רבנו מנוח/חמץ ומצה/א

רבנו מנוח חמץ ומצה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתב הרב כל האוכל כזית חמץ וכו' חייב קרבן חטאת קבועה: אמר המפרש העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה שלש וארבעים ואוכל חמץ בפסח אחד מהן. וענין חטאת קבועה הוא חטאת שאינה באה זולת ממין הבהמה בלבד ויש הפרש בזה בין ע"ז ושאר עבירות השתים וארבעים עבירות שהשוגג בע"ז יהיה מי שיהיה מביא עז בת שנתה אבל מי ששגג באחת משתים וארבעים עבירות אם היה הדיוט מביא כשבה או שעירת עזים. ואם היה מלך מביא שעיר עזים. ואם כהן משוח מביא פר בן בקר. נמצא שהחטאת קבועה מביא בבהמה ידועה. אבל קרבן עולה ויורד הוא הקרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה וענין זה מבואר בפרק קמא דכריתות ובמסכת הוריות:

כתב הרב ואחד הממחה ושותה: אמר המפרש כלומר שממחה החמץ במים ושותהו ענוש כרת שהשתיה כאכילה לחייבו אבל אם היה מצה והמחה אותה אין יוצא בה ידי חובתו כדאמרינן בגמ' המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כו' וכדאמרי' גבי רקיק השרוי והוא שלא נמוח והטעם משום דהתם בעינן היכר אכילה וטעם מצה וליכא. אבל הכא בהנאה קא קפיד רחמנא והרי יש כאן הנאת גרונו ולא גרע חמץ מחלב ושאר איסורין שאם המחה אותן וגמען חייב ודוקא כששתה החמץ או שאר איסורין בבת אחת או בתוך שיעור שתיית רביעית אבל שתאן מעט מעט ושהה יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין ופטור מכרת או מקרבן ומכין אותו מכת מרדות. וכי שתאן בבת אחת נמי דוקא שהיו קרים או פושרין אבל אם היו חמין עד שנכוה גרונו מהם פטור והוא הדין שהבולע חמץ ואעפ"י שלא לעסו שחייב כדילפינן קל וחומר ממצה ומה מצה שאם המחה אותה וגמעה לא יצא אם בלעה יצא החמץ שחייב אפי' כשהמחה ושותה אם בלעו לא כל שכן שחייב:

ב

כתב הרב החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ. אמר המפרש מדלא קרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר של מאכל: ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא: הגה"ה אמר אברהם דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מלאכול לכלב אינו זקוק לבער והשאור אעפ"י שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניה בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ אין צריך לבער ע"כ: ומשמע מדבריו דאפי' לענין איסור אין דיניהם שוה דהא איכא פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב דהכא בשאור זקוק לבער ובחמץ אין זקוק לבער ואיסור החמץ והשאור שבו מחמיצין אחד הוא כלומר ואע"פ שיש שינוי ביני' שזה ראוי לאכילה וזה אינו ראוי לאכילה וזה מחמץ אחרים וזה אינו מחמץ אחרים אפילו הכי לענין איסורא דיניהם שוה ואין שינוי ביניהם לעבור עליהם:

ג

כתב הרב אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ או חמצו: אמר המפרש לאו למימר' שלא ילקה אלא אם כן עירב השאור תוך העיסה ולש אותה בידים אלא אפי' לא עשה מעשה עיסה בידים ממש אלא שהניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה (דוקה) [לוקה] שהנחת השאור מעשה הוא והכי איתא במנחות. מפני שלא עשה מעשה. וקיימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם:

ד

כתב הרב חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה. אמר המפרש הא מיירי בשלא בטל אי נמי בבטל ומצאו תוך המועד ועיכבו אצלו דאיגלי מלתא למפרע דבטלו ותנאו טעות היה ונמצא שאין בטולו בטול ועובר עליו משום בל יראה ובל ימצא אבל אם לא מצאו אלא אחר המועד ודאי מותר דהא לא עבר עליה משום בל יראה ובל ימצא כיון דלא ידע ליה דהא קיימא לן כר' שמעון דלא קנס אלא היכא דעבר עליה בלבד. ואיכא לעיוני בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור אפי' בהנאה משום קנסא הואיל ועבר עליה לישראל אחר שלא עבר עליו מהו. והרב ז"ל הביא בספרו תשובה מהרי"ף שהוא מותר לישראל אחר מיהו אית דמורו ביה לאיסורא ואיתלו דבריהם בההיא דאמרי' בפ' קמא דחולין חמצן של עובדי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין. ואי סלקא דעתך דלישראל אחר שרי אמאי אצטריך למימר מפני שהן מחליפין אלא לאו שמע מינה דאפילו לישראל אחר אסור:

ה

כתב הרב חמץ שנתערב בדבר אחר בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא. א"ה במינו כגון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים שלא במינו כגון שאור לתוך יין או לתוך שמן הרי זה אוסר בכל שהו. ולאו למימרא דבשאר איסורין נמי אזלי' במשהו כסברת רש"י אלא משום חומרא דחמץ הוא דפסקינן הכא במשהו משום דאית ביה דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא משא"כ בשאר איסורין. וכ"כ הרי"ף בסוף ימיו. וכתב הר"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק ט"ו דמשום הכי אזלינן גבי חמץ במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא קי"ל כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו מותר כלומר לאחר הפסח מותר על ידי תערובת וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ע"כ. יש תמהין על הרב מההיא דאשכחן בירושלמי דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו לא אלא בנותן טעם וחמץ אפילו בשאינו מינו אוסר במשהו. ואין כאן תימה מתרי טעמי בירושלמי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו מותר הני מילי בשאר איסורין אבל חמץ בפסח אסור שהתורה אסרה כל מחמצת ולפיכך החמירו בו ותו דהא אמרינן התם בפרק משילין רב אשי אמר הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וכי מעיינת בסוגיא דגמרא שפיר שמעת מינה דאפילו מין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל דהא מים ומלח גבי קמח מין ושאינו מינו הוא ואפילו הכי דיינינן ביה דין דבר שיש לו מתירין. ועל זה סמך הרב דהא אמרינן דכל היכא דפליג תלמוד בבלי וירושלמי עבדינן כתלמוד בבלי. ואי נימא לאפלוגי עליה היכי קרינן חמץ דבר שיש לו מתירין שהרי אינו יכול לשהותו אצלו ואי משהי ליה עבר עליה ואפילו ע"י תערובת כדתנן ואלו עוברים בפסח ואית למימר דהתם הוא דאמרינן שמתבערין אע"ג דליכא כזית בכדי אכילת פרס דמכל מקום נותן טעם מהכא איכא אבל במשהו ע"י תערובת לא חזינן ביה מידי אי עבר עליה או לא. ותו דחזינן בהדיא דאפי' איתא בעיניה אינו עובר משום משהו כדאמרי' בפ"ט דפסחים אילימא משום פירורין הא לא חשיבי ואע"ג דידע להו לא קא עבר עלייהו:

כתב הרב שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו. כלומר חמץ שעבר עליו הפסח שאסרו אותו משום קנסא הואיל ועבר עליה משום בל יראה ובל ימצא אותו הקנס אינו אלא בחמץ עצמו כשהוא בעין כלומר כי אכיל ליה בעיניה אבל אי אכיל ליה אחר הפסח ע"י תערובת לא קנסו ואפילו נתערב במינו ע"כ מפ' כל שעה ומפני טעם זה אוסרין בשר מליח שנמלח קודם הפסח ולא נזהרו במליחתו ואעפ"י שאין כאן אלא משום חשש משהו פתיתי לחם נאחז בבשר או שמא בסל שנמלח היה בצק ונדבק בו והוי' ספקא דרבנן דכל משהו מדרבנן הוא הכא גבי חמץ עשאוהו כשל תורה שהרי אסרוהו אפילו שלא במינו אבל משהין אותו עד לאחר הפסח. מיהו הרב בעל התרומות כתב דמותר לאכלו בפסח אע"פ שלא נזהר מן החמץ בשעת מליחתו. והביא ראיה ממסכת כלאים דאמרי' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב הגמלים מות' להביא פשתן לשם אלמא איסו' כלאים שהוא במשהו דהא בגד אחד ארוג של צמר חוט אחד של פשתן אוסר בו וכיון שנתבטל צמר רחל ברוב אינו חוזר ונעור כשיתן שם פשתן. וכל שכן איסור משהו של פסח שהוא מדרבנן אינו חוזר ונעור בזמן הפסח כיון שנתבטל מקודם וכן דגים מלוחים. והראב"ד הסכים עמו בתשובת שאלה וז"ל בשר מליח שאני אוסר לאו מחשש שמא נפל עליו חמץ או חטה נתערבה במלח אני אוסרו שאם כן אף היין של כל השנה הוא אסור שמא כשמריקים אותו מכלי לכלי נפל עליו חמץ או בסלים שמסננין בהם היתה חטה אחת או מעט חמץ וכן שמן ודבש של כל השנה אפילו עושין אותו בביתו של ישראל אם לא נזהרו בשימוריהן יהיו אסורין או מי יוכל להשמר בהם כל השנה כולה במסתפק מהן אלא שאין אנו חוששין לספקות הללו כדי להחזיק איסור. אבל בשר מליח שאני אוסר כגון שהיה מסתפק ממנו וחותך ממנו לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בסל שנשתמש בו בצק או אפילו בפתיתין של פת שא"א שלא ישאר שם מן החמץ כגון זה אני אוסר ואפילו הייתי יודע שנמחה שם אותו חמץ עדין לא הייתי אוסרו שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו ושוב אינו ניעור אלא הריני אוסרו שמא אותו משהו בעין הוא ולא נודע מקומו לפיכך אני אוסרו. וליכא ספיקא שהסלים שנתנו בהם בשר מליח בימות השנה מותר לתת בהם בשר בפסח שהרי אפי' הבשר שנתנו עליהם כבר מותר לאכול ומהאי טעמא נמי מותרין עופות שהיו מלוחין קודם הפסח ובתוך הפסח מצא בהם חטה או שעורה דכיון דמתחלה לא הי' שם טעם החמץ בבשר דיותר מששים הוה השתא בפסח אינו חוזר ונעור ומשליך החטה והשעורה והעופות מותרין. ובשמן ודבש הלקוח מן הגוים יש מחמירין על עצמן שלא לאכלן בפסח ורוב העולם נוהגין היתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כדכתבינן ועוד דמדינא דנותן טעם לפגם הוא מותרין וכן הסכים הראב"ד שכל דבר הפגום מעיקרו שוב אינו אוסר דכיון דאפגים עפרא בעלמא הוא ואינו חמץ תדע דאמרינן פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב אינו עובר עליה בל יראה ובל ימצא שהרי אינו קרוי חמץ והכי נמי הכא דנותן טעם לפגם אינו קרוי חמץ. וזה הטעם עצמו נאמר באירוגה אע"פ שנעשי' במים חמין כמו השמן זהו טעם המתירין. והכי נמי מסכים בספר האורה להתיר מיהו בירושלמי יש קצת ראיה לאיסור דאמרינן התם ר' חייא מפקיד לרב אם את אכיל מיכל כולה שתא בטהרה אכול ואם לאו תהא אכיל שבעה יומי בשתא. ומפרש הרב בעל העיטור בשם אביו דעל שבעת ימי הפסח קאמר ומשום חשש חמץ. והמתירין מפרשי הירושלמי בשבע' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים דכי מסלקת להו לראש השנה ויום הכפורים פשו שבע'. והם ימי סליחה ומחילה וצריך להשמר בהם שמירה יתירה מכל דבר שיהיה בו אפי' (חשש) עבירה כדי שיתעורר לשוב. וקדמונינו החסידים שמענו בהם שהיו נוהגין איסור בשמן ודבש גם בבשר המליח והמחמיר הרי זה משובח. אך טעם המתירים מספיק כדכתבינן גם מן הגבינה הנעשית קודם לפסח יש מחמירין שלא לאכלה והרוב נוהגין בה היתר. והריא"ג כתב אמרו רבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינה הנקפית בכלים חדשים ושמרה מחמץ מותרין לאכלן בפסח ואם לאו אסורין:

ו

כתב הרב אין חייבין כרת וכו' של חמץ. כלומר כשהוא בעין אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי והדומה להם. כותח הבבלי הוא משקה העשוי שהיו עושין לטבל בו הפת ומשימין בו חלב ומלח ופת. ושכר המדי מטילין לתוכו מי שעורין ועושין אותו במדי. וכל הדומה להם כגון מי זיתים המצרי שמטילין לתוכו חטין או שעורין. וחומץ האדומי שמטילין לתוכו שעורין שלמין כדי להחמיצן לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חמוץ עד שנותנין לתוכו שעורים. ואמרי בירושלמי וכלהו על ידי מיא שאם לא היה בהם מים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין:

כתב הרב כו' בכדי אכילת פרס. אמר המפרש כלומר כשיעור שהיית אכילת פרס דקיימ' לן כל שיעורי אכילת איסור בין כזית של חלב ודם בין דיום הכפורים מצטרפת אכילת השיעור בכדי שהייה שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל כחרדל עד שהשלים לכזית אם אין מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר משהיית כדי אכילת פרס באכילה בינונית מצטרף והוי כאלו אכלו בבת אחת. והכא נמי אם יש כאן חמץ כדי להצטרף כזית בכדי אכילת פרס ממנו לוקה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אע"פ שאסור לו לאכול אינו לוקה. פי' דלא גרע מחצי שיעור דאמרינן התם פרק בתרא דיומא שהוא אסור מן התורה מיהו אינו לוקה עליו והכא נמי הם הכא דקי"ל כרבנן דאמרי מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא. ודעת הרב שפרס הוא שלש ביצים והוא הולך בזה אחר דעת ר' יוחנן דאמר דשיעור שתי סעודות הוא ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ונמצא לפי דבריו שסעודה אחת היא ששה ביצים ועלה קאמרי' חציה לבית המנוגע והוא פרס הנזכר בתלמוד והוא שלש ביצים לא פחות ולא יתר וכיון דחזינן בפ' אע"פ דטרחינן לאוקומי' מתני' אליביה כדאמרי' התם לעולם ר' יוחנן בן ברוקא כו' משמע דהלכתא כותיה ואף על גב דבשלהי מסקנא אמרי' אפי' תימא ר' שמעון ההיא דחייה ושנוייא היא והכי מסתבר לן לפי דעת הרב. וכל המפרשים הושוו לומר שפרס הוא ארבעה ביצים ומשכו בזה אחר דעת ר' [שמעון]. ובהלכות שביתת עשור ביארנו ענין זה יותר ע"כ מפרק אלו עוברין:

ז

כתב הרב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה. אמר המפרש הרב פסק כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואע"פ שאסור מן התורה אינו חייב כרת או קרבן אלא על שיעור. ואם תאמר מאחר שחצי שיעור אסור מן התורה למה אינו חייב כרת על אכילתו ויש לומר שהרב סמך בזה אההיא דאמרינן ר"פ בתרא דיומא גבי מתני' דקתני ביום הכפורים אסור באכילה וקא מתמה בגמ' אסור ענוש כרת הוא ומשני לא אלא לחצי שיעור כלומר דאית ביה איסורא אבל כרת לא וה"ה קרבן או מלקות דמאי שנא. ומש"ה כתב הרב בה' שבועות פ"ה דחצי שיעור אינו מושבע מהר סיני פי' ולענין מלקות או קרבן קאמ' והכי איתא בפ' שבועות שתים בתרא וכ"ת אמאי אינו לוקה בחצי שיעור כיון דיליף ליה מלא יאכל תריץ דלא אשכחן אכילה לעולם בפחות מכזית ואכילה כזו אינה אכילה אלא הנאת פורתא ומש"ה יליף ליה הרב מלא יאכל דילפי' מיני' איסור הנאה כמ"ש הרב לעיל וכדאמרי' בגמ'. ולא עדיפא אכילה פחות מכשיעור מהעושה רטיה או מלוגמא מחמץ שלא במקום סכנה שאינו לוקה. ואע"ג דגמרי' איסור הנאה מלא יאכל הכא נמי לא שנא וכ"ת הרי שור הנסקל דגמרי' איסור הנאה מלא יאכל ולוקה אם נהנה ממנו שאני התם דכתוב ובעל השור נקי כדאמרי' כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. ובע"ז ויין נסך כתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו' ומש"ה אפי' נהנה כגון שעושה רטיה מחלב שור הנסקל או מלוגמא מיין נסך או שאכל מהם כל שהו לוקה וה"ה נמי בבשר בחלב ובכלאי הכרם דבכל הני לא לאיסור אכילתן בלשון אכילה. אבל בהנהו דילפי' איסור הנאה מלא יאכל אינו לוקה בכל שהוא וצ"ע כי ר' משה חולק בזה בכלאי הכרם ובבשר בחלב כמו שנמצא בפ"ט וי' מהמ"א:

ח

כתב הרב אסור לאכול חמץ ביום ארבעה כו' וכל האוכל כו' לוקה מן התורה. אמר המפרש הרב פסק כר' יהודה דאמר מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ועובר בלאו ולוקה והכי מסקינן בגמרא בפ"ק דכ"ע מיהת חמץ אסור מנא לן וחד נפקא ליה מאך ואידך מלא תשחט. וכתב הרב בספר המצות שמצא לשון כל הנוסחאות המדוייקות שנקראו לפני זקני התלמוד שהיה כתוב בהם דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מיהו אית דאמרי דמתחלת שבע ולמעלה איסורא איכא אבל מלקות ליכא כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום פי' אינו עובר עליו קאמר אבל איסורא איכא מן התורה. וכן דעת הראב"ד והגיה עליו אמר אברהם אולי סובר זה המחבר שיהיה עובר משש שעות ולמעלה בבל יראה ובבל ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתוב. ולרב ז"ל דומיה תהלה דכיון דס"ל לר' משה כר' יהודה מוקי לה להאי קרא דשבעת ימים למאי דמוקי ליה ר' יהודה לקבעו חובה בזמן הזה כו' כדאיתא בגמ' כו' והוא ז"ל פריך ליה מאי דפריך בגמ' ר' שמעון לר' יהודה מיהו פסק הרב צ"ע דהא קיימא לן ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' שמעון וא"כ היכי פסק כר' יהודה ויש לומר דכיון דסתם לן תנא בפ' כל שעה כר' יהודה כדאמרי' התם עבר זמנו אסור בהנאתו ואוקמינא לשעות דרבנן ודכותא סיפא לא יסיק בו תנור וכירים הו"ל ר' שמעון יחיד וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ותו דהא כתוב אך ביום הראשון ודרשינן אך חלק ואי נמי לא תשחט וכלהו הני כותיה דר' יהודה שייכו ואכתי פש לי גבי הרב קושיא אחת מההיא דאמרי' בירושלמי מודה ר' שמעון באיסור שהוא אסור איסורו מהו ר' ירמיה אמר איסורו מדברי תורה ר' יונה ור' אסי תרוייהון אמרין איסורו מדבריהם והרב פסק כר' ירמיה והוא יחיד ואפשר דלא חש להא דירושלמי כיון דפליגא אתלמוד דילן ועוד שהרי כתב הרב בספר המצות שמצא לשון הנסחאות כו' כמו שכתוב למעלה וזאת הנסחא עם הטעמים שכתבנו הכריח הרב לקבוע הלכה כר' יהודה. ע"כ מפרק כל שעה:

ט

כתב הרב שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ. אמר המפרש ואע"פ שאין לטעות בין חמש לשבע שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב אפ"ה גזרי' משום יום המעונן שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה ושמא יטעה כו' לפיכך תולין בה תרומה כו' ודוקא חמץ שהוא קדש כגון אלו תולין שאין שורפין אותן משום בזיון קדשים עד שיגיע זמן איסור תורה אבל שאר חמץ של חולין לא איכפת לן אם נשרף אותו בשעה חמישית אבל לגבי אכילה חולין וקדשים אחד לאסר באכילה שעה חמישית וגלי בחמץ של קדש משום דסד"א ה"מ משום בזיון קדשים אבל שאר חמץ של חולין לא איכפת לן אם דלא ליתו לידי שריפה ויתלינהו עד שעה ו' קמ"ל. לא אוכלין ולא שורפין פי' והשתא מפרש תולין עד שתגיע שעה ששית ששורפין הכל. והאי דקאמר שורפין ה"ה מפזרין וזורין לרוח או מטילין לים דהלכתא כרבנן ואליבא דרבי יוסי כמו שפסק הרב לקמן ולא נקט הכא שורפין אלא משום דקא מיירי בלחמי קדש והנהו ודאי לא סגיא להו בלא שריפה אבל בחולין שורף או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים כדבעינן למימר קמן:

י

כתב הרב הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום י"ד עד סוף שעה רביעי'. ולא גזרינן משום יום המעונן דכיון דארבע זמן סעודה לכל היא לא יטעה שכולם בקיאי' בה ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו כלומר מאכיל לבהמה או מוכרו או מסיקו תחת תבשילו שלא גזרו בה אלא באכילה אבל בהנאה לא. והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות דהא אינו אלא גזירה דרבנן דלא ליגע באורייתא ואיך ילקה ומכת מרדות הוא פחות מארבעים לפי מה שיראו הדיינין ואם לא ירצה לקבל שלא לאכול חובטין אותו עד שתצא נפשו כדבעינן לברורי בשלהי פרק ששי. והאוכל מתחלת שביעית לוקה שהרי עובר על לא תאכל עליו חמץ כמ"ש הרב למעלה:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.