שואל ומשיב/ה/י

שואל ומשיב ‏ ה י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן י   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

ע"ד ההגרים הנמצאים במדינה ומנהגם למול אחר י"ג שנה אם מצוה לישראל למולם או לא. הנה כבר האריך בזה הגאון בעל שאגת ארי' סי' מ"ט והביא שנחלקו בזה רש"י והרמב"ם ושיטת רש"י דבני קטורה לא נתחייבו רק אותן ששה בנים שהי' לאברהם אבינו מקטורה לא זרעם אחריהם אבל הרמב"ם בפ"י ממלכים כ' שבני קטורה שהם זרעו של אברהם אחר ישמעאל ויצחק חייבים במילה והואיל ונתערבו היום ב"י בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עליה ע"ש שעיקר הכוונה שגם ב"ק בעצמם אינם נהרגין כפירוש הכ"מ שם ולא קאי על תערובות ב"י וב"ק ועיין במלמ"ל שם שלא כ"כ. והנה מה שהאריך שם אם כפירש"י או כרמב"ם ולא הכריע עיין בש"ס זבחים דף פ"ב דקראו בני קטורה ומשמע דע"כ נמולו עכ"פ וערש"י ובח"א במהרש"א שם נראה קצת כשיטת רבינו ועיין בחידושי ריטב"א בע"ז דף כ"ז דפירש כשיטת רש"י. אמנם באמת לפירוש רבינו יקשה דא"כ משמע דב"ק נקראו זרע אברהם ומריב"ש הובא ברמ"א או"ח סי' תקצ"א לענין לזרעו של יעקב לא נראה כן ועמ"א ופר"ד ומהרי"ט בחלק או"ח סי' וא"ו ונניח זאת והנה הש"א שם הקשה קושיא חזקה שם דאף לשיטת רבינו דב"ק נתחייבו במילה אף זרעם אחריהם מ"מ אחר שבלבל סנחרב את העולם א"כ הכל פטורים ממילה דאזלינן בתר רובא דעלמא דמה"ט התירו חכמינו ז"ל גר עמוני לבא בקהל כדתנן במס' ידים פ"ד ובברכות דף כ"ח וכן קי"ל כמ"ש רבינו פי"ב מא"ב וה"ה כאן והניח בקושיא ולפענ"ד נראה דבר חדש דכבר כתבתי בחידושי כ"פ סברא דע"כ לא אמרינן דאזלינן בתר רובא אלא בדבר פרטי ובזה שייך לומר דאזלינן בתר רובא אבל להלך בתר רוב ולבטל המיעוט לגמרי זה א"א דמ"מ ישנו להמיעוט בעולם וכעין זה כתבו בשם הרמב"ן דלעשות תקנה תקנו אף מפני המיעוט דהרי גם המיעוט ישנו בעולם ולפ"ז בשלמא שם בגר שבא להתגייר ואנן מסופקים אם הם מעמוני או משאר כותים אמרינן שפיר דאזלינן בתר רובא דעלמא ובזה אין אנו עוקרין המיעוט מעולם דאנחנו מודים דישנו לעמון בעולם רק שאותו איש הפרטי הוא מהרוב אבל כאן שעי"ז שאנו אומרים שפטורין ממצות מילה נתבטל מצות מילה מב"ק מכל וכל זה א"א דאי אפשר לומר דנתבטל המיעוט מהעולם והרי ישנו לב"ק בעולם ולכך לא אזלינן בתר רובא בזה כנלפענ"ד ברור. ומדי דברי זכור אזכור דבגוף הענין דיהודא עמוני שר"ג אמר לו שאסור מקרא דלא יבא עמוני עד עולם ור"י אמר לו שבא סנחרב ובלבל את העולם הדבר תמוה דאף בלא סנחרב יקשה כיון דיהודא עמוני בא אלינו להתגייר א"כ מה"ת לא נימא כל דפריש מרובא פריש ואטו ידענו בבירור דזה עמוני מוחזק מאבות אבותיו והוא בעצמו אינו יודע ואינו נאמן לפסול את בניו כדאמרו ביבמות דף מ"ז וצ"ל כיון דהדרא לניחותא הו"ל קבוע וכדאמרו בנזיר דף ל"ב ולכך ל"ש להלוך בתר רוב ושפיר אסור ולכך חידש ר"י דסנחרב בלבל את העולם וא"כ ל"ש דהדרא לניחותא דהא הגלם ממקום למקום ולא ניכר מקום קביעתם ובקבוע שאינו ניכר לא אזלינן בתר קבוע וכמ"ש התוס' בנזיר דף י"ב ועיין בסי' ק"י בב"ח ופר"ח. ובזה י"ל דלכך אמר ר"ג דכתוב אמר ושבתי את שבות עמון וכבר שבו והיינו כיון דעכ"פ הבטיחם שישובו הו"ל הדר לניחותא וע"ז השיב ר"י דעכ"פ כל שלא שבו שוב לא ניכר הקביעות עדיין והו"ל פירש ואזלינן בתר רובא.

ובזה מיושב מה שהקשה התוי"ט דמה חידש ר"ג מקרא דלא יבא עמוני ואטו ר"י לא ידע מזה ולפמ"ש אתי שפיר דר"ג חידש דה"א אף בלא סנחרב עכ"פ כל שפירש מהראוי לילך בתר רוב וע"ז חידש דהוה כקבוע ול"מ רוב ודו"ק. ובזה י"ל דלכך במצרים שניבא יחזקאל שישיב את שביתם מקץ ארבעים שנה לכך אסרו בתוספתא לדור במצרים כיון דהדרא לקביעותא שוב הו"ל קבוע ול"ש כל דפריש. ובזה ישבתי לנכון קושית הרב השואל בנודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז שהקשה בהא דכתב הסמ"ג להתיר גם גר מצרי שאף שאמר הכתוב מקץ ארבעים שנה אקהל את מצרים מ"מ נבוכדנצר חזר ובלבלם והקשה הוא דאיך אפשר שיחזקאל שניבא על מצרים והי' בימי צדקי' מתנבא על סנחרב שקדם לו כמאה שנה והיא תמי' גדולה והנו"ב נדחק ולפמ"ש א"ש דבאמת אף שעל נבוכדנצר נתנבא יחזקאל שישובו מ"מ הוא ס"ל דגם סנחרב בלבל גם מצרים בכלל שאר ארצות ועיין בתוספתא בקידושין הובא בתוס' סוטה דף ט' ד"ה מנימין וא"כ כיון שעל גלות ובלבול סנחרב לא נתנבא הנביא שישובו וא"כ אז נתפרדה החבילה וא"כ שוב י"ל כל דפריש מרובא קא פריש ול"ש לומר דהדרא לניחותא דהא הו"ל קבוע שאינו ניכר וא"כ אף ששבו אח"כ מצרים כמו שנתנבא יחזקאל מי יודע אם הם אותן מצרים שהיו דלא ניכר הקביעות אבל ר"י דמתיר ס"ל דמצרים לא נתבלבל בימי סנחרב ולכך אוסר וכעין זה כתב הנוב"י שם אלא שלפמ"ש באו הדברים מתוקנים ודו"ק.

והנה הנוב"י חידש שם דבעכו"ם לא אזלינן בתר רובא והנה לכאורה קשה בהא דאמרו בסנהדרין דף נ"ח ב"נ אסור בבתו ותדע מאדם שלא נשא בתו וקשה למה יאסר דלמא לאו בתו היא וגם מה ראיה מאדה"ר דאדה"ר ודאי בתו הי' דלא הי' אחר בעולם מיהו להחמיר ודאי מודו כ"ע דאזלינן בתר רובא גם בעכו"ם ועיין נוב"י שם מיהו בלא"ה להרמב"ם דפירש דקאי על אחר שנתגייר ואז דינו כישראל א"כ בלא"ה ל"ק ודו"ק וע' מהרש"א שם ובחמרא וחיי להכנה"ג בהגהת הרב מוה' בנימין ז"ל בסנהדרין שם ודוק. והנה מצאתי לכאורה סתירה לדעת הפרמ"ג והנוב"י שכתבו דבעכו"ם לא אזלינן בתר רובא דהנה אנן קיי"ל דב"נ נהרג על עוברין כדאמרו בסנהדרין דף נ"ז ע"ב דר"י אמר אף על העוברין וכן פסק הרמב"ם פ"ט ממלכים הי"ד והנה ישראל פטור על עוברין ומצאתי במזרחי פ' משפטים (שמות כא כב) על פסוק כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה שהטעם שישראל פטור על עוברין הוא לפי דחיישינן שמא נפל הוא אף הרוב עוברין יכלו חדשיהם ויהי' בני קיימא מ"מ הוה התראת ספק ולפ"ז ע"כ בעכו"ם דחייב הוא משום דאזלינן בתר רוב דיהי' בן קיימא וב"נ נהרג בדיין אחד שלא בהתראה וא"כ לכך חייב. ומעתה אם נימא דבב"נ לא אזלינן בתר רובא יקשה אכתי היאך קטלינן לי' דהא בב"נ ל"ש רובא וע"כ דגם בב"נ אזלינן בתר רובא וא"ל דלעולם לא אזלינן בתר רובא רק דב"נ נהרג אף בספק דז"א דהרי גם בהמה אינה נהרגת על הספק כמבואר בפ"ט ממלכים ה"ו דאין הורגין את הבהמה מספק וכמ"ש הכ"מ שם ולא גרע נפש עכו"ם מנפש בהמה. אמנם אחר העיון אין ראיה דהרי הרמב"ם כתב בהלכה ז' שם דב"נ ההורג טריפה או שכפתו לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ נהרג ואף דהכ"מ לא כתב מקור לזה אבל נאמן עלינו הדיין הרמב"ם ז"ל שכן הוא בודאי וא"כ לא גרע נפל מאילו היה טריפה בודאי דאפ"ה נהרג עליו אף דשם בודאי לא יחיה עפ"י הרוב מכ"ש בעובר דרובא בני קיימא נינהו. אך כ"ז כתבתי לפי דברי הרא"ם אבל באמת אני תמה עליו דלדבריו למ"ד התראת ספק שמיה התראה יהיה נהרג על העוברין וזו לא שמענו וגם אני תמה דלמה לא יתחייב מתורת רוב דאל"כ היאך הורגין רוצח דלמא טריפה היה וע"כ דאזלינן בתר רובא וכדיליף בחולין דף י"א ובד"נ אזלינן ג"כ בתר רוב כדאמרו בסנהדרין דף ס"ט ועיין בחידושי הר"ן שם וא"כ מ"ש רוב זה משאר רובא וראיה ברורה לזה מהא דאמרו מסנהדרין דף פ"ד ע"ב דאי כתב רחמנא כל מכה נפש ה"א אפילו נפלים והיאך אפשר לומר כך הא א"א להתרות בו דהוה התראת ספק וע"כ דמ"מ חייב מיהו אין ראיה משם דשם מיירי בודאי לא חיי ואפ"ה ס"ד דלתחייב וערש"י שם ובהדיא אמרו שם אפילו בן שמנה דבודאי לא חיי וא"כ אין ראיה משם. מיהו מצד הסברא מסתבר דאזלינן בתר רוב ואף דבאמת קיי"ל דאף בנולד כל שאינו בן קיימא אינו נהרג עליו כמ"ש רבינו בפ"ב מרוצח ה"ו צ"ל דמיירי רבינו בנודע בודאי שלא כלו לו חדשיו אבל בספק אי כלו לו חדשיו למה לא יהרג עליו דהא הוה רוב גמור או י"ל כיון דכתב רחמנא מכה איש וכתב כי יכה כל נפש דמנפש הו"א אפילו נפלים וע"ז כתב איש להורות דבעינן שיהיה איש א"כ כל שכלו לו חדשיו והוא בגדר איש ובלא כלו חדשיו אינו בגדר איש וא"כ כיון דבעינן איש אף רוב ל"מ משום דאיש כתיב ולא ספק איש דכ"מ דכתיב איש בעינן ודאי ואף רוב ל"מ דהוא בגדר ספק וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף ז' לענין עשירי ודאי ולא ספק וראיתי בתוס' שם בסנהדרין ד"ה ה"א שהקשו דא"כ היכא מחייב דמי וולדות הא נתחייב מיתה בשביל הילדות ולא זכיתי להבין כיון דדמי הולדות הם לבעל וא"כ המיתה בשביל הולדות בעצמן ועשה נזק להאב הוה כמו מיתה לזה וממון לזה ולפי חלוקו של ר"ת בתוס' כתובות דף ל"א ד"ה רב אשי א"ש וגם לשאר החילוקים יש ליישב ודו"ק ועסמ"ע סי' תכ"ה סק"ח שכתב ראיה דעוברין פטור בישראל מדמי ולדות והיינו כמ"ש התוס' בתירוץ השני בסנהדרין שם דבמעי אמו קודם שנולד לא מחייב ע"ש שוב ראיתי בנודע ביהודה מהד"ת חלק חו"מ סי' נ"ט שהרגיש על דברת הסמ"ע והביא שם בשם הגאון מוהר"י פיק ז"ל דהקשה על הסמ"ע דמדברי התוס' משמע דאף העובר קרוי נפש ולא הבינותי דל"מ לתירוץ הב' של התוס' מבואר כהסמ"ע ואף לתירוץ הראשון אין הכרע וכמ"ש בנוב"י שם וכל דבריו שם נכונים אבל לא הרגיש בדברי המזרחי הנ"ל ודו"ק (ומהתימה על הסמ"ע שלא הזכירו שראיית הסמ"ע מבואר בר"ן ביומא גבי עוברה שהריחה ע"ש וצע"ג) ועיין ברש"י בחומש על פסוק מכה איש וגו'. ולפענ"ד נראה דסברת רבינו במה דב"נ חייב אף על הטריפה וכן על העוברין משום דבשלמא בישראל אין עיקר הכוונה רק בשביל שהרג הנפש מישראל ולכך יש לחלק בין אם הי' בר קיימא אבל כאן לא מפאת הנהרג הקפידה תורה רק שלא יהרוג ועל הרציחה קפיד רחמנא דלא יהי' תיקון העולם וירבו הרוצחין וא"כ מה בכך שזה הוא טריפה סוף סוף הוא נהג במדות אכזריות והרג ולכך גם בכפתו לפני ארי ניהו דהוא לא עשה מעשה בידים מ"מ ניהו דזה לא נהרג מידו של זה אבל מ"מ סוף סוף הוא גרם שזה נהרג וז"ש הרמב"ם דמ"מ הוא המית נהרג והיינו שמ"מ הוא פעל ועשה אכזריות הרציחה ולכך נהרג וז"ב מאד ודו"ק. ויש להמתיק הדברים דפשיטא דהתורה לא קפדה על נפש הנרצח העכו"ם רק במה שזה רצחו אבל בישראל על נפש הישראלי הנרצח קפיד קרא דאל"כ למה יהרג זה ומה בצע בהרוג עוד נפש מישראל וע"כ דעל נפש הנרצח חס הכתוב ודו"ק היטב. שוב ראיתי במזרחי בעצמו שהרגיש בקושיא זו דמ"ש מהא דאזלינן בכ"מ בתר רובא וכתב דכאן ל"ש רובא דיש לחלק בין רובא דהאידנא ובין רובא שיהיה לאחר זמן. והנה לכאורה דבר גדול דיבר הרב בזה דכאן כ"ז שלא יצא לאויר העולם ל"ש ללכת בזה בתר רובא. אמנם לפענ"ד לא משמע כן בש"ס סנהדרין דף ס"ט דאמרינן לעולם אימא לך דעובר הניכר לשליש ימיה זיל בתר רובא הרי דשם אדרבא הרוב הוא להיפך שעוד לא ניכר בעובר בפחות מג' חדשים והרוב הוא ג"כ על לאחר זמן שלאחר ג' חדשים יהיה ניכר ואף דיש לדחוק דשם הרוב הוא דיולדת לתשעה ואין אנו דנין על הולד שיולד מ"מ קצת משמע דאף בזה אזיל בתר רובא.

ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דמפלפל הש"ס ובד"נ אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה והדבר תמוה דהא בחולין דף י"א יליף הש"ס דאזלינן בתר רובא מרוצח ולא אמרינן דלמא טריפה הוא הרי דאף בד"נ אזלינן בתר רובא וכבר התפלא בזה בחידושי הר"ן בסנהדרין שם ולפמ"ש א"ש דעיקר ילפותא דהש"ס הי' שם ברובא דהאידנא אבל כאן בסנהדרין אדרבא כעת עוד לא נתגלה הרובא ואדרבא אמרינן דעוד לא ניכר העובר עפ"י רוב ובכה"ג דהרוב אינו כעת אפשר דלא אזלינן בתר רוב וע"ז שפיר מייתי ראיה מהא דאחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע ומשום דאזלינן בתר רובא דטעו בעיבורו של חדש והרי שם לענין מה דטעו בעיבורו של חדש עד רוב החדש כדאמרו בדף מ"א שם וא"כ זה ג"כ אין הרוב לפנינו דרובא הם טועים עד רוב הירח הם טועים והולכים וזה פשיטא דלא חשוב רובא דהאידנא דבמה שטעו בעיבורו של חדש הוא משום דעוד לא נודע להם זמן הקביעות ועתיד להגלות כשיעבור רוב החדש פשיטא דלא מקרי רובא דהאידנא דהרוב תלוי במשך הזמן שיבא וגם ראייתו השניה דניחוש שמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא נתקדשה היא ג"כ עפ"ז דהרי ביבמות דף פ' ע"ב נחלקו ר"ה ור"י בסימני סריס ואילונית אם היא באחד מהם או בכלם ולפ"ז לא מבעיא אם באחד מהם הרי יש סימנים שאינן יכולים להיות נכרים בלידתו ועיין תוס' שם ד"ה עד וא"כ הרוב תלוי במשך הזמן ועוד לא נתברר הרוב וגם למ"ד בכלם הא עכ"פ לא ניכר בעת הלידה בכלם א"כ ל"ש רוב וע"כ דגם בזה אזלינן בתר רוב:

ובזה מיושב היטב קושית התוס' בקידושין דף יו"ד ד"ה וחייבין כיון דהש"ס דייק מיבמה אמאי לא קאמר אדעתא דהכי לא ייבם. ולפמ"ש א"ש דהרי התוס' ביבמות שם הקשו דלמ"ד עד שיהא בכלם א"כ כיון דבעינן שיהיה לקוי ממעי אמו א"כ כל שלא לקה ממעי אמו יחלוץ וייבם וכתבו דמ"מ ספק הוה ע"ש וא"כ ה"ה ראשונות ל"ק דלמא אדעתא דהכי לא ייבם די"ל דלא ניכר בלידתה וא"כ בכה"ג דניחוש על הספק לא חיישינן וגם לא שייך אדעתא דהכי לא ייבם ועיין תוס' ריש יבמות וגם עכ"פ הרי איכא רובא דהאידנא דכעת אינה איילונית ולכך פריך דלמא אדעתא דהרי לא קדש דהראשון יכול להקפיד אף על הספק כה"ג משא"כ כשהראשון נכנס לספק בכה"ג שפיר מייבם ודו"ק היטב כי הוא חריף אף שיש לפקפק קצת. ובזה יש ליישב מה שהקשו האחרונים בהא דדייק מאיילונית דנימא אדעתא דהכי לא קידש וע"כ דאזלינן בתר רובא בד"נ והקשו דהא הו"ל רוב שכבר הוחזק דלכל מילי הו"ל כרוב. ולפמ"ש אתי שפיר ניהו דהוה רוב גמור מ"מ הרוב אינו כעת רק שנגמר אח"כ ובכה"ג אפשר דלא אזלינן בתר רובא בד"נ ודו"ק ועיין מהרש"א בקידושין דף ד'. ואגב אומר מה דתמי' לי טובא דברי הרשב"א בתשובה ח"ג סי' שע"ח שהאריך להסתפק אם הרג אחד במקום שרוב עוברים ישראל אם אזלינן בתר הרוב או דלמא כיון דבד"נ כתיב והצילו העדה אפשר דלא סמכינן על הרוב ותמה תמה אקרא דלא הביא דברי הש"ס סנהדרין הנ"ל דמבואר דאזלינן בתר רוב אף דכתיב ושפטו והצילו וגם מה דמדמה הרשב"א להא דמצאו מפרפר דלא אזלינן ב"ר בד"נ תמה תמה אקרא דשם לא נודע כלל שהרגו ול"מ בד"נ אומדנא אבל רוב פשיטא דאזלינן בתריה וצע"ג ונגר ובר נגר דיפרקיני' וא"ל דהוה התראת ספק דדלמא נכרי היה דז"א דכל שעפ"י רוב הוה ישראל הוה התראת ודאי וכמו דאזלינן בתר רוב שאינו טריפה כדיליף בחולין דף י"א מרוצח וז"פ. וראיתי בירושלמי בסנהדרין ר"פ הי' בודקין שהביא הרשב"א והנה המפרש פני משה פירש שם מדעתא דנפשיה כמ"ש הרשב"א דמטבריא לצפורי הי' רוב ישראל ותמה ג"כ דהיאך ילכו הב"ד אחר אומד מה שלא העידו עדים ותמהני על עצמי דהא אזלינן בתר רובא אף בד"נ וצ"ע. ואגב ראיתי בירושלמי שם דאמר ר"י מקשה הי' תפוסין בלסטים שבטבריא ואמרו כדין קטל וכדין קטל מנין לזה שבע חקירות ואמר ר' איסי מכיון שיוכלו עדים להעיד אין הורגין ע"ש כי אינו לפני ופירש המפרש דלמה לי שבע חקירות כיון שתפוסים בהלסטים ואומר שעכשיו קטל ומסיק דגם בזה צריך חקירות ותמהני דהרי הר"ן בחידושיו לסנהדרין בפרק הי' בודקין הביא בשם הרז"ה דכל שאומר בשנה זו או בחודש הזה א"צ דו"ח וא"כ בתפוס בלסטים ואמרו כדין קטל למה צריך דו"ח ותמהני על הפני משה שהביא שם דברי הר"ן בענין זה ולא הזכיר מזה דבר וצ"ע:

והנה כאשר הראיתי התמיה הזאת על שו"ת הרשב"א הנ"ל לפני לומדי למד עוררני החריף השנון מוה' מאיר ברא"ם ני' דהרמב"ם והראב"ד פט"ו מאיסור ביאה הלכה כ"ז לכאורה יראה שנחלקו בזה אי הולכין בד"נ אחר הרוב. והשבתי לו שא"א לומר כן והראב"ד ז"ל השיג בפירושו וכתב מצינו במסכת סנהדרין שהולכין בד"נ אחר הרוב אבל גם הרמב"ם א"א שיחלוק ע"ז והוא סובר כמ"ש הה"מ בכוונתו דכיון דמעלה עשו ביוחסין ולא אזלינן בתר רובא לענין יוחסין מכ"ש דלא אזלינן בתר רובא להרוג את הנפש ע"י קידושיו ועיין בב"ש סי' ד' ס"ק ס"ה מ"ש בזה. והנה שאלני החריף הנ"ל דדברי הה"מ אינם מובנים במ"ש אח"כ וכבר ביאר רבינו למעלה שאין קידושין ודאין אלא ספק ואין הורגין על ספק דאלת"ה כי אמרינן בגמ' אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמאי לא אמרו להרוג עליו שבזה הולכין אחר הרוב והוא ישראל דרובא ישראל נינהו וביותר תימה שהרי בהלכה כ"ה כתב הה"מ בעצמו ובודאי שאם קדש אשה שהיא ספק מקודשת ומי שהרגו אינו נהרג עליו והטעם משום דהוא מקצת עכו"ם קבועים בעיר וכל קבוע כמע"מ דמי הרי דמוקי לה בקבוע ולכך אינו נהרג עליו וא"כ מה הביא ראיה מהא דלא אמרו לענין שהוא נהרג עליו דהא הו"ל קבוע. והשבתי לו דהדבר נכון וכוונה עמוקה כוון רבינו בזה דהרי באמת עדיין קשה דניהו דבעת שנמצא בעצם הוא קבוע ול"ש רוב אכתי נ"מ בפירש אח"כ מהקביעות אותו תינוק הנמצא והרגו אותו דבזה שנייד אזלינן בתר רוב וא"כ מהראוי ללכת בתר רוב ולהיות נהרג עליו. אמנם אחר העיון הדבר נכון דכיון דאותו תינוק היה נמצא בעודו הוא קבוע וא"כ יש עליו חשש שמא עכו"ם הוא א"כ גם כשפירש אח"כ מה מועיל הרוב הא הוא בא מן הקבוע ובעת שהי' בקביעות לא היה מועיל הרוב וע"כ דל"מ בזה רוב ואין הורגין על רוב כזה דבשלמא בכל רוב ישראל אמרינן דבודאי הוא מן הרוב של ישראל ואף שנקבעו בעיר פסולים אמרינן דדלמא נייד ופירש ומן הרוב הוא אבל כאן דעל הקידושין משום מעלה עשו ביוחסין ל"מ רוב וגם הי' בקביעות בעת שנמצא א"כ ל"ש בזה רוב וגם על הולד שנולד ממנו ל"ש רוב דלענין הקידושין ל"ש רוב דמעלה עשו ביוחסין וממילא אינו נהרג עליו ואין קידושיו קידושין וז"ב בכוונתו. שוב ראיתי בבית מאיר סי' ד' סכ"ח שהאריך בדברי הה"מ בהלכה כ"ה וכו' אבל לא הרגיש בהקושיות הנ"ל על הה"מ וגם במ"ש בכוונתו ומ"ש נראה לפענ"ד עיקר ועיין בחידושי הרשב"א ב"ק דף מ"ד ע"ב גבי תשע נכרים וישראל אחד ביניהם דמבואר ברשב"א דמחמת הרוב היה התראת ודאי ואף בד"נ ועיין תוס' סנהדרין דף ע"ח ד"ה בגוסס מבואר ג"כ דבד"נ אזלינן בתר רובא רק בגוסס דמ"מ חי כעת עדן ע"ש וע"כ דברי הרשב"א בשו"ת תמוהין מאד דהרי מבואר בש"ס בהדיא וברמב"ם והראב"ד הנ"ל דהי' נהרג עליו דבד"נ אזלינן בתר רובא רק דקידושיו אינן קידושין ודו"ק ועיין סנהדרין דף ג' דיליף ק"ו מה בד"נ אזלינן בתר רובא בד"מ לא כ"ש וע"ש בתוס' ועיין בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח ז"ל סי' וא"ו אות ד' שהביא דברי הרמב"ם והראב"ד וה"ה הנ"ל ובמחכ"ת לא הבין דברי הה"מ וכוונתו כלל וחשב דהך רוב אינו רוב גמור ולא זהו הדרך רק דכל שלענין יוחסין לא אזלינן בתר הרוב א"כ קידושיו לא קידושין וממילא אינו נהרג עליו ולכך שפיר הביא הה"מ ראיה דאל"כ למה לא אמר לענין שנהרג עליו ולענין שיהי' קידושיו קידושין והיינו שיהיו נהרגין אם בא על אשת התינוק הנ"ל שקידש בגדלותו דאם קידושיו קידושין הוה ישראל מעליא וע"כ דלא הוה קידושיו קידושין וממילא אינו נהרג וזה ראיה לשיטת הרמב"ם ודו"ק היטב שזה כוונת הה"מ בבירור וכמ"ש למעלה באורך:

ובגוף דברי הרשב"א נראה לפענ"ד ברור דמכאן ראיה ברורה למה שחידש בשב שמעתתא שמעתא ד' פ"ח דהא דאזלינן בתר רוב בד"נ הוא ברוב שכבר הוחזק א"כ בזה שנמצא ולא נודע אם הוא ישראל אין ראי' דאזלינן בתר רובא בד"נ ולכך הביא הרשב"א מריש כתובות דבנייד אזלינן בתר רובא אף דלא הוחזק ומהירושלמי ומסנהדרין אין ראיה דשם הוחזק וכמ"ש בש"ש שם. ובזה יש ליישב קושית הראב"ד הנ"ל על הרמב"ם פט"ו מא"ב דאין ראיה מסנהדרין שם דאזלינן בתר רובא דשם הוחזק כבר הרוב משא"כ בזה אבל באמת גוף דברי הש"ש תמוהין דעכ"פ מוכח מהראב"ד והרשב"א הנ"ל דגם ברוב שלא הוחזק אזלינן בתרי' בד"נ וקושית אחיו דיש חזקת גופו ל"ק. דכל דקבל התראה פשיטא דכבר אתרע חזקת נפשי' והרי בצבו נפשי' לקטלא נפיק דהוא קיבל על עצמו ודלמא הוא באמת חייב דהוה מן הרוב וז"פ וברור ודו"ק. והנה לכאורה יש לדון דבר חדש דמה דגלתה תורה דאזלינן בתר רובא הוא דוקא ישראל בישראל אבל ישראל בעכו"ם לא אזלינן בתר רובא להחמיר אבל ז"א דאם בישראל גלתה התורה דאזלינן בתר רובא מכ"ש לגבי עכו"ם דמהראוי ליזיל בתר רובא דעלמא. ובזה נראה לפענ"ד בהא דאמרו במדרש בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים וארם צובה פגע יואב בעמון ומואב ביקש לזנבן הוציאו לו אצטליות שלהם אל תצר את מואב וקשה למה לא ניזיל בתר רובא דעלמא ודלמא לאו אביהם הוא מיהו י"ל דשאני התם דכיון דהם בארצם והתורה נתנה להם ירושה א"כ הו"ל קבוע וקבוע כמע"מ דמי וא"כ באתרייהו ניכרין הקביעות שלהם דהם בני עמון ומואב.

ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו בב"ק דף ל"ח לא כשעלה על דעתך וכו' ב' פרידות טובות יש לי והקשו בתוס' שם מהא דהשיב דוד שהם פרצו הגדר תחלה והרי באותה שעה שפרצו עדיין לא הוזהר מלצור את מואב ואח"כ הוזהרו אלמא דהוזהרו אף לאחר שפרצו הגדר וכתבו דדחויא בעלמא אמר דוד ועיקר כוונתו על מה שמצינו שלחץ עגלון מלך מואב את ישראל והיא תימה גדולה דהיאך שייך לומר דחייה בעלמא במה שדן דוד לפני סנהדרין לענין דינא והיאך אמר דחייה בעלמא וכבר נדחק בזה המהרי"ט בחלק חו"מ סימן ק'. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת כל שפרצו גדר הותר ברית אחים שהי' בני לוט בני אחיו של אברהם כמ"ש המהרי"ט שם דמה שהוזהרו אח"כ היו מחמת שני פרידות טובות וכדאמרו בב"ק שם והא דהשיב להם דוד שכבר פרצו גדר אף שהוזהרו אח"כ משום ב' פרידות טובות ומהרי"ט נדחק בזה שם דהי' רק לשעה עד שיוציאו ב' פרידות טובות וזה דוחק גדול דבמה נודע שלא היה רק לפי שעה וגם ברמב"ן סוף מנין מצות ל"ת האריך להוכיח שהיא מצוה הנוהגת לדורות והמהרי"ט עצמו הביא שם דברי הרמב"ן בשם המדרש ולא זכר לאחריתו. אך לפמ"ש הדבר נכון דבאמת כבר כתבתי דמהראוי ליזיל בתר רובא דעלמא והם אינם בני עמון ומואב רק דהו"ל קבוע ולפ"ז זהו כשלא פרצו גדר היה להם הצווי שלא יתגרו בם מלחמה בשביל ברית אחים שהם בני לוט ב"א של אברהם אבינו א"כ נקבעו שם אבל כל שפרצו גדר א"כ מצד עצמם מותר ורק בשביל ב' פרידות טובות א"כ שוב ל"ש קבוע דהו"ל קבוע שאינו ניכר דגם בני עמון ומואב בעצמם לא הוזהרו רק בשביל ב' פרידות טובות וז"ב מאד.

ומן האמור נראה דצדקו דברי הרמב"ם שלא חשב המצוה דאל תצר בחשבונות של מצות שלו משום דל"ש המצוה דדלמא לאו בני עמון ומואב הם והקב"ה שאמר להם אל תצר את מואב היא בשביל ב' פרידות טובות וכל שכבר יצאו הפרידות פשיטא דמותר להתגרות בם המלחמה וגם בספק אזלינן בתר רובא וד' הטוב בעיניו יעשה ויוציא הפרידות טובות מהם ואני תמה מהרמב"ן שעכ"פ לאחר שיצאו כבר הפרידות טובות הותר א"כ אינו בחשבון המצות שהיא מצוה נגבלת בזמן מן הזמנים וכן הקשה המג"א שם ומאחר שהותר לימות המשיח ל"ש למנותה ובזה דבריו תמוהים דכל שהמצות עד לימות המשיח פשיטא שהיא בכלל המצות ולע"ל יכתוב הקב"ה ברית חדשה ואף אם נאמר שחלילה שישתנה מצות התורה לעתיד כמו שהאריך בזה הרשב"א בחידושיו בספ"ק דברכות הובא בע"י שם וביפ"ת ס"פ שמיני עכ"פ התורה והמצות עיקרם אנו דנים עד ימות המשיח אבל מה שהקשיתי היא תימה גדולה דלא הזכיר הרמב"ן מהש"ס הלז דבר ומ"ש הרמב"ן מהא דנתן להם הארץ למורשה והיינו עד דורות עולם כלשון ירושה שאין לה הפסק הנה הארץ לעולם עומדת ויש לו דין קבוע ופשיטא שא"א לקחתו מידו אבל האנשים פשיטא דמותר להכותם ולהמיתם ולהצירם וראה פלא כי בכ"מ שכתוב שלחמו בבני עמון ומואב כתיב שלחמו עמו אבל לא לקחו ארצו ובשופטים גבי עגלון מלך מואב וגם גבי יפתח כתיב שהכם אבל לא לקח ארצם ובזה יתפרש כל ענין השליחות ששלח יפתח לעמון כי עמון טען שלקח את ארצי וע"ז השיב שעמון ומואב טיהרו בסיחון ולא לקח מידו ואח"כ כתיב ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל אבל לא כתיב שלקחו את ארצם גם בימי דוד שאמר לעשות חסד עם חנן מלך עמון דרשו במדרש שהקב"ה אמר לו אני אמרתי לא תדרוש שלומם ואתה לא עשית כן ולכך בא לידי בזוין ואח"כ כשהלך דוד להלחם כתיב וישלימו את דוד ויעבדום וגם במואב שכתיב ויך את מואב וכו' ותהי מואב לדוד עיפים גם במלכים ב' שהלכו שלשת המלכים ללחום את מלך מואב והלכו לפני אלישע אף שהותר להם שיכו כל עיר מבצר וכל מעייני מים יסתומו ועיין רש"י שהביא בשם המדרש שהיא חומה בזויה ושפלה ובכ"ז לא לקחו ארצם מידם הרי לך מבואר כמ"ש דאף שהותר להם להתגרות מלחמה מ"מ ארצם ירושה להם וא"כ דברי הרמב"ם חיים וקיימים וגם דברי הרמב"ן שארצם ירושה להם אמת ויציב כנלפענ"ד ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ועיין ברמב"ם פ"ו ממלכים ה"ו ובכ"מ שם שתמה על הרא"ם ממדרש וחסר יבואנו בהגהות הגאון החסיד מוהר"ג מווילנא ז"ל הביא דברי המדרש הנ"ל ע"ש ובקונטרס חשבונות של מצוה שלי על המצות הארכתי:

ודרך אגב אומר בהא דאמרו ביומא דף פ"ד דשמואל ס"ל דלא הלכו בפק"נ אחר הרוב ופריך ה"ד אי נימא תשעה ישראל ועכו"ם אחד ביניהם רובא ישראל נינהו אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל ושאלני אחד מתלמידי דהיאך אפשר לומר דקאי ברוב ישראל ולא נלך בפ"נ אחר רוב ישראל ומצאתי במהרמב"ח בתוספת יוה"כ שם שהרגיש בזה עוד קשה דאיך שייך רוב ישראל הא להס"ד מיירי בקבוע בחצר א"כ ל"ש רובא ישראל דהא הוה קבוע. ולפענ"ד נראה דהנה להס"ד דלא אזלינן בפ"נ בתר רוב היינו משום דרוב הוא הל"מ כמ"ש רש"י בחולין דף י"ב דלפי המסקנא הוא הל"מ וא"כ בפ"נ דלא אזלינן בתר רובא שוב אין מעלה לרובא יותר מהמיעוט א"כ שפיר הוה ס"ד דאף להחמיר לא אזלינן בתר רובא וע"ז פריך דזה א"א דהרי אף היה פלגא ופלגא הוה אזלינן לקולא א"כ א"א לומר דבפ"נ לא אזלינן בתר רובא להחמיר דז"א דהא אף בפלגא הוה אזלינן לקולא וא"כ שוב ע"כ רובא מעלה הוא ובזה ניחא דל"ש קבוע דבשלמא כששייך רוב גלתה התורה דבקבוע לא אזלינן בתר רובא וגם המיעוט חשוב משא"כ אם נימא דבפ"נ אין מעלה להרוב מכ"ש דקבוע לא הוה מעלה ועוד כיון דבמחצה ומחצה אזלינן לקולא א"כ ל"ש קבוע דאינו רק מחצה על מחצה ובמחכת"ה של המהרמב"ח דחשב דמה דאמר אלא פלגא ופלגא היא בפ"ע והיינו דרצה לאוקמא במחצה על מחצה וזה אי אפשר כמ"ש בעצמו דהא שמואל אמר דלא אזלינן בתר רוב אך באמת הגירסא היא כמ"ש הרי"ף א"נ מחצה על מחצה וכמ"ש הגאון מוהר"י פיק שם וא"כ עיקר הקושיא הוא דמהראוי שיועיל רוב להקל דהרי אף מחצה על מחצה אזלינן להקל ודו"ק היטב. אחר שנים רבות ראיתי במהרי"ק סי' פ"ז שכתב דיש תנאים דס"ל דאין הולכין בד"נ אחר הרוב כדאמרו רשב"ג ור"ע במכות דף ז' אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם. ונפלאתי מאוד היאך אפשר לומר כן הא גם בד"נ אזלינן בתר רוב כדאמרו בחולין דף י"א ובסנהדרין דף ס"ט ומ"ש ראי' ממכות במחכת"ה לא זכר שם לפי שעה דברי התוס' שם דכתבו ליישב כיון דאפשר לברורי רצו לברר או שמא יכחישו זא"ז ויתבטל העדות ע"ש.

אחר זמן רב בשנת תר"ט בלמדי קודם ר"ה הר"ן ביומא ועברתי שנית על ענין הנ"ל תמהתי במ"ש הגאון מוהר"י פיק והנוב"י שם והאריכו אם הך דאין דוחין נפש מפני נפש מיירי בכלו חדשיו דוקא תמהני דמהרמב"ן וריב"ן גבי אשה עוברה אי מחללין שבת מפני העובר דהביאו הך דיצא ראשו משמע דמיירי בכלו לו חדשיו דאל"כ אין קושיא משם וגם מה שהאריכו מנ"ל דישראל אינו נהרג על העוברין והנוב"י הביא דברי הסמ"ע סי' תכ"ה ס"ק ח' תמהני שכפי הנראה חשבו שזה הוא דברי עצמו ולא זכרו שהוא דברי הר"ן בשם הרמב"ן וכ"כ רש"י בסנהדרין דף ע"ב ע"ב ד"ה יצא וכ"כ התיו"ט בפ"ז דאהלות משנה ז' בשם רש"י ועיין תוס' נדה דף מ"ד ד"ה איהו וצ"ע ועיין בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' צ"ו שהוא בלי התחלה ולדעתי הך דסי' צ"ט שם היא תשובה אחת עם הך דסי' צ"ו וסי' צ"ט היא ראשית התשובה ושם מבואר הדברים ואם היה הנוב"י זוכר דברי התשובה הלז היה מביאה לדבריו שם ע"ש ודו"ק ועיין בתוס' סנהדרין דף נ"ט שכתבו בד"ה ליכא דמה דמותר לחתוך הולד קודם שנולד חתיכות חתיכות אף דב"נ מוזהר על העוברין כיון דמצוה היא להציל שרי ואף בעכו"ם שרי ע"ש. ומזה סתירה לפענ"ד למ"ש המזרחי פ' שמות דב"נ בשבע מצות דניהו דמוזהר אף במקום סכנה וחי בהם ולא שימות בהם ל"ש בעכו"ם וצ"ע דא"כ כיון דב"נ מוזהר על עוברין אף במקום פ"נ של האם אסור לעשות דל"ש וחי בהם בעכו"ם והפר"ד דרך האתרים השיג על המזרחי ולא הרגיש בזה וצ"ע. ועיין בפרמ"ג או"ח במשבצות מ"ש בסי' שכ"ח ס"ק א' ד"ה אמר ההדיוט מה שפלפל בענין עובר ובאמת לפמ"ש יש לבנות ולסתור בדבריו והמשכיל יבין ועיין בירושלמי פ"ב דדמאי משנה א' שאמר ואפילו יסבור ר"א כר"י רוב א"י נתונה ביד ישראל ר"א חש למיעוט כהדא סרקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים ר"י בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר שמעמון ומואב הוא ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים וצ"ע דמה ראיה הוא מסרקיא שהיום שיש בו איסור הוא קבוע כמ"ש המ"א סי' שד"מ דימים מקרי קבועים ובלא"ה שם עכ"פ נודע שהוא איסור ביום אחר וה"ה לענין זה שיש מיעוט בבירור שיש בא"י גוים בודאי אבל כאן מה"ת לחוש על אותו גר שהוא מעמון ומואב ואף דנימא דבב"נ לא אזלינן בתר רובא מ"מ לענין גר אזלינן בתר רובא כמ"ש בנוב"י סי' מ"ב הנ"ל וצע"ג וצ"ע ביו"ד סי' קע"ד במ"ש שם דאם אחד ידע שמוכר כשר בלי תערובות יין ע"ש מיהו שם איסור דרבנן וכאן חשש דאורייתא ודו"ק ועיין ירושלמי פ"ג דדמאי על משנה לטוחן כותי דאמר שם מה בינה לסרקי וכו' סרקי אפשר לה שלא להסתפק ברם הכא לא הוחזק ע"ה להיות טוחן וכו' הרי דמחלק בין סרקי והוא כמ"ש למעלה החילוק וצ"ע דא"כ למה מדמה שם לסרקי ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף