דמקרי כ"ש וכ"ש אינו מבשל לכך הוצרכו התוס' לחדש דגם כ"ש מבשל ובזה מיושב מ"ש התוס' שם דהא דאמרו אבל מערה הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי דוקא תבלין שממתקין ולא מחזי כמבשל והקשה המהרש"א דהרי גם גבי שמן אמרו בדף מ' דכ"ש אינו מבשל ושם ל"ש זאת ולפמ"ש י"ל דבאמת צ"ב קושית התוס' די"ל דע"כ לא כתבו התוס' דאסור לשרות בכ"ש דגם כ"ש מחזי כמבשל רק בכ"ש ששאבו מהכ"ר אבל שם דנותן לתוך הקערה או להתמחוי וא"כ זה כ"ש גמור ובכה"ג לא מחזי כמבשל וצ"ל דמשמע להו דשם כיון שמערה תמיד לתוך הקערה ע"י העירוי ששופכין תמיד יש לו עכ"פ דין כ"ש ששאבו מכ"ר ועיין בתוס' שם דרצו לדייק משם דעירוי אינו מבשל ועיין באו"ה דטעליר יש לו בשביל זה דין כ"ר מפני שדרכו להשתמש תמיד ע"י עירוי והובא בט"ז סי' צ"ה ס"ק י"ב א"כ הוה שוה בשוה לזה וע"כ הוצרכו לחלק דמ"מ התבלין אינו רק ממתיק ולא מחזי כמבשל. ומעתה שם דא"ל טול בכ"ש דהיינו שבשעת נטילה יהי' כ"ש ועיין ט"ז כאן וא"כ לכך אינו מבשל דזה ודאי דכ"ש גמור ודאי ל"ש מחזי כמבשל אבל בכ"ש כה"ג מחזי כמבשל. והנה מהמהרש"א בתירוצו נראה דכל שמפסיק כ"ש אינו מבשל ואולי כוון לחילוקו של המהרי"ל דבכה"ג לא מקרי כ"ר. איברא דגוף קושית הט"ז על המהרי"ל לפענ"ד ל"ק דמ"ש כיון דכ"ז שהוא בתוכו מקרי כ"ר מי הוציאו משם כ"ר כשיצא ממנו. לפענ"ד אין התחלה לקושיא דבאמת הכלי בעצמותה דין כ"ש עליה אף כשהוא בתוך הכ"ר רק כיון דמונחת כלו בתוך הכ"ר והרי עירוי ככ"ר לדעת גדולי הקדמונים אף להחולקים מודים בזה דכל שהוא בכ"ר והמים המרותחים נשפכים עליה א"כ יש לה בשביל זה דין כ"ר אבל כשהוציא מתוך הכ"ר נשאר עליה שמה העצמי כ"ש ובזה ניחא מ"ש המהרי"ל דאם שהה בתוכה מקרי כ"ר והקשה הט"ז דמאן מפיס כמה השהייה. ולפמ"ש א"ש סברתו דכל הטעם דמקרי כ"ר כשהוא בתוכה מפני שהמים המרותחים בהכ"ר הם עליה ומרתיחים אותה א"כ לכך בעינן שישהה בתוך הכ"ר שיקבל החום והשיעור הוא כל שהיד סולדת בו וכדומה. ולכאורה קצת ראיה להט"ז מהא דמבואר באו"ח סי' תנ"ב דיש להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לזהר בכל החומרות ע"ש וקשה מה בכך הא כל החששא הוא שמא יבלע הכלי ממה שפלט הא כיון דכ"ז שהוא רותח לא בלע ועיין בחולין דף ק"ח ע"ב בתוס' ד"ה שנפל ובמג"א שם ס"ק ג' וא"כ יכול להגעיל אף כלים גדולים ובתוך הכלים דהיינו אותן שבאמת אין במים ששים נגדם וא"ל דיחזור ויבלע המים האסורים בהם דז"א דיוציא תיכף הכלי ממנו וא"כ בשעת הגעלה כשלא נח מרתיחתו היה עליה דין כ"ר שפיר מפליט ואח"כ כשמוציאו יש עליו דין כ"ש וא"כ יצטרך להפליט ממנו ולהבליע וכ"ש אינו מבליע ומפליט וע"כ דדין כ"ר יש עליו אף לאחר שמוציאו ממנו ודו"ק ועיין בתוס' שבת דף מ"ב ד"ה שאני התם ודו"ק:

שבתי וראיתי בירושלמי פרק כירה הלכה ד' מה בין כ"ר לכ"ש אמר ר"י כאן היד שולטת כאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש ובשיורי קרבן תמה על התוס' דף מ' שחלקו בין כ"ר לכ"ש שכ"ר דופנותיו חמין וכ"ש דופנותיו קרים וכתב שבירושלמי מפורש טעם אחר שבכ"ר עשו הרחקה ולא בכ"ש ולפמ"ש המהרי"ל י"ל דהירושלמי מיירי בכ"ש שהיתה בכ"ר ואח"כ הוציאו אותה דבכה"ג ל"ש לומר דדופנותיה מתקררות והוצרך לטעם דלא עשו הרחק לכ"ש. אמנם באמת לפענ"ד כוונת הירושלמי בהא דלא עשו הרחק לכ"ש הוא דעיקר ההרחק הוא דאם נתיר באין היד שולטת יבאו להתיר כשהוא על האור ממש ולפ"ז בשלמא כ"ר שעומד אצל האש ומחזיק חום זמן מרובה שדופנותו חמין א"כ שייך לגזור אטו עומד אצל האור אבל בכ"ש שדופנותיה קרות ל"ש לגזור אטו עומד אצל האור דעומד אצל האור דופנותיה חמין ומחזיק חום מרובה משא"כ בזה וא"כ דברי התוס' והירושלמי הם שפה אחת ודברים אחדים ובזה יתיישב הדקדוקים בתוס' שבכ"ר כתבו דדופנותי' חמין ומשמע הא אינם חמין ואף שאינם קרים מקרי כ"ש ובכ"ש כתבו שהם קרים ומשמע כל שאינם קרות אף שאינם חמין הוה כ"ר וכבר עמדו בזה בחוות דעת שצ"ב בהך דינא דהמהרי"ל ומ"ש בזה המעיין יראה שהוא דחוק ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעיקר הוא משום שעשו הרחקה א"כ גם בכ"ר מהראוי להתיר שדעת הירושלמי היא דדוקא אצל האור ממש הוא דהוה כ"ר ועיין הלכה ה' שם ועיין בהגמ"ר הובא בב"י או"ח סי' שי"ח ובט"ז שם ס"ק י"ב ולפמ"ש יש ליישב קושית הט"ז שם ודו"ק רק דכיון דדפנותי' חמות הו"ל כעומד אצל האור ושייך הרחקה ולכך נקטו שדופנותי' חמות ובכ"ש נקטו ג"כ האמת דמש"ה לא עשו הרחקה אבל באמת כל שאינן חמין דל"ש הרחקה לא גזרו וז"ב:

ומן האמור אתה תחזה שהש"ך בסי' ק"ה כוון יפה בכוונת הירושלמי שפירש דמ"ש הירושלמי אין היד שולטת היינו שהיד סולדת ולכך אינו שולט בו היד ולכך עשו הרחקה דאם נימא דכוונת הירושלמי ששולטת היינו שסולדת וא"כ בכ"ר ג"כ שאין היד סולדת החמירו משום הרחקה הרי זה היפוך דברי התוס' שכתבו דדופנותיה חמין חום מרובה משא"כ בכ"ש וע"כ כהבנת הש"ך בדבריו. והן נסתר מחמתו דברי שו"ת בית יעקב בסימן ק' שחולק על הש"ך ועיין בהרא"ש פרק כירה סי' י' משמע ג"כ דפירש אין היד שולטת היינו שהיד סולדת ודו"ק ועיין פרמ"ג סי' ס"ח האריך בדין כ"ר וכ"ש בכל פרטיו. אחר שכתבתי זאת כשלמדתי בטור וש"ע או"ח סי' שי"ח ראיתי במג"א ס"ק כ"ח שכתב ג"כ דבירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אף כשאין היד סולדת ותמהתי שלא הזכיר דברי הש"ך בסי' ק"ה בזה. וראית בתוספת שבת שם שכתב דבסמ"ג לאוין הלכות שבת משמע כפירוש הש"ך בירושלמי ועיינתי שם ומצאתי בדיני אופה שהביא הירושלמי דמעשרות פ"ק אבל לא מצאתי בו דבר חדש דכן הוא בירושלמי פרק כירה שהביאו הרש"ל והש"ך ומצאתי בביאור מהר"א שטיין על הסמ"ג שם שכתב על הירושלמי שהביא הסמ"ג דבתוס' בשבת דף מ' מבואר חילוק אחר ומסיים אכן פירוש התוס' הוא קצת מעין תירוצא דר' יונה בירושלמי וכ"כ בביאורי מהרש"ל שם וכפי הנראה פירשו דברי רבי יונה דבירושלמי דעשו הרחקה לכ"ר כעין מה שפירשתי כדי שיסכימו דברי התוס' לדברי הירושלמי וע"ד שפירשתי ות"ל כוונתי מעצמי לזה וע"כ ממילא מוכח כפירוש הש"ך ודו"ק:

והנה בכ"ש אם היד סולדת בו אם מבשל או עכ"פ מפליט ומבליע כבר האריכו בזה הש"ך סי' ק"ה והפר"ח סי' ס"א וכל האחרונים ואני תמה שלא זכרו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממעשר הט"ו דהשמן משירד לעוקה וכו' ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם מפני שאין מתבשל בכלי שני ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל הרי בהדיא דאף בכ"ש אם היס"ב מבשל ועיין כ"מ שם שכן הוא בירושלמי בשם ר' יוסי בר' בון ולפענ"ד י"ל דר"י בר בון לשיטתו דאמר בירושלמי פרק כירה התיב ר"י בר בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע וס"ל דעירוי מבשל. ומזה ראיה דעירוי יש לו דין כ"ש ומבשל שהרי גם בכ"ש מבשל כדאמר ר"י בר בון עצמו דכ"ש מבשל. ולכאורה רציתי לדחות הראי' דהרי דעת האפי רברבי והש"ך סי' ס"ט ס"ק מ"ח דאם יש חומץ ושאר דבר חריף אף בכ"ש מבשל וא"כ הא כבר נודע מ"ש הפסקי תוס' בע"ז דשמן הוה דבר חריף ואף בצונן מבליע ואף שהפסקי תוס' תמוה ועיין באר יעקב ביו"ד סי' ק"ה מה שהאריכו בזה הוא ואחוזת מריעיו הרבנים הגאונים שם ובשו"ת שבות יעקב והארכתי בזה בכמה תשובות מ"מ עכ"פ כל שהיס"ב מבליע אף בכ"ש ומדברי הירושלמי ורבינו ראיה דלא כפסקי תוס' דגם שמן אינו מבשל אף בכ"ש מכ"ש בצונן דא"י להבליע עכ"פ אין כאן קושיא. הן אמת דאני תמה על אפי רברבי שכתב דאף בחומץ ושאר דבר חריף מבשל אף בכ"ש דהא היא משנה מפורשת בשבת דף מ"ב דתבלין מותר ליתן בכ"ש רק בחומץ וציר לא יתן לר"י לל"ב דקאי על כ"ש א"כ משמע דדוקא חומץ וציר הוא דמבשל בכ"ש אבל לא דבר חריף דהרי תבלין הוא ג"כ דבר חריף ואף שיש כמה מיני תבלין הא מ"מ הוא נקט סתם תבלין ומשמע דאף החריפים וכן משמע בירושלמי דבעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ונחלקו אי עירוי מבשל או מבליע ומשמע דהתבלין אינם מגרעין כלל ולפמ"ש הכו"פ סי' ס"ט ס"ק ז' דתבלין קשים לבשל אפשר ליישב אבל המעיין יראה דכל דבריו דחוקים וקושייתו יש ליישב. ועכ"פ בדברי רבינו מבואר בהדיא דכ"ש מבשל בשיד סולדת בו ודו"ק. איברא דמצינו בשבת דף מ"ם מחלוקת בשמן אי שמן יש בו משום בישול או אין בו משום בישול אף בצלי ראשון אך לפי המסקנא מסיק ר"י אמר שמואל דאחד שמן ואחד מים אם יד סולדת אסור ואם אין יד סולדת מותר ושיטת רש"י והרמב"ם ז"ל פכ"ב משבת ה"ד דאף במקום שאם יניח שם יתבשל התירו לעמוד שם להפיג צינתו ובלבד שלא יהיה היד סולדת וע"ש בה"ה והיינו משום דגם כ"ש מבשל ביד סולדת בו וכמ"ש בהלכות מעשר. והנה כבר כתבתי למעלה קושית הכו"פ סי' ס"ט ס"ק ז' בהא דמבואר שם דאף כ"ש כל שיש שם מלח וציר מבשל והרי בשבת דף מ"ב אמר ר"י דלכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ומפרש הש"ס דלכל הקדירות רותחות הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר וא"כ משמע דבכ"ש אינו מבשל אף בחומץ וציר ואף אם נימא דר"י קאי אכ"ש אבל הת"ק פליג על ר"י וס"ל דאף בחומץ וציר אינו מבשל בכ"ש וא"כ קי"ל כת"ק ובכו"פ יש ט"ס וקצת חסרון דברים בקושייתו אבל כך היא כוונתו (ועיין שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ל"ט) ובאמת שקושיא גדולה היא. אמנם לפענ"ד נראה דדברי או"ה ומרדכי נכונים דבאמת זה ודאי דלא נחלקו בדבר שהחוש מעיד דע"י מלח וציר מחמם הרבה הכ"ש ומבשל אך נראה כיון דמצד עצמותו של הכ"ש אינו מבשל רק מצד המלח והציר א"כ עכ"פ אינו תולדת אור והוה כמו תולדת חמה דנחלקו בדף ל"ט אי גזרינן אטו תולדות אור או לא ומכ"ש בזה דכ"ש אין בו משום מבשל בשבת דבישול בעי אש ותולדות אור וכל שהוא בכ"ש אין בו משום אש ורק שהמלח וציר הוא מחממו עד שיש בו חום הרבה שיוכל להתבשל אבל אין בו משום בישול אש ובזה בודאי מותר בשבת וזהו דנחלקו ר"י ורבנן ללישנא דר"י קאי בכ"ש והיינו דת"ק ס"ל דכל שמבשל ע"י חומץ וציר גזרו אטו תולדות אור ור"י ס"ל דלא גזרו ולמה דמסקינן דקאי ר"י אכלי ראשון גם הוא סובר דלענין שבת לא אכפת לן בזה אבל לענין בישול הדם כל שיש בו מלח וציר מחמם הרבה עד שיתבשל הבשר וא"כ מה אכפת לן אם הוא מתבשל ע"י האור או ע"י המלח וציר סוף סוף נתבשל הבשר עם הדם ואסור וז"ב כשמש:

ובזה מיושב מה שהקשה הכו"פ דבפסחים דף מ' ע"ב מביא הש"ס פלוגתא דר"י דלכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ופירש"י דקאי אכ"ש והוא תימה דהא בשבת מסקינן דקאי אכ"ר. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין שיהיה החומץ מבשל ואינו מחמיץ ס"ל לרש"י דבאמת אף בכ"ש מבשל ואדרבא מזה ראיה לשיטת או"ה והמרדכי דחומץ וציר יש בו חימום רב עד שיוכל להתבשל רק דלא מקרי תולדת האור אבל מ"מ לענין שלא תתחמץ העיסה שפיר מועיל. ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא על האו"ה דכתב דמלח מבשל אף בכ"ש והרי בשבת שם נחלקו אי מלח הרי הוא כתבלין או לא ומסיק דמלח אינו כתבלין ואף בכ"ר לא מתבשל ואף דשם קאי לענין גוף המלח אי נתבשל מ"מ קשה דיצטרף המלח להרבות חימום ולפמ"ש א"ש דניהו דהמלח מחמם אף שאינו נתבשל וגורם לכ"ש שיתבשל ע"י חימום המלח מ"מ לענין בישול דשבת בעי בישול גמור. ובזה מיושב גם מה שהקשיתי למעלה דתבלין הוה דבר חריף וא"כ ניהו דתבלין קשים הם כמ"ש התוס' בשבת דף מ"ב מ"מ בדבר חריף אף כ"ש מבשל. ולפמ"ש א"ש דבישול ע"י אור לא חשיב. ובזה מיושב קושית הפ"י בשבת דף מ"ב דר"י אמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והרי בפ"ק דמעשרות אמר ר"י ג"כ דלכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והרי שמן הפשירו זהו בישולו כדאמרו בשבת דף מ"ם וא"כ למה יהיה מותר ולפמ"ש א"ש דשם מיירי ר"י בכ"ש וא"כ שפיר התיר דכ"ש אינו מבשל רק בחומץ וציר ובאמת אם היד סולדת בו אסור אף בכ"ש לשיטת הרמב"ם וכמ"ש הרמב"ם בהדיא ולפי הס"ד דאיבעיא דר"י קאי אף בכ"ר באמת הוה איבעיא אולי סובר ר"י דבשמן ג"כ הפשירו לא זהו בישולו וכדנחלקו בזה בשבת דף מ"ם ולפי מה דמסיק הש"ס דתלוי ביד סולדת גם במעשר דינא הכי וכ"ש הוא דבמעשר תלוי כל שהוא מבשל אסור אף שהבישול בא מחמת דבר אחר ולכך פסק רבינו דכל שהיד סולדת אסור אף בכלי שני. ובזה נראה לפענ"ד לדחות הראיה שהבאתי מרבינו בפ"ג ממעשר הנ"ל דשם בשמן דגם לענין שבת אסור משום מבשל דהפשרו זהו בישולו כל שהיד סולדת בו מכ"ש לענין מעשר דחשוב גמר מלאכה דהרי נתבשל אף בכ"ש. ומן האמור נראה שעכ"פ שמן צונן ודאי לא מקרי דבר חריף דאל"כ לא היה צריך רבינו שיהיה היד סולדת דדבר חריף מבשל אף בכ"ש וכמ"ש האפי רברבי והש"ך. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרא"ש בפרק כירה משמע דבישרא דתורא לא בשלה בכ"ר וכו' ומיהו אפילו נמלח מחדש ניהו דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסורין ונחלקו בזה הת"ח והט"ז והפר"ח בסי' ס"ט בכוונת הרא"ש ודעת הט"ז דדוקא לענין איסור דם בעי נמלח אבל לענין איסור שבת לא בעי נמלח ואוסר והפר"ח נדחק דקאי לענין שבת. ובאמת שבזה צודק דברי הפר"ח דקאי לענין שבת דהרי בשבת קאי אבל צ"ב למה צריך מלח ולפמ"ש י"ל דבאמת ניהו דבשר שור אף בכ"ר אינו מבשל רק כשהוא ע"ג אש ממש מ"מ המלח והציר שבו שיש בו לחלוחית דם גורמין שיתבשל ואסור ואף דזה אינו בישול ממש דהוא מתולדת המלח ואינו תולדת אור אבל זהו לענין שיהיה חייב משום מבשל אבל לענין איסור שפיר כתב הרא"ש דאסור אף בתולדת חמה וה"ה מלח וציר וז"ב כשמש. ויש לי להוסיף בזה דהנה המבשל בשבת אסור ביומא והנה רבינו יונה כתב והובא בחידושי רשב"א בשבת דף ק"י דהא דמעשה שבת אסור הוא דוקא בשעשה פעולה בגוף הבישול וכן שחיטה דעשה הכשר ותיקון לגוף האוכל אבל אם העביר ממקום למקום אף שהוציא מרשות לרשות זה אינו אסור בשבת ע"ש ולפ"ז אם לר"י הסנדלר דסובר מעשה שבת דאורייתא מכ"ש לדידן דאינו רק דרבנן דאינו אסור מעשה שבת רק אם עשה פעולה ולפ"ז כאן דאם בישרא דתורא צריכה בישולא ע"ג האש א"כ שוב אינו ראוי שתאסר לאכול בשבת דלא עשה פעולה ולכך חידש הרא"ש דמ"מ הלחלוחית נתבשל וא"כ שוב עשה פעולה ואסור משום מעשה שבת דאסור ביומא וז"ב ודו"ק היטב:

ובזה מיושב מ"ש הרא"ש המלח והלחלוחית והדם שבתוכו נתבשל וקשה הא המלח אינו נתבשל דמלחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. ולפמ"ש אתי שפיר דמ"מ המלח גורם חום גדול אף שאינו מתבשל אבל עכ"פ מחמם הכ"ש ומבשל וכמ"ש ודו"ק. והן נסתר מחמתו כל מה שהאריך בכו"פ בדברי הט"ז והפר"ח אלו דלפמ"ש לענין איסור דם פשיטא דאף בשר שור נאסר דעכ"פ מבליע ומפליט רק לענין בישול שבת שצריך שיהיה בשביל תולדת אור וגם פעולה והכשר מה שלא היה מקודם ולכך בעי בישול ממש משא"כ בזה וז"ב ומיושב כל ההערות שם. ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש בדף מ' דמביא קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן ובשמן אמר לא בשביל שיתבשל אלא כדי שיפשר והנה לשון לא בשביל משמע דאסור בשביל הכוונה שיתחמם וא"כ לר"י דס"ל דבר שא"מ אסור א"כ ל"ש לשון בשביל וכבר עמד בזה הפ"י. ולפמ"ש י"ל דהנה עוד דקדק שם דלמה אמר במים שיחמו ובשמן בשביל בישול וכתב הפ"י דבמים ל"ש בישול דאינו ניכר במים בישול ונסתייע מדברי הפר"ח סי' ס"ח ס"ק י"ח. ובאמת המעיין בפר"ח יראה שכתב להיפך דאף שאין הבישול ניכר במים מ"מ חייב משום מבשל ובאמת שא"צ ראיה שהרי הרב אומר כן הרמב"ם בפ"ט משבת ה"א וכמ"ש הפר"ח שם והכוונה פשוטה דבאמת גם אופה חייב משום מבשל ועיקר הכוונה שצריך לאותה פעולה של חימום שמתבשל ונאפה ונתחמם חייב משום בישול סממנים ולפ"ז גם במים ניהו דבישול לא שייך אבל פעולת החום ניכר בה שהרי מתחלה היה צונן ועכשיו נתחמם ואף שנתקרר אח"כ אינו דומה מים שלא נתבשלו כלל למים שנתבשלו ונשתנו עי"ז ועיין ע"ז דף ל"ז ע"ב מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י אור הרי דע"י אור נשתנה מקרי וא"כ זה פעולת הבישול במים ולפ"ז נ"ל ברור דכל שלא נתחמם רק מפיג צינתו א"כ אין בו פעולה של חום ובישול כלל רק שמפיג צנתו ובכה"ג בודאי ל"ש בישול ולענין מעשה שבת ג"כ דבעינן שיהיה הכשר מה שלא הי' מעיקרו א"כ כל שאינו מניחו בשביל שיחמו רק שתפיג צנתן לא נקרא מבשל וגם בשמן כל שלא נתבשל רק שנפשר מותר וז"ב. ויש ליישב בזה הרבה קושיות שהאריך הרשב"א בחידושיו להקשות שם בסוגיא ואכ"מ:

ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו שם ש"מ כלי שני אינו מבשל והקשו התוס' מ"ש כלי שני מכלי ראשון אם היד סולדת גם בכ"ש ראוי לאסור וכתבו התוס' דכ"ש דופנותיו מקררין אותו ואינו מחמם ובאמת לשיטת הרמב"ם דכ"ש מבשל ג"כ כמ"ש בפ"ג ממעשר א"כ יקשה מה חילוק יש בין כלי ראשון לכ"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת לענין שאר איסורים ס"ל לרמב"ם דאין חילוק רק לענין שבת דבעי שיהיה תולדת אור ולפ"ז בשלמא בכ"ר שנתחמם גוף הכלי מאור הו"ל תולדת אור ומחמם המאכל או שאר דבר וחייב משום מבשל אבל כ"ש כיון שדופנותיו מתקררין א"כ ל"ש שנתחמם המאכל מתולדת האור כיון דהכלי גופא הולכת ומתקררת ואינה תולדת האור ממש א"כ פטור כיון שאין בו משום בישול ועיין בפ"ט משבת ה"ו דכללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רפה ה"ז חייב משום מבשל וא"כ כאן שדופנותיה הולכין ומתקררין א"כ אדרבא החימום בא מצד מה שבתוכו שנתחממו והדופן מפסיק ואינו חייב משום תולדת אש וז"ב לדעתי ודו"ק היטב:

והנה במ"ש דלענין מעשר מה דכ"ש מבשל הוא שעכ"פ הוה גמר מלאכה שבשמן הפשירו זהו בישולו וניהו דכ"ש אינו מבשל היינו שיהיה חייב משום בישול בשבת דאינו תולדת אור כיון דדופנותיה מקררות ואינו תולדת אור ולכך אמרו שבכ"ש אינו מבשל אבל מ"מ נגמר המלאכה שאלני אחד מהחכמים דהא אור קובע למעשר דהיינו אש כמ"ש רבינו פ"ג ממעשר הלכה ג' וא"כ זה אינו כל שהוא בכלי שני והשבתי לו דבמעשר עיקר תלוי בגמר מלאכה ובמה שראוי למאכל וא"כ כל שנתבשל אף בכ"ש ניהו דלא נקרא בישול לענין שבת אבל לענין מעשר חייב ותדע שהרי כובש קובע למעשר אף שנחלקו אמוראי בחולין דף קי"א אי כבוש כמבושל ועיין כ"מ בה"ג שם ובפ"ה ממעשר הי"ד ובמלמ"ל שם וראיה ברורה לזה דהרי לענין שבת לא זכר הרמב"ם בפ"ט משבת דכובש יהיה חייב משום מבשל דלאו תולדה דמבשל משום דאין בו אור ומ"ש בפכ"ד היו"ד דהכובש אסור מפני שהוא כמבשל דקדק רבינו לשון איסור ולא חייב דשם חוזר ושונה מה שאסרו כמבואר פכ"א ופכ"ב דחשוב כל איסורי דרבנן מה שדומים לאב ולתולדה דאורייתא וא"כ גם בכובש ניהו דאינו תולדה דאור אסור אבל חיוב ל"ש בכובש דאינו אור ובפ"ה ממעשר כתב דהכובש ג"כ קובע וע"כ דשם עיקר הענין שגומר המלאכה וראוי לאכילה ולכך קובע למעשר וא"כ אף כובש קובע ומה דחומץ אינו קובע כמ"ש הכ"מ פ"ג אפשר דס"ל דחומץ אינו מבשל דקיי"ל כת"ק דר"י דאף בנותן לחומץ וציר מותר ובפרט בנותן חומץ לתוך התבשיל אינו מבשל עוד וכדאמרו בפסחים דף מ"א דכל שכבר נתערב אינו מבשל ולכך לא פסיקא ליה למנקט חומץ ודו"ק ומצאתי בנודע ביהודה מהד"ת חלק יו"ד סי' סמ"ך שכתב בסופו דכובש חייב בשבת משום מבשל והבין כן מדברי רבינו שבפכ"ב. ולפענ"ד א"א לאמרו דעכ"פ אינו תולדת אור וכמ"ש וז"ב כשמש. שוב ראיתי בפכ"ב משבת ה"ו שכתב ואם יצק התבשיל מקדירה לקערה אעפ"י שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין שכ"ש אינו מבשל ובפר"ח סי' ס"ח הבין בפשיטות דרבינו ס"ל דכ"ש אינו מבשל בכ"מ וכן נראה מהה"מ שם ואני תמה שהרי בפ"ג ממעשר כתב דכל שהיס"ב מבשל וצ"ל כמ"ש דדוקא לענין שבת הוא דאינו מבשל דאינו תולדת האור ועדיין צ"ע:

והנה הב"י באו"ח סי' תנ"א כתב ראיה דאף בהעבירו מרותח מעל האש הוה כ"ר מהך דתנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין ושאל אחד מהתלמידים על הר"ן פכ"ש שלא הביא ראיה זו שהוא פשיטא מאד. ובאמת לק"מ די"ל דשם אינו רק דרבנן כדאמרו בירושלמי וכ"כ בפר"ח סי' ס"ח שם ליישב דברי הר"ן פ' כירה כן ועט"ז סי' שי"ח ס"ק י"ב ולפמ"ש הפר"ח אין ראיה מהמשנה דהאלפס די"ל דזה אינו רק דרבנן. ועכ"פ ממ"ש הרמב"ם פ"ג ממעשר מבואר בהדיא דס"ל דכ"ש מבשל ועיין במג"א סי' תנ"א ס"ק ג' שרצה לכוון דברי הרמב"ם דדווקא בעירוי ס"ל כן ולא בכ"ש דכ"ש אינו מבשל. ואני תמה דלפי הבנתו היה לו להסתייע מדברי הרמב"ם פכ"ב משבת ה"ו שכתב דכ"ש אינו מבשל ועירוי משמע דס"ל דהוה כבישול וכמ"ש הה"מ אבל באמת הרמב"ם לא פסק כן בפ"ג ממעשר ויצא לו מדברי הירושלמי וכמ"ש הכ"מ והיא היא כפי הנראה אותו ירושלמי שבפרק כירה שכ"כ הפר"ח בפרק כירה ובפ"ק דמעשרות מאמרי הירושלמי ועכ"פ מבואר דמבשל וע"כ דדוקא בשבת דבעי תולדת אור ובכ"ש אינו תולדת אור ואינו רק מדרבנן ולכך מותר לתת בתוכו תבלין ודו"ק. שוב אחר זמן רב נזכרתי שהרמב"ן סוף ע"ז דעתו דמליח אינו מבשל והר"ן נחלק עליו ע"ש ובפר"ח סי' ס"ח. ובאמת אם נימא כמ"ש למעלה אין ראיה דניהו דמבשל אבל בשבת אינו חייב משום מבשל וכ"כ הצל"ח ר"פ כיצד צולין ועיין בנודע ביהודה מהד"ת חלק או"ח סי' כ"ב וחיו"ד סי' מ"ג וקצת סותר עצמו שם. ועכ"פ מבואר שם הסברא דאף דהוה בישול לענין שבת לא הוה בישול. והנה לכאורה לשיטת הר"ן דמולח חייב משום מבשל א"כ אם מולח בשר בשבת לא יתחייב אח"כ משום מבשל דהרי כבר נתבשל ע"י המליחה ואין בישול אחר בישול. אמנם זה אינו דהרי דעת הר"א ממיץ דיש בישול אחר צלייה ואף להחולקים כמבואר באו"ח סי' שי"ח היינו בבישול ממש שבשל בכלי אבל מליח אף דהוא כרותח אינו רק בכדי קליפה כרותח דצלי א"כ לא בשיל רק כדי קליפה ומ"מ לא חזי לאכול עי"ז ופשיטא דחייב אח"כ משום מבשל. איברא דלפ"ז צ"ב הא דאמרו בברכות דף ל"ח דשלקות ס"ל לר' יוחנן דבמלתייהו קיימו ואמר ר"ז ראיה דהרי ר"י אכיל זית מליח ובריך עלי' תחלה וסוף והרי מליח כרותח וע"ש ברש"י ותוס' ומה קושיא הא לא בשיל רק כדי קליפה וא"כ המותר לא יצא משיעורו ושפיר מברך עליו. הן אמת דבלא"ה יקשה דהא מליח כרותח בעי שלא יהיה נאכל מחמת מלחו כדאמרו בחולין קי"ב ובפסחים ע"ו ושיטת רש"י דבעי שיהיה נמלח כעין דעביד לאורחא וא"כ מה קושיא מהך דזית דלמא לא נמלח כ"כ והרי ר"י אכלו לזית מליח וא"כ לא היה נמלח כ"כ. ואולי כיון דמליח ישן הי' כמ"ש רש"י דנמלח זה כמה ימים וא"כ הוה מליח ישן ואולי זה מקרי בישול והרי קי"ל דמליח ישן א"צ אלא בישול מעט ואסור להדיחו בחמין כדאמרו בשבת וא"כ גם כאן הוא כן ודו"ק. אמנם אכתי קשה מה שהקשיתי דלא נמלח רק קליפה בעלמא אך י"ל דקושית הש"ס היא דהרי אח"כ אמר ר"י היכי מברך על זית מליח הא בציר ליה שיעורא ומשני דזית קטן סגי ולפ"ז כיון דנתבשל כדי קליפה שוב חסר ליה שיעור כדי קליפת כל הזית וגם הגרעין וא"כ חסר ליה טובא. ובזה יש ליישב קושיתי בהא דפריך הש"ס ר"י היכי מברך על זית מליח ולמה נקט מליח ולפמ"ש י"ל דר"ז לשיטתי' דס"ל דבמלתייהו קיימא והיינו משום דלא חסר הקליפה ולזה פריך אכתי היכי מברך והא חסר הגרעון ודו"ק. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת חיו"ד סי' מ"ג שהקשה לשיטת הרמב"ן דמליח אינו מבשל רק מבליע ומפליט א"כ מה מוכיח מדאכיל זית מליח דמליח כרותח והא אינו מבשל ע"ש מ"ש בזה. ובאמת שאינה קושיא לפענ"ד דניהו דלא מקרי מבשל ממש מ"מ הוה חום והוה שלקות דהוה בשיל ולא בשיל וגם זה בכלל שליקה ועיין ביו"ד סי' ע"ג לענין שליקה דכבד. והנה בהא דאמרו בחולין דף קי"א דרבנן א"ר יוחנן דמליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל ואמר אביי הא דרבנן ליתא מהא דר' אמי דתברא להאי פנכא וע"כ משום דשמיע ליה לר"י דמליח הרי הוא כרותח וקשה למה לא אמר דע"כ מוכח דמליח אינו כרותח לר"י דאל"כ הא שלקות לאו במלתייהו קיימי כדס"ל לרב בנימין אליבא דר"י וא"כ היכא בריך ומיהו ז"א דמלבד דר"ז הוכיח מכמה מקומות דר"י ס"ל דשלקות במלתייהו קיימי אף גם די"ל דבריך ב"נ כדדחי הש"ס בברכות שם וז"פ:

והנה החריף מוה' אברהם לבוב נ"י אמר שיש ליישב מה שהקשה הברטנורה בפרק כירה במ"ש המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו ואח"כ מבואר דאלפס וקדרה שהעבירן מרותחין מאש לא יתן לתוכו תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע בכ"ש מותר. ואמר הוא דדוקא מים דל"ש בישול בו רק משום חימום א"כ בכ"ש עכ"פ מתחמם אבל בתבלין בכ"ש אינו מתבשל. והראיתי לו דברי התוס' הנ"ל דבכ"ש הולך ומתקרר ואינו מתחמם וגם דברי הפ"י דהאריך בזה אם במים שייך בישול ובדרוש לשבת תשובה הארכתי בזה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דאין היד שולטת בירושלמי היינו שהיד סולדת בו כהבנת הש"ך מהא דעשו הרחקה לכ"ר נראה מדברי הפר"ח סי' ס"ח דהיינו משום דמה"ת אין אסור רק אם האור מהלך תחתיו וכ"כ בשלום ירושלים בפ' כירה שם ואני אומר דאפ"ה דברי המהרש"ל נכונים דכמו דבשבת לענין בישול לא נאסר רק אש ותולדתה דהיינו כ"ז שהאור מהלך תחתיה ואפ"ה אסרו כ"ר אטו אור מהלך תחתיו וה"ה באיסורים דסגי בחם יש לאסור באין היד סולדת כל שעכ"פ חם דאם היד סולדת בו בודאי אסור דבאיסורין סגי בחם אף שאינו תולדת אש רק תולדת חמה כל שהוא חם אסור וזה ברור לפענ"ד.

והנה בשנת תרי"ט י' אדר הגיעני מכתב מ"ק בוטשאטש מהרבני המופלג מוה' מאיר קרא נ"י נכד בעהמ"ח נט"ש ז"ל והאריך אם נחשב כ"ר מה שהמציאו מחדש שמוליכין ע"י קנה הזיעה מכלי שעומד אצל האש ומוליכין הזיעה לאמבטי והאמבטי אינה עומדת אצל האש וע"י הזיעה מתחמם המים שבאמבטי עד שמעלה רתיחה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי שזה תלוי במחלוקת הט"ז עם המהרי"ל הנ"ל וראיתי למעלתו שדחה זאת דשאני התם דהכ"ש הושם לתוך כ"ר וי"ל דתתאה גבר ומחמם הדפנות ונעשה כ"ר אבל כאן האמבטי קרה והקנה שמוליך הזיעה מחמם המים אבל אין לו כח כ"כ לחמם הדפנות והו"ל כ"ש ממש. והנה מעלתו כתב ראיה לזה מהך דמוליאר הגרוף ולפי פירוש הר"ן דכל שאינו עומד על הגחלים ממש לא מקרי כ"ר וה"ה בזה. אמנם דברי הר"ן תמוהים כמ"ש הק"ע פ' כירה ה"ו דלדברי הר"ן א"כ קדירות שלנו לא יהי' מקרי כ"ר וגם בירושלמי כתב חילוק אחר בין מוליאר לאנטיכי ע"ש ולפענ"ד נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל בה"ד דעשו הרחקה לכ"ר באין היד שולטת ולא עשו הרחקה לכ"ש והיינו כפירוש המהרש"ל דהיינו אף באין היד סולדת עשו הרחקה לכ"ר וא"כ הך דמוליאר כל שהיד סולדת בודאי אסור ולכך הוכרח לחלק בחילוק אחר בין מוליאר לאנטיכי אבל אם נימא כפירוש הש"ך דגם בכ"ר דוקא כשהיד סולדת ובכ"ש אף שהיד סולדת מותר א"כ זהו חלוקו של הר"ן בין מוליאר לאנטיכי והיינו דלדידן עיקר החילוק הוא כמ"ש התוס' דכ"ש דופנותיה קרות ולכך אף שהיד סולדת בהתבשיל אבל מ"מ דופנותיה קרות וא"כ ל"ק דקדירות שלנו עכ"פ כשהיד סולדת ודאי אסורים ובזה מבואר החילוק בין שבת לשאר איסורים דבשבת דאסור משום בישול כל שדופנותיה קרות מותר דלא מקרי בישול משא"כ בשאר איסור כל שהמאכל חם והיד סולדת שוב אסור. ומעתה לענין הגעלה גם להר"ן כל שהיד סולדת מה בכך שדופנותיה קרות מ"מ מקרי הגעלה מכ"ר. ולפ"ז זהו לדברי הר"ן אבל לדידן כל שדופנותיה מקררות לא מקרי הגעלה מכ"ר ודו"ק ועיין בחידושי רשב"א בשבת דף מ"א גבי מוליאר הגרוף ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף