משנה למלך/מעשר/ה

משנה למלך ‏ מעשר ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יד

ואחד הכובש כו'. עיין במה שכתב מרן לעיל פרק ג' דין ה'. ומ"ש רבינו אבל המעשן כו' היא בעיא דלא איפשיטא בירושלמי רפ"ז דנדרים יע"ש:

כ

פירות שנגמרה מלאכתן כו'. כתב מרן בס"פ המביא כדי יין ובירושלמי פ"ב דתרומות וכו'. וצ"ל דמעשרות הלכה ג' ועיין בפ"ד דמעשרות הלכה ב' ובהר"ש שם ודוק:

כב

תאנה שהיתה מיוחדת וכו'. בפ"ד דעדיות כלכלת השבת ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. ועיין בפרק ד' דמעשרות משנה ב':

כג

היה אוכל באשכול כו'. (*אמר הכותב כתב מרן וצ"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא כו'. ושמעתי מקשים דהמעיין בסוגיא יראה בעיניו דאין מקום לגירסא זו דהתם פריך לר' אליעזר מדידיה אדידיה וא"כ מאי משני. והנה יש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דמן התורה לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עליה מדרבנן לא הוי כמתקן. והא דתנן בפרק משילין דאין מגביהין תרומה ומעשר אפשר דהיינו דוקא בדבר שחיובו מן התורה. ודמיא הא להא דאמרינן בפ"ב דביצה כל שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו"ט בולד הטומאה מטבילין אותו ועיין בפרש"י שם. גם מרן הב"י א"ח סי' שכ"ג כתב דלדעת הרי"ף והרמב"ם שרי להטביל כלים חדשים מידי דהוה אולד הטומאה. והא דתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי אלמא דבשבת גופיה לא שאני דמאי דהוא ספק של תורה וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' אלו. ורבא דיהיב טעמא בפרק במה מדליקין משום דרוב ע"ה מעשרין הם לא פליג אדאביי וכמ"ש מרן הכ"מ בפרק הנזכר. ועוד ראיה מדאמרינן בפרק משילין וה"מ פירי דטבילי מאתמול כו'. וא"כ הכא נמי כיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול כיון דלא נגמר מלאכתם ואיסורא דשבת הוא דרביע עלייהו שרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל והלא קרא צווח ככרוכיא קום אכול משמע ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר אחר לאכול כי אם פירות אלו אלא ע"כ אית לן למימר דטעם העונג הוא סיבה לומר דאכילת שבת חשיבא קבע ולעולם דשרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. והכי דייקי דברי הרמב"ם בפירקין והסמ"ג שכתבו לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר וע"כ עד שיעשר בשבת קאמר דלאחר השבת גומר אכילתו בלא מעשר כדמפרש בתר הכי. זה נראה לצדד להלכה כי לא מצאתי גילוי לדין זה בדברי הפוסקים ז"ל לבד ראה זה מצאתי להרב כנה"ג י"ד סי' של"א שכתב וז"ל הסוחט בשבת אשכול של ענבים אי בעי לאכול הענבים צריך לעשר בשבת דשבת קובעת למעשר כו' יע"ש ועיין ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ג) בגמרא ותוספות שם דמשום עונג שבת שרי לתרום שלא מן המוקף היכא דאין לו אלא סעודה אחת וגם שרי לעשר על מה שלא בא לעולם לצורך עונג שבת יע"ש. והשתא דאתית להכי הנה מקום ליישב דברי מרן ואינו רחוק לייחס סברא זו לר"א דלית הלכתא כוותיה. והנה יש לדקדק לגירסת מרן דגריס לא כשאמר ר"א יגמור במוצאי שבת יגמור כו' דמהיכא תיסק אדעתין לומר כן והלא דבריו ברור מללו היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר"א אומר יגמור ופשטן של דברים דיגמור בשבת קאמר ולכך נראה דר"א ורבי יהושע כולהו ס"ל דשבת קובעת למעשר ואסור לאכול בשבת בלתי מעשר ולאחר השבת פקע חיובא ויכול לאכול בלא מעשר כיון שלא נגמרה מלאכתו אמנם אשמעינן רבי נתן דבהא פליגי דר"א ס"ל דמשכחת לה שיגמור אכילתו בשבת ע"י שיעשר בשבת ועדיף טפי מלאוכלם אחר השבת בלתי מעשר ורבי יהושע ס"ל דאי אפשר לו בשום פנים לגמור אכילתו בשבת דאסור לעשר משום דמיחוי דמיחזי כמתקן אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור דכיון דעבר שבת פקע חיובא. ושיעור הלשון כך הוא לא כשאמר ר"א יגמור במוצאי שבת יגמור כלומר לא הוצרך ר"א ללמדנו דיגמור במוצאי שבת דוקא ולא בשבת דהוה ס"ד לפרש כן כי היכי דלא תיקשי לר"א מדידיה אדידיה דאיהו קאמר דתרומה קובעת וכ"ש שבת כדאיתא בגמרא. להכי קאמר ר' נתן דאין הדבר כן אלא בשבת יגמור ר"ל אע"ג דר"א ס"ל דשבת קובעת היינו לומר דאסור לאכול בשבת בלתי מעשר ואשמעינן השתא דיכול לעשר בשבת כדי לאכול דכיון דכל טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום שנאמר וקראת לשבת עונג מהאי טעמא גופיה שרי ליה לעשרם עוד יתכן ליישב גירסת מרן ז"ל במה שנדקדק בלישנא דש"ס דמשני התם כדקתני טעמא רבי נתן אומר כו' דמה הלשון אומרת כדקתני טעמא והלא רבי נתן לא יהיב טעמא למלתא אלא ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ולכן נראה דתירוץ הגמרא הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד וכוונת התירוץ הוא דלעולם ר"א ס"ל דשבת קובעת והא דקאמר יגמור היינו משום דהתחיל בהיתר לאכול בע"ש וזהו שאמר התם כדקתני טעמא כלומר במתני' גופא מבואר טעמיה דר"א דהיינו משום דהיה אוכל וחשכה עליו ליל שבת דאל"כ אמאי נקט למילתיה במציאות זה ליפלגו בעיקר הדין אם שבת קובעת אם לאו ומאי דקאמר בגמרא רבי נתן אומר מילתא באפי נפשה היא ומייתי לה הש"ס לאשמועינן דיש חילוק בדין זה בין שבת לחצר דגבי חצר אע"ג דהתחיל בהיתר לא יגמור משום דחצר עיקרו מדאורייתא עיין רפ"ד מהלכות אלו מה שאין כן בשבת דמה שקובע למעשר אינו אלא מדרבנן ומש"ה אם התחיל בהיתר יגמור כנ"ל ליישב גירסת מרן לפי חומר הנושא: וראיתי בתי"ט שכתב דמדברי רבינו ספ"ד משמע דגריס כגירסא דידן. ולא הבנתי דברים אלו דהתם איירי רבינו לענין חצר אבל גבי שבת מנ"ל דגריס ר"י אומר לא יגמור והלא בס"פ חמישי כתב דיגמור ותמה מרן אמאי פסק דלא כר"י וכיון שכן איך אפשר לצייר דנכריח מכאן דגריס כגירסא דידן. ועיין ברש"ל בס' יש"ש שכתב דהר"ש גריס כגירסת רבינו בפירוש המשניות והכריח כן ממה שהקשה מהא דא"ר יוחנן דשבת טובל אפילו פירות שלא לקטן לצורך השבת ואי גריס כגירסא דידן מאי קושיא הא ר' יוחנן ס"ל כר' יהושע דהלכתא כוותיה ויראה דכוונת הר"ש להקשות במאי דאיפליגו בירושלמי ר' יוחנן ור"ל אם שבת קובעת לפירות שלא לקיום לצורך שבת דבמאי פליגי והלא מחלוקת קדום הוא דאיפליגו בהא מילתא ר"א ור' יהושע. ועוד דכל כמה דמצינו לאוקומי דברי ר' יוחנן אפילו כר"א מוקמינן שהרי התוספות (מציעא דף פ"ח) גרסי כגירסא דידן ועכ"ז הקשו לר' יוחנן כמו שיע"ש. גם בלשון הר"ש גופיה מבואר דגריס כגירסא דידן ממ"ש שבת וחצר תרוייהו בחדא מחתא. ואם כי מצאתי מקום ליישב גירסת מרן ז"ל מ"מ לא ימנע דרכו מדוחק דמהפך גירסת הספרים כדי לתרץ דברי רבינו אמנם המעיין היטב בדין זה יראה בעיניו דיתכן לומר דדברי הרמב"ם אינם ענין להאי פלוגתא דר"א ור' יהושע משום דאיכא לאקשויי לפי שיטת מרן דכיון דבתר הכי אמרינן בגמרא כי אתא רבין א"ר יוחנן שבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו א"כ ממילא נדחו כל הני דאית להו דקובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהלכתא כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם לעיל ספ"ג. וכיון שכן קשה היכי קאמר הרמב"ם הכא בפירקין גבי אשכול דלא יאכל עד שיעשר והלא אשכול הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו ואין השבת קובעתו למעשר. ותו קשה לשיטת מרן דכיון דקאמר דאסור לאכול בשבת מאי ואם הניחם לאחר השבת דקאמר ודאי דכיון שאינו יכול לאוכלם שנשארים הפירות אצלו וכי ישליכם לאיבוד וא"כ היל"ל בקיצור ואחר השבת יגמור. ותו דאי אאשכול קאי מאי ואם הניחן דקאמר בלשון רבים. ולכן נלע"ד דסוף דינא בתר רישא אזיל והכל הולך אל מקום אחד דיקא נמי דלא פסיק טעמא בגוייהו דכיון שדין התאנה שהתחיל בה הרמב"ם הוא ענין לעצמו ודין האשכול הוא דין בפני עצמו היה מן הראוי לחלקם בשתי בבות ואמאי מחתינהו בחדא מחתא. אלא עיקרן של דברים כך הוא דאע"ג דביאר הרמב"ם לעיל בפ"ג דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו היינו דוקא במלתא דלא נתייחדה לשבת אבל תאנה או אילן אחר שייחד פירותיו לשבת לא יאכל אפילו קודם השבת עד שיעשר הואיל דפירות אלו נתייחדו לשבת. ודין זה הוא בירושלמי כמ"ש מרן והיא משנה ערוכה פ"ד דעדיות כמ"ש הרב המחבר ז"ל לעיל דתנן כלכלת שבת ב"ש פוטרים וב"ה מחייבים ופסק כב"ה. והשתא קאמר הרמב"ם היה אוכל באשכול כו' דין זה חידוש הוא שחדשה תורתו ז"ל דס"ל דמ"ש ב"ה מחייבים היינו לומר דלכתחלה לא יאכל עד שיעשר אבל אם כבר התחיל לאכול גומר אכילתו אמנם אם בעודנו אוכל חשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו דאע"ג דבחול כל שהתחיל גומר מ"מ בשבת מיהא יש להחמיר דלא יגמור כיון דאילן זה נתייחדו פירותיו לשבת וכל כה"ג שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו. והיינו טעמא דנקט אשכול לאשמועינן הך חידושא דאע"ג דכל אשכול דעלמא אין שבת קובעת אותו הכא שאני כיון דנתייחד לאוכלו בשבת. ומ"ש ואם הניחן לאחר השבת ה"ז גומר השתא אשמעינן מילתא אחריתי דאע"ג דמתחלה ייחד פירות אלו לשבת וחל עליהם איסור אם שוב נמלך והניחם לאחר השבת והתחיל לאכול מבע"י גומר אכילתו דבתר השתא אזלינן. ויצא לו דין זה מהא דתנן בפ"ב דמעשרות המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך וכן בחזרה ופירש הר"ש דהיינו לומר דבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם וכן פסק הרמב"ם לעיל בפ"ד דין י"א יע"ש. הרי בהדיא דבתר כוונתו אזלינן ואע"ג שהכניסם לבית ולחצר לא הוקבעו. ומינה יליף הרמב"ם לענין שבת דאע"ג דאותם פירות היו מיוחדים לשבת כל שנמלך והניחם לאחר שבת ועשה מעשה שהתחיל לאכול בחול ה"ז גומר אכילתו דבתר כוונתו אזלינן, עוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם באופן אחר והוא דאיהו ז"ל הוקשה לו בשמעתין דקאמר שבת לאפוקי מדהלל דאמאי לא קאמר לאפוקי מדר' אליעזר והתוס' הוקשה להם זה ותירצו דבלאו הכי נמי לית הלכתא כוותיה דשמותי הוא. ותמה הרב חידושי הלכות דאמאי לא קשיא להו דלימא לאפוקי מדר' יהושע דמחמיר טפי דלא יגמור אפילו במוצאי שבת והניחו בצ"ע. ושמעתי מתרצים דיש ליישב דמעולם לא הוקשה להתוס' מהאי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע גבי אשכול דאין משם הכרח לומר דס"ל דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדי להקשות לר' יוחנן דלימא לאפוקי מדר' יהושע דאיכא למימר דאיהו נמי לא איירי אלא באשכול העומד לאכילה. ולא הוקשה להם להתוס' אלא מר' אליעזר דתרומה דקאמר בהדיא דתרומה קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומינה ילפינן דכ"ש שבת ועל זה הוקשה להם דלימא לאפוקי מדר"א עוד יש להקשות בסוגיא דלעיל קאמר רב נחמן לימוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת כו' יע"ש ברש"י ובתר הכי קאמר ר' יוחנן דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמר ואיך אפשר דרב נחמן ורבא וכל הדור ההוא לא שמיעא להו הא דר' יוחנן שהיה קודם להם בזמן וכיון דהוא פליג עלייהו לא שייך לומר לימוד ערוך הוא בידינו כאילו היא הלכה פסוקה וכדי ליישב כל זה ס"ל להרמב"ם דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא דרב נחמן לא איירי אלא לענין שבת גופיה דלאכול הפירות בשבת עצמה אסור אף דלא נגמרו ולאחר השבת שרי לאוכלם כיון דלא נגמרו. ור' יוחנן דקאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו היינו לומר דבדבר שנגמר קובעת ואסור לאוכלם לעולם אף בחול אסור לאכול מהם עראי בלתי מעשר כיון דעבר שבת עליהם אבל בדבר שלא נגמר אין שבת קובעת לאסור באכילה אפילו לאחר השבת דלא אסור אלא בשבת גופיה. ומש"ה לא קאמר לאפוקי מדר' אליעזר דהא ר"א קאי כוותיה ואי משום ר' יהושע דקאמר לא יגמור דמשמע אפילו למוצאי שבת כיון דאינו מפורש בדבריו לא שייך לומר לאפוקי מדרבי יהושע מש"ה קאמר לאפוקי מדהלל דקאמר בהדיא אוסר לעצמו א"נ כיון דר' יהושע הוא מתלמידי ב"ה עדיפא ליה למימר לאפוקי מהלל עצמו. ועל פי זה באו דברי הרמב"ם על נכון דאיהו ז"ל פסק כר' יוחנן דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמר כמ"ש לעיל בפ"ג והשתא הכא בפירקין אתא לאשמועינן דלענין שבת מיהא קובע ולא יגמור אכילתו אבל אם הניחן לאחר השבת ה"ז גומר ואע"ג דר' יהושע פליג על זה לית הלכתא כוותיה בהא דאיהו בשטת הלל רבו אמרה אבל אנן קי"ל כר' יוחנן דאמר לאפוקי מהלל ומסקנא דמילתא דדבר שלא נגמר מותר לאוכלו אחר השבת ולא תיקשי לן מההיא דחצר דפסק הרמב"ם דלא יגמור אע"פ שיצא מן החצר דאיכא למימר דהתם איירי בדבר העומד לאכילה. ואע"ג דסתם אשכול הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו כמו שפירש הר"ש בפלוגתא דר"א ור' יהושע מ"מ הרמב"ם איירי באשכול העומד לאכילה ולא הניח מקום לטעות בדבריו שמא מתוכה ילמדו לומר דאפילו בדבר שלא נגמר אסור לאכול אף שיצא מן החצר שהרי כבר כתב בפירוש בפ"ג דאין חצר קובע אלא בדבר שנגמר וא"כ ילמד סתום מן המפורש דע"כ לומר דאשכול דנקט היינו בעומד לאכילה דהוי דבר שנגמרה מלאכתו. זהו מה שעלה במצודתי בענין זה):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף