מראי מקומות על הרמב"ם/חמץ ומצה/א

מראי מקומות על הרמב"ם ‏ חמץ ומצה א

החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר (שמות יג ג) "לא יאכל חמץ" לא יהא בו היתר אכילה.

מקור

בגמרא בפסחים (כא:): אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה.

אמנם בגמרא שם מבואר שרבי אבהו נחלק ואמר: כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע.

ובפשוטו פסק רבינו כדעת חזקיה שהלימוד הוא מלשון "לא יאכל" בציר"י. אמנם בלחם משנה הקשה שבמקום אחר (מאכלות אסורות פ"ח) פסק רבינו כר' אבהו, ואם כן צ"ב מדוע הזכיר כאן טעמו של חזקיה.

והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין, שנאמר (שם פסוק ז) "לא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר (שם יב יט) "שאור לא ימצא בבתיכם".

והמניח חמץ ברשותו.

משמע שאין איסור מן התורה אלא במניח ברשותו אבל במניח במקום הפקר אינו עובר מדאורייתא. שו"ת אור לציון (ח"ג ז הערה טז).

עובר בשני לאוין

הלחם משנה הקשה שהיה לו לחשוב ד' לאוין, לא ימצא ולא יראה דשאור ולא יראה לך לחמץ ולא יראה שאור אחרינא.

ובדוחק יישב שלא חשב אלא לאו דראיה ולאו דמציאה וג' לאוין דראיה חשיב להו כחדא.

עוד יישב שלא יראה דשאור וחמץ חשיב להו כחדא כיון שנצרכו תרוויהו כמבואר בביצה (ז:), וקרא דלא יראה לך שאור נצרך לדרשה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים.

ובכסף משנה הקשה אף הוא מדוע לא חשב הרמב"ם ג' לאוין, שהרי עובר בלאו דלא יראה לך שאור. ויישב, שלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור חשיבי לאו אחד משום שלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור כמבואר בביצה (שם).

ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.