רשב"א/שבת/יח/ב
גיגית נר וקדרה לב"ש אפקורי מפקר להו. ואף על גב דבעלמא בעי הפקר בפני שלשה[1], הכא דלאפרושי מאיסור הוא לא בעי דמסתמא מפקר להו בגמר דעת[2]. ולי נראה דמשום הפקר בית דין נגעו בה דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, דאי לא תימא הכי ודאי כולי עלמא לאו דב"ש ידעי וכל שכן במקום ב"ה.
קשיא לי בשלמא אליבא דרב יוסף ניחא דאיכא לתרוצי משום הפקר, אלא לרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה במלאכות הנגמרות בשבת, אי הכי גיגית וקדרה לב"ש מאי טעמא שרו. ויש לומר דאף לרבה הוי טעמא משום הפקר, כלומר: שהן מפקירין התבשיל עצמו ובדבר המופקר לא גזרו. ודחוק הוא. ואלא יש לומר דלרבה ניחא דכיון שאין האיסור אלא מדבריהם ומשום גזירה בנר וגיגית דלא אפשר לא גזרו, ובקדרה נמי לא החמירו לבשל לגמרי מבערב מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ושפוד שאמרו במתניתין[3] היינו משום דגזירתו קרובה ומצויה דשמא יחתה בגחלים, אבל לרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים ודאורייתא הוא לדידיה הוא דקשיא להו גיגית נר וקדרה היכי שרו לה ב"ש. כך נראה לי.
מאן תנא הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין וכו' ערב שבת עם חשיכה וכו' לימא ב"ש היא. פירש הרמב"ן[4]: שהתורמסין והעססיות אין צריכין בישול הרבה, ולפיכך העמידוה במסקנא ככולי עלמא ומשום גזירת חתוי, שאף על פי שלא בשלו כל עיקר הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאכלן לאלתר. וכמדומה שהזקיקו לומר כן, משום דתנא כיוצא בו לא ימלא נחתום קיתון של מים, והמים ודאי אין צריכין אלא בשול מועט[5]. אבל קשה לי, שאם כן היכי הוה מצי לאוקומה אפילו כבית שמאי מעיקרא, דמאי שנא מגיגית נר וקדרה, הכא נמי לישתרי דאף הני אפקורי מפקרי להו[6].
אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל[7], שהן צריכין בשול הרבה[8], לפיכך אף על פי שהן חיין גזרינן שמא יחתה בגחלים לאכלן למחר לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם, וקיתון של מים כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת גזרינן שמא יחתה בהן בשבת כדי שיהיו לו חמין מוכנים ללוש בהן למוצאי שבת מיד[9]. ולפירושו נראה לי שהיה סבור מתחילה דאתיא כב"ש דוקא דאית להן שביתת כלים, וקא סלקא דעתך דטעמא משום דכיון שהן קשין להתבשל והוא מניחן ערב שבת עם חשיכה אינו רוצה לאכלן בשבת אלא למוצאי שבת, ודומיא דקיתון של מים דבעי ליה למוצאי שבת, והלכך לא מפקרי להו, כלומר אין לב ב"ד מתנה להפקיר כלים כדי להתיר לבשל לצורך חול אלא כדי להתיר בשול הצריך לשבת, כך נראה לי[10]. וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל ד"ה גיגית) דאפקורי מפקרי להו ב"ד קאמר ולא בעל הנר והקדרה, שאם כן אף כאן נאמר שהוא מפקירן ולישרי ולא אתי לא כב"ש ולא כב"ה.
ואסיקנא: גזירה שמא יחתה בגחלים. ועססיות ותורמסין דוקא, ולא דמי לקדרה חייתא כמו שפירש"י ז"ל (שם) לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם. אבל לרבנו האי גאון ז"ל מצאתי[11] שכתב בפרק כירה דקדרה חייתא דשריא לאו חייתא ממש קאמר, שאילו צונן אסור להניחן בין השמשות[12] והיינו טעמא דעססיות ותורמסין[13], אלא קדרה חייתא זו היא שחמה דלא התחילה לבשל, עד כאן[14]. ואינו עולה יפה לפי דעתי[15].
אי הכי מוגמר וגפרית ליגזור. ואם תאמר לדידיה דלא מסיק אדעתיה האי טעמא דגזירת חתוי, היכי ניחא ליה מתניתין (לקמן יט:) דקתני אין צולין בשר בצל וביצה ופת וחררה[16]. יש לפרש דהוה סלקא דעתך דטעמא דהנך משום דלא מפסיק מידי בינם לבין הגחלים איכא למיגזר טפי דלמא אתי לחתויי[17].
צמר ליורה ליגזור אמר שמואל ביורה עקורה. ואפילו הכי בין לרבה בין לרב יוסף קא אסרי ב"ש, משום דכלי ראשון מבשל, וכדתנן (לקמן מב.) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, והלכך איכא למיגזר משום שמא יבשל בשבת אליבא דרבה, ואיכא נמי משום שביתת כלים אליבא דרב יוסף.
ואקשינן: ודילמא מגיס. ואוקימנא:
ביורה עקורה וטוחה. ומיהו בשקלט את העין איכא למימר דמותר אפילו בשאינה עקורה וטוחה דומיא דקדרה היכא דבשיל דשרי ולא גזרינן משום חתוי דגחלים, ומשום מגיס נמי ליכא דמשקלט את העין ליכא משום מגיס. ואיכא למימר דדוקא טוחה הא לאו הכי לעולם אסור גזירה משום מגיס, ולא דמי לקדרה דדרכן של סממנין להגיס תדיר כדי שלא יחרכו. וצריך עיון.
ומהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול[18]. וקשיא לי אם כן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין[19] היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס[20]. ויש לומר דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בשולא אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דילמא מגיס[21], אבל יורה של סממנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא[22]. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל (ד"ה הא) שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך. ועוד יש לי לומר[23] דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי[24] ליכא משום מגיס[25], דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב[26] וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל[27], וכענין שאמרו בפרק כירה (לקמן מ:) שמן אין בו משום בשול, שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו[28].
האי קדרה חייתא אי בשיל שפיר דמי. פירוש: בשיל כמאכל בן דרוסאי, בשיל ולא בשיל כלומר: שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכדאמרינן נמי לקמן (כ.) חנניה אומר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה[29], כן פירש רבנו האי ז"ל בפרק כירה (לקמן לו:), וכן פירשו בתוס'[30]. אבל דעת הרב אלפסי (לקמן לז:) והרמב"ם ז"ל (שבת פ"ג ה"ד) בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל לבשל ועד שנתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור. וכן דעת הרמב"ן ז"ל (לקמן לז. ד"ה מהו).
ומה שאמרו לקמן (כ.) גבי אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה, א"ר אלעא אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, התם דוקא בשהם עצמן מונחין על גוף האש, וכן החררה פניה כנגד פני האש, דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרך אותן, וכ"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות שבת הט"ז). וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לאותה דרב, אע"פ שפסק בפרק כירה (לקמן לז:) שאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ודלא כחנניה[31].
דברחא ולא שריק אסור. פירוש: ואפילו חי, ובצלי מיירי דלא מסיח דעתיה מיניה משום דמתבשל מהרה ואתי לחתויי. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל[32] דמכאן ואילך מיירי בצלי, והיינו דמייתינן עלה אין צולין בשר וביצה דמיירי בצלי[33].
דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסר. וקשיא לי, לרב ירמיה קשיא אונין של פשתן, דהתם לא שריק ומשום דקשו ליה זיקא שרו ב"ה. ושמא נאמר דאונין של פשתן קשי ליה זיקא טפי. ואי נמי מוקי לה איהו בשטח פי התנור.
ולרב אשי הא תנן אין צולין וכו'. פירוש: דסתמא קתני בשר דמשמע כל בשר, ולר' ירמיה ניחא דאפשר לאוקומה בין בגדיא בין בברחא, אלא לרב אשי ליכא לאוקמה אלא בברחא דוקא, ותירץ הכי נמי דמוקי לה בברחא ולא שריק.
כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה אסר. ואם תאמר לרב אשי קשיא מתניתין (לקמן יט:), דקתני אין נותנין את הפת בתנור ולא חררה על גבי גחלים[34]. וליכא למימר דמתניתין דוקא בתנור מגולה לגמרי[35], דאם כן כי אקשינן לקמן (כ.) גבי משלשלין את הפסח, אלא טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי אסור והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, מאי קושיא, לישני ליה התם במכוסה והכא במגולה, אלא ודאי סתמא תנור מכוסה הוא. ותירצו בתוס'[36] דגבי פת שייך חתוי גחלים יותר מבשאר דברים. ואינו מחוור לי.
ומסתברא לי דרב אשי גופיה לא שרי בברחא אלא משום דקשי ליה זיקא קצת[37], אלא דרב ירמיה אסר משום דלא קשי ליה טובא, דאי לא תימא הכי תקשי לן מתני' לרב אשי, מאי שנא משלשלין את הפסח דנקט דמשמע טעמא משום דבני חבורה זריזין הן, צלי בעלמא נמי שרי, אלא היינו טעמא, דפסח כיון דלא מינתח לא קשי ליה זיקא כלל אבל ברחא קשה ליה קצת[38]. וסעד לדבר דהא אמרינן והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה וכו', אלא ודאי דקשה ליה קצת כדאמרן. כך נראה לי[39].
אמר רבינא האי קרא חייא שפיר דמי כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. כתב רב אלפסי ז"ל (ו: מדפה"ר): מדקאמר כבשרא דגדיא דמי, שמע מינה דהלכתא כרב ירמיה דאסר בברחא משום דקאי רבינא כוותיה[40]. אבל הרז"ה ז"ל (ד"ה ומאי) כתב דהכא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דקרא לכולי עלמא שריא, ומיהו בברחא נמי דילמא רבינא כרב אשי סבירא ליה, והלכך נקטינן כרב אשי דהוא בתראי[41]. ומצאתי לרבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: ולענין מאי דקשי ליה זיקא, מסקנא כלישנא בתרא וכרב אשי דבין גדיא ובין דבר אחר בין שריק בין לא שריק שרי, עד כאן[42].
- ↑ כמבואר בנדרים (מה.).
- ↑ וכ"ה בתוד"ה דמפקרא, וע"ע בתוס' ב"מ ל: ד"ה אפקרא, וכ"כ הריטב"א שם דמה שעושה ברצונו לינצל צאיסור שבת הוי הפקר גם בפחות מג', וע"ע במיוחסים לר"ן ושיטמ"ק בנדרים שם וכן בעו"ר שם מש"כ באופ"א.
- ↑ לקמן יט:
- ↑ יש גורסים: הרמב"ם (פ"ג הי"ב).
- ↑ וכ"פ הב"י סי' רנ"ד ס"ח ובביהגר"א שם אות ל"ו, וכ"ה בצרור החיים דיני ער"ש סי' א'. וע"ע ביהגר"א, במש"פ בתוד"ה לא דהוקשה להו הכרח זה דהרמב"ם, וע"כ פי' דמבשל המים על אש אפה יעו"ש, ועד"ז בצרור החיים שם, וכן במ"מ שבת פ"ג הי"ב.
- ↑ וא"כ יל"ע גם לד' המהרש"ל ותפאר"ש דלהלן. ובעיקר שי' הרמב"ם, עיי"ש בהגהות הרמ"ך להק' מביצה כ"ה: דמבו' דצריך לבשל תורמסין ז' פעמים, וכה"ק בצרור החיים שם ובהגהות מהרש"ל על הטור שם, והו' בפרישה שם אות י' ובב"ח שם ס"ח. וע"ע רש"י לק' ע"ד: ד"ה ואי וד"ה מסרח. ובאמת עיי"ש בר"י מלוניל ד"ה עססיות ובראבי"ה שם, שבתוך פי' הביאו גמ' זו דבעו בישול ז' פעמים, והנה הב"ח שם תי' דמיירי בתורמסין שנתבשלו כבר ו' פעמים, אמנם עי' מאמר מרדכי שם סקי"ד, לדחות דלא מש' כן מסתימת הרמב"ם. ובמרכה"מ שם תי' דמה שצריכים ז' פעמים הוא למתק מרירותם, וי"ל דמיירי הכא בתורמסין יבשים שאין בהם מרירות, עוי"ל דמיירי ברוצה לאוכלם במרירותם. ובמאמר מרדכי שם תי' דב' מיני תורמסין יש, והנה במעשה רוקח שם הק' איך פליגי הראשונים במציאות אי הני קטניות מתבשלות מהר או בלילה ויום, ותי' דטבעם שהן קלות להתבשל וראויות לאכילה, אך להשלים בישולם לגמרי צריכים זמן רב, ופליגי באיזה בישול עסיק בברייתא דהכא, ובמאמר מרדכי תי' כנ"ל דב' מיני קטניות הם, ופליגי באיזה מיירי הכא.
- ↑ ד"ה האי, ועיי"ש בד"ה עססיות.
- ↑ וכ"ה בבעה"מ לק' ל"ח. ד"ה וההיא דתניא, ובר"י מלוניל ד"ה עססיות ובראבי"ה שבת ח"א סי' קצ"ז, וכ"פ הריטב"א ד"ה גזירה והרא"ש סי' ל"ד ובר"ן עהרי"ף ד"ה והשתא.
- ↑ וכ"פ הבעה"מ ריטב"א ורא"ש שם, אמנם עי' מהרש"ל ברד"ה האי ובתפארת שמואל על הרא"ש אות ל"ט, שכ' דאי צריך להו למוצ"ש ל"ח לחיתוי, דודאי יתבשלו עד אז, ויל"פ רש"י דצריך להם באמצע היום, ועיי"ש דכ"מ בטור סי' רנ"ד.
- ↑ והפנ"י ד"ה מאן, תי' גם להראשונים דהטעם דמהני הכא הפקר שלא בפני שלשה משום דא"א בענין אחר, והכא דלצורך מוצ"ש לא התירו להפקיר בכה"ג, וברע"א ד"ה ובהכי, תי' עפי"ד רבינו דהפקר מטעם הפקר ב"ד, וי"ל דהפקירו רק ביאכל בדרך היתר, והכא חשו לחיתוי וא"כ אין להם טעם להפקיר הקדירה.
- ↑ וכ"ה בס' העיתים סי' י"ח וע"ע בראבי"ה ח"א סי' קצ"ז.
- ↑ עי' משנ"ב סי' רנ"ג ס"ק י' י"א, שהוציא מזה דגם להראשונים דכשהתחיל להתבשל מעט קודם שבת ל"ח חייתא, מ"מ יכול להניח קודם שתחשך כשיעור שיתחמם. ועי' חזו"א סל"ז סקכ"ב, לבאר בזה דמותר שיהוי הקדירה כשהוחמה שיעור פחות מיס"ב, אך הוחמה ליס"ב חשיב כהתחיל להתבשל.
- ↑ והטעם לזה ביאר הראש יוסף ד"ה מאן, משום דצוננת לגמרי, חיישי' שיחתה להתחיל הבישול ולא בכדי למהר בישולו.
- ↑ כלו' דהיתר חייתא היינו רק באוכל שנתחמם כבר ולא התחיל בישולו, אבל כשהוא עדיין צונן אסור, דחשו לחיתוי, וכמש"ב הראש יוסף ד"ה מאן.
- ↑ ובאו"ז הל' ע"ש סי' ט', פי' דהאיסור בעססיות וכו' משום דמתבשלות למוצ"ש, ונ' כמבשל משבת לחול. וצ"ב לש' הגמ' דמש' דהאיסור משום חיתוי. ובעיקר הענין ע"ע בביאוה"ל סי' רנ"ד ס"ח ד"ה עססיות, דנ"מ בפי' הנ"ל בשאר קטניות וירקות, דלהר"מ כיון שממהרות להתבשל ול"ד לבשר שאינו ממהר ומסיח דעתו מבישולו, משא"כ לש"ר דהאיסור בעססיות משום דאין ממהרות להתבשל, משא"כ שאר ירקות וקטניות, ועיי"ש להחמיר כהר"מ, דכיון דהשו"ע שם פ' כן, ועייש"ע דכיון דממהרות להתבשל גם בלילה יש להחמיר.
- ↑ ובתורא"ש תי' דס"ד דהתם שייך טפי גזירת חיתוי.
- ↑ וכ"כ בתוד"ה גזירה ובריטב"א, ועי' גהש"ס ובתשו' מהדו"ת סי' קל"ה, וכן עי' ראש יוסף והגהות הראמ"ה ובפנ"י.
- ↑ וכ"כ המאירי ד"ה כבר. וע"ע ריטב"א ד"ה ודילמא, בשם יש שסוברין, וכ"מ ברא"ש סי' ל"ד וברי"ו אדם וחוה ני"ב ח"א ושם ח"ג ובר"ן עהרי"ף ד"ה ומדאמרי' ובחי' דינים והלכות למהר"י וייל סי' ל', וכ"פ בטושו"ע סי' רנ"ב ס"א, [ועייש"ע ברא"ש דכ"ש לאסור הכנסת כף בקדירה על האש]. אמנם הריטב"א שם ובכל בו סי' ל"ו, פליגי וס"ל דאין מבשל מה"ת רק בתבשיל העומד על האש ואינו כמאב"ד, ולשיטתם צ"ל דהחיוב במגיס משום צובע, [ואמנם עיי"ש בכל בו דמ"מ יש מגיס בתבשיל המבושל כ"צ, אך להריטב"א כל שהוא כמאב"ד ל"ש בו מגיס, ועי' להלן]. וע"ע בד' הרמב"ם פ"ג הי"א בנו"כ שם.
- ↑ לקמן מב.
- ↑ וכה"ק המאירי שם, וע"ע בשם הראשונים להלן.
- ↑ עי' הגהות רע"א סי' רנ"ג ס"א ד"ה או, להק' דלק' ל"ו: כ' רבינו בד"ה והאי, דמותר להשהות ע"ג כירה גרופה וקטומה, גם מבושל קצ' פחות מכמאב"ד, דל"ח לחיתוי, ואע"פ שמתבשל בשבת, וא"כ הדק"ל דניחוש לשמא יגיס, ועייש"ע ד' הרמ"ך שהו' בכס"מ שבת פ"ט ה"ג, להק' להר"מ דיש איסור בישול כל שאינו מבושל כל צורכו, וא"כ תיקשי אמאי שרי שיהוי תבשיל כמאב"ד בגרופה, דניחוש שמא יגיס.
- ↑ וכ"כ המאירי ד"ה כבר, ויש שהעירו, דהא להראשונים בקדירה על האש יש חיוב מגיס, וכדאמרי' בביצה ל"ד. ועייש"ע במאירי שהוסיף דבצבע ככל שמגיס יותר, נקלט הצבע יותר.
- ↑ וכ"ה ברמב"ן שם בא"נ, וכ"ה במאירי שם.
- ↑ ולענין מבושל כל צורכו נחלקו הראשונים אי חכמים בקדירה על האש על הגסה, ובנעקרה לכו"ע מותר בהגסה, ועיי"ש בריטב"א ומאירי משכ"ב.
- ↑ וכ"כ הרא"ה, הו' באורחות חיים הל' שבת סי' נ"ב והרא"ש לק' פ"ג סי' י"א, וכ"כ באהל מועד [משמרת הקודש שער השבת דרך ג' נתיב ג']. וכעי"ז בר"ן עהרי"ף ד"ה ומדאמרי', דבתבשיל אינו חייב כל שהוא כמאב"ד, אך בצמר חייב לעולם, כיון דדרך הצבעים להגיס הצמר שלא יחרך, [ויל"ע אי לדעתו החיוב משום מבשל או צובע, ועי' פמ"ג סי' רנ"ב משב"ז סק"א, דמש' דהחיוב משום צובע], וברא"ש שם בפ"ג סי"א, כ' דבתבשיל ל"ש מגיס, כיון שנתבשל כמאב"ד, אך בצמר יש מגיס גם במבושל כ"צ, כיון שלעולם מועיל בישול לסממנים או משום דככל שמגיס יותר נקלט הצבע יותר, וחייב משום צובע, והיינו דמפרש גם לדרך רש"י וגם לדרך תוס'.
אמנם במאורות ד"ה כתוב בהשלמה כ' דרק במבושל כל צורכו אין מגיס, וכ"כ בהגהות הרמ"ך שבת פ"ג הי"א, פ"ט ה"ג ובמ"מ פ"ג הי"א בד' הרמב"ם שם פ"ט דיש בישול בכמאב"ד, וכמו"כ יש מגיס בכמאב"ד, [ומש"כ הרמב"ם בפ"ג לאסור ליתן המגריפה בתבשיל שעל האש להוציא אוכל, מיירי באינו מבושל כל צורכו], והו"ד בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תי"א, וכ"כ התפארת שמואל על הרא"ש פ"ג סי"א, בד' הרמב"ם, וכ"מ בחי' הגר"א ד"ה שמא.
ובכלבו הל' שבת סל"א ד"ה כל מה, מבואר שיטה ג', דגם בתבשיל כל צורכו יש מגיס כל זמן שעומד על האש, ועיי"ש להזהיר עפי"ז הנשים שלא יתנו מים חמים בתבשיל שעל האש משום מגיס, וכ"כ באורחות חיים הל' שבת סי' נ"ב, אמנם יעו"ש דהרא"ה פליג, דיש מגיס רק בכמאב"ד, והו' בב"י סי' רנ"ג ס"ד ד"ה כתוב בנימו"י, ובמג"א סי' שי"ח סקמ"ב. [והעירו דבסי' נ"ב מש' בכלבו דמסכים הרא"ה, וצ"ל דמסכים עמו רק לענין דמה שאינה על האש והוא כמאב"ד אין בו מגיס], וכמו"כ עי' פמ"ג סי' רנ"ב משב"ז סק"א בשם הגהמ"י פ"ג הי"א, דכמו"כ יל"פ ברמב"ם לגבי מגריפה, דמיירי בקדירה מבושל כל צרכה, ולפי"ז יש מגיס בכ"צ, וכ"כ החזו"א או"ח סי' ל"ז סקט"ו, ועיי"ש דכ"נ בכלבו שפי' בד' הרמב"ם, ועייש"ע בתחיל"ד, דכ"ה מפשטות הרמב"ם שלא חילק בדבר, ועיי"ש בפמ"ג וחזו"א דלפי"ז יל"פ דנתינת המגריפה הויא מגיס ממש, ועייש"ע בפמ"ג שנסתפק להרמב"ם אי איסור מגיס מדרבנן, או דגם בכ"צ הוא מה"ת, וביאור צד זה, דהגסה פועלת יותר מסתם בישול.
ובעיקר שי' הכלבו, עי' טל אורות [ג'וייא] בביאור על המרדכי תולדות אופה ד"ה אמנם ובשעה"צ סי' שי"ח ס"ק קמ"ח, שתמהו אמאי הגסה עדיפא מבישול ממש, ולכו"ע ל"ש בישול בכ"צ, ועי' פמ"ג הנ"ל, ובאחרונים ביארו בזה בכמה דרכים, ועי' שביה"ש מבשל אות פ"א, ואכמ"ל. - ↑ הנה לרבינו החיוב במגיס הוא משום מבשל, [וכ"ה לדרך רבינו הראשונה], ובעיקר הענין כ"מ ברש"י ד"ה מגיס, וכ"נ בדעתו הרא"ש סי' ל"ד ובר"ן עהרי"ף ד"ה דלמא, וכ"כ הרא"ש לק' פ"ג סי"א, בפי' א', והו' פירש"י גם ברמב"ן ד"ה הא, ועיי"ש להק' דא"כ אמאי ל"ח למגיס בתבשיל, ועיי"ש דפי' דהחיוב משום צובע, ושוב כ' דמ"מ בביצה ל"ד. מבו' דחיוב משום מבשל ויישב זה, וצ"ע אי כוונתו ליישב שי' רש"י, או דכוונ' לפרש לפי דרכו דהחיוב משום צובע, אמאי ל"ח למגיס בתבשיל כמו בצמר.
- ↑ וכ"ד התוס' לק' ל"ו: ד"ה בחמין, וכ"כ רבינו לק' שם בד"ה והאי, ועיי"ש משנ"ת בדבריו.
- ↑ אמנם בתוד"ה דילמא, מבו' דחיוב מגיס משום צובע, דע"י שמגיס הצמר שביורה נקלט בו הצבע, וכ"מ בר"י מלוניל ד"ה ולא למיגס ובפרי"ד ובריטב"א ד"ה ודילמא וברא"ש לק' פ"ג סי"א, בפי' הב' ובמיוחס לר"ן ד"ה ודילמא, וכ"כ בכל בו סי' ל"א ד"ה מניח ובאורחות חיים הל' שבת סי' נ"ג ובהגהות הרמ"ך שבת פ"ג הי"א, ועו"ר, וכ"כ המהרש"ל ברד"ה מגיס, בד' רש"י, וכ"כ הב"ח סי' רנ"ב ס"א ד"ה ומ"ש, בד' רש"י, וכן יעו"ש בכלבו ואורחו"ח בשם רש"י.
- ↑ ולפי"ז היתר קדירה חייתא הוא רק בכה"ג שלא נתבשל כלל קודם שבת, וכ"מ ברמב"ן ד"ה הא, ובמאירי ד"ה זה שביארנו ובר"ן עהרי"ף ד"ה והאי, והו' בשעה"מ רנ"ג סקי"א, וכ"ד המ"מ פ"ג ה"ח. וכ"נ הט"ז סי' רנ"ג סק"א ומג"א שם סק"ב. [והעירו מלש' רבינו והר"ן "בשיל ולא בשיל" הוא משיתחיל הבישול, וברמב"ן ובמאירי מבו' דאף אם נתבשל קצ' פחות מכמאב"ד, חשוב בשיל ולא בשיל, וכ"ה בעו"ר], וכ"מ ברמב"ם פ"ג ה"ח וכמש"כ בא"ר שם וכן בשעה"צ שם סקי"ג דהיתר קדירה חייתא הוא רק באופן שלא התחיל להתבשל כלל, [עיי"ש ברמב"ם "תבשיל חי שלא בשל כלל", ועי' בד' רבינו להלן], ועיי"ש בא"ר דאין הלכה כהב"ח דלהלן כיון דבהל' מבו' ברמב"ם לאסור.
אמנם הב"ח סי' רנ"ג ס"ח ד"ה וכתב, ר"ל בדעת הטור שם, דכל שלא הגיע התבשיל לשיעור מאב"ד קודם שבת הרי"ז קדירה חייתא, וכ"מ בבעה"מ ד"ה והא דאמרי', שכ' דהוא היה כסבור לפרש דבשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד, ולפי"ז ג"כ עולה דפחות ממאב"ד ל"ח בשיל, וכעי"ז בריטב"א ד"ה בשיל, דמק' דל"ש לומר דבשיל ולא בשיל היינו מאב"ד הא חנניא שרי בזה, ותי' דלחנניא יל"פ בשיל ולא בשיל קודם מאב"ד, ומשמ' דלרבנן באמת היינו כמאב"ד, ולפי"ז פחות ממאב"ד ל"ח בשיל. וכעי"ז במיוחס לר"ן ד"ה האי בד' ראשונים, וכן דקדק בא"ר סי' רנ"ג סק"ב, מד' הפיהמ"ש פ"ג מ"א הו' במאירי לק' שם, שכ' דב"ה אוסרים שהייה בכירה בתבשיל בחצי בישולו, אבל כל שלא נתבשל כלל מסיח דעתו וכו' ומותר בשיהוי, ומש' דכל פחות מחצי בישולו דהיינו מאב"ד הרי"ז כלא נתבשל כלל. וע"ע ראש יוסף ל"ח. ד"ה ומה בד' רש"י שם ד"ה ושכח.
ובעיקר דקדוק הב"ח בד' הטור, וז"ל הטור: "אם נתבשל אפי' כמאב"ד וכו' אסור להשהותו", ומדהוצרך לומר דאפי' כמאב"ד, מש' דפחות מזה הוי בשיל ואינו בשיל, אמנם עי' ט"ז שם לדחות, וכן דחה בא"ר שם. ובאמת יל"ע בכוונ' הב"ח אי דבריו קאי גם להראשונים דפ' כחנניא דשרי שיהוי בכמאב"ד, דעיי"ש בב"ח, דקאי אשי' הראשונים דפ' כרבנן דפליגי אחנניא, ולא ביאר שיטתו בד' הראשונים דפ' כחנניא, אמנם עי' ט"ז שם דכ"ש לחנניא, ולפי"ז דחה ד' הב"ח, דהא מבו' בראשונים דגם לשיטתם דהני ראשונים דפ' כחנניא, בשיל ולא בשיל אסור בשיהוי אע"פ דהוא מכמאב"ד. ובאמת בשו"ת ערוגת הבושם ח"א סי' מ"ז אות ב', כ' לחלק דהב"ח באמת כ"כ רק להראשונים דפ' כחכמים דאסרי שיהוי בכמאב"ד, אך להראשונים דפ' כחנניא דשרי, אסור שיהוי בפחות מכמאב"ד. וע"ע שפ"א ד"ה האי. - ↑ ד"ה ובשיל. ולק' ל"ח. ד"ה הא, מייתי רבינו כן בשם רש"י ורה"ג, עיי"ש לפרש מה דבעו מר"ח לגבי שכח קדירה וכו' דמיירי בשלא הגיע למאב"ד, דכן פירש"י. ועי' קהלת יעקב שבת פ"ג ה"ט, לתמוה היכא פירש"י כן, ועיי"ש דהי' להרשב"א גי' אחרת ברש"י, אמנם כאן רבינו מייתי כן בשם רה"ג ותוס'. ובעיקר הענין כ"פ גם הבעה"מ דף י"ח: [דף ו. מדפה"ר], ד"ה והא, בשם רה"ג, וכ"מ מדבריו לק' ל"ו: ד"ה כירה, וכ"כ הריטב"א ד"ה בשיל ולק' ל"ח. ד"ה ובעו, ועו"ר.
- ↑ וסתירה זו גם הק' להרמב"ם דבפ"ג ה"ח פ' כהחולקים על חנניא, דכל שלא נתבשל כל צורכו, אסור להשהותו, ומאידך הביא בפ"ג הט"ז ההיתר להניח בשר וכו' שניצלו מבעו"י, והיינו כמאב"ד וכנ"ל, ובאמת כה"ק הבעה"מ לק' ל"ו: ד"ה ולענין פירושה להרי"ף.
אמנם רבינו תי' דחלוק תבשיל מצליה, וכ"ת עו"ר דאיסור שהייה בלא נתבשל כל צורכו, היינו דוקא בתבשיל, אך בצליה מותר בהגיע למאב"ד, וכ"כ בפי' הר"י מלוניל ד"ה ומאכל, השלמה לק' ל"ו: ד"ה ומיהו והרמב"ן במלחמות שם ד"ה ומה שהביא ובהמאורות ד"ה אין, וכ"כ הריטב"א ד"ה כדי, והמאירי לעיל י"ז: ד"ה ובאה המשנה העשירית, ובמיוחס לר"ן ד"ה ובמה, ועו"ר ראשונים, ובהשלמה שם בתי' א' ביאר דהטעם לזה, משום דתבשיל אינו ממהר להתבשל, וחיישי' שיחתה, משא"כ בצליה, וכ"כ המאירי לעיל י"ז: ד"ה ובאה המשנה הי', וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם, וע"ע בד' הרמב"ן שם. עוד פירשו ההשלמה ור"ן שם טעם אחר [וכמש"כ הרמב"ן שם וזה כפי' רבינו הכא] משום דבצליה יש דבר המפסיק בין האש למאכל, ול"ח שיחתה, שא"כ יחרך ויפסד המאכל, משא"כ בתבשיל, שהקדירה מפסקת, ולא יזיק למאכל, ועיי"ש בראשונים הנ"ל ג"כ שיישבו הסתירה בדעת הרי"ף עפ"י חילוק זה בין תבשיל לצליה. ויש שכ' עפ"י הריטב"א לק' ל"ז: ד"ה משהין, דהחילוק בין צלי לתבשיל דדוקא בצלי ל"ח לחיתוי בכמאב"ד, משום דרוב בנ"א אוכלים אותו כך, דבשר שנצלה כמאב"ד יש בו חימוד בשר ואוכלים אותו כך.
ובעיקר תי' רבינו עי' שפ"א ד"ה תניא, דלפי"ז מה דמייתי הכא ד' חנניא, היינו ללמד מדבריו דמה שנתבשל כמאב"ד, חשוב כמבושל, ולא משום דדי"ז הוא רק לחנניא, והעיר מלש' הגמ' דלא מייתי זה בלשון סיוע. וע"ע בכתבי קה"י החדשים מה שדקדק דמש' להני ראשונים דההיתר להשהות בכמאב"ד, משום דל"ח לחיתוי, והעיר דבגמ' מש' משום דכמאב"ד חשוב כמבושל, וכדמדמה לבישולי נכרים, וביאר דצ"ל שהי' ידוע לחכמים דהאש יכולה להזיק דוקא למאכל מבושל כבר, ואינה מזיקה למאכל שלא נתבשל עדיין, וע"כ חיישי' לחיתוי, א"נ יל"ב דאש מזקת גם מאכל שלא נתבשל כבר, ומ"מ חיישי' לחיתוי, דחיישי' דכיון שאינו ראוי לאכילה עדיין, שמא יתאוה לאכול וירצה למהר הכנתו.
והנה רבינו יונה שהו' ברא"ש לק' פ"ג ס"א והשפ"א שם ר"ל באופ"א (בישוב הסתירה ברי"ף ור"מ) דלהחולקים על חנניא, י"ל דדין המשנה דמותר להשהות בשר וכו' היינו בגרופה וקטומה, ולחנניא בשאינה גרופה וקטומה, ובהשלמה שם כ' דכיון שלא קיי"ל כחנניא, אין הלכה כמתני' ואסור להשהות פת וחררה בתנור, כשלא נאפו לגמרי, וכן אסור להשהות דבר הנצלה רק כשיעור מאב"ד, והוסיף דמש"ה די"ז בסוגיין, אין כוונ' לפ' כן, והביא זה ללמד דין בישולי נכרים בכמאב"ד, וסמך עמש"כ לק' בפ' כירה. אמנם עיי"ש דהרמב"ם הביא דין פת וחררה להלכה. - ↑ סימן ז'. והובא בתוד"ה האי, וכ"ה בחי' הר"ן ד"ה דברחא ועהרי"ף ד"ה נמצא.
- ↑ וכ"מ בריטב"א ד"ה האי, וברא"ש סי' ל"ה, וכ"פ הטור סי' רנ"ד ס"א. אמנם בחי' הרמב"ם ד"ה וצריך אתה לידע, פי' דבתנור ל"ח לחיתוי משום דהוי קדירה חייתא, והכא חיישי' שמא יגיס, ובטחה ל"ח להגסה.
- ↑ וכה"ק בתוד"ה התם, ועו"ר בסוגיין.
- ↑ אמנם בתוד"ה התם, תי' כן, וע"ע בחי' הר"ן ד"ה התם ועהרי"ף ד"ה נמצא.
- ↑ כ"ת בהגהמ"ר לק' ל"ח. ד"ה פר"ח, בתי' א'.
- ↑ וכ"כ בהגהמ"ר שם בתי' הב', וע"ע ריטב"א ד"ה ולבר, וכ"כ הפנ"י בתוס', ועיי"ש להק' לתוס' דמיאנו בזה. אמנם לתוס' יל"פ דרב אשי קאי נמי בכה"ג דלא קשי ליה זיקא, וכשיטת הראשונים דלהלן.
- ↑ וכ"כ הריטב"א שם בישוב שי' רב אשי מדי"ז.
- ↑ אמנם בהשלמה ד"ה איכא, פי' דגם לר"א הרוח לא תזיק לעז, ומ"מ ל"ח לחיתוי בתנור מכוסה, וכ"פ הר"ן עהרי"ף ד"ה נמצא, וכ"ה בהג"א סי' ל"ה בשם מהרי"ח. וכ"מ בתוד"ה התם, ועיי"ש בהשלמה דטעם ר"א להתיר, משום דזה טירחא לגלויי פי התנור כדי לחתות. ובבעה"מ ד"ה וסוגיין וריטב"א ד"ה איכא, פי' דטעם רב אשי משום דאין דרך לחתות בתנור, כדי שלא יעלה אפר על הבשר, ואין מוציא הבשר משום דקשי לי' הרוח, ובעז אין קשה לו הרוח. כ"מ בשו"ת חת"ס או"ח סי' ע"ז דיעו"ש לפרש דפליגי אי הזיקא קשי' לבשר, ובפיהמ"ש מבו' דטעם רב אשי בעז, משום דחושש שיחרך הבשר, ולר' ירמי' דוקא בגדי שהוא רך חושש לזה. ובסה"ת הל' שבת סי' רכ"ג רכ"ד פי' דר"א מיירי בתנור מכוסה ובשר מנותח דנצלה מהר, וע"כ שרי גם כשאינו מאב"ד, וכ"פ המרדכי רמז רנ"א, והו' בביהגר"א סי' רנ"ד ס"א אות ד', אמנם בהגהמ"ר לק' ל"ח. ד"ה פר"ח, פי' באופ"א דלר"א ל"ח לחיתוי כיון דמונח הבשר עם הגחלים, ואם ישכח ג"כ לא יבוא לחתות, כיון שדלת התנור מגופת, וחיישי' רק בקדירה כיון שמפסקת בין הגחלים למה שבתוכה.
- ↑ וכשי' הרי"ף כ"פ גם הרמב"ם פ"ג הי"ג והרא"ש סי' ל"ה ובר"ן ד"ה ולענין ובנימו"י ד"ה גדיא, וכ"מ באו"ז הל' ער"ש סי' ח', וכ"פ בטושו"ע סי' רנ"ד ס"א. וע"ע פרי"ד ד"ה והשתא וראב"ן סי' של"ח, שפ' כרב אשי וכל"ק, והיינו כנ"ל. וע"ע בתוד"ה התם.
- ↑ וכ"ה הר"ן ד"ה ולענין בשמו, וכ"פ הריטב"א ד"ה איכא, אמנם עיי"ש דהלכה כרב אשי משום דהוא רבי' דר' ירמיה מדפתי.
- ↑ וכ"פ הבה"ג הל' שבת סי' ז' ד"ה אין צולין והרש"ג הו' בס' העיתים סי' ו' וכ"פ רה"ג ובר"ח לק' כ. ד"ה אברי ובס' הישר לר"ת חידושים סי' רי"א, ועוד הרבה ראשונים.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |