רש"י/בראשית/מז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו, ואלה הם: ראובן, שמעון, לוי, יששכר ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכן. אבל שמות הגבורים כפל וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה. ולגד אמר ברוך מרחיב גד. ולנפתלי אמר נפתלי, ולדן אמר דן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון ב"ר, שהיא אגדת ארץ ישראל. אבל בתלמוד בבלית שלנו (בבא קמא צ"ב) מצינו, שאותן שכפל משה שמותן הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהכפל שמו לא הכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, כדאיתא בב"ק ובבריתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה, כמו תלמוד שלנו:
ו[עריכה]
אנשי חיל. בקיאין באמנותן לרעות צאן:
על אשר לי. על צאן שלי:
ז[עריכה]
ויברך יעקב. היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים, שלו"איר בלעז:
ט[עריכה]
שני מגורי. ימי גרותי. כל ימי הייתי גר בארץ:
ולא השיגו. בטובה:
י[עריכה]
ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות, ומה ברכה ברכו, שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ (תנחומא):
יא[עריכה]
רעמסס. מארץ גשן היא:
יב[עריכה]
לפי הטף. לפי הצריך לכל בני ביתם:
יג[עריכה]
ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, לתחלת שני הרעב:
ותלה. כמו ותלאה, לשון עיפות, כתרגומו. ודומה לו כמתלהלה הירה זקים (משלי כ"ו):
יד[עריכה]
בשבר אשר הם שברים. נותנין לו את הכסף:
טו[עריכה]
אפס. כתרגומו שלים:
יז[עריכה]
וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אין מנהל לה (ישעיהו נ"א), על מי מנחות ינהלני (תהילים כ"ג):
יח[עריכה]
בשנה השנית. לשני הרעב:
כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדוני:
בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו:
יט[עריכה]
ותן זרע. לזרע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו והתחיל לזרע, וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה:
לא תשם. לא תהא שממה. לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש:
כ[עריכה]
ותהי הארץ לפרעה. קנויה לו:
כא[עריכה]
ואת העם העביר. יוסף מעיר לעיר לזכרון, שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הצרך הכתוב לכתב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס'):
מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, מקצה גבולה ועד קצה גבולה:
כב[עריכה]
הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן משרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהם לשון גדלה, כמו כהן מדין, כהן און:
חק לכהנים. חק כך וכך לחם ליום:
כג[עריכה]
הא. כמו הנה, כמו וגם אני הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל ט"ז):
כד[עריכה]
לזרע השדה. שבכל שנה:
ולאשר בבתיכם. ולאכל העבדים והשפחות אשר בבתיכם:
לטפכם. בנים קטנים:
כה[עריכה]
נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת:
והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה:
כו[עריכה]
לחק. שלא יעבר:
כז[עריכה]
וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן, בארץ גשן שהיא מארץ מצרים:
(ויאחזו בה. לשון אחזה):
כח[עריכה]
ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה[1], לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד[2], שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו. בב"ר:
כט[עריכה]
ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמרה בו קריבה למות, לא הגיע לימי אבותיו (יצחק חיה ק"פ, ויעקב קמ"ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חיה פ' שנים והוא חיה ע'):
ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכלת בידו לעשות:
שים נא ידך. והשבע:
חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:
אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים, ומרחשין תחת גופי, ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחלות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:
ל[עריכה]
ושכבתי עם אבותי. וי"ו זו מחבר למעלה לתחלת המקרא, שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים. ואין לומר, ושכבתי עם אבותי, השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו, ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם. ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה ולא הקבורה, כמו: וישכב דוד עם אבתיו, ואחר כך ויקבר בעיר דוד (מלכים א ב'):
לא[עריכה]
וישתחו ישראל. תעלא בעידניה סגיד ליה:
על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה. מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת י"ב, נדרים מ')[3]. ד"א על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלמה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:
- ↑ במזרחי הקשה מאחר שסתומה היא שמא אינה אלא פרשה אחת, ועיי"ש מה שיישב. ובבכור שור (פסחים ו:) יישב שבסוף פרשת ויגש מבואר שבני ישראל פרו ורבו במצרים מאד, והרי מבואר שברכת גידולם היתה בעקבות השיעבוד וע"כ שהתורה מתארת שם את תחילת השיעבוד, וקשה הלא כל זמן שלא מת יעקב לא התחיל השיעבוד, וע"כ צ"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אך מבואר בגמרא (שם) שאין אומרים כלל זה אלא בשתי פרשיות אך לא בפרשה אחת, ואם כן ע"כ ששתי פרשיות הן אלא שפרשה זו סתומה.
- ↑ בספר קדשי יחזקאל (פ' ויחי) ביאר בשם אביו ענין סתימות העין והלב, שהעין רואה את העבר והלב מגלה את העתיד. וביאר השייכות לפרשה סתומה שבתורה, שכן שיעור הסתימה הוא כג' תיבות אשר שבפ' ויכולו, ובאבודרהם כתב שכן יש ג' תיבות אשר בפרשת פרה, וביאורו שעניין הפרשות ליתן רווחה להתבונן, ולהתבונן צריך לקדושה [כשבת] וטהרה [כפרה], והם נטלה מהם קדושתם וטהרתם בפטירת יעקב. וכשיצאו מישראל זכו על הים בשירתם לקדושה (היתה יהודה לקדשו) ולטהרה (הים ראה וינס, את ארונו של יוסף שהוא יסוד הטהרה) ולכן נפתחו עינים וראו כל ישראל מה שלא ראה יחזקא הנביא (זוה"ק בשלח נה:).
- ↑ בשפתי חכמים הקשה שהרי רק להלן (מח א) מפורש בכתוב "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" ואם כן בשעה זו עדיין לא היה חולה וכיצד למדו מכאן ששכינה למעלה מראשותיו של חולה. עי"ש מה שיישב.
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |