צל"ח/ברכות/כז/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

צל"ח TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png כז TriangleArrow-Left.png ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
פני יהושע
צל"ח
פתח עינים
רש"ש
בית נתן
מסילות הברזל
לקוטי שלמה
בן יהוידע

מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף כ"ז ע"ב

אמר רבא וכו' וקודם גזירה הוה והא דמוקי להזיע ולא מוקי בחמין שהוחמו מבע"י קודם שקיבל שבת וקודם שגזרו על החמין ועיין במסכת שבת דף מ' ע"א אפשר שהי' ידוע להם שעל החמין נגזר קודם רבי ועיין במס' שבת דף מ"ב ע"ב דקאמר והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה ועיין בבעה"מ ובחידושי רשב"א שם שמבואר שם בדבריהם שגזירת חמין קדמה לרבי וגזירת זיעה היתה אחר רבי או באמצע ימיו. ואולי לזה כיון רש"י בשמעתין בד"ה וקודם גזירה עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע מהכא אמרינן דלכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י. ולפמ"ש ניחא דהי' קשה לרש"י דתינח כאן דרצה לתרץ עובדא דרבי ה' מוכרח לאוקמי להזיע דגזירת חמין הי' יודע שקדמה לרבי אבל במס' ביצה דף ל"ב דקאי לתרץ המשנה דאין עושין פחמין והמשנה הי' יכול לאוקמי אף קודם גזירת חמין להכי פירש"י דרבא לא אמרה רק כאן והגמ' הביאו דבריו בכל שאר מקומות בלשונו שאמר כאן. ואמנם במס' ביצה בלא"ה ניחא דאיך יכול לאוקמי לצורך חמין וקודם גזירה ואטו להחם ביו"ט עצמו מי הי' מותר לבלנין וכמו"ש רשיי שם בביצה בד"ה מי שרי וכו' וכ"ש להחם חמין לא הותר מעולם וא"כ ע"כ הוצרך לאוקמי שם להזיע ואולי לשאר דוכתא דקאמר בש"ס כדאמר רבא להזיע כיון רש"י אלא שכעת אינו עולה על זכרוני שום מקום בש"ס שיובא דברי רבא זולת כאן ובמס' ביצה ודברי רש"י כאן שכתב ובכל דוכתא משמע שיש עוד מקומות בש"ס שהובאו דברי רבא:

ואמנם הא קשיא לי מדוע לא מוקי מעשה דרבי בחמי טבריא שהוא מותר באמת וכדמוקי מעשה דרבי בשבת דף מ' ע"ב דאמר טול בכלי שני וכו' בחמי טבריא ולכן כראה דרבא רצה לתרץ תירוץ שיהי' מועיל לתרץ כאן וגם במס ביצה שם ובמס' ביצה ליכא לאוקמי בחמי טבריא דפחמין מה שייכות להו בחמי טבריא:

שם וקודם גזירה הוה. ובמס' שבת דף מ' ע"ב אמרו והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה עיין בחידושי רשב"א שם ובבעה"מ דשם היינו גזירת חמין וכאן היינו גזירת זיעה. ואמנם רש"י שפירש שם בהדי' והא מעשה דרבי אחר גזירה וכו' דהינו גזירת זיעה ע"ש ברש"י ודאי קשה. ונלע"ד דהי' ידוע לחכמי הש"ס דר' יצחק בר אבדימי לא שימש את רבי רק בסוף שנותיו והי' בודאי אחר ריב"ל וריב"ל אמר שגזר על הזיעה וכמו"ש רש"י שם דר' יהושע אמר גזירת זיעה וכוונת רש"י על ריב"ל שאמר שם בדף מ' ע"א גזירת הזיעה. ובמחילה מכבוד הגאון בעל פ"י שם שה' סבור שכונת רש"י על ריב"ח. ולכן על מעשה דר"י ב"א שפיר קאמר הש"ס שהי' אחר גזירה אבל ר' אבין אפשר שהי' לומד אצל רבי קודם גזירת הזיעה:

שם וקודם גזירה וכו'. המג"א בסי' רס"א ס"ק י"ב אחר עניית ברכו אסור לכנס למרחץ להזיע ש"ס פ"ד דברכות. והנה בודאי שכן מוכח מדברי התרצן דמוקי להזיע וקודם גזירה וא"כ מוכח דאחר גזירה גם להזיע אסור אף בעוד יום כיון שקיבל שבת בתפלה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות ודלמא רב דקאמר אין בדילנא היינו ממלאכה שהיא איסור תורה ודי אם נהג ע"י קבלתו מבע"י כדין בה"ש שלא גזרו על השבותין בה"ש ורבי שרחץ והזיע היינו דבר שאינו רק משום שבות. ונראה דעל מלאכה דאורייתא ודאי לא הי' מסתפק ר' ירמי' ב"א שזה בודאי כיון שהזכיר שבת בתפלתו אפי' לא כיון לקבל עליו ע"י כן איסור מלאכות אפ"ה ממילא חל עליו קדושת היום וכ"כ הב"י בסי' רס"ג שע"י התפלה אפי' אם אינו רוצה לקבל עליו איסור מלאכה אפ"ה ע"כ חל עליו קדושת השבת וכן פסק בשלחן ערוך שם סעיף י"א וא"כ על כרחך ר' ירמי' ששאל מי בדלת על השבות שאלו וע"ז השיבו אין בדילנא ושפיר הקשה ממעשה דרבי שנככס למרחץ. והא דהקשה אח"כ מאביי דשרי לכברויי סלי אינו רוצה לומר שהתיר להניח הגפרית על הגחלים שזה מלאכה דאורייתא אלא שכבר הי' הגפרית על הגחלים והתיר להניח הסל שיקבל עשן הגפרית ואין כאן רק משום שבות שמוליד ריח בסל ולמסקנא דטעותא שאני אפי' מלאכה גמורה מותרת:

ועקר הקושי' מרבי על רב. לכאורה קשה ודלמא רבי לשטתו שלא גזרו על השבות בה"ש והה"ד מבע"י אף שהתפלל תפלת שבת ובפרט לדיעה קמייתא בסי' שצ"ו סעיף ב' דמה שקיבל שבת אינו חמור מבה"ש ורב ס"ל כרבנן דפליגי על רבי וסברי שגזרו על השבות בה"ש כמבואר בעירובין דף ל"ג. ומזה יש להוכיח דברי הרמב"ם בפ' ך"ד מהל' שבת שאף רבי אינו מיקל אלא לצורך מצוה:

שם מאי אין לה קבע וכו' לתני תפלת הערב כל הלילה. מכאן מוכח דתפלת ערבית אינה אלא בלילה אלא לכל מר כדאית לי' לר' יהודה מתחיל מדת הלילה לענין תפלה מפלג המנחה ולרבנן מלילה ממש ולהני תנאי דריש מכילתין משעה שקידש היום או משעה שנכנסים להסב ועיין בתוס' בדבור הראשון במכילתין ועכ"פ אי אפשר שיהי' שום שעה שיהי' ראוי למנחה ולמעריב ודלא כהגאון בעל פ"י וגם אי אפשר לחלק בין שבת לחול כדעת המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דאיך נתני כל הלילה הלא זמנה אף קודם הלילה ולהכי תני אין לה קבע א"ו כמו"ש דתלוי בשעה שנקרא ערבית שהוא לילה:

שם עמד השואל ושאל בבכורות במעשה דר' צדוק אמרו ג"כ האי לישנא דעמד השואל. וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דדרשי מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד וכאן לא הזכירו התוס' מזה כלום. ונראה ע"פי שאמרו במסכת מגילה ר"פ הקורא עומד שמימות משה עד ר"ג לא היו לומדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדים מיושב והיינו דתנן בשלהי סוטה משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה. והנה ר"ג הזקן הוא ניהו ר"ג שהי' בימי ר' יהושע ור"א הגדול תלמידי ריב"ז והוא ר"ג הזה שהוזכר כאן וקשה לי מה דאמר כאן שהי' ר' יהושע עומד מכלל שהיו שאר החכמים יושבים. ואמנם האמת הוא שמה שאמרו שעד שמת ר"ג היו לומדים מעומד היינו התלמידים וכן הוא מפורש בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' ת"ת הל' ב' וכו' כיצד מלמדים וכו' ובראשונה הי' הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים ועיין בלח"מ שם ועיין בש"ך י"ד סי' רמ"ו ס"ק י"א. וא"כ ר' יהושע לא מתלמידים הי' וכן שאר החבורה ולכן היו יושבים כלם רק עתה שרצה ר"ג לצערו לר"י הניחו עומד. ואמנם השואל הזה כאן תלמיד הי' כמבואר בשמעתין לא הוצרכו התוס' ליתן טעם למה עמד ושאל שהתלמידים אפי' שלא שאלו היו צריכים לעמוד. אבל בבכורות ר' צדוק הי' השואל והוא לא מן התלמידים הי' שהרי בימי ריב"ז הי' והוא התענה ארבעים שנה קודם חורבן הבית כמבואר בגיטין באגדות החורבן ואעפי"כ עמד ושאל הוצרכו התוס' ליתן טעם של הירושלמי דילפי' מקרא שהשואל צריך לעמוד. ובזה נלע"ד דמה שאמר ר"ג לר"י עמוד על רגליך וכתבו התוס' בבכורות דלא גרסינן ויעידו בך ע"ש והיא גופה קשיא דלמה צוהו לעמוד וכן מה שהניחו עומד כל זמן שדרש לא בשביל צער הרגלים כיון א רמז לו כאלו ח"ו עדיין לא הגיע להוראה ושאיננו עדיף מכל שאר התלמידים שלומדים מעומד בימי רבן גמליאל:

אחר שכתבתי זה נתיישבתי ששגיתי ור"ג דשמעתין שעשה מחלוקת עם ר"י אינו ר"ג הזקן רק נכדו של ר"ג הזקן וכן מפורש ברש"י במס' שבת דף ט"ו ע"א ור"ג הזקן הי' בן בנו של הלל. ואמנם אעפי"כ מ"ש לתרץ דברי התוס' הוא נכון כי אע"פי שכבר אחר מיתת ר"ג הזקן התחילו גם התלמידי'ללמוד מיושב היינו שהי' רשות להם לעשות כן מחמת חולי שירד לעולם מחלו הרבנים על כבודם בזה אבל אעפי"כ התלמידים אשר היו בריאים היו מעצמם עושים כבוד לתורה ולמדו מעומד ולא עוד אלא שלא לכל התלמידים הי רשות לישב רק אותן שהגיעו לכלל תלמיד חבר. וראי' לדבר העירני הרב מוהר"ר יודא אויש ממה שאמר ר' יוחנן בחולץ דף נ"ד ע"א שכל אותן שנים ששימש רב בישיבה שימש הוא בעמידה וא"כ רשב"י אז אפשר שהי' מצעירי התלמידים:

שם עמד ר"י וכו' ואמר אלמלא אני חי וכו'. ובבכורות הנוסח עמד ר"י וכו' ואמר האיך אעשה אלמלא אני חי וכאן לא אמר האיך אעשה. ונראה דשם נתחרט ר"י באמת על עקר ההוראה וכמו שפירש"י שם בד"ה האיך יכול החי וכו' ודאי כך אמרתי וחוזרני בי ולכן אמר האיך אעשה. אבל כאן לא נתחרט על הוראתו כי אדרבה כיון את ההלכה שהרי קיי"ל כן רק מפני כבודו של ר"ג הי' רצונו להכחישו. ובזה ניחא שכאן באמת לא כתב רש"י לשון וחוזרני בי ומתורץ קושיית התוס' על רש"י שם בבכורות בד"ה האיך החי וכו':

תוס' ד"ה והנותן וכו' והיינו דאמרינן וכו' פירוש דמצינו שתלמיד נותן שלום לרבו וא"כ ע"כ הא דאמר כאן והנותן וכו' היינו שאינו אומר שלום עליך רבי:

בא"ד א"נ וכו'. רצונם בזה דתלמיד גמור בכל ענין אסור ליתן שלום לרבו ומה שאמרו כדי שאילת תלמיד לרב היינו בתלמיד חבר ומה שמשמע בשמעתין דתלמיד חבר אין צריך לומר רבי שהרי ר' ירמי' לא אמר מר ושם אמרינן כדי שאילת תלמיד לרב וע"כ שאומר שלום עליך רבי דאל"כ למה תלה בכדי שאילת תלמיד לרב אם הוא שוה כשאילת כל אדם ההוא דהתם לכתחלה קאמר דודאי גם תלמיד חבר אף שאינו אפקרותא אם אינו אומר רבי מ"מ לכתחלה דרך ארץ הוא שיאמר ש"ע רבי ור' ירמי' שלא אמר מר היינו משום שרצה לידע אם קיבל רב שבת בתפלתו והי' רצונו לקבל גם הוא תיכף שבת שזריזין מקדימין למצות להוסיף מחול על הקודש ולכן קיצר בלשונו בתכלית הקיצור האפשר ואמר מי בדלת ולא האריך לומר מר ופ"ז בתלמיד חבר אבל בתלמיד גמור הוא אפקרותא ממש אם אומר לנוכח מי בדלת ושפיר הוכיח דר' ירמי' תלמיד חבר הוה:

ד"ה הואיל והתפללו וכו' ה"נ וכו'. נלע"ד דכוונתם דודאי הני דצלו של מ"ש בשבת ע"י שחשבו שחשיכה ודאי שאמרו הבדלה בח"ה והורה להם רבי הואיל והתפללו התפללו ועלתה להם הבדלה שאמרו בחיה שהיו מותרים תכף משחשיכה במלאכה קודם שיבדילו ועיין במס' שבת דף ק"נ ובש"ע ס"ס רצ"ט וא"כ עלתה להם תפלה של מ"ש בשבת לקולא ה"נ תועיל תפלת שבת בע"ש להיות קבלה אפי' בטעות. וזהו כוונת התוס' בדבור שאח"ז שכתבו אע"ג דלא מטא זמן אין איסורם איסור בעשיית מלאכה וכו' היינו קודם שיבדילו מחדש אע"ג דטעותא היא היינו שההבדלה שבאותה התפלה היתה בטעות:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף