פתח עינים/ברכות/כז/ב

פתח עינים ברכות כז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנותן שלום לרבו וכו' עמ"ש רבינו יונה והרא"ש ומ"ש אנא זעירא בספר הקטן ראש דוד דף קכ"ב ועמ"ש לעיל דף ג' ממכילתין בס"ד:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו וכו'. מהרש"א בחידושי אגדות כתב וכי האי גונא אמרי' פ' שני שעירי בר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו אבל מצינו בכמה דוכתי דגם דבר שלא שמעו מפי רבו אמרו חכמים מסברא ואפשר דדבר שאינו של סברא לא אמרה ר' אליעזר משם רבו כיון דלא שמעו מפיו עכ"ל. ומאי דקשיתיה דאמור רבנן מילי טובא מסברתם דלא שמעי מרבוואתייהו. לק"מ דהכא בתלמיד גמור עסיקינן אבל מי שהוא תלמיד חבר או חכם ודאי מצי לומר מסברתו ולחדש כמה הלכות. ולהורות לעם מיבעו תנאי דצריכי. ומה גם אם הוא לאחר מיתת רבם ואינהו משפירי חכימי דרא זה פשוט דשרי להורות וללמד דעת את העם. ור' אליעזר הגדול מחמיר על עצמו היה. ומה שנראה מדברי הרב הנז' דר' אליעזר דבר שהוא מסברא היה אומר מדעתו אף דלא שמעיה מרביה. אין נראה כן מסוגית פ' הישן (סוכה דף כ"ח) ששאלו לו שלשים הלכות וי"ב אמר להם שמעתי וי"ח אמר להם לא שמעתי ועל הרוב שהיו כמה דינין מסברא ולא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבו. ועמ"ש אני הדל בספרי מחזיק ברכה סי' קנ"ו אות ז' בס"ד ומ"ש לעיל על דף ג' דמכילתין ע"ש:

אמר אביי הלכה כדברי האומר רשות וכו' גירסת הגאון בעל הלכות גדולות שמואל אמר הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות והיא גיר' התוס' והרשב"א. ומ"ש בש"ס דפוס פפד"מ ס"א והלכתא כדברי האומר חובה ליתא והיא נסחא מוטעית. ומ"ש התו' סוף דף זה ד"ה והלכתא כותיה דרב הוא ט"ס ואין כאן התחלת דבור רק הוא סיום דבור הקודם. וכן נראה ממ"ש התוס' לעיל דף כ"ו ע"א. וכן מוכח בהדיא מתוס' ישנים כתיבת יד:
וכל זה נעלם מהגאון הרב פני יהושע בשיטתו דלעי' דף ד' במה שהק' התוס' על רב עמרם דאמאי פסקו כרב הלא רב ור"י הלכה כר"י תמה הרב הנזכר דאין כלל זה אלא כי ליכא אמוראי בתראי אבל הכא רבא סבר הפך ר"י כדאמרינן בסוגיין ואסיק בקשיא וצ"ע ע"ש ונעל' ממנו דגירסת הגאון והתוס' והרשב"א רב ושמואל במקום אביי ורבא. ותו לא ראה שהעיר בזה הרב מעד"מ וכבר השיג לה' מעדני מלך הרב שבות יעקב בקונטרס פאר יעקב ועיין מ"ש אנכי ההדיוט בס' הקטן מחזיק ברכה סי' רל"ו בס"ד:

ת״ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א״ל תפלת ערבית רשות או חובה וכו'. הנה ארש״י והיד כותב״ת דמיתבא דעתא במה שפיר' הגאון החסיד מהר״ר אלעזר מקראקא זלה״ה בספרו מעשה רקח רמזי משניות ויען אינו מענין הס' וגם כי אינו מצוי. לכן לכבוד הגאון ז״ל אכתוב דברי קדשו כי הוא ענין מתוק בדרך דרש והלא כה דברו. יש לדקדק על ר' יהושע היאך הכחיש דבריו הראשונים שאמר רשות ובבית המדרש אמר לר״ג שאין מי שחולק עליו שאמר חובה גם למה אמר עמד השואל ושאל ולא אמר עמד התלמיד ושאל וגם מה שסיים הש״ס ואותו תלמיד רשב״י הוה מאי נ״מ ואבאר בהקדים גמ' דשבת דף י״א מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה היינו חברים העוסקים בתורה א״ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב״י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק״ש ולתפלה וכתבו התוס' והא דאמרי' פ״ב דרשב״י כי מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק״ש ולכאורה דברי רבותינו בעלי התוס' אינן מספיקין דהא בכל מקום מצלי הוא תפל' ולא ק״ש ובפרט דקאמר כי מטא זמן תפלה ונראה ליישב קושית התוס' ותחילה נישב פסוקים פ' ויצא ויפגע במקום ואז״ל אין פגיעה אלא תפלה שתקן תפלת ערבית וישכב במקום ההוא כאן שכב אבל כל י״ד שנה שחיה בבית שם ועבר לא שכב שהיה עוסק בתורה יום ולילה ואמרתי שמכאן אמרו רז״ל דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק לתפל' והפסוק אומר מילתא בטעמא ויפגע במקום שתקן כאן תפלת ערבית וכי יקשה לך מה היום מימים שתקנה אז ולא מקוד' לז״א וישכב במקום ההוא כאן שכב אבל כל י״ד שנה לא שכב אלא היה עוסק בתורה יום ולילה וכן קודם לכן שהיה בבית אביו היה תורתו אומנותו ולכך לא היה מפסיק לתפלה לתקן ת״ע אבל עתה שהיה בדרך ולא עסק בתורה כראוי תקן אז ת״ע. ואם ת״ע חובה כתפלת שחרית ומנחה דון מינה כמו שאין מפסיקין מן התורה לת״ע ה״נ אין מפסיקין לתפלת שחרית ומנחה דכלן שוים לחובה. אבל אי ת״ע רשות הסברא דדוקא לת״ע אין מפסיקין אבל לשחרית ומנחה מפסיקין גם מן התורה ומיושב קושית התוספות דפסקי' ת״ע רשות והא דתנן מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה קאי דוקא לת״ע ומדוקדק לשון המשנה דלפני זה מיירי בתפל' המנח' ואמר אח״ך בק״ש ותפלה אחר מנחה והיינו ערבית מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה מי שתורתו אומנותו כרשב״י וחביריו והיינו דוקא לת״ע שהיא רשות אבל לתפלת מנחה שהיא חובה מפסיקין אף מי שתורתו אומנותו וא״ש כד מטי עידן צלותא היינו שחרית ומנחה לביש ומיכסי ומצלי. וז״ש מעשה בתלמיד אחד והוא רשב״י דשאל לר' יהושע ת״ע רשו' או חובה ומאז ומקדם היה תורתו אומנותו והי״ל ראיה מיעקב אבינו שא״צ להפסיק אך רצה לדעת כי חייב להפסיק מתור' לשחרית ומנחה ולזה שאל ת״ע רשות וא״כ לשחרית ומנחה מפסיקין. או״ד גם ת״ע חובה ואין מפסיקין גם לשחרית ומנחה דהכל חובה וא״ל ר״י רשות שמכירו שתורתו אומנותו ולכך אמר לו דייקא לו ודכוותיה שתורתן אומנותן רשות ואין מפסיקין לת״ע דוקא אבל שחרית ומנחה אף לגבר' דכוותי' מפסיק מתורתו. ושאר ת״ח שאין תורתן אומנותן אפילו לת״ע מפסיקין. ובבית המדרש היה מנהגם דמי שהי״ל שאלה לשאול לא היה שואל בעצמו דשמא יכשל באיזה דיבור ויתבייש לפני הכל אלא היה להם שואל אחד שכל מי שהי״ל שאלה אומר לאותו שואל. ועמד השואל ושאל ברבים ולכן כששאל השואל ואמר ר״ג חובה ולא ידע ר' יהושע ששאלתו מגעת לרשב״י ודכותיה שתורתן אומנותן רק סבר ששאלתו מגיע לסתם ת״ח שאין תורתן אומנותן ולכך אמר לר״ג שאין חולק דמי שאין תורתו אומנותו גם ת״ע חובה שמפסי' לת״ע ומכ״ש לשאר תפלות. ואמר ר״י אלמלא אני חי והוא מת יכול להכחישו אבל עתה שאני חי והוא חי כלומר דאינו ישן בלילה דשינה א' מס' במיתה ותמיד הוא חי ולכן אמרתי לו רשות ולכך מסיי' ואותו תלמיד רשב״י לגלות כל זה וממילא מבואר זהר פ' חיי שרה סוף דף קל״ב שדוד לא התפל' ערבי' שלא ישן ס' נשמי וחי אקרי לכן לא התפלל ת״ע אלא שחרית ומנחה עכ״ל הגאון הנז' בקצור קצת. ואע״ג דאי' בבכורות דף ל״ו כעין סוגיין היכא דאיכא למדרש דרשינן:
ואני ברגליו אעבורה ליישב מאי דאיכא למידק מאי דעתיה דרשב״י דאחר דר' יהושע אמר לו רשות אתא לקמיה דר״ג ושאל עוד הפעם אטו ר' יהושע שהי' אב בית דין כמ״ש בקמא סוף דף ע״ד לאו בר סמכא הוא ח״ו ואי תימא דלא ח״ו אמאי שאלו ברישא והי״ל לשאול תיכף מר״ג אמנם אפשר דרך דרש דרשב״י גם בו בפרק דהיה תלמי' שיח ושיג לו והוא היה סובר דמי שתורתו אומנותו פטור גם מק״ש דהאי שינון והאי שינון כמ״ש בירושלמי וסמוכות שלו אפשר דהיינו שהיה סובר דתפלת ערבית חובה משום דמאי דאמרו בירושלמי דהאי שינון והאי שינון החילוק מבואר דק״ש היא קבלת עול מלכות שמים (הגם דעד״ה יש ליישב) ברם רשב״י היה סומך דתפלת ערבית חובה ואשכחן דיעקב אע״ה לא התפלל מקמי הכי רק בדרך ש״מ דמי שתורתו אומנותו אין להפסיק לת״ע וה״ה לשחרית ומנחה. וסבר דכיון דתפלה מדאורייתא לדעת הרמב״ם ממ״ש בספרי ולעובדו זו תפלה וידוע דסתם ספרי ר״ש ואפ״ה אין מפסיק תורתו כדילפינן מיעקב אע״ה וה״ה ק״ש דלאמצינו דיעקב אע״ה אמר ק״ש אלא בדרך כאשר בא יוסף לקראתו כמשז״ל ע״פ וירא אליו ויפול על צואריו. ומשו״ה רצה לדעת אם האמת אתו ושאל לר' יהושע וכשא״ל ת״ע רשות והיינו לומר דשאר תפלות מפסיק כמו שביאר הרב הנז' וה״ה לק״ש. דחק ונכנס לשאול לר״ג לדעת אם דברי ר' יהושע מוסכמי' או יש חולק ויעשה כדעתו שלא להפסיק אפי' לק״ש וכאשר דאח״ך נתגלה דהלכה כר' יהושע בההיא דגר עמוני שחלק על ר״ג ממילא דה״ה להא דת״ע רשות וכך היה עושה להפסיק לק״ש ולתפלת שחרית ומנחה כדעת ר' יהושע דרשב״י לא עביד כשמעתיה כמ״ש בירושלמי ריש ברכות והיינו דאמרינן כי מטא זמן צלותא לביש ומיכסי ומצלי. ומה גם דדייק דדוד הע״ה הוה מצלי תרוויהו ות״ע לא מצלי וכדאמר רשב״י גופיה פ' חיי שרה סוף דף קל״ב שהביא הגאון הנז'. ורבי דאתי מדוד כמ״ש בשבת דף נ״ו ושאר דוכתי סתם תפלת ערבית רשות כמ״ש בש״ס דהיינו דתנן תפלת הערב אין לה קבע שהיא רשות:
ועדיין יש לחקור מאי טעמא דר״ג דצעריה לר' יהושע כל כך. וראיתי בתוס' ישנים כ״י בסוגיין שכתבו וז״ל עמוד על רגליך שהיה מקפיד עליו על שהורה הלכה לחלוק על דבריו אבל אם לא הורה לא הקפיד עליו עכ״ל וק״ק דמפשטא דסוגיין נראה דכשר' יהושע אמר לרשב״י תפלת ערבית רשות עדיין לא ידע שר״ג סבר חובה. ואפי' מאי דאמר רב יהודה אמר שמואל רג״א חובה ור' יהושע אומר רשות נראה דהיינו מהך עובדא דמשם באר״ה דר״ג סבר חובה. אלא שראיתי בירושלמי דאמרו תניא תמן תפלת הערב מהו ר״ג אומר חובה וכו' ופירשו המפרשים ברייתא היא בפרקין דבבלי. ומהא משמע דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל רג״א חובה ברייתא היא ששנה רב יהודה ועיין בהרא״ש פ' שבועת הדיינין סי' כ״ח. ויש לחלק. ומ״מ אין מופת חותך דכבר ר' יהושע ידע סברת ר״ג והורה נגדו:
ודרך דרש אפשר לומר דהך פלוגתא דת״ע אם היא רשות או חובה מיוסדת על שני תירוצי תוספות ישנים שהבאתי לעיל שהקשו דהכא אמרינן דיצחק תקן תפלת מנחה ופ״ג דיומא אמרינן צלותיה דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי ור״ת תירץ דבתר שתקן יצחק תפלת מנחה היה מתפלל אותה אברהם ועוד תירצו דאברהם היה אומרה מתחילה אלא שלא עשאה קבע לבני ביתו וכו' והשתא לפי הנגלה אפשר דמ״ד רשות סובר כתירוץ ר״ת דאברהם אחר שתקנה יצחק היה אומרה. ולפ״ז אברהם אע״ה לא התפלל ערבית דבימיו לא תקנה יעקב אע״ה. ומשו״ה יעקב אע״ה כשתקן תפלת ערבית לא תקנה לחובה אלא רשות משום כבודו של אברהם אע״ה שלא התפלל אותה לומר שאינה חובה ואין מחסור לאברהם אע״ה שלא התפלל אותה. ובהכי ניחא קרא דקאמר ויפגע במקום דכאן רמז שתקן תפלת ערבית וי״ל דאמאי אפיקיה בלשון פגיעה אמנם רצה לרמוז דאינה חובה אלא רשות כמקרה ופגע ונתן טעם במקום כלומר דהוא תקנה במקום שהתפללו אבותיו כמשז״ל אפשר עברתי מקום שהתפללו אבותי וכו' והיינו דאמר ויפגע שתקן תפלת ערבית ואפיקיה בלשון פגיעה לומר שהיא רשות כמקרה ופגע וכי תימא אמאי לא תקנה חובה לז״א במקום שתקנה מקום שהתפללו אבותיו ואם היה מתקנה לחובה לא היה כבוד לאברהם אע״ה שלא התפלל אותה ובשלמא יצחק יתפלל אותה מכאן ולהבא ע״ד שעשה אברהם אע״ה אחר שתקן יצחק אע״ה מנחה. אך אברהם אע״ה כבר נח נפשיה ומשום כבודו של אאע״ה לא שוייה חובה ומה גם שתקנה במקום שהתפללו אבותיו. ומ״ד חובה סבר כתרוץ שני של התוס' דאברהם אע״ה היה מתפלל מנחה מראש מקדם אלא שלא קבעה לבני ביתו עד שתקנה יצחק אע״ה ואף אנו נאמר שאברהם אע״ה היה מתפלל ערבית אלא שלא קבעה עד שבא יעקב אע״ה. וקרא הכי קאמר ויפגע לשון תפלה ואפיקיה בלשון פגיעה ללמד שקפצה לו הארץ כמשז״ל ואמר במקום דהיינו מקום שהתפללו אבותיו ומסתמא כי היכי דאבותיו שויוה חובה לתפלתם ה״נ יעקב אע״ה תקן תפלת ערבית לחובה על דרך תפלות אבותיו וזו היתה סברת ר״ג. ומשו״ה הטב חרה לו לר״ג על ר' יהושע דלסברתו הוי זלזול לאברהם אע״ה שלא התפלל ערבית ומשו״ה צעריה לר' יהושע דתהוי ליה כפרה על אשר זלזל בכבוד אברהם אע״ה דמסורת היא דאברהם אע״ה קיים אפי' עירובי תבשילין. וקרא דדוד הע״ה דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה דמשמע דלא היה מתפלל ערבית כמ״ש בזהר הא הכריע לרבי לסתום כמ״ד תפלת ערבית רשות דממעשה דוד הע״ה שמעינן דתפלת ערבית רשות ולהכי לא היה מתפלל דהע״ה ת״ע שהיא רשות. ור״ג לא דריש קרא דאשיחה ואהמה כדדריש בזהר אלא סבר דדוד הע״ה התפלל ערבית וכמ״ש ערב ובקר וצהרים. ואשיחה ואהמה בכל התפלות שמ״ע קאמר:
א״נ אפשר לצדד דגם רבן גמליאל אזיל ומודה דיעקב אע״ה תקן תפלת ערבית רשות לכבוד אברהם אע״ה שלא התפלל אותה וכך נאה לו לחוש לכבודו של זקן אור עולם. אמנם אנן בדידן תפלת ערבית חובה ככל אינך משום דאנו נצטוינו בתורה ומצוות על יד משה רבינו ע״ה. והאבות היו עושים מעצמם ולא נצטוו. ואין עניננו דומה לאבות. ותו דאפי' שיחה קלה של האבות משוינן לה חובה וכ״ש תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו ע״ה ומה גם דידענו כי היה רוצה לקבעה חובה לולי כבוד אאע״ה. ולדידן ת״ע חובה. זהו סברת רבן גמליאל. ולפ״ז פלוגתייהו דרבן גמליאל ור' יהושע הוא לדידן אבל כ״ע מודו דכי תקין לה יעקב אע״ה לרשות תקין לה. ולדרך זה יתישב קצת על דרך האמת דגם לרבן גמליאל עיקרה תפלת רשות היא. ורבינו הקדוש סתם באומרו תפלת הערב אין לה קבע דתפלת ערבית רשות כמה דתרגמא הש״ס:
וקצת יש לדקדק דלפ״ז דסתם מתניתין היא דתפלת ערבית רשות אמאי אצטריכו התו' לעיל ריש פרקין (ברכות דף כ״ו) ד״ה טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים וא״ת והאמר רב לקמן תפלת ערבית רשות וק״ל כותיה באסורי וכו' ע״ש וכן כתבו בתוס' ישנים כ״י בסוגיין וז״ל ורב אמר תפלת ערבית רשות ופסק בפירוש רבינו חננאל דכרב ק״ל באסורי ותפלה אסורי הויא וכן הוא ודאי ממה שתקנו פסוקים בין השכיבנו לתפלת ערבית ובין קדיש שלא תקנו בתפלת שחרית ש״מ דק״ל תפלת ערבית רשות עכ״ל ויש להעיר דאפי' אי לאו טעמא דהלכתא כרב באסורי יש לפסוק דת״ע רשות דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה והכא סתם משנה הוא דתפלת ערבית רשות והלכה כר' יוחנן אפי' נגד רב ושמואל כ״ש הכא דרב ור' יוחנן שוים דת״ע רשות. ואפשר לומר דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כולה ומשו״ה הש״ס פריך על אמורא דקאמר משם ר' יוחנן הפך סתם משנה והאר״י הלכה כסתם משנה כידוע דהכי ארחיה דהש״ס. אמנם לא קי״ל כר' יוחנן הכי וכמה זמני פסקינן דלא כסתם משנה כל שהאמוראים פסקו להפך וכמ״ש הראשונים ז״ל. ומשו״ה לדידן הן נגרע כח כלל הלכה כסתם משנה הגם דר' יוחנן סבר הכי ולא אתינן עלה אלא מצד האמוראים דאיירו בסוגיא. ומכאן תשובה למ״ש מהרש״ל בים של שלמה פ״ק דביצה סי' ט״ל וכמ״ש בעניותנו שם ואמטו להכי בסוגיין אתו עלה התו' מכח הכלל דהלכתא כרב באיסורי:
ואע״ג דההיא דריש פרקין טעה ולא התפלל ערבית וכו' ר' יוחנן קאמר לה. אין כונת התוס' שם להקשות עליה מדרב דאימור דר״י פליג ארב ואדרבא הלכה כר' יוחנן. אמנם כונתם להקשות לדידן דקי״ל הא דר' יוחנן וקיימא לן דתפלת ערבית רשות דהלכתא כרב באיסורי ונראין הדברים כסותרין וזה פשוט. ומיהו אכתי יש להעיר דהו״ל להתוס' למירמא ר' יוחנן דידיה אדידיה דהכא קאמר טעה ולא התפלל ערבית וכו' והאר״י הלכה כסתם משנה ותנן תפלת הערב אין לה קבע דהיא רשות. ואפשר דגירסת התוס' כמ״ש הרא״ש בפסקיו אמר ר' יצחק טעה ולא התפלל וכו' ולא גרסי ר' יוחנן כגירסא שלפנינו. א״נ אפי' גרסי ר' יוחנן כנסחתין וכגירסת בה״ג והרי״ף מ״מ כיון דאיכא גירסא דגריס ר' יצחק לחוד לא מקשו מדר' יוחנן. ולגירסת ר' יצחק מקשו עליה מדרב והלכתא כותיה:
אך אוסיף להביט מ״ש התוס' לעיל פ״ק דף ד' ע״ב ד״ה אמר ר' יוחנן וז״ל ואנו שאומרים יראו עינינו וכו' נראה הואיל ותקינו ליה רבנן ה״ל כגאולה אריכתא וכו' ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך וכו' משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא דא״כ ר' יוחנן ס״ל תפלת ערבית חובה וכו' ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכו' ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקי״ל ת״ע רשות והכא פסקינן כר' יוחנן צ״ל דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב דאמר רשות מ״מ מתחייב לסמוך וכו' עכ״ל וק״ק דאמאי לא הכריחו דר' יוחנן מוכרח דסבר ת״ע רשות כרב דהרי סתם משנה היא דת״ע רשות כמבואר בגמ' ואר״י הלכה כסתם משנה והא הו״ל להקשות על רב עמרם וכן מ״ש דק' הלכתא וכו' צ״ל דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב וכו' על הכל ק״ק דודאי ר' יוחנן כרב מכח סתם משנה. וכן ק״ק על הרא״ש שם בפסקיו פ״ק שכתב קרוב לדברי התוס' שם הנז'. והנך רואה דברי התוס' דפ״ק הם הפך דברי תוס' ישנים כ״י שהעתקתי בסמוך. ובפ״ק ראיתי בתוס' ישנים שכתבו כפי שיטתם דהכא וז״ל א״ר יוחנן זה הסומך ותימא לר״י כמאן קי״ל שאין סומכין גאולה של ערבית שהרי אנו מפסיקין ביראו עינינו וקדיש ושמא ס״ל כרב דרשות היא ואע״ג. דקי״ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן או שמא סובר ר״י כרב ומחוייב לסמוך וא״כ גם לנו יש לסמוך עכ״ל וק״ק גם על דבריהם במ״ש ואע״ג דרב ור״י וכו' או שמא וכו' כקושין דר״י ודאי ס״ל כרב מכח סתם משנה:
ודע דהתוס' דידן במגילה דף כ״ג ע״א ד״ה כיון מחלפא שטתייהו ממ״ש פ״ק דברכו' [דף] ד' שם במגילה כתבו דתקנו יראו עינינו להודיע דת״ע רשות ואתי כסדר רב עמרם שדחו פ״ק דמכילתין והיינו כמ״ש תוס' ישנים כ״י הנז'. וגם הרא״ש בפסקיו שם כתב הפך מ״ש פ״ק דמכילתין כמו שהעיר על זה הרב תפארת שמואל ע״ש. ועתה ראיתי בתוספי הרא״ש דמגילה שכתב דיראו עינינו כיון שהוצרכו לתקנו הוי כמו השכיבנו ואתי גם לר' יוחנן כאשר יראה המעיין וזהו כונתו וכמ״ש בתשו' כלל ד' סי' ו' והוא על דרך מ״ש בפסקיו ריש מכילתין הפך מ״ש בפסקיו במגילה כאשר יראה הרואה ועמ״ש בחי' הרשב״א ובתשו' סי' י״ד ובמיוחסות סי' קפ״ח ודוק היטב:
ולישב כל ההערות הנזכרים אולי יש לומר דסברי התוס' ודעמיהו דאין מופת חותך לומר דסתם משנה כמאן דאמר רשות ור' יוחנן יפרש פירוש אחר במאי דתנן תפלת הערב אין לה קבע ודוחק ואחר זמן רב בא לידי ס' עמק ברכה דפוס אמשטרדם וראיתי דרך העברה דף קכ״ו שהקשה דאיך הבין רבן גמליאל מתני' דקתני אין לה קבע ומתרץ לה ע״ש באורך ודבריו יגהו מזור למ״ש דר' יוחנן יפרש פי' אחר וכו'. אמנם קושית הרב הנזכר איני מכיר דר״ג דיבנה זקנו של רבינו הקדוש דסתמיה למתניתין כדאמרי' בעלמא מכדי מאן סתמיה למתני' רבי. ומאי ק״ל מסתמא דסתים בן בנו. ותו דבהך משנה מזכיר ר' יהודה והיה חבירו של רשב״י שהיה תלמיד בו בפרק ור' יהודה היה בימי רשב״ג בנו כמ״ש בנדרים ושאר דוכתי וא״כ משנה זו נשנית בתריה דר״ג ותו דאפילו היא שנויה מתנאי דקדמי ליה אטו ר״ג חייש למפלג עלה:

בעלי תריסין לבית המדרש. פירשו תוספות ישנים כ"י בעלי תריסין הם ת"ח המגינים על הדור. א"נ ת"ח שהם מנצחים זה לזה בהלכה כדפירש"י עכ"ל ולשון בעלי תריסין נוח יותר לפירש"י ודוק:

עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות וכו' התוס' בבכורות דף ל"ו ע"א גבי מאי דאמרו התם עמד השואל ושאל כלום חלקנו וכו' מעין דוגמא דקאמר הכא. כתבו וז"ל עמד השואל ושאל בפ' נערה בנדרים בירושלמי דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד עכ"ל והרמב"ם פ"ד דת"ת כתב אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד וכדברי הרמב"ם פסק מרן בש"ע סי' רמ"ו ומור"ם בהגהה כתב עליו וי"א כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד והיא סברת התוס' מהירושלמי הנז'. והרב שפתי כהן תמה עליו דהתוס' קיימי אעובדא דרבן גמליאל דהיה קודם החרבן ובהא אף הרמב"ם מודה וכמ"ש בריש פ"ד דת"ת בראשונה היה הרב יושב ותלמידים עומדים ומקודם חרבן בית שני נהגו ללמד לתלמידים והם יושבים והיינו דתנן כשמת ר"ג בטל כבוד וכו' והרמב"ם איירי בזה"ז זהו תורף דבריו בקצור:
ואני בעניי תמהתי על דבריו בס' הקטן ברכי יוסף שם בי"ד סי' רמ"ו אות י"א דמה שתפס דר"ג דצעריה לרבי יהושע היה קודם החרבן זה אינו דכשנתחרב הבית היה נשיא ריב"ז ואחריו היה נשיא ר"ג דיבנה וכו' ומה שאמרו משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה הוא רבן גמליאל הזקן וכו' ע"ש באורך. ואוסיף קצת והיתה לבא"ר דמה שכתבתי דר"ג דצעריה לרבי יהושע לא היה קודם החרבן כוונתי מבוארת דמה שחשב הרב ש"ך דר"ג היה נשיא קודם החרבן כמו שכתב דטעם שאמרו בעובדא דר"ג עמד השואל וכתבו התוס' דשואלין מעומד היינו קודם החרבן שהתלמידים עומדים. אלמא דר"ג היה נשיא קודם החרבן והני עובדי דבכורות ופ' אם אינם מכירין והך דקמן היו קודם החרבן. בודאי זה תימה על גאון שכמותו דר"ג לא היה נשיא קודם החרבן אלא רבן יוחנן בן זכאי והתקין תקנות אחר החורבן כדתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז וחיה אחר החרבן שנה או שנתים כמו שפירש"י בשילהי ראש השנה ועל זה כתבתי דר"ג דצעריה לרבי יהושע לא היה קודם החרבן רצוני שלא היה נשיא ומה גם האי עובדא דצעריה לר' יהושע דודאי אחר החרבן הוה והוא תימה על הרב ש"ך. ומה גם דהרמב"ם כתב דקודם החרבן נהגו לישב התלמידים. והוא האמת דמשמת ר"ג הזקן היה רבן שמעון בנו נשיא ונהרג ואח"כ ריב"ז ונמצא דקודם החרבן נהגו לישב התלמידים דעד ר"ג הזקן היו עומדין והתחילו לישב מזמן רבן שמעון בנו. והוא פלא על הרב ש"ך איך רצה להעמיד האי עובדא דר"ג דאמרינן עמד השואל דבכורות דהיה בזמן שהתלמידים על עמדם יעמודו והרי האי לישנא אית' בסוגיין נמי באידך דצעריה ר"ג לרבי יהושע ומינו לראב"ע וקתני דאתוספו כמה ספסלי לישב התלמידים:
אמנם רבן גמליאל דיבנה הלזה היה קודם החרבן ולא היה נשיא והרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' קל"ו ובפירושו לאבות דף י"ב כתב דזה ר"ג היה קטן בימי החרבן ולכך נתמנה ריב"ז לנשיא. אמנם לי ההדיוט קשה על זה שהרמב"ם בהקדמתו לחיבור כתב שר"ג זה קבל מרבן שמעון אביו הנהרג. גם בשילהי יבמות אמרו דרבן גמליאל דיבנה נזכר שר"ג הזקן השיא נשים ע"פ עד אחד וא"כ מוכרח שבזמן החרבן הי"ל יותר מך' שנה ומוכח דמה שלא נתמנה נשיא במקום רבן שמעון אביו הנהרג היה מפחד הקיסר ומאי דבעי ריב"ז על שושילתא דבי נשיאה פ' הנזיקין היינו שלא יהרגם דוקא ולכן נתמנה ריב"ז לנשיא עד יעבור זעם. ועוד אודיע לקורא נעים דבס' ברכי יוסף שם בסוף הלשון דף ך' ע"ד שורה י"ח יש ט"ס וצ"ל ויש לדחות דמצי למימר דהעיקר כנסחת הש"ס דמגילה דלא גריס ר"ג הזקן אך הו"ל כצ"ל:
והן בעודני בעיר אמשטרדם יע"א בשליחות מצוה ראיתי קונטריס תפלת ישרים להגאון מהר"ר יעב"ץ רובו ככלו על הך עובדא דשמעתין והוא דרוש אחד מחלק הדרושים שלו ושם ראיתי שהשיג על הרב ש"ך כקושין דר"ג זה נכד ר"ג הזקן דמשמת בטל כבוד תורה. ושם בתב דר"ג זה היה ילד בלתי ראוי לנשיאות ולזה הוקם ריב"ז. ודבריו הם כדברי הרשב"ץ וכבר כתבנו בעניותנו שאינו נראה כן. ואחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב הנזכר בתשובותיו ספר שאלת יעבץ ח"א סי' צ"ט וכבר כתבתי בעניותי קצת על דבריו בקונטריס שם הגדולים ח"ב דף צ"ה ע"ב יע"ש. ובדרוש תפלת ישרים הנזכר ראיתי שכתב דלא פליגי הרמב"ם והתוספות דהרמב"ם מיירי כששואל הלכה וכיוצא והירושלמי והתוספות מיירי כששואל דין ע"ש ואינו מחוור דבירושלמי פ' נערה ששם מקור דברי התוספות אמרו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד והוא הלשון שהביאו התוספות ומוכח דלירושלמי ולתוס' בין שואל דין בין שואל הלכה מעומד:
וראיתי בס' קרבן העדה פירוש ירושלמי סדר נשים דעל הירושלמי הנזכר מייתי דברי הרב ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ט' שכתב דהירושלמי דקאמר התם דהמתיר מיושב איירי בפתח והקשה עליו דסותר דברי עצמו שהוא כתב בסי' רמ"ו דאיירי בזמן הבית ותו קשה דריב"ל ודכוותיה דמייתי התם היו אחר החרבן ומסיק בצ"ע. ולי ההדיוט לק"מ דדוקא בשואל הלכות מעומד סבר הרב ש"ך דמיירי כשהיו לומדין מעומד אבל השתא דלומדין מיושב א"צ לשאול מעומד והיינו דכתב הרמב"ם אין שואלין מעומד. וא"כ דוקא בהא דשואל הלכות אמר הרב ש"ך דהטעם מבורר דהיה להם כח ללמוד מעומד. ומה ענין זה להתר נדרים דצריך מיושב דאין טעם לחלק בין זמן הבית לאח"כ ואדרבא אמרינן אם בזמן הבית אמרו דמתירין מיושב מכ"ש האידנא:
וחזה הוית בס' לב שלם הנדפס מחדש שכתב דמקור דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא פ"ז דסנהדרין ודחה הירושלמי ופסק כתוספתא ע"ש וק' דהרי בגמרין בשמעתין ובכורות אמרו עמד השואל ושאל וזה מסכים לירושלמי והו"ל לפסוק כבבלי וירושלמי ולדחות התוספתא. ואין לדחות דלאו דוקא מ"ש בש"ס עמד השואל כמ"ש במרכבת המשנה למהר"א אלפאנדארי דאי דינא הוא דאין שואלין מעומד כמ"ש בתוספתא לא הוה קאמר הש"ס עמד השואל באשגרת לישן אלא ודאי דהש"ס אתי כירושלמי:
ועלה בדעתי לומר לשים שלום בין הירושלמי והתוספתא במה שראיתי להגאון החסיד מהר"א מקראקא בספר מעשה רקח רמזי משניות שכתב שהיה מנהגם שהיה אדם ממונה על השאלות שהוא היה שואלם כדי שהשואל אמיתי לא יתערבב ויכשל בלשונו וז"ש עמד השואל שהיה מוכן לכך עכ"ד והבאתים לעיל ואפשר דבכי האי גוונא מיירי הירושלמי דשואלין הלכות ואגדות מעומד כלומר דהיה ממונה לשאול כל ספק בהלכה ובאגדה דכל שהי"ל שאלה היה אומרה לממונה והוא רגיל בזה ומסדר השאלה בלשון צח ונקי בזה אמרו שואלין מעומד כיון שזהו מינויו כי שיח וכי שיג לו ועמד טעמו בו שלא היה מתערבב ועל זה אמרו שישאל מעומד ואסמכוה אקרא ועמדו שני אנשים. והתוספתא מיירי באתרא דלית תמן גבר הממונה על זה רק מאן דבעי למשאל איהו ניהו שואל שלו מדעת וצריך לישב כדי שלא יתערבב וכן פסק הרמב"ם. ויען דברי הירושלמי הוא תלוי במנהג כדאמרן להכי השמיטו הרמב"ם. ודוחק ועיין בע"מ מח"ד ח"ב פי"ט ומ"ש המפרש יד יהודה ובס' סדר הדורות ע"ש ואין להאריך. ואחר זמן ראיתי בירושלמי פ' תפלת השחר במעשה עצמו דר"ג ור"י דבגמרין אמרו עמד השואל ועל זה כתב הרב הנז' שהיה ממונה על השאלות כנז'. הנה בירושלמי אמרו בזה עמד אותו תלמיד ושאל ע"ש:

נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה הוא. עמ"ש הרב שבות יעקב בסוף ח"א בקונטריס פאר יעקב ומה שכתבתי אני בעוניי בס' הקטן שער יוסף דף צ"ג בס"ד:

איזיל אמליך בדביתאי. שמעתי משם רבני אשכנז שפירשו דיש שני פירושים בכתוב ויבן ה' את הצלע ברז"ל אחד שקלעה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא ויש פירוש אחר שניתנה בינה יתירה לאשה יותר מהאיש. ויש שני פירושים בפ' אנכי ה' אלהיך. אחד. שכ"י נראה על הים כבחור ובמעמד ה"ס כזקן דלמלחמה נאה בחור. ונאה לישיבה זקן וז"ש אנכי הוא שנראיתי על הים כבחור כ"י. ויש פירוש אחר אנכי לשון מצרי. ועתה ראב"ע סבר דהתורה אינה מדברת לשון אחר אלא בלשון הקדש וא"כ פירוש ויבן הוא שניתנה לאשה בינה יתירה ומשו"ה אמר איזיל ואמליך בדביתאי. ודביתהו אתיא עליה מטוניה ואמרה לית לך חיורתי כלומר מאחר שאתה נמלך בי מוכרח שאתה סובר שהתורה אינה מדברת לשון אחר וכפ"ז ויבן לשון בינה. וא"כ גם מ"ש אנכי אינו ר"ל שהוא לשון מצרי אלא אנכי הנראיתי על ים כבחור ועתה זקן דנאה לישיבה ואתה לית לך חיורתי ע"כ שמעתי. ואפשר להרחיב הדברים דרבנן דבעו למנוייה מוכרח דסברי דאנכי הוא לשון מצרי והשיב להם אימליך בדביתאי רמז להם דהוא סבר דהתורה אינה מדברת אלא בלשון הקדש וא"כ אנכי ר"ל שנראה על הים כבחור כ"י וזקן לישיבה וכפ"ז פי' ויבן הוא בינה יתירה וא"כ איזיל אמליך בדביתאי אם נאה זקן לישיבה אך בחור אינו גרוע או"ד דבחור בישיבה יוצא בגרעון. ודביתהו ברב חכמתה בתחילה אמרה דילמא מעבירין לך כי זו טענה ודאית יותר מלית לך חיורת' דההיא תליא בפלוגת' בין שני פירושי אנכי וכאשר השיב לשתמיש וכו' אמרה לית לך חיורתי כלומר לפי דעתך דאנכי ר"ל הנראה בים כבחור כ"י א"כ גרעון יש בישיבה שיהיה בחור. ועיין בעין יעקב שיש גירסא אחרת. אך בעיקר דרך רבני אשכנז הנז' יש להשיב הרבה:
עוד שמעתי באומרים לי מ"ש לית לך חיורתי ע"פ מ"ש מורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בדרוש שבס' קול בן לוי במאמר תעניות שאמרו על שמואל הנביא ע"ה אי שכיב אדזוטר מרננו אבתריה שגזרת עלי היתה שלא יהיה זקן בביתו אפילו שער לבן שלא ימצא זקן לבן ויש חשש ששמואל הנביא ע"ה העלים איזה דבר ממה שא"ל ה' על בית עלי וא"ל כה יעשה לך אם תעלים ממני ולכן שכיב אדזוטר ולהורות כי נקי וצדיק הוא קפצה עליו זקנה מה שלא יתכן בבית עלי זהו תורף דבריו בקיצור נמרץ ע"ש באורך. ורבינו האר"י זצ"ל הגיד כי ראב"ע היה גלגול שמואל הנביא ע"ה ולכן א"ל דילמא עניש לך לפי גירסת העין יעקב. וכשהשיב לשתמיש וכו' אמרה לית לך חיורתי דעתה יאמרו דנתקיימה בצד מה קללת עלי דלא יהיה זקן אפילו שער לבן ולזה משמיא עטרוהו בשיבה לרווחא דמילתא הגם שלא יענש להורות דמשמיא אוקמוהו ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף