מעשה רקח/חמץ ומצה/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כל האוכל כזית חמץ וכו'. שיעור הכזית נזכר בכמה מקומות דסתם אכילה בכזית ועיקר הדין במשנה פ"ק דכריתות. והיינו דוקא לענין הכרת והקרבן אבל למלקות משש שעות ולמעלה ביום י"ד חייב כמ"ש בדין ח' ובספר המצות לאוין קצ"ט.
אחד האוכל וכו'. בחולין דף ק"כ וילפי לה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ופי' רש"י דנפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנה ע"כ. ועיין להתוספות שם והרב לח"מ ז"ל.
ב[עריכה]
החמץ בפסח וכו'. כחזקיה בפסחים דף כ"א ואף דרבינו פסק בפ"ח דמאכלות אסורות כרבי אבהו מ"מ נקט הכא האי קרא משום דכו"ע מודו ביה וכ"כ מרן. ועיין מ"ש בדין ז' לקושיות מרן ז"ל שם ועיין להרב לח"מ ז"ל.
והמניח חמץ ברשותו וכו'. כתב מרן ז"ל דלא חשיב ג' לאוין דהא איכא נמי לא יראה לך חמץ משום דחמץ ושאור היינו דבר אחד כדאמרינן בריש יו"ט דף ז' פתח בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור וכו' ע"כ. נכתב בצידו התם יליף לה רבי זירא הכי מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ פתח בשאור וסיים בחמץ לומר לך היינו שאור היינו חמץ וכן פירש רש"י וא"כ בדברי מרן יש ט"ס וכצ"ל פתח בשאור וסיים בחמץ. תו עביד התם צריכותא אליבא דבית הלל וכתבו שם התוס' דאיצטריכו תרוייהו לענין הכרת דלא כתיב בשאור יעו"ש ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל והרב חיים אבואלעפיא נר"ו ודע שיש נוסח אחר כת"י שכתוב בדברי רבינו עובר בשני לאוין שנאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך וכו'.
ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם וכו' הקשה הרב לח"מ וז"ל וא"ת לדעת הראב"ד דיש חילוק בין שאור לחמץ וכו' א"כ אמאי איצטריך בגמרא בפ"ק דיו"ט למצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער ולהכי כתב תרווייהו כדי שיהא הדין מחולק ביניהם וכו' עכ"ל ונראה דלא קשה מידי דהיכי הוה סלקא דעתין לומר דחמץ ליהוי דומיא דשאור הא שאור גופיה לא הוי טעמא אלא משום דראוי לשוחקו ולחמץ בו עיסות אחרות אבל חמץ דכשנפסל גם מאכילת הכלב אינו ראוי אפי' לשחקו וכו' וכמו שנראה מדברי הראב"ד וכן כתב מרן ז"ל אם כן הוי כעפרא בעלמא ואין סברא כלל לומר כן. ומה שתירץ הרב לח"מ דהראב"ד מדרבנן איירי לא ידעתי מנא ליה הא כיון דדבריו קיימי על דברי רבינו דמן התורה קעסיק ומרן ז"ל רצה להגיה בדברי הראב"ד דדוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש וכו' ואחר המחילה אין נראה דממה שהקשה מההיא דריש יו"ט לא קשה דהתם בעיקר איסור החמץ [איירי] כמ"ש ואי אשמועינן חמץ משום דראוי לאכילה. ומ"ש דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם אחרי המחילה הראויה ליתא דכיון דהראב"ד ס"ל דראוי לשוחקו ולחמץ בו מנ"ל הך פשיטא. גם מ"ש דאין לומר וכו' דהא בכל חד מנייהו איכא צד קולא וחומרא וכו' התם בעיקר איסור החמץ איירי תדע דהנך צדדי לא שייכי בנדון דידן. ומ"ש עוד דבלא נפסל חייב ואם נפסל פטור מדנקט לישנא דחייב משמע דהיינו כדין חמץ גמור והקשה הרח"א נר"ו מנבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וילפינן לכל איסורין שבתורה דבנפסל מאוכל אדם פטור וכו' ע"כ. ואין נראה דודאי שאני חמץ דהא שאור אינו ראוי לאכילה כלל ואפ"ה חייב רחמנא עליה כרת כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות ואם כן אף דנפסל מאוכל אדם כלומר דחמץ בכי האי גוונא נפסל לאדם אפ"ה חייב דזיל בתר טעמא וק"ל.
ומ"ש הרב המגיד והעלו הגאונים ז"ל הא נפסל וכו' כתב הרב לח"מ וז"ל וא"ת מנ"ל הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל הוא הדין דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער ועוד דדילמא נקט הכי משום דדווקא היכא שהכלב יכול לאכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה עכ"ל. ונראה דלא קשה מידי דהתם בסיפא דהך ברייתא קתני משום רבי נתן אמרו אינה מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב כמאן דלא כרבי נתן ע"כ. ועד כאן לא פליגי אלא בראוי לאכול לכלב אבל אם אינו ראוי לאכול לכלב כולי עלמא מודו דהא חשיב כעפר אם כן ברייתא דקתני והכלב יכול לאכלה לענין טומאה לא צריך כלל כיון דקתני ונפסלה מלאכול אדם אלא ודאי דמאי דקתני והכלב יכול לאוכלה היינו לענין סיפא דקתני ונשרפת עם הטמאה דדוקא בכי הא חייב לבער דאי לא תימא הכי לא הוה צריך למתני והכלב יכול לאוכלה דאי לאשמועינן חדושא דאף שהכלב אוכלה נשרפת עם הטמאה הא אף בלא זה שפיר מצינן לומר כן דדוקא בטומאת אוכלין על כרחין לפרש דוקא מה שאין כן לענין שריפה דלא ידעינן דתלוי באוכל ודו"ק ואין זה מנגד למאי דתריצנא לעיל דהתם מן התורה.
ג[עריכה]
אינו לוקה משום וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל שהוציאו מהתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ע"כ. והקשה מה"ר חיים אבואלעפיא נר"ו על דברי רבינו דבפרק מי שהיה דף צ"ה מוכח להדיא דלאו דלא יראה ולא ימצא הוי ניתק לעשה דתשביתו ולא לקי ותירץ דרבינו ס"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו ומשכחת לה כשהשהה החמץ עד אחר הפסח דשוב אין בידו לקיים העשה ולוקה א"נ עמ"ש פ"א דתמורה דלוקה על התמורה היינו טעמא דיש שני לאוין אהני אעשה לעקור לאו אחד ולוקה על השני ועוד שאין העשה שוה ללאו שהצבור אין עושים תמורה ומוזהרים שלא להמיר עיי"ש ה"נ שייכי הני תרי טעמי איכא ב' לאוין וחד עשה גם העשה אינו שוה ללאו דמחצות י"ד חל העשה דתשביתו והלאוין לא חלו רק ז' ימים כמ"ש הרב המגיד פ"ג וכו' ע"כ. ולתירוץ ראשון קשיא לי שהרי רבינו סתם הדברים ומשמע דתכף כשעבר לקי ולתירוץ שני קשה גם כן דהכא לקי תרתי כמ"ש מרן ז"ל ולפחות תרי לאוי איכא עכ"פ כנראה בספר המצות לאוין ר' ור"א דסבירא ליה דהוו לאוין חלוקין ואילו בל"ת ק"ו מנה הממיר בקדשים ללאו אחד ותו דאי אפשר לומר כן דרבינו בכל מקום דהוי לאו הניתק לעשה הוא מפרש למה הוא לוקה עיין בפי"ג דשבת ופ"א דתמורה ופ"ג דמלוה ולוה גבי השבת העבוט ופ"א גבי אונס ופ"ג גבי מוציא שם רע ופ"ג דנערה בתולה וכן בי"ט דסנהדרין כשמנה ילקו זרים בכולם פירש אם לא תיקן הלאו בעשה וכאן גבי המחמץ בפסח כתב בסתם המקיים חמץ ברשותו כגון שחמץ עיסתו ואם איתא הוה ליה לומר אם לא ביערו.
ולעניות דעתי דרבינו לא פסק כההיא סוגיא וסבירא ליה דלאו הלכתא היא [דאתיא כרבי יוסי הגלילי דס"ל דהחמץ בפסח מותר בהנאה כדמשמע מהתוס' דף כ"ט ד"ה רב וכו'] והתוספתא סבירא לה דלקי ופסק כהתוספתא תדע עוד דמההיא סוגיא משמע דהמוציא מן הפסח חוץ לחבורה הוי לאו הניתק לעשה ולא לקי ורבינו פסק פי"ט דסנהדרין דלקי ולא כתב התיקון להחזירו כמ"ש באחרים עיי"ש וכן הסמ"ג ז"ל הסכים דלקי כסברת רבינו כמ"ש מרן ז"ל ונראה דסמכו על התוספתא כאמור וכן ראיתי למוהר"י רוזאניס ז"ל יעו"ש ושם נאמר דהרב דבר שמואל תירץ דרבינו מיירי בחל שביעי של פסח בשבת דאי אפשר לשורפו. והרב צבי אשכנזי ז"ל תמה עליו דיכול לפוררו לרוח אי נמי להטילו לים [דמדאורייתא שפיר מצי לבער] והוא ז"ל תירץ דבאם לא קיים העשה מיירי וכו' ע"כ. ואין נראה לענ"ד כמ"ש והעשה דתשביתו אפשר דרבינו ס"ל דלא הוי תיקון ללאו כלל כיון שהלאוין לא חלו אלא תוך הפסח והעשה דהשבתה חל בי"ד מחצות ואילך האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ונמצאו פשטן של דברים דשפיר לקי אלא יראה ולא ימצא כאמור. ואין לומר דרבינו ס"ל דכיון שקדמו עשה לקי דרבינו ס"ל כמאן דאמר דאף בקדמו עשה מקרי לאו הניתק לעשה כמ"ש בפ"א דנערה בתולה עיי"ש.
ומעתה אפנה על ימין לקושית הרא"ם שהביא מרן ז"ל דהא בשורש ט' וכו' ומרן ז"ל תירץ דלא יראה משמע שיראה לעינים דוקא ומ"ש בפ"ד [שהיא קושיית הרא"ם] לאו למימרא דאכולהו קאי דעבר בל יראה ובל ימצא אלא היכא דשייכי תרווייהו עובר בשניהם אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא וכו' ע"כ. לכאורה משמע דרוצה לומר דכי עבר על בל יראה ובל ימצא כגון שהוא נראה לקי תרתי והדבר תמוה שילקה תרתי עד שמכח זה יש מי שרצה לפרש דכוונת מרן לפרש לנו איך יתכן שני מלקיות מדמנאן לשני לאוין ולזה תירץ דלכך מנאן לשנים משום שיתכן לעבור על בל ימצא ולא על בל יראה כגון טמון אבל לעולם דאף כי עבר גם כן על לא יראה לא מחייב אלא חדא דומה למ"ש רבינו בספר המצות לאוין צ"ח דמקריב שאור לבדו לוקה אחת וכן המקריב דבש לבדו לוקה אחת ואף אם הקריב שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת עיי"ש ותו דבפי"ט דסנהדרין מנה המקיים חמץ ברשותו במלקות אחד שנתן סימן ילקו זרים עיי"ש כי ברור הוא שלא מנאו אלא למלקות אחד ותו דאיך יתכן דבאכילה במלקות אחד מפטר ואף דחייב כרת משלקה נפטר כידוע ועל השהיה בעלמא ילקה שתים רחוק מן השכל הוא זה.
והאמת יורה דרכו דכוונת מרן ודאי דחייב שני מלקיות דזה הוא עיקר תירוצו לקושית הרא"ם תדע דהכרח הרא"ם אינו אלא ממ"ש רבינו פ"ד דשם מורה דשניהם משם אחד הוא וכשבא מרן ז"ל לכתוב דמוחלקים הם מעתה אין כאן קושיא דשפיר לקו תרתי וכן מבואר בדבריו שכתב היכא דשייכי תרוויהו עובר בשניהם וכו' וההיא דשאור ודבש שאני דאין כאן אלא לאו אחד גם ההיא דפי"ט דסנהדרין לא נחית הרב אלא לעיקר דין המלקות רוצה לומר באיסורין שיש בהם מלקות ולא נחית למנות באותו איסור כמה מלקיות יש. צא ולמד מתרומה חדשה שכתב שם האוכל מתרומה חדשה קודם הבאת העומר ובספר המצות מנה מלקות אחד בלחם ומלקות אחד בקלי ומלקות אחד בכרמל לאוין קפ"ט ק"צ קצ"א וכן בבעל מום ששמש ושם לאוין ע' וע"א מנאם שנים והם שני לאוין מפורשים וכן השובר עצם בפסח ראשון ושני ומנאן לשנים לאוין קכ"א וקכ"ב וכן נזיר שאכל מגפן היין ובלאוין ר"ה ור"ו מנאן לשנים. ונדון דידן נראה שהוא דומה בדומה לדין חילול כהונה באשה זונה וחללה וגרושה שהם לאוין מוחלקין ומנאן ג"כ בלאוין קנ"ח קנ"ט ק"ס לשלשה דומה ללא יראה ולא ימצא ואפילו הכי אם יארע כלם באשה אחת חייב ג' מלקיות כמ"ש להדיא סוף שורש ט' והוא דומה ללא יראה ולא ימצא היכא דשייכי תרוייהו דהתם שם חילול אחד והכא שם חמץ אחד התם לאוין מוחלקין זונה חללה וגרושה והכא ראיה והמצאה ולפי זה אין לתמוה עוד איך ילקה שתים במעשה אחד דכי היכי דהתם אם יתכנו כולם בגוף אחד לוקה שלש הכי נמי הכא אם יתכן המצאה וראיה בעת אחד חייב שתים. ולקושיא שלישית דאיך יהיה יותר חמור מקיים מאוכל הא לא קשיא כלל כיון דהתורה חייבה עליו כרת ואם לא לקה קאי בכרת ותו יש לומר דבאוכל אית ליה שיעורא בכזית ואכל כזית מחייב כדינו מה שאין כן במקיים דלא נאמר דאם קיים כמה זתים חייב אכל חד. והעיקר אצלי דאין לתמוה על זה דהרי מצינו במרכיב האילן שלוקה ואכילת הפרי עצמו שרי כמ"ש רבינו פרק א' דכלאים הלכה ז'. אחר שכתבתי כל זה ראיתי להפר"ח סי' תמ"ג שהקשה לעיקר דברי מרן ז"ל בעצם עיין עליו. ומ"מ יש ליישב על נכון ודו"ק.
ד[עריכה]
חמץ שעבר וכו'. שם דף כ"ח ר' שמעון קנסא קניס וכו' וממ"ש רבינו אפילו הניחו שוגג וכו' משמע דאף דלא עבר אבל יראה ובל ימצא דהא כדי שלא יניח קאמר דמשמע דאסרו בהחלט ולכך צ"ל דס"ל דעבר עליו שכתב לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו קאמר וכ"כ הרב המגיד ופשוט ועיין להפר"ח סי' תמ"ח שהביא כמה ראיות לדין זה.
ה[עריכה]
חמץ שנתערב וכו'. שם דף ל' ובדברי הר"ן שהביא מרן ז"ל נפל ט"ס וכצ"ל ואע"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דמדאורייתא לר' שמעון דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו ר"ש וכן הוא בדברי הר"ן עיין עליו. ומ"ש עוד מרן ממותר לא היה צ"ל מותר לא יהיה. ועל מה שתירץ מרן לקושיית הר"ן דרבינו פירש דנפקא ליה איסור שלא במינו מקרא דכל מחמצת וכו' ע"כ. משמע לכאורה דהכוונה בדעת רבינו דסמכו חז"ל להחמיר בשאינו מינה מכח רבויא דכל. ואם כן אכתי קשה דאימא דקרא לא אתא אלא למין במינו דהא מדרבנן מיהא כשהוא בעין אסור אף לאחר הפסח ואם כן לא מקרי דבר שיש לו מתירין ואהני לן לאחמורי עליה במין במינו מיהא [דלענין זה מקרי דבר שיש לו מתירים] אבל להחמיר עליו גם במין בשאינו מינו אין לומר כיון דהוו תרי דרבנן כקושית הר"ן ז"ל. אם לא שנאמר בקצת דוחק דהכוונה דרבויא דכל מחמצת אהני לן לאחמורי בין במינו בין בשלא במינו לאפוקי דעת הר"ן ז"ל והיא דעת הלכות גדולות ושאלתות דרב אחאי גאון ור"ת שהביאו התוס' פ' כל שעה דס"ל דבין במינו בין שלא במינו לא הוי אלא בנותן טעם עיי"ש ואין להקשות דרבינו כתב בדין שאחר זה דמקרא דכל מחמצת נפקא לן דאפילו על ידי תערובת חייב דיש לומר מדהוה ליה לומר כל חמץ. ומ"ש הרב לח"מ דמנא ליה לרבינו לומר דטעם איסור החמץ במשהו היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ובגמרא לא מוכח כן וכו' ותירץ על נכון יעו"ש אלא דנראה דרבינו לא היה גורס במשהו כרב כנראה מהלכות שהזכיר הרב המגיד ז"ל ונראה דהכי סבירא ליה גם בדעת רבינו וכן גורס הרא"ש ז"ל עיי"ש.
וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכו' אם נתערב וכו'. הלשון מגומגם דמדכתב שעבר עליו הפסח ונתערב משמע דבנתערב אחר הפסח דוקא קאמר דשרי וזה אינו דבפרק ט"ו דמאכלות אסורות דין ט' כתב להדיא דשרי אף שנתערב בתוך הפסח וקראו דבר שיש לו מתירים וכמ"ש הרב המגיד ז"ל ואף אם נדחוק דלשון שעבר עליו הפסח ר"ל על החמץ בין בעיניה בין על ידי תערובת אכתי לשון יתר הוא כשסיים הרי זה אסור בכל שהוא הוה ליה לומר ואחר הפסח מותר שלא קנסו וכו' ומינה דכל שכן בנתערב אחר הפסח דאין כאן עוד גוף האיסור בעין וי"ל דהוכרח רבינו לכתוב שעבר עליו הפסח משום דאם לא עבר עליו הפסח מחייב לבערו תכף ומיד ולהכי כתב שאם כבר עבר עליו הפסח כגון שלא ידע בתערובת או שעבר ושיהה אותו אחר הפסח שרי מטעם שלא קנסו וכו'.
ו[עריכה]
אין חייבים וכו'. משנה וגמרא דף מ"ב וכן העתיק ז"ל בפירושו להמשנה שם וכתב דאין הלכה כרבי אליעזר וכבר עמדו בסוד דבריו כל גאוני עולם והאחרונים זלה"ה הלא בספרתן.
ז[עריכה]
האוכל מן החמץ עצמו בפסח. מבואר הדבר דאפילו בערב פסח אחר חצות נאסר הכל שהוא וכמ"ש רבינו אחר זה מקרא דלא תאכל עליו חמץ דמינה נאסר החצי שיעור כדין כל איסורין שבתורה ומכ"ש שאפילו ההנאה אסר רבינו בערב פסח אחר חצות כמ"ש בדין ט' ומתחילת שעה שישית וכו' והכא נקט בפסח משום דעד השתא בדיני פסח גופיה קעסיק ושוב השמיענו דיני ערב פסח וכן פירש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג עיין עליו גם בדין ב' כתב רבינו החמץ בפסח אסור בהנאה וכבר נתבאר דאפילו בערב פסח נאסר ודו"ק.
שנאמר לא יאכל וכו'. הקושיא מבואר דכיון דרבינו פוסק כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה כמ"ש פי"ד דמאכלות אסורות למה לי קרא דלא יאכל ותו דכיון דסתם אכילה בכזית מנא ליה דהך לא יאכל היינו אפי' פחות מכזית וכבר נתעורר מרן ז"ל והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה ליישב עמ"ש מרן גופיה בריש פרקין אמ"ש רבינו דאיסור הנאה נפקא לן מלא יאכל לא יהא בו התר אכילה דקשה ע"פ פסקו בהל' מאכלות אסורות כרבי אבהו וכו' א"כ אמאי נקט קרא דלא יאכל וכו' ותירץ ז"ל דכיון דכו"ע מודו בלא יאכל דגם הנאה בכלל ודרשינן לא יהא בו התר אכילה ובפסח כתיב נמי לא יאכל לא נמנע להביאו עיין עליו והשתא משום היא גופא שמעינן דאכילה אפילו כל שהוא אסור דכיון דמרבינן אפילו הנאה דלית בגופה שום אכילה ואינו אלא משום דכשמוכרו לוקח בדמיו שום דבר אכילה כמ"ש רש"י שם ובהנאה לית בה שיעור כלל דלא מצינו שיעור בהנאה ורבינו כתב בהלכות שביתת עשור דהסך אפילו כל שהוא עיי"ש. והחמשה עינויים נפקא לן מקראי כדאיתא בריש פ' יוה"כ והם דאורייתא ולא אסמכתא אם כן איפה כיון דבלא יאכל כו"ע מודו דנכלל בו איסור הנאה מינה דבאכילה אפילו כל שהוא אסר רחמנא דלא יהא בו שום התר אכילה. ואף לענין ברכה האוכל כל שהוא בעי ברוכי דהנאה פורתא מיהא איכא ונמצא דאף שרבינו פוסק דחצי שיעור אסור מן התורה כיון דבפסח איכא קרא דלכו"ע אסר גם ההנאה ומינה דגם אכילה אסר בכל שהוא להכי נקטיה רבינו ובהכי ניחא נמי אידך קושיא דסתם אכילה בכזית דאין הכי נמי דלא יאכל רוצה לומר כזית אלא מדכתיב לא יאכל בצירי ולא כתב לא תאכל קפיד רחמנא אכל שהוא אף שאין בו מלקות ואפילו לאו גמור אין בו וכמ"ש רבינו לעיל דחמץ אסור ולא כתב דחייב מלקות או דעבר אלאו אלא שעל כל פנים הוא נכלל בלאו זה לאוסרו מן התורה ועיין להפר"ח ריש סי' תמ"ג ושוב מצאתי מעין זה להרלב"ח בתשובה סי' י"ז וששתי כעל כל הון.
ותמהני על הרח"א נר"ו שהביא התירוץ הראשון שכתב שם הרב דלא יאכל משמע החפץ אפילו גרגיר וכתב דעם זה אתי שפיר מ"ש הרא"ם דלא יאכל אכילה כל שהוא משמע דכוונתו דתיבת יאכל אפילו לכל שהוא שייך ע"כ. דקשה חדא דזה התירוץ כבר דחאו הרב גופיה שם דאם איתא ללקי אכל שהוא וגם רבינו כתב דהאוכל פחות מכזית חמץ מכין אותו מכת מרדות ותו דלפי דבריו בכוונת הרא"ם ז"ל משמע דרוצה לומר דדוקא בלא יאכל סבירא ליה להרב דכל שהוא משמע ולעולם דבעלמא דכתיב לא תאכל אי נמי לא תאכלו סתם אכילה בכזית דוקא וקשה דאם כן מאי האי דפריך הרב שם מר' יוחנן דחזי לאיצטרפי וכו' הא לא אמרה הרב אלא היכא דכתיב לא יאכל דוקא ופלוגתא דר"י וריש לקיש היינו בכל התורה כולה ואדרבא ר"י במסקנא יליף לה מכל חלב והתם לא כתיב לא יאכל בצירי וגם מסוף דברי הרב שכתב שם והא דמייתי קרא דלא יאכל וכו' משמע דלא שנא ליה בהכי ודו"ק והתירוץ הראשון לעיקר קושיית מרן על דברי רבינו הביאה ג"כ הרלב"ח ועדיין קשה מ"ש ויש ליישב קצת דו"ק.
עוד הקשה מרן ז"ל וז"ל ועמ"ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו' קשיא לי למה לי פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימין וכו' ע"כ. ונראה לי דכוונת רבינו דכל פחות מכזית היינו כל שהוא וקי"ל נמי דחצי שיעור אסור מן התורה והיינו מפחות מכזית עד כל שהוא ולכך כתב רבינו והאוכל פחות מכזית שכולל בו כל שנתמעט מכזית עד גרגיר חרדל ועיין להרב שמות בארץ ביומא דף ע"ד שהכריח מ"ש דחצי שיעור היינו אפילו כל שהוא. אף דרש"י ז"ל כתבו שם להדיא דמדכתיב כל אחלב על כרחך היינו כל שהוא ממש. ועיין עוד לרבינו ריש פ"א דהלכות ברכות ומ"ש מרן ז"ל שם.
ח[עריכה]
אסור לאכול חמץ וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דפסק כר' יהודה דף כ"ח וזהו שאמרו בפ"ק דכו"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן וכו' ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' ע"כ. הקושי מבואר דמאי מייתי מההיא דרבא התם לא הוי לאו אלא עשה דתשביתו או איסור לענין אכילה וכמ"ש הר"ן והרה"מ ז"ל לדעת הראב"ד וכ"כ התוס' שם ד"ה ר"ש דאף ר' שמעון מודה דאיכא עשה דתשביתו וא"כ אימא דרבא פסק כר"ש בין בלפני זמנו בין לאחר זמנו והרב לח"מ כתב דהרה"מ ס"ל הכי דלר"ש מותר לגמרי [ויש ט"ס בדבריו עיין עליו] תדע דרבא פסק כר"ש דשלא בזמנו מותר ואם איתא דמאי דקאמר רבא שלא בזמנו וכו' איירי בין לפני בין לאחר הא מותר קאמר דמשמע לגמרי תדע דפריך הש"ס והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס וכו' ואם כן כיון דהך היתרא משמע לגמרי אפילו איסורא ליכא. אלא ודאי שמה שאמר שלא בזמנו מותר לא הוי אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא וזה היה מה שרצה להכריח הרה"מ ז"ל ע"כ. ולפי דבריו אלה אפשר לתרץ גם כן מ"ש הרמב"ן ז"ל אמ"ש רבינו בספר המצות לאוין קצ"ט וז"ל ואמר מעת שיגיע זמן שחיטתו לא תאכל עליו חמץ ובגמרא פסחים מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושם נאמר דכו"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא וכו' ע"כ. שזה אינו אלא עשה דתשביתו ולא לאו וכו' יעו"ש ואפשר דכוונת רבינו כמ"ש הרב לח"מ בהבנת הרה"מ ז"ל והכוונה דס"ל לרבינו דלר"ש דאמר שלא בזמנו אינו עובר עליו בלא כלום היינו דמותר לגמרי ואפילו עשה אין בו וזה הוא מה שרצה להוכיח הרב דמדקאמר הש"ס דכו"ע אסור דאורייתא משמע דאין הלכה כר"ש בהא דלדידיה היתר גמור הוא ובאמת שדברי התוס' נראין דלר"ש על כרחך איכא עשה מיהא וכ"כ הר"ן ז"ל.
וכל האוכל בזמן הזה. כן כתוב בשתי נוסחאות אחרות כת"י אמנם בנוסח אחר בדפוס כתוב וכל האוכל אחר זמן זה.
ט[עריכה]
ואסרו חכמים וכו'. נתבאר במשנה וכרבי יהודה ועל מ"ש
לפיכך תולין בה תרומה וכו'. יש מי שהקשה דלמה נגרום שריפת קדשים אם הם טהורים יאכלום או יאכילום קודם שעה זו וי"ל דיתכן שלא הספיק לאכלם עד שהגיעה שעה חמישית א"נ י"ל שהיתה הרבה עד שא"א לאכלה כולה ונ"ל שכן ראיתי להתוס' פ"ק דפסחים.
י[עריכה]
והאוכל בשעה ששית וכו'. קשה דלמה לא חייב מכת מרדות גם לנהנה כיון דאיסורו שוה מדרבנן ותו דמאי איריא אוכל בשעה ששית אפילו בשעה חמישית כיון דאסור באכילה מדרבנן כמו שעה ששית הוה לן לחייבו מכת מרדות כמו אוכל בשעה ששית וראיתי להרב לח"מ ז"ל שתירץ דבשעה חמישית כיון שהוא מותר בהנאה ס"ל דלא החמירו כ"כ באכילתו לחייבו מכת מרדות והנהנה בשעה ששית אה"נ דמכין אותו מכת מרדות והאי דנקט אוכל איידי דכתב בתר הכי אוכל בשעה שביעית דהתם דוקא אוכל לקי אבל נהנה לא לקי אמטו להכי נקט אוכל גם בשעה ששית עיי"ש והנה באוכל בשעה חמישית נראה מבואר דאין שייך לחייבו מכת מרדות דשעה ששית לבד היא מדבריהם כי היכי דלא ליגע באיסור תורה אלא דגזרו גם בשעה חמישית משום יום המעונן דילמא טעו בין ה' לו' ויסברו שהם ה' והם ו' ולא קיימא גזרת חז"ל בשעות דדבריהם וכיון שהיא משום חשש זה לחוד לא רצו להחמיר גם בהנאה אמנם בנהנה בשעה ששית מהך טעמא גופא שכתב הרב לח"מ דאין מלקות בנהנה בשעה שביעית איכא למימר דגם נהנה בשעה ששית אין כאן מכת מרדות דכי היכי דקיל נהנה בשעות דאורייתא גם בשעות דרבנן הקילו ולפ"ז בדקדוק כתב רבינו אוכל בשעה ששית ובאמת דגם הרב לח"מ ז"ל לא כתב מ"ש אלא בלשון אפשר משום דיש פנים לכאן ולכאן ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |