חתם סופר/פסחים/כא/ב

חתם סופר פסחים כא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. וה"פ כל זמן שמותר לאכול יכול לעשות תחבולה שיהי' מותר בהנאתו אפי' לאחר זמנו וכ' תוס' שיחרכנו שיפסל מלאכול לאדם דבע"א לא הוה שרי' דומי' דפת שעפשה בפ"ק ואם הגי' נכונה דציינו אפ"ק כוונתם לדף ט"ו ע"ב לימא מסייעא לי' הפת שעפשה כו' ולא כמו שנרשם בספרי' ז' א' דמשם לא מוכח מידי דהתם בתוך זמנו איירי ולפע"ד שט"ס הוא וצ"ל בפ' אלו עוברי' מ"ה ב' ת"ר הפת שעפשה כו' וזאת הראי' הביאה הר"ן ז"ל ועפ"י המשנה להרמב"ם שכ' לפי כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה בעפרו אחה"פ ומשמע דאיירי ששרפו עד לעפר דאלו אחר זמנו אפי' עפרו אסור כרבנן דר"י שהוא מהנקברין וצריכי' לדחוק עוד אליבי' דגם בשביערו קודם זמן אי' עפרו אסור ולכן כ' שמותר עפרו אחה"פ אבל בפסח לא והוא דעת רש"י לקמן כ"ז ב' ד"ה שאם כו' דפלוגתיהו דר"י ורבנן קודם זמנו דוקא היינו ל' יום קודם פסח יהי' איך שיהי' צ"ע דבתוך הפסח נמי אם בערו אפרו מותר אחה"פ ויש להתיישב בדבר:

מקדש מש"ש כו', פלוגתת הפוסקים ידוע וכ' הטא"ע סי' כ"ח בסופו בשם ר"ת דהכל תלוי בשעות והמקדש בחמץ דאורי' בשעות דרבנן חוששין לקדושיו ושכ"כ אביו הראשז"ל (וזהו באמת שי' הרמב"ן והר"ן) ועב"ח שם כי תמהו עליו איך מצא שכ"כ הרא"ש על שם ר"ת ולפע"ד בשמעתין מוכח כן מדברי הרא"ש בשי' ר"ת דהנה הקשיתי אהש"ס דדחיק לאוקמי מתני' כר"ג לבר מהלכתא לימא דה"ק כ"ז שמותר לאכול חמץ מה"ת מאכיל נוקשה לבהמה דלר"ת מותר להאכיל תרי דרבנן דהיינו נוקשה בשעה ו' וכבר כתבתי בזה לעיל פ"ק י"ג א' ביישוב ק' תוד"ה ר"ג לאו מכריע כו' וכתבתי שם דאה"נ הומ"ל הכי אלא משום דמתני' דאלו עוברין משמע דנוקשה אסור מה"ת לא בעי לאוקמא סתם מתני' דכ"ש דלא כאידך מתני' אך ראיתי בהרא"ש דשמעתין כשכתב שי' ר"ת כ' דא"נ נוקשה דאורי' מ"מ לפני זמנו דרבנן בעלמא הוא וא"כ הדר' ק' לדוכתה דהומ"ל כנ"ל ומתני' דאלו עוברין תוך זמנו איירי אעכצ"ל דלא הומ"ל הכי דאי איירי כ"ש שמותר לאכול מן התורה והיינו בשעה ו' א"כ עבר זמנו היינו בשביעי' א"כ מאי ארי' דאמר אסור בהנאה אפי' קדושין נמי אין תופסי' אז אע"כ דשעה שמותר לאכול לכהן תרומה קאמר שהוא שעה ה' אז מאכיל אפי' חמץ גמור לבהמה עבר זמנו היינו ה' הנ"ל אסור בהנאתו אבל לקדושין חוששין כל זמן שעה ו' שהיא דרבנן ומוכח כדעת הטור מהרא"ש ע"ש ר"ת וק"ל:

אמר חזקי' מנין לחב"פ שאסור בהנאה. הק' בפ"י נילף מק"ו דנותר שאינו בב"י וכן יליף ר"י לקמן כ"ז ב' חמץ בשריפה מהאי ק"ו מנותר וחכמים נמי לא פליגי אלא משום שהק"ו הוא סופו להקל וזה לא שייך לענין איסור הנאה ומ"ש לתרץ דאצטריך לא יאכל ללקות על ההנאה דאין מזהירין מה"ד ומקשה מהכא אהרמב"ם דס"ל אין לוקי' על שום הנאה לפע"ד גם הסוברים דלוקים על ההנאה נמי לא קאמרי אלא למאן דמפיק לי' מנבלה שהוא רק גילוי מילתא שכל אכילה הנאה בכלל אבל למאן דמפיק לי' מאותו א"כ לדידי' אכילה ממש קאמר רחמנא בכ"מ והנאה נאסרה מייתורא דאותו אתה משליך לכלב ולא שאר איסורים וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקי' עליה לכ"ע וא"כ לפי הנחה זו ק' מנ"ל להש"ס דחזקי' פליג אר' אבוה דלמא מודה לו אלא דבחמץ כתי' קרא ללקות עליו בודאי למסקנא דלא פליגי אלא בחמץ ושור הנסקל א"ש דאותו למ"ל כלל כיון דבשניהם כתי' לא יאכל אבל לפי הס"ד קשה אע"כ כהרמב"ם דא"נ כתיב לא יאכל אין לוקי' על הנאה וטעמא נ"ל משום שהוא לאו שבכללות כולל אכילה והנאה ולוקי' על אכילה דכתיבא בהדיא ולא על ההנאה דאתי' מכללא ככל לאו שבכללות מ"מ הדר' ק' לדוכת' תי"ל מק"ו דנותר ולפע"ד לפמ"ש בתשו' ח"צ סי' פ"ו דהא דח"ש אסור מה"ת הוא דוקא במידי דאכילה משא"כ בב"י וא"כ לא הוה בעי למילף איסור הנאה בק"ו מנותר שאינו בב"י דאז הוה אמרינן דיו אסוף דינא מהיכא קמייתי' ליה מב"י מה ב"י אינו בח"ש אף הנאה כן קמ"ל. והא"ש מה שמקשי' אהרמב"ם דמפיק ח"ש דחמץ מלא יאכל וכ' הרא"ם דמחלב לא אתי' שכן לא היתה לו שעת הכושר ומקשי' א"כ לחזקי' דמפיק לא יאכל לאיה"נ מנ"ל ח"ש בחמץ וכ"ת אה"נ דח"ש מותר א"כ לימא הש"ס הך איכא בנייהו והא"ש דממילא מוכח דח"ש אסור דאל"ה לא הוה בעי למכתב לא יאכל דאיה"נ ידעינן מק"ו דנותר כנ"ל וק"ל ועמ"ש בסמוך:

שנאמר לא יאכל חמץ. כבר כתבתי לעיל שהרמב"ם מפיק מלא יאכל ח"ש והמפרשים תמהו דהא מחלב נפקא לכל איסורים ואפי' בשבועות וקונמו' ס"ל איסור ח"ש ומ"ט יגרע חב"פ ועמ"ש לקמן אר"ה גבי ק"ו ממעשר הקל כ"ד א' והנכון נלע"ד דנהי דבכל איסורין שבתורה ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי מ"מ גלי לן בחמץ היכי דלא שייך חזי לאצטרופי כגון ברגע אחרונה של יום ז' דפסח דא"א לאכול יותר מח"ש ואפ"ה אסור ואע"ג דחזי לאצטרופי באותה האכילה בעצמה שיכניס עוד ח"ש בפיו מ"מ משכח"ל שכבר מלא בית הבליעה בדברים המותרים וצירף לזה ח"ש חמץ והוא ברגע אחרונה מהיום באופן שא"א לבלוע עוד היום ולהכי אצטריך קרא דאפ"ה אסור וחזקי' דמפיק קרא לאיה"נ מצי סבר כר"י דחמץ אחר הפסח אסור ג"כ וא"כ לעולם חזי הוא לאצטרופי ולא צריך קרא להכי ואנן קי"ל כר"ש אע"ג דלר"ש בלא"ה לא צריך קרא לח"ש דהא כ"ש למלקות אית לי' מ"מ אנן לא קי"ל כוותיה בהא והוא פשוט. ובדרוש הארכתי וישבתי פסוק בפ' בא ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה ואיתא במכילתא בעבודה שעבדת במצרים כן עשה לדורות ולא אאריך בדקדוקים והכוונה לענינינו כי טעם שאסור ח"ש חמץ אפי' היכי דלא שייך חזי לאצטרופי טפי משאר אי' י"ל להיות לנו לזכרון כי הוציא אותנו בחזק יד בלי מצות ומע"ט שקדמו לנו והיינו עדיין נדונים כב"נ ע"כ היינו מוזהרים אז אפי' על ח"ש כב"נ שאין להם שיעורין לכן גם לדורות נעשה כן להזהר על ח"ש להות לנו לזכרון כנ"ל וזהו זכור את יום אשר יצאת ממצרים כאלו אתה בעצמך יצאת משם ותדע נאמנה כי בחזק יד הוציא אתכם מזה בלי מצות ומע"ט שזה נקרא חזק יד כידוע וע"כ לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים פי' שהיום הזה שיצאתם הייתם נזהרים אפי' מח"ש המרומז בנקודת לא יאכל כנ"ל כדין ב"נ ע"כ ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה כעבודה שעבדת במצרים כן עשה לדורות עולם כדרש המכילתא הנ"ל שיהיה זה הזכרון בין עינינו תמיד וק"ל:

כ"מ שנאמר לא יאכל כו'. מקשי' תו' יהיה נהנה מחמץ בכרת מקשי' הא א"א מדאצטריך הנפש לרבות השותה בחולין ק"כ א' וכ"כ תו' שם להדיא ולפע"ד לק"מ דמ"מ אצטריך הנפש לרבות השותה לאפוקי מהקישא דחמץ למצה לקמן ל"ה א' להדיא ותו' בחולין שם כ"כ לדברי המקשה שהקשה חמץ אכילה כתיבא ביה ולא מקשה מהקישא אלא מדכתיב אכילה וע"ז הקשו אדרבא אכילה משמע הנאה נמי ותירץ דאין כרת על הנאה ע"ש אבל אה"נ א"נ הוה כרת על הנאה מ"מ אצטריך הנפש לאפוקי מהקישא הנ"ל ודוק:

סברא הוא. עפ"י שהרבה להקשות דמאי סברא היא זו דבתו' דע"ז הקשו א"כ מי שיש לו שום דבר יתננו לגר ולא ימכרנו לנכרי והלא אפי' לישראל חברינו אין אנו מחוייבים לעשות כן ותירץ כיון שנותנים הנבלה לנכרי בזול עדיף לתנ' לגר ע"ש א"כ אין זה סברא פשוטה כ"כ ומ"מ צריך קרא להכי ולפע"ד ליישב לפמ"ש בתשובת רמ"א סימן ט' דחייב לקנות מישראל אעפ"י שהגוי נותן הסחורה בזול מדכתיב או קנה מיד עמיתך להורות עמיתך קודם לגוי ולהקדים לא צריך קרא אע"כ אפי' כשהגוי נותן בזול יותר ע"ש וא"כ י"ל דמדגלי גבי או קנה מיד עמיתך דחייב להקדים ישראל אפי' היכי שמפסיד ממילא נדע להקדים נתינה לגר ממכירה דנכרי בהפסד מועט כנבלה כנ"ל ולא צריך קרא אלא לדברים ככתבו וק"ל:

בשלמא לר"מ כו'. עמ"ש תוד"ה בשלמא בסוה"ד ואי הוה כתיב נכרי לחוד ה"א דאתא למעוטי מכירה דגר עכ"ל וכ' מהרש"א אבל אי הוה כתיב נתינה דנכרי הוה ידעי' נתינה דגר במכ"ש ע"ש ופ"י הק' שנעלם ממנו תו' ע"ז שכ"כ להדיא לר"י שהק' לא לכתוב נתינה דגר דסברא הוא ותירץ דה"א שלא ניתן לו שימהר להתגייר ע"ש ולפע"ד הדין עם מהרש"א דדברי התו' שם צ"ע לכאורה הא קי"ל קשים גרים לישראל ובימי דוד ושלמה בלא"ה אין מקבלים גרים וכן לע"ל יהיו גרים גרורים וגר שבא להתגייר דוחים אותן בשמאל ואיך יהיה ס"ד שלא ניתן לו כדי שימהר להתגייר ועכצ"ל דהתו' כ"כ ליישב ק' אר' יהודה ואיהו לא ס"ל כל הנ"ל כן מוכח ביבמות מ"ו סוף ע"ב ת"ר מי שבא כו' וע"ש מ"ז א' דלרבנן ההוא מיבעי אפי' בא"י מקבלים גרים סד"א משום טיבותא דא"י מגיירי והשתא נמי דליכא טובותא איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני קמ"ל וא"כ ר"י דפליג התם ס"ל דאין זה שום ס"ד דלא נקבל גרים בא"י וא"כ לדידיה תירץ תוס' שפיר משא"כ הכא לר"מ קיימי' שפיר כ' המרש"א דאין שום ה"א שלא ניתן לגר תושב ואי משום שימהר להתגייר גרות גמור מי בקש זאת מידו. והאש"נ פסק הרמב"ם שפסק כר"י דברים ככתבן ומפיק כל איסורי' שבתורה מנבלה עי' בפ"ח מהלכות מ"א הט"ו ובנושאי כליו שם ע"ש והא"ש דאנן קי"ל קשים גרים לישראל וא"כ א"נ ס"ל כר"י לגבי ר"מ דקרא לדברים ככתבן אתי מ"מ אייתר נתינה דגר כק' תוס' דע"ז הנ"ל ותירוצו לא שייך לדידן דקשים גרים ואייתר קרא לאיסור הנאה לכל אי' שבתורה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף