רש"ש/פסחים/כא/ב

רש"ש פסחים כא ב

גמרא רבי יהודה בן בתירא אומר כותח כו' אסור למכור שלשים יום קודם לפסח. הן בשבת (יח:) הגירסא רבי יהודה סתמא וכ"ה ברש"י ותוספות כאן ובר"ן בפ"ק (ב ב) ד"ה ומיהו.

ונ"ל דהוא הנכון ואזיל לטעמיה דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכפירוש רש"י לעיל (יב: ד"ה שלא) דשלא שעת ביעורו היינו בתחלת שש וכל שש והוא הדין שלשים יום קודם וכדמוכח מדבריו לקמן (כז ב) ד"ה שאם לא מצא עצים וכהטור בסי' תמ"ה. ולפי זה כל שכן דלא מהני ביטול לדידיה בתוך שלשים יום ומיושב קושיית השאגת אריה בסימן ע"ז בהא דאמרו ליה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל, והקשה והלא יוכל לבטל.

ואם תאמר לפי זה איך שרי לאכול ולהאכיל חמץ שלשים יום קודם הלא מבערו שלא על ידי שריפה. יש לומר דחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל המזון הוי כשריפה זכר לדבר לקמן (לב.) אף בזו יש לו בה היתר הסקה כו' מריצה לפני כלבו כו' וראיה לדבר דאמרינן (בשבת כה.) כשם כו' כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ופרש"י דדמיא לקדש ולקמן (מו.) במשנת כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב פרש"י דאי לאו משום יו"ט הוי שרי להאכילה לכלבים. וכן פי' (בביצה כז ב) במשנה וזה דלא כתוס' שם והר"ן בפ' מפנין. אולם לפ"ז יהיה סתירה למה שכתבנו (בשבת סו) דלרבי יהודה חמץ בשריפת עצים דוקא. ובדרך רחוק קצת יש לומר דאדם נקרא עץ כדכתיב (דברים כ יט) כי האדם עץ השדה בניחותא כפירוש הראב"ע שם וה"ה בהמה חיה ועוף:

והנה לפירש"י דרבי יהודה כבית שמאי צריך לומר דסבירא ליה דמעולם ל"נ ב"ה בד"ז וניחא נמי הא דקשה לרבי יהודה דאמר תולין כל חמש מבית הלל דאמרי כל שעה שמותר לאכול מותר למכור:

שם לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. עיין פירש"י. ולעד"נ דלא יאכל משמע אף לכלבים. ומפרש דהוא מטעם הנאה וה"ה לכל הנאות וכה"ג דריש ר"ש במנחות (קא ב) מכל האוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וממעט מזה אה"נ ואף למאי דכ' התוס' שם בד"ה אוכל ע"ש איכא למימר דיאכל תרווייהו משמע. אך לכאורה לפמש"כ התוס' (בשבת כו.) ד"ה אין מדליקין ע"ש ה"נ אימא דלא אסרה תורה אלא הנאה של כילוי דומיא דאכילה וכן לפמש"כ (בב"ק נג ב) בד"ה לענין כלים דלא ילפינן שאר הנאות לאיסור מאכילת כלבים לר"א ע"ש ה"נ לא ניליף ושאר הנאות מנלן. אך זה י"ל דחזקי' ס"ל כרבא וכר"י שהביאו התוס' שם דלא מחלקי. אמנם בלא"ה קשה לדבריהם מהא דיליף לקמן מאותו דאי אתה משליך לכלב כאשב"ת שאר הנאות ג"כ וכבר הרגישו בעצמם לקמן (כט ב) ד"ה ר"א. ועמש"כ (בבכורות יב ב) פי' אחר נכון בס"ד:

מש"כ הבאר אברהם כאן ליישב דעת הב"י מקושיית הט"ז באו"ח סי' שמ"ג בהא דאמרינן (בזבחים יג.) דלא פריך צד כרת לא"כ דשם אמרינן לבן עזאי וחכמים פליגי עליה וא"כ ע"כ ס"ל דפרכינן צד כרת וה"ל כוותייהו. ועוד הא אמרינן שם ואב"א דלכ"ע פרכינן צד כרת:

תוס' ד"ה חרכו. דומיא דפת שעיפשה בפ"ק. כוונתם להא דאיתא שם (טו ב) ועי' בר"ן והמציין לדף ז' טעה:

[תוס' ד"ה כ"מ. לימא דאיכא בינייהו הא כו'. השעה"מ בריש הלכות חמץ הקשה דהא לפמש"כ התוס' לקמן (כח ב) בד"ה וחד י"ל דגם לחזקיה חייב כרת על הנאה וכתב די"ל בדוחק דכרת מלאו לא ילפינן ע"ש ולי גמרא ערוכה בכריתות (ד) ורבנן לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן ע"ש ופשוט דה"ה איפכא]:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף