מהר"ם חלאווה/פסחים/כא/ב

מהר"ם חלאווה פסחים כא ב

דף כ"א ע"ב

רי"א כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח. קא פסיק למלתיה שלשים יום לפני הפסח אסור לעולם בין רב למעט כיון שדרך לטבל בו ומתקיים אבל אם היה מרובה אפי' קודם שלשים יום נמי אסור אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח וכב"ש אית ליה. וענין כותח בפרק אלו עוברין יתפרש ואמר רבה חרכו קודם זמנו מות' בהנאתו לאחר זמנו כלומ' שחרכו עד שהוציאו מתורת לחם ונפסל אפי' מאכילת הכלב מותר בהנאתו לאחר זמנו ונקט בהנאתו משום דאינו ראוי לאכילה אבל ה"ה אי בעי למיכל ליה דכעפרא בעלמא הוא ודוקא חרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו כיון דנאסר פעם אחת משום חמץ לעולם אסור דנמצא זה נהנה ממה שנאסר עליו אא"כ שרפו לגמרי עד שנעשה אפר דאז מותר דהכי תנן כל הנשרפין אפרן מותר. והיינו דמייתי לה בבבא דמתני' דקודם זמנו לומר דהיתר הנאה דלאחר זמנו תלוי במעשה דלפני זמנו:

עבר זמנו אסור בהנאתו פשיט' רש"י ז"ל לא גריס לי' משום דמאי פשיטותיה דהא איכא ר' יוסי הגלילי דאית ליה מותר בהנאה כל שעה. וכיון דגרסי' לה בכל הספרים אית לפרושי דהכי קאמר פשי' דממתני' גופא שמעי' לה דקתני כל שעה שאוכל מאכיל הא כל שאינו אוכל אינו מאכיל וכן מותר בהנאתו משמע דוקא לפני זמנו ולמאי דאסיקנא נמי הא שמעי' דוקא חרכו מותר לאחר זמנו הא לאו הכי אסור ואוקימנ' לא צריכ' לשעות דרבנן. וכי תימא למאי דפרישנא שעות דרבנן נמי ממתני' שמעינן דהא משמע דוקא מותר להאכיל דהיינו שעה חמישית אבל ששית לכ"ע אסור. א"ל דהא קמ"ל דאפילו בשעות דרבנן אם קידש אין חוששין לקדושין ואע"ג דהוי קדושין דאורייתא וחמירי. ואע"ג דאמר שעות דרבנן וליכא אלא שעה ששית כיון דאיכא איסור' דרבנן בתרי שעה חדא לאכילה וחדא להנאה נקט שעות אע"ג דלהנאה ליכא אלא חדא:

כדרב גידל וכו', כבר כתבתי דהא דרב גידל הלכתא היא ולכ"ע לר' יהודה ור' מאיר ור' שמעון דאפילו לר' שמעון אסור בין באכילה בין בהנאה אלא דלאו הוא דליכא אבל עשה דהשבתה מיהא איכא שלא כדעת הרמז"ל וגם הר"א ב"ד ז"ל השיג עליו ואע"ג דלאו מהאי טעמא א"ל דבעי לקיומי לדרב גידל דאפילו תמצא לומר דלר"ש אינו אסור בהנאה דבר תורה לפני זמנו אפי"ה משש שעות ולמעלה מיהו אין חוששין לקדושיו כי היכא דבשעה ששית שהיא איסורא דרבנן לר' יהודה אין חוששין לקדושיו והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי' התם ר' יהודה אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם מאי טעמא דר' מאיר אך ביום הראשון זה י"ד יכול משתחשך ת"ל אך חלקהו. הא אמר ר"מ משש שעות ולמעלה מדבריהם שביעית משום גדר וכו':

אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לר"מ אין חוששין לקדושיו ומד' ר"ח נרא' דמפר' להא דרב גידל מו' ולמעל' וכן שעות דרבנן משש ולמעלה ואתי' לגמרי כרב גידל חטי קרדניית' כחמץ גמור אלא שאין החמץ ניכר בהן וכי אצטריכי תרוייהו לר' שמעון הוא דאצטרכו דאית ליה משש שעות ולמעלה מדבריהם והשתא אתי שפיר שעות דרבנן דשש שעות נינהו שכן כתב עבר זמנו אסור בהנאה אוקימנא כי זמן איסור משש שעות ולמעל' תנן סתמא כרב גידל ור' שמעון קיירא ז"ל לא נצרכה לשש שעות ולמעלה דרבנן. ואע"ג דבגמרין לא משמע דאיכ' מאן דפליג בעשה דתשביתו ובדרשא דאך חלק מ"מ מדברי כולם נלמד דאפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקדושיו אלא דלדידהו דוקא משש שעות ולמעלה וכר"ש דאפסיק הלכתא כוותיה אבל ששית שהיא כעין גדר לגדר חוששין לקדושיו. וא"כ בהא דאמרן בפ"ק ונבטלה בשית כיון דאיסורא דרבנן עליה לאו ברשותיה קיימי ולא מצי מבטל לה כדרב גידל וכו' ה"ק כי היכי דאשכחן לדרב גידל דמשש שעות ולמעלה אין חוששיו לקדושיו ואפילו בשעות דרבנן הכי נמי ששית דרבנן דינא הוא דליתסר דלא תיקום ברשותיה מיהא לבטולי אבל אם קידש מיהא חיישינן להו מיהו לדידי הא כתיבנא דמשש ולמעלה לכולי עלמא אסור בהנאה בעשה מיהא הלכך ששית נמי אין חוששין לקדושיו לכ"ע וכן כ' הרמב"ם ז"ל דהמקדש בשעה ששית אין חוששין לקדושיו:

ולא יסיק בו תנור וכירים פירש"י ז"ל דאע"ג דאמרינן לקמן בשלה על גבי גחלים הפת מותרת ה"מ הפת ובשלה בדיעבד אבל לכתחילה אסור להסיק וליהנו' מהן ואע"ג דשלא כדרך הנאתו הוא ואמרינן לקמן כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא. ואוקימנא לא צריכה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כלומר לר' יהודה דאמר מצותו בשריפה והוה אמינא כיון דתניא כל הנשרפין אפרן מותר ואפילו לכתחילה והא נמי מותר להסיק בו. אבל לרבנן הא תניא כל הנקברין אפרן אסור וכיון דאית להו מפרר וזורה פשי' דאם אפרן אסור כל שכן להסיק שהוא אסור ואוקימנא דאפילו לר' יהודה אסור דאע"ג דאפרן מותר קודם הגיעו לאפר אסור דיש שבח עצים בפת כן פי' הרמב"ם ז"ל:

לא יהא בו היתר אכילה וכל שנהנה כלל היתר אכילה הוא דהא משתרשי ליה זוזי באי זה ענין שיהיה. ופליגא דר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ומ"מ בחמץ בפסח דוקא איסור הנאה אבל כרת בהנאה ליכא אע"ג דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש דכל אוכל אינו כלא תאכל דאי לא תימא הכי לקמן דמבעי לן חזקיה ור' אבהו מאי בינייהו לימא כרת בהנאה איכ' בינייהו אלא כדאמרן:

ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה לגוי במכירה. וא"ת ולאשמעינן דגוי דוקא במכירה למה לי האי קרא תיפוק לי דאמרינן בפ"ק דע"ז לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ומשמע התם דאפי' כר' יהודה אתי' ולכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ותו לא. א"ל דתתננה הוה משמע בין במכירה בין בנתינה אתא מכירה דגוי וגלי אנתינה דגר:

אי ס"ד כדאמר ר' מאיר לכתוב רחמנא ומכור משמע דאי כתיב הכי לכ"ע מקרא נדרש לפניו ולאחריו וקשיא דבפ"ק דקדושין אמרינן אי ס"ד כדקאמר ר' יוסי הגלילי לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. וכן בפ' איזהו נשך לכתוב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. תריץ ואמר שאני התם דתקום לא משמע אפני והדרת לא משמע אמפני ומוכחא מלתא דכל חד לגופיה ואידך נמי אי הוה כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית אכלך הכי נמי השתא דהדר וכתב לא תתן אכל חד משמע דכל חד בדיניה ולא דמו:

ור"מ או להקדים נתינה דגר אמכירה דגוי. וא"ת א"כ לימא לדברים ככתבן להקדים מיהא אצטריך הא ליתא דאי לא קרא דאצטריך לגופיה לא הוה מייתי ליה משום הקדמה דסברא היא כדקאמר ר' יהודה אבל כיון דאצטריך ריך קרא לגופיה אגב אורחיה אשמועינן הא:

ור' יהודה סברא היא גר אתה מצווה להחיותו דוקא בהאי נבלה שדמיה מועטין אבל בדבר השוה לכל ליכא מאן דאמר שיקדים נתינה דגר למכירה דגוי ושיהא מצווה להחיותו בכל ממונו:

אלא לר' אבהו אליבא דר' יהודה שאר איסורין מנ"ל וכי תימא נימא מדאצטריך למכתב או לדברים ככתבן הא לאו הכי הוה אמינא דלהתירה אתא אלמא דבשאר דוכתי משמע אכילה והנאה הא ליתא דהשתא דאתא קרא וכתב או גלי לן דלא נימא דלהיכרא אתא ולית לן למידק ממאי דהוה משמע אי הוה מאי דליתא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף