רבנו מנוח/חמץ ומצה/ב

רבנו מנוח חמץ ומצה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתב הרב מצות עשה מן התורה כו'. ומה היא השבתה שהיא אמורה בתורה שיבטל את החמץ בלבו כו' עד שאין בו צורך כלל. אמר המפרש אעפ"י שביטול החמץ ביום ארבעה עשר דאורייתא הוא לא מברכינן עליה שאין בו ברכה שהרי אין בו מעשה ואפילו מעשה זוטא דהיינו דבור לית ביה שהרי הביטול בלב הוא תלוי כמ"ש הרב שיבטל החמץ בלבו כו' וישים בלבו כו' ובגמרא בהרבה מקומות מבטלו בלבו. ומה שהצריכו חכמים לומר כל חמירא ולהוציא הביטול בפה לא עשו כן אלא כדי לברר הביטול מיהו ביטול הפה בלא הסכמת הלב לא הוי ביטול ובהפקרו לא סגיא שהרי חצרו המשתמרת קונה לו אפי' שלא מדעתו אבל מאחר שבטל תו לא עבר בבל יראה ובבל ימצא דהכי דרשינן ליה לקרא לא יראה לך חמץ בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה והביטול מועיל בחמץ הידוע לו ואינו יכול לבערו כגון נפלה עליו מפולת או העושה את ביתו אוצר או מי שהוא בעיר אחרת ואינו יכול לבא בעירו אבל בחמץ הידוע לו ויכול לבערו לא סגי ליה בבטול:

ב

כתב הרב מצות עשה מן התורה כו'. ומה היא השבתה שהיא אמורה בתורה שיבטל את החמץ בלבו כו' עד שאין בו צורך כלל. אמר המפרש אעפ"י שביטול החמץ ביום ארבעה עשר דאורייתא הוא לא מברכינן עליה שאין בו ברכה שהרי אין בו מעשה ואפילו מעשה זוטא דהיינו דבור לית ביה שהרי הביטול בלב הוא תלוי כמ"ש הרב שיבטל החמץ בלבו כו' וישים בלבו כו' ובגמרא בהרבה מקומות מבטלו בלבו. ומה שהצריכו חכמים לומר כל חמירא ולהוציא הביטול בפה לא עשו כן אלא כדי לברר הביטול מיהו ביטול הפה בלא הסכמת הלב לא הוי ביטול ובהפקרו לא סגיא שהרי חצרו המשתמרת קונה לו אפי' שלא מדעתו אבל מאחר שבטל תו לא עבר בבל יראה ובבל ימצא דהכי דרשינן ליה לקרא לא יראה לך חמץ בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה והביטול מועיל בחמץ הידוע לו ואינו יכול לבערו כגון נפלה עליו מפולת או העושה את ביתו אוצר או מי שהוא בעיר אחרת ואינו יכול לבא בעירו אבל בחמץ הידוע לו ויכול לבערו לא סגי ליה בבטול:

ג

כתב הרב ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות כו' וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין בו. כלומר בודקין תחלה ואח"כ עושין בטול מפני שבלילה מצויין כל העם ואור הנר יפה לבדיקה ובגמרא אמרינן דאצטריכו למימר הני תרי טעמי דאי אמ' בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם הוה אמינא יבדוק ביום קמ"ל ואור הנר יפה לבדיקה ואי אמר אור הנר יפה לבדיקה הו"א בית אפל בודק ביום י"ד לאור הנר קמ"ל בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ובירושלמי בעי אדם בטל ובית אפל מאי ומשני מלהון דרבנן לא כמא דמנהר בליליא מנהר ביממא דאמר רב הונא כד הוינן ערקין באילין בוטיתא בסדרא רבה היו מדליקין עלינו נרות בשעה שהיו כהים היינו יודעים שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקים היינו יודעים שהוא לילה משמע דאפילו בבית אפל אור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום ואין קובעין מדרש בסוף יום י"ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו כו' נראה שהרב פירש הא דאמרי' בגמרא לא ליפתח בעידניה בעתו כלומר אם קבע עת לתורתו בלילות לא יתחיל בעת זו שמא ימשך ולא יבדוק בתחלת זמן המצוה ולאו דוקא תלמוד אלא אפילו במקרא ושאר עניני חכמה אסור כמ"ש הרב לקרות כי החכם בעוצם בינתו והפלגת פלפולו אפילו במקרא ימשך. ואין צ"ל מי שהוא בעל מלאכה שאסור לו להתחיל במלאכתו עד השלמת המצוה דהשתא ת"ח שדעתו ומחשבתו תמיד על מצות השם חיישי' שמא יפשע שאר בני אדם לא כ"ש. וכתב הראב"ד אע"פ שהתלמוד נותן טעם לאור י"ד משום לישנא מעליא עיקר הטעם הוא כי עם אור היום צריך להתחיל אחר שקיעת החמה מיד כדי שלא יתרשל ושלא יתחיל במלאכה אחרת. ומ"ש הרב בסוף יום י"ג כתב משום דאמרי' בגמרא באורתא דתליסר נגהי ארבסר דמדקאמר אורתא דתליסר ולא אמ' אורתא דארבסר משמע שבסוף יום י"ג שהוא כניסת ליל ארבע' עשר מיד הוא תחלת זמן המצוה ועיקר כל מצוה לעשותה בתחלת זמנה זריזין מקדימין למצות:

ד

כתב הרב אין בודקין לאור החמה ולא [לאור] הלבנה ולא באבוקה אלא לאור הנר. אמר המפרש הא דאין בודקין לאור החמה לא תימא הני מילי בי"ג שיש לו שהות לבדוק לילי ארבעה עשר אלא אפי' בי"ד ומפורש הוא בירושלמי וכי יש חמה בליל' הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר ואבוקה הוא שעושין אותה מן העצים המבוקעין דקים וא"נ אותם נרות של שעוה העשויות כמין שלשלת אבל פתילה של שעוה כעין אותה שמדליקין על השלחן הן נאותות לבדיקת חמץ יותר מהכל ומנהג לבדוק בהם וה"ה שאם אין לו מהן שיכול לבדוק באור הנר של שמן שמדליקין באותן הכלים אבל אכסדר' שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו ודעת הרב דלכתחלה צריך לבדקה לאור הנר אבל דיעבד יצא ידי בדיקה כיון דהא בעינן שעה שבני אדם מצויין בבתיהם ותו שהרי הכל בכלל אין בודקין לא לאור החמה מיהו בגמרא אמרי' ואכסדרה דנפיש נהורא בודקין אותה אפילו לאור החמה ומשמע דאפילו לכתחלה וכן דעת רש"י ודעת הראב"ד:

כתב הרב ואמצע החצר אין צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם ואוכלין כל חמץ שיפול שם. אמר המפרש בגמרא אמרי' חצר אינ' צריכה בדיקה ופירש הרב דאמצע החצר קאמר אבל החורים צריכין בדיקה שאין העופות מצוין שם שיכנסו בחורים וכן הסכים הראב"ד ויש חולקין בדבר שהרי נראה לעין שהעופות נכנסים בחורי החצר ופעמים מקנני' שם:

ה

כתב הרב חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו כו' והשאר מבטלו בלבו. אמר המפרש לפי שכיון שאין יד אחד מהם מגעת שם בידוע שלא נשתמשו בו ובמקום שאין משתמשין בו לא הצריכו חכמים בדיקה מאי אמרת שמא נגרר שם בספיקא כי האי דיו בבטול ולא הזכיר הרב ההיא דחור שבין יהודי לארמאי כו' ואפשר לו' דס"ל כת"ק דאמר חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת בו והשאר מבטלו בלבו דלא חיישינן לכשפים וכיון שהביא הא דחור שבין אדם לחברו דיו שהרי דינה שוה ותו דהא אפילו לפלימו צריך ביום בדיקה ויש מספרי הרב שמצאתי מוגה בהם ושבין יהודי לארמאי אינו בודק כלל ר"ל כפלימו דאמר כל עיקר אינו בודק דבכל מלתא דיש בו סכנה אזלינן לקולא. ומסתברא דדוקא בליליא ושרגא אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה דכי היכי דמשתמש הכי נמי בדיק ליה והשאר מבטלו בלבו:

ו

כתב הרב חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת בקר כו' אין צריכין בדיקה. אמר המפרש התחתונים והעליונים ר"ל יותר מדאי עד (שהרוב) [שמרוב] שפלותן וגבהותן אין דרך להשתמש בהם. ודעת הראב"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויין שם אבל בבית שהתינוקות מצויין שם צריך לבדוק בחורי הבית התחתונים שמא הצניעו שם חמץ וגג היציע אע"פ שהוא נמוך ונכון להשתמש בו הואיל ומשופע הוא אין צריך לבדוק דלא ניחא תשמישתיה אבל שאר גגין שלהם לא היו משופעין תשמישתייהו אי נמי דוקא גג היציע אבל היציע עצמו שהוא חדר קטן נמוך אצל הבית מצדו או מאחרונו צריכה בדיקה דניחא תשמישיה כשל בית כדאמרי' פ' המוכר את הבית הכא כולה חדא תשמישא הוא כלומר שיציע ובית שניהם מקום דירה הם ואמרי' מאי יציע אפתא ולולין מקום דירת התרנגולים ומתבן בית התבן, וכתב הרב ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק כו' והגיה הראב"ד דבשמן בין מסתפק בין אין מסתפק א"צ בדיקה דהכי פסקינן בגמרא שמן יש קבע לאכילה שכל מה שצריך משמנו הוא מסתפק ונוטל ומש"ה אפילו מסתפק א"צ בדיקה. וי"ל שהרב פירש אין מסתפק שאין מדליקין ממנו אבל ודאי היכא שמדליקין ממנו הו"ל כיין וצריך בדיקה דאין קבע אי נמי אית למימר דהאי שאין מסתפק דקאמר הרב חוזר לגבי יין אבל לא לגבי שמן דבשמן אין חילוק בין מסתפק לשאין מסתפק כדאיתא בגמרא תדע שהרי כשכתב הרב דין אוצרות יין שמסתפק לא הביא שם שמן ואם כן דיש חלוק בשמן בין מסתפק לשאין מסתפק מפני מה לא כתב ואוצרות יין ואוצרות שמן שמסתפק אלא ודאי דעת הרב ז"ל שאין חלוק בשמן ע"כ: ובספרים מדוייקים מצאתי מוגה ואוצרות יין ואוצרות שמן שמסתפק ולפי זאת הנוסחא לא קשיא מידי:

[כתב הרב] ובית דגים גדולים אין צריכין בדיקה. אמר המפרש בגמ' אמרינן הא ברברבי הא בזוטרי ומפרש הרב דבגדולים אין צריך בדיקה לפי שיש להם קבע ואומד וא"צ לעמוד ולהביא וכן פרש"י ואית דמפרשי דבגדולים שהם חשובים אין אדם לוקח בתחלת סעודתו כל צרכו ופעמים שחוזר ולוקח משם חתיכה אחרת וצריכין בדיקה אבל בקטנים שאינם חשובים לוקח מהן הרבה ביחד קודם סעודה ואין צריכין בדיקה ומ"ש הרב אלא א"כ הכניס להם חמץ איתא בירושלמי דאמרי' התם ובאותו שלא נשתמש בו חמץ כלומר בודאי אבל באותו שנשתמש בו חמץ אפילו גבוה כמה אמות צריך בדיקה:

כתב הרב אבל אוצרות שכר כו' שמסתפק מהן צריכות בדיקה. אמר המפרש הא מיירי בבבל וכיוצא שרגילין בשכר ואין קבע לשתייתו אבל בא"י אפילו מסתפק א"צ בדיקה שאין השכר חביב להם ויש קבע והכי איתא בגמרא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא"י במסתפק והרב תנא מלתא פסיקא וסמך על המשכילים:

כתב הרב ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים כו' צריכין בדיקה. אמר המפרש בית מלח ובית השעוה לפי שעומד בתוך הסעודה להביא מלח ונרות ופתו בידו ובית דגים קטנים דאין קבע לאכילתן מחמת קטנן ובית העצים לפי שפעמים צריך לעצים בעוד שהוא אוכל ומש"ה צריכין בדיקה:

כתב הרב וכשבודק המרתף בודק ממנו ב' שורות החיצונות שהן העליונות ושלמטה הימנה. אמר המפרש ר"מ פסק כרב דמפרש מלתייהו דבית הלל ואמר האי דמצרכי בית הלל בדיקה בשתי שורות החיצונות שהן העליונות הם העליונות ושלמטה פי' והאי עליונה לאו כל גג השורות באורך המרתף קאמר אלא שורה אחת על פני רוחב כל המרתף לא מן הארץ עד הקורה ואת הפתח ושלמטה הימנה. פי' הרי"ף ועוד שורת חבית למטה מן העליונה והיא משורה הזקופה כנגד הפתח והאי פתח לאו כנגדו ממש קאמר אלא כל כותל שפתח בו קרי הכי ופסק כותיה דרב מפני שסמך על הכלל הידוע והלכתא כותיה דרב באיסורא מיהו תימה הוא דהא פסקינן בגמרא כשמואל דהא דקרו בית הלל ב' שורות החיצונות שהן העליונות היינו חצונה ושלפנים הימנה וזה לשון הגמרא תני ר' חייא כותיה דרב וכלהו תנאי תנו כותיה דשמואל וכן פסקו חשובי הגאונים והני בתי כנסיות דידן אע"ג דלית בהו טעמא דאבראות וראשי חדשים פירו' סעודות והבראות שהיו עושין למנין קדוש החדש ועבור שנה אפ"ה צריכין בדיקה מפני הקטנים שמכניסין שם חמץ ולכך נהגו לכבד אותם ולהסיר משם את כל הגמי וכיון שאורן מרובה יבדקו לאורן כמו אכסדרה אך לכתחלה צריך לבדקן בלילה לאור הנר דהא בירושלמי בעינן בתי כניסיות מהו שצריכין בדיקה מה צריכא ליה שכן מכניסין באבראות וראשי חדשים ובעיא ולא אפשיט והמחמיר תע"ב ועוד שהרי יש בהן פאות שאין אורן מרובה. והר"מ לא הביא הא דמטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורין תחתיה ומדליא אינה צריכה בדיקה אבל מתתיא צריכה בדיקה ואין בזה תימא לפי שדעת הרב האי דאמרינן צריכה בדיקה ואינה צריכה בדיקה במטה עצמה ומפרשינן ליה דכיון שהיא גדולה וחולקת הבית כרשות המיוחד לעצמו וכחור וגג דמיא ואי מתתיא צריכה בדיקה כחורי הבית האמצעיים כמו שכתוב למעלה ואי מדליא כחורי הבית העליונים וזה ג"כ ביאר הרב שא"צ בדיקה אבל בית שאחריה בודאי אם יש לו דרך לשם צריך לבדוק ואם לאו כמקום שאין משתמש בו דמי. וזה ג"כ מבואר ותחתיה נמי אי עצים ואבנים סדורים תחתיה אינה צריכה בדיקה שהרי אין משתמשין שם ואי אין עצים ואבנים סדורין תחתיה צריכה בדיקה:

ז

כתב הרב אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום למקום שאין מכניסין בו חמץ. אמר המפרש אחר שבדק בליל י"ד מסתמא אין חוששין שמא גררה חולדה מן המקום שמכניסין בו חמץ וצריך בדיקה למקום שאין מכניסין בו חמץ שאינו צריך בדיקה דאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף ולא תימא דדוקא כשהצניע חמצו אין חוששין אלא אפי' לא הצניעו ולא ידע כמה הניח אין חוששין כלל ואפי' בטול לא צריך דתרי ספיקי נינהו ועוד דלא מחזקינן ריעותא היכא דלא אשתכח:

י

כתב הרב הניח תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אמר המפרש הא מוכח לה בגמרא מהאי דאמרי' גבי תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח דאמרינן ספקו אסור משום דהו"ל ההוא חנות דמוכרת בשר נבלה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דנפקא לן במסכת סנהדרין מוארב לו וקם כו' ומוקימנא לה בתשעה גוים וישראל אחד כו' כדאיתא התם ודעת הרבה דבדיקה לא צריך דספיקא דרבנן הוא ולקולא אבל בטול בעי שהוא מן התורה ע"כ והרב כתב שצריך בדיקה והכי מסתבר דהא ודאי לא הוי ספיקא דרבנן אלא ספיקא דאורייתא דהא בפתא הוא דאתילידא ביה ספיקה אם חמץ הוא או מצה ופתא הא הוי איסורא דאורייתא והלכך אזלינן לחומרא וצריך אפילו בדיקה:

יא

כתב הרב שני צבורין אחד של מצה כו' ובאו שני עכברים כו'. אינו צריך לבדוק. אמר המפרש דכיון דבדיקת חמץ דרבנן נימא זה העכבר שנטל חמץ נכנס לשאינו בדוק וזה שנטל מצה נכנס לבדוק ולפיכך א"צ בדיקה. ונראה מהא דבטול מיהא בעי. כתב הרב וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד חמץ ואין ידוע באיזה בית נכנס אין צריך בדיקה. אמר המפרש דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יוסי פליג עליה דר' יהודה גבי שני שבילין אמרינן אחד טמא ואחד טהור ואמר בין כך ובין כך טהורין וכשם שהוא מיקל בספק טומאה ברשות הרבים ה"נ מיקל לענין בדיקה וא"צ בדיקה ומיירי שנשאלין בזה אחר זה מיהו לענין ביטול שהוא מן התורה לעולם צריך ביטול ואם היו שני הבתים לאדם אחד או שהיו לשנים ושאל עליהם ביחד שני הבתים צריכים בדיקה מספק דהא גבי שבילין אמרינן בבת אחת דברי הכל טמאין כלומר דכיון דאמרי בלשון הזה שנינו נכנסנו בשני שבילין הללו טמאין דלמאן מהדרינן ברישא הא תרוייהו בבת אחת והא לא מצינו למימר דנהדר להו טהורין דחד מינייהו ודאי טמא ומספיקא לא מטהרינן טומאת אהל והכי נמי אמרינן לענין חמץ. והרב ז"ל לא רצה לכתוב את זה לפי שאלו הענינים רחוקים הם להמצא ודי לו בכתבו בעיית התלמוד כדאמרינן צבור אחד חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ולא רצה להאריך יותר במלתא דלא אתא אלא אגב גררא מיהו בהלכות שאר אבות הטמאות פי"ח הביא הכל בביאור. או שידוע שנכנס כו' ובדק ולא מצא אינו צריך לבדוק דהלכתא כרבנן דאמרי בודק עד שמגיע לסלע וה"נ אמרינן הכא כיון דבדק ולא אשכח דיו במה שבדק ואפי' בטול לא צריך. או שבדק ומצא ככר אינו צריך לבדוק והרב ז"ל פסק כר' דפליג עליה דרשב"ג גבי שדה שאבד בה קבר דאמרינן נמצא בה קבר הנכנס לתוכו טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי והכי נמי אמרי' הכא ככר שאבד הוא ככר הנמצא ונראה דאפילו בטול לא צריך ורשב"ג פליג עליה דר' ואמר תבדק כל השדה כלה וליתא לדרשב"ג מתרי טעמי חדא דהא קי"ל הלכה כר' מחברו ועוד דהא סוגיין כותיה אזלא כדאמרינן אם ת"ל היינו הך דעל היינו האי דנפק כו' ואע"ג דאמרי' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצדון וראי' אחרונה אפ"ה הלכתא כר' יהודה דההוא כללא ליתא. ומ"ש הרב דאין כאן קבוע הכי מפרשינן ליה דכי דיינינן דין קבוע דוקא היכא שבאותה שעה שנטל העכבר היה לנו הספק שלא היינו יודעים אם מצה או חמץ נטל והלכך דיינינן בזה דין קבוע שבשעה שנולד לנו הספק היה קבוע אבל אם באותה השעה שנטל העכבר היינו יודעים מאיזה מן הצבורין נטל כי הכא אבל אחר כך נולד לנו הספק לא דיינינן ביה דין קבוע שהרי בשעה שנולד לנו הספק לא היה קבוע:

יב

כתב הרב הניח חמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת צריך לבדוק. אמר המפרש כדאמרי' גבי קרדום שאבד בבית אדם טמא נכנס לשם ונטלו והכא נמי חיישינן לעכבר:

כתב הרב או שהניח תשע חלו' ומצא בה עשר צריך לבדוק. דהלכתא כרבנן דאמרי' גבי [במס'] ביצה הניח מנה של מעשר ומצא מאתים חולין ומעשר מעורבין זה בזה דברי ר' וחכמים אומרים הכל חולין דאמרי' מנה ראשון נטל והני מאתים אחריני נינהו והכי נמי אמרינן הכא דתשע נטלו והני אחריני נינהו. או שהיו תשעה צבורין מצה כו' ופירש ככר מהם כו' כלומר שפירש על ידי גוי שאינו נאמן או ע"י קטן שאין בו דעת לשאול או שנתגלגל מן הצבורין ואינו יודע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק. ותמהנו על הרב היכי כתב בהא שצריך לבדוק דהא קי"ל כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן גבי תשע חנויות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב וא"כ גבי צבורין היכא דפריש נזיל בתר רובא, ויש לומר לדעת הר"מ דאיכא לאיפלוגי בין פריש כלהו לפריש מקצתייהו כדאמרינן התם במסכת יומא דבפריש מקצתייהו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכל זה אינו מספיק ומורי יצ"ו תירץ ודקדק מלשון הרב שלא אמר צריך בדיקה אלא כגון שנכנס אותו עכבר בבית אחר בדוק שנמצא שהוציאו מחזקתו אבל בבית גופיה שפירש אם לא הוציאו משם ודאי בההיא אמרינן כל דפריש מרובא פריש שהרי יש שם רוב מצה ולא הוציאו מחזקתו ודוק בלשון הרב ותשכח ואעפ"כ תימה הוא מה הכריחו להרב ז"ל להניח דרך התלמוד ולתפוש דרך אחרת ולא מצאנוהו אלא בבבלי ומצאתי ספר אחר שהגיהו בו תשעה צבורין של חמץ ואחד של מצה ולפי זאת הנוסחא לא קשיא מידי אבל לפי הנוסחא הראשונה אין צריך לבדוק ואפילו בטול לא בעי דכל דפריש מרובא פריש שהרי יש שם רוב מצה ולא הוציאו מחזקתו:

כתב הרב או שבא עכבר כו' ספק נכנס לבית זה או לא נכנס צריך לבדוק. אמר המפרש הא מדמי לה בגמרא לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פ' ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו אם לאו ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין והלכה כחכמים לפיכך צריך לבדוק. זהו דעת הרב אך דעת ר"ש דאין צריך לבדוק דודאי בבקעה פליגי משום דטומאת מת חמורה אבל בבדיקת חמץ אפילו רבנן מודו דלא מצרכי' בדיקה בספק ביאה. ודעת הרב בעל התוספות דאפילו בטול לא צריך שכתב לא תימא טעמייהו דרבנן בבקעה משום דכולה בקעה כחד שדה היא שהרי מפורש טעמה של חכמים במסכת טהרות כל שאתה יכול לרבות ספקא וס"ס ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור והלכתא גמירי לה הכי גבי טומאה אבל בשאר איסורין כל תרי ספיקי לקולא הלכך אפילו בטול לא צריך והאי ספקי תרי נינהו ספק על ספק לא על ואת"ל על דלמא לאו להאי עייל אלא להאי:

יג

כתב הרב עכבר נכנס לבית וככר בפיו ויצא עכבר כו' אינו צריך לבדוק. אמר המפרש והא אבעיא בגמרא וסלקא בתיקו וכיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוי ספיקא דרבנן לקולא וא"נ מש"ה פסק הרב דא"ל לבדוק דהא אמרינן בגמרא את"ל היינו האי דעל היינו האי דנפק כו' נמצא דפשיטא ליה הא דא"צ בדיקה לפי שזה היוצא הוא הראשון שנכנס אבל בטול בעי שהוא מן התורה:

כתב הרב היה הראשון שחור כו' צריך לבדוק. אמר המפרש משום דהא ודאי אחרינא הוא ועכברים אין חוטפין זה מזה כדאמרינן בגמרא את"ל עכברים לא מרמו אהדדי כלומר ופשיטא ליה דצריך בדיקה ואית דאמרי דבדיקה לא בעי משום דאמרינן דשקליה מיניה אבל בטול בעי. וליתא דהא פשיטא ליה דעכברים לא שקלי אהדדי נכנס עכבר כו' חולדה צריך לבדוק ואמרינן טעמא בגמרא דאם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפי חולדה הוה משתכח:

כתב הרב יצא עכבר וככר בפיו אינו צריך לבדוק. אמר המפרש כלומר מאותו בית שנכנס לשם וככר בפיו יצאת משם עכשיו חולדה ועכבר בפיה אינן צריך לבדוק דאיכא למימר דאם איתא דאיהו הוה ככר בפי עכבר הוה בעי אשתכוחי וצריך בדיקה ואיכא למימר נמי דמחמת ביעותותיה הוא דנפל ושקלתיה החולדה ואשתכח דאיהו הוא וא"צ בדיקה וכל כי האי הוה לי' ספיקא דרבנן ולקולא ומש"ה א"צ בדיקה אבל בטול בעי ויש ספרים שכתוב בהם בפי' יצאת חולדה ועכבר בפיה ויש ספרים מוגהים שכתוב בהם עכבר וככר בפיו א"צ לבדוק ואין נראה בעיני הגהה זו:

כתב הרב נחש שנכנס לחור כו' אינו צריך להביא חבר להוציאו. אמר המפרש לפי שהאנשים היודעים תחבולה זו אינם רוצים לעשותה כי אם בשכר רב לא אטרחוה רבנן וכדאמרינן בגמרא בגופיה אטרחוה רבנן בממוניה לא אטרחוה רבנן כלומר בהוצאה מרובה כי האי לא אטרחוה רבנן ובביטול סגי אבל בהוצאה מועטת אמרינן בודאי ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה וענין זה יתבאר עדין בפרק זה. וחבר נקרא האיש היודע לקבץ ע"י לחש נחשים ועקרבים וכיוצא בהם ואינם מזיקים לו כדאמרינן וחובר חבר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן:

יד

כתב הרב כזית חמץ בשמי קורה וכו' היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו כו'. אמר המפרש משום דבהא ליכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה דהא לא עביד דסליק מנפשיה זהו דעת הרב. והכי גרסינן בתוספתא פ"ג דככר בבור א"צ סלם להעלותו והרי הוא כמבוער וצ"ע היכי פסק הרב ז"ל בהא דחמץ בבור לקולא דהא אמרינן בגמרא את"ל זמנין דנחית לצרכיה ואתי למיכליה והרב הוא דפסק כלהו בעיי דאת"ל בין לקולא בין לחומרא ואפשר דכיון דאשתכח בתוספתא דא"צ פסק הכי דבבטול סגי אע"ג דידע ליה כיון שאין דעתו לפנותו ודמי לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער וצריך לבטלו ומהני להו בטול ואע"ג דידע ליה ונמצא שאינו כמטמין בבורות כללא דמלתא כשהחמץ ראוי וחשוב כגון מי שהיה לו אוצר ידוע מחטים שהחמיצו או ככרות הרבה של חמץ אע"פ שאין דעתו לפנותו לא מהני בטול שדבר ידוע הוא שאין זה אלא הערמה ומטמין גמור הוא אבל כשהחמץ מעט כי הכא בודאי בביטול סגי והרב לא טעה והראב"ד השיג והושג ויש גאונים שכתבו שצריך סולם להעלותו דכיון דבידוע שיש שם חמץ איסורא דאורייתא הוא ועוד דלמא נחית לצרכיה ואתי למיכליה. והרי"ף לא הטריח עצמו לכתוב כל אלו הענינים בפרט משום דרוב הני עניני טרחא הוו ליה לפי שהם רחוקים ואינם נמצאים על הרוב ומזה הטעם הניח כמה דברים בתלמוד אך הרב השלם הביא הכל בשלמות. ונראה דבכלהו הני דמצרכי' בדיקה פעם אחרת מספק לא מברכינן על אותה בדיקה דהא קי"ל כל ספק דדבריהם לא בעי ברוכי. ע"כ מפרק אור לארבעה עשר:

טו

כתב הרב כפת שאור כו' אם טח פניה בטיט הרי זה בטלה. אמר המפרש דכיון דיחדא לישיבה הויא ליה עפרא בעלמא ומש"ה מותר לקיימה אבל אם לא טח פניה בטיט חייב לבערה ופי' כפת שאור חתיכה גדולה של שאור וקראוה כן מפני שעשוה ככפה ויש שגורסין בגמרא כופת שאור כדאמרינן במסכת טהרות כופת על עץ וכופת של אבן והוא שם דבר:

כתב הרב בצק שבסדקי עריבה אם יש כו' פי' ואע"פ שהוא במקום אחד אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב בטל במעוטו ואם לאו כלומר שאינו עשוי לחזק חייב לבער פי' ואע"פ שהוא פחות מכזית:

כתב הרב היו שני חצאי זיתים בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם חייב לבער. אמר המפרש משום דחוטין מצטרפין והוי כזית במקום אחד ואע"פ שנפרכין עכשו כיון שאם היו לחין היו נוטלין עמו חייב לבער הכי איתא בגמרא דבני מערבא. בד"א בעריבה אבל בבית אע"פ שאם ינטל החוט כו' כלומר בד"א דאם אין נטלין עמו אינו חייב לבער דוקא בעריבה דקביעי בה אבל בבית אע"פ שאם ינטל החוט אין נטלין עמו חייב לבער מפני שפעמים מקבץ אותם כלומר שפעמים שהוא מכבד את ביתו ונמצאו זה בצד זה שהרי בבית שם ואשתכח דהוי כזית במקום אחד:

טז

כתב הרב היה חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה כו' אינו חייב לבער. אמר המפרש משום דבהני ליכא למיחש כלל לכנושי דהא לא מקרי דנפלי אהדדי העליון כנגד התחתון ולא של בית זה כנגד של בית אחר. והרב ז"ל כתב הטעם הואיל ואלה החצאי זיתים דבוקים בכותלים כו' כלומר ואין בהם משום כנושי ביתא ובגמרא סלקי הני תלת בתיקו ואזלינן לקולא דמדרבנן נינהו מיהו ביטול דמדאורייתא הוא בעינן. ע"כ מפרק אלו עוברין:

יז

כתב הרב המשכיר בית סתם הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק. אמר המפרש הא מיירי שהשכירה בארבעה עשר סתם וכן כתוב בביאור במקצת ספרים ואמרינן דחזקתו בדוק משום דהכל הם כחברים אצל בדיקה וכי היכי דאמרינן בחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות שאפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנין משום דחזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וכמתוקנין גמורין חשבינן להו הואיל ונפקי מתותי ידיה דחבר ה"נ הכא אמרינן דבדוק דהכל חברים אצל בדיקה ומסתמא חשבינן ליה כבדוק דכיון דמטא זמן חיובה לא מיאשי בהו אינשי. ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק כו' ואמרו אשה או קטן אנו בדקנו הרי זה אלו נאמנין כו' דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן המנינהו רבנן בדרבנן וה"ה אם העידו אשה או קטן או עבד שראו אדם אחד שבדק הבית אבל הם לא בדקוהו שנאמנין ודוקא אלו אבל פסולי עדות מחמת רשע כלומר שדרכן לקחת ממון שאינו שלהם בגזילה ובגניבה שהשכירו בית אינן כשרין להעיד בבדיקת חמץ באתרא דיהבי אגרא ובדקי אבל באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי כשרין חזקה אין אדם חוטא ולא לו אבל פסולי עדות מחמת שמקילין במצות כגון מחללי שבת או יום טוב או אוכל נבלות וטרפות אין נאמנין כלל לא בשלהם ולא בשל אחרים לא בדאמרי אנן בדקנוה ולא בדאמרי אנן חזינן מאן דהו דבדקיה והרי"ף לא הזכיר זה אעפ"י שהלכה היא לפי שלא רצה לפרסם, דקטנים ועבדים ליהוו נאמנין בבדיקת חמץ וההיא נמי דחזקתו בדוק לא הוצרך לכתוב שהרי כתב דאם חל ארבעה עשר ברשות המשכיר שעל המשכיר לבדוק וא"כ ממילא שמעת דהא דהמשכיר בית בארבעה עשר דחזקתו בדוק ובירושלמי לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן ולא פליג אגמרא דידן דהכי מפרשינן ליה מתוך שהן עצלות ואין להן דבר שיהו טרודות בו הן בודקות הכל ולא הוצרך לומר אפי' נשים שבדיקתן יפה מבדיקת אנשים:

יח

כתב הרב המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק כו'. אמר המפרש כיון ששכרה קודם י"ד לדור בה ביום ארבעה עשר ואם משמסר לו המפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק ולאו למימרא דמסירת מפתח קני' דהא אמרינן התם פרק שור שנגח את הפרה המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה וקא בעי היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה ומשני לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו המפתח לא צריך למימר ליה לך חזק וקני אלמא דמסירת מפתח לחודא לא קני' ואמרינן נמי דשכירות כמכירה לענין הקנאה דבעי' ביה חזקה או כסף או שטר אלמא טעמא דמלתא דכיון שקבל המפתח עליו מוטלת הבדיקה שהרי כניסת הבית ויציאתו תלויין במפתח ואיך יבדק אותו שאינו יכול ליכנס בבית והלכך או יחזור מן השכירות או יבדוק ונראה דשוכר אם לא נשתמש בבית זה חמץ אינו צריך לבטל ועל המשכיר לבטל דחמירא דידיה הוא אבל שוכר איך יבטל דבר שאינו שלו וא"כ לאידך גיסא דשוכר נמי צריך שיבטל גזרינן ביה דלמא אתי למיכל מיניה ותו שכל המשכיר בית בסתמא מקנה כל החמץ הנמצא שם לשוכר וחשבינן ליה כדידי' והשתא דאתית להכי משכיר אע"ג דלא מבטל ליה לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא שהרי הוציאו מרשותו קודם זמן איסורו והקנהו לשוכר אגב ביתא:

כתב הרב המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק על השוכר לבדוק. אמר המפרש ואע"פ שהתנה עמו שהבית בדוק אינו יכול לחזור בזה משכירותו שהרי מצוה הוא עושה ואמרינן בגמרא לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דלא הוי מקח טעות אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו לא הוי מקח טעות דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוניה ואע"ג דחזינן ליה דקפיד בהכי עד דמזמין ליה לדינא אפ"ה לא שמעינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא מן הדין הוא זה אלא שרצו חכמים לקנסו כדי שלא ירגילו לפרוק מעליהם עול המצות שהרי זה שרוצה לחזור משכירותו בשביל טורח מצוה זו הולך בשרירות לבו ומפני זה להכניע לבו הערל הטילו חכמים עליו לבדוק ואפילו במקום שבודקין בשכר. ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל ככר בפי נחש אינו צריך חבר להוציאו דמשמע דבגופיה אטרחוה רבנן בממוניה לא אטרחוה רבנן לא תיקשי לך דההיא דחבר הוצאה מרובה היא וכל כי האי לא אטרחוה רבנן בממוניה אבל הכא הוצאה מעוטה היא וניחא ליה לאינוש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה א"נ דההיא דחבר משתעיא בבית בדוק ואח"כ נכנס בו נחש וככר בפיו ומשום הכי אמרינן דלא אטרחוה בממוניה מאחר שבדק כמצות חכמים אבל הכא מיירי בבית שאינו בדוק כלל ולא קיים בו מצות חכמים. ועוד יש לתרץ דההיא דככר בפי נחש הואיל ואי אפשר למעבד בגופיה לא אטרחוה רבנן אבל הכא הא אפשר למעבד בגופיה ומש"ה אטרחוה בממוניה:

יט

כתב הרב המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק בו. אמר המפרש בשיירא ר"ל בארץ רחוקה דרך המדברות ולפי שאין דרך ללכת לשם אם לא בחבורת אנשים נקראת שיירא ואמרינן בגמרא הני שלשים יום מאי עבידתייהו שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר לישראל על פסח שני ומש"ה מאותו זמן ואילך חל חיוב בדיקה ואפילו אין דעתו לחזור דכיון דפריש תוך שלשים יום איחייב ליה במילי דפסחא וצריך לבער. קודם שלשים יום אין צריך לבער ואם דעתו לחזור כו'. ודבר זה הוציא מן הירושלמי דאמרינן התם הני מילי מספק אבל בודאי אפילו מראש השנה והכי מפרשינן ליה לפי דעת הרב. ובספק כלומר שספק לו אם יחזור או לאו אבל בודאי כלומר שדעתו לחזור בודאי קודם הפסח אפילו מראש השנה צריך לבדוק כו' כמ"ש הרב. ואבא מארי ז"ל כתב פי' הירושלמי כך נראה הני מילי מספק שאינו יודע בודאי שיש חמץ בביתו. אבל בודאי שיודע באמת שהוא מניח חמץ בביתו אפילו מראש השנה צריך לבער ואפילו אין דעתו לחזור דהא בהא איירי. ע"כ ואם אין דעתו לחזור אינו צריך לבדוק פי' כיון שהוא קודם שלשים וזה לא היה צריך לכתוב שהרי כתבו:

כתב הרב וכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום צריך לבדוק ואח"כ כונס אוצרו כו'. אמר המפרש מי שסוגר ונועל ביתו ע"מ שלא לפתוח להכניס שם תבואה תוך ל' יום צריך לבדוק ואפילו אין דעתו לפנותו שכבר חלה עליו מצות ביעור קודם שעשאו אוצר. קודם שלשים יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק פי' דחיישינן דלמא מפנה ליה בתוך המועד ולא מצי מבטל ליה דלאו ברשותיה קאי לבטולי וקעבר עליה ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו צריך לבדוק דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת והרי הוא כמבוער וכל הני דאמרינן דצריכין לבדוק צריכין לברך אעפ"י שהם רחוקים מן הפסח שהרי מצות חכמים הם עושים וכתב רב אחא אע"ג דאמרינן קודם שלשים יום אין זקוק לבער לכשיגיע זמן ביטול מבטלו בלבו שהרי אמרה תורה תשביתו שאור מבתיכם וכשהן מבטלין מברכין על ביטול חמץ ודוקא על ודאי אבל על ספק לא צריך וכ"כ הראב"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.