צל"ח/ברכות/יז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ואין יוצאת וכו' שיצא ממנו דואג. הא דקאמר יוצאת לשון נקיבה נלע"ד משום דדואג רצה לפסול את דוד שבא מרות המואבי' מחמת שהי' להם לקדם נשים לקראת נשים כמבואר ביבמות דף ע"ו ע"ב ורצה לעשות הנקיבות יוצאנית להכי קרי לי' יוצאת:
שם למימרא דרשב"ג וכו'. דברי רבנן נזכרו תחלה במשנתינו לדברי רשב"ג וכן בפסחים ג"כ דברי רבנן שנויים תחלה ובקושיא אחז המקשן דברי רשב"ג תחלה כאן וכן בפסחים. ונראה משום דרומיא דרשב"ג אדרשב"ג אלים טפי מרומיא דרבנן ארבנן דדלמא הני רבנן דכאן ודהתם לאו נינהו חדא שהרי אין שמם נזכר ואף דמ"מ רמי להו דמסתמא הני דפליגי כאן אדרשב"ג והם בני מחלוקתו הם בני מחלוקתו שמה מ"מ רשב"ג ודאי חד הוא. ועוד דאי לאו פלוגתי' דרשב"ג לא הוה קשיא כלל דרבנן אדרבנן דאטו נזכר בדברי רבנן בפסחים שאין אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח רק מדחזינן דרשב"ג פליג ואמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח מכלל דרבנן פליגי ולכן התחיל בדברי רשב"ג:
שם מוחלפת השטה. הרי"ף והרמב"ם פסקו דחתן אם רוצה לקרות קורא. וכתב הב"י בסימן ע' דהם סברי כתירוצא דר' יוחנן וא"כ דברי הת"ק דמשנתינו הם דברי רשב"ג והלכה כרשב"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנה הלכה כמותו וכ"כ הלח"מ בפ"ד מק"ש. ולכאורה אני תמה ואף אם יהיבנא דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מאן מוכח דמחלפת השטה דקאמר ר"י היינו שיטה דכאן ודלמא שטה דמקום שנהנו מוחלפת ורש"י בפסחים כתב מוחלפת השטה התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שטתו הרי דלא הכריע רש"י איזה מהן מוחלפת ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמסתמא שטה דכאן מוחלפת כדי שלא יהי' מעשה דר"ג מעשה לסתור דברי רשב"ג בנו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו בתוס' בד"ה מעשה וכו' ואף שהתוספת כתבו שם דלא הוה מעשה לסתור וכפי מה שכתבנו שם דהיינו שאינו לסתור דברי רשב"ג נראה שהתוס' נדחקו כדי ליישב אליבא דרב שישא כאן והתוס' לשטתייהו דפסקו כאן כר"ש אבל לר' יוחנן אם נפרש דשטה דכאן מוחלפת אין אנו צריכין לדחוקי לכן פסקו הרי"ף והרמב"ם דשטה דכאן מוחלפת ופסקו כרשב"ג ולא מטעם דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו שהרי שם בפלוגתא דמקום שנהגו לא פסקו בפירוש כרשב"ג משום דלא הכריע אם הלכה כר' יוחנן או כרב שישא אמנם פסקו כאן כרשב"ג דהיינו דברי ת"ק במשנתינו משום דמעשה דר"ג מסייע לי' ומעשה רב ולכן כאן בודאי הלכה כן בין שהוא דברי רשב"ג ובין שהיא דברי רבנן דאף דהלכה כרשב"ג היינו אם אין נגדו מעשה רב ושם בפסחים סתם הרמב"ם הדברים שת"ח בטלים ואם רשאי אדם לעשות עצמו ת"ח או לא השמיט ולא הכריע אם יש לחלק כדברי רב שישא או אין לחלק כדברי ר' יוחנן וכן הרי"ף הביא שם הפלוגתא ולא הכריע:
שם במשנה ומן התפילין. הקשה בח"ר מאי ארי' מוטל לפניו אפי' כל יום ראשון במי כדאמרי' במ"ק מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך וכו' ולקמן בסוגיית הגמ' נאריך בזה. ואמנם גוף קושייתו יש לדחותה לפמ"ש המג"א בסי' תקמ"ח ס"ק ה' דאבל בחוה"מ מניח תפילין אפילו ביום ראשון ע"ש וא"כ קמ"ל משנתינו דאם מתו מוטל לפניו אפילו בחוה"מ פטור מן התפילין ואמנם הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דחוה"מ בלא"ה לאו זמן תפילין הוא והוא דעת המחבר בא"ח סי' ל"א אבל לדעת הרא"ש והוא דעת הרמ"א בהג"ה שם דחוה"מ הוא זמן תפילין א"כ ממילא ליבא קושיא. מה שאני תמה שהרי בירושלמי כאן הקשה קושיא זו של הרשב"א על משנתינו ולדעת הרא"ש לא הקשה הירושלמי כלום ולא עוד אלא שעקר סמיכתו של הרא"ש שחוה"מ הוא זמן תפילין הוא מכח דברי הירושלמי שהביאו התוס' במנחות דף ל"ו פ"ב בד"ה יצאו שבתות ועיין בב"י סי' ל"א וא"כ איך הקשה הירושלמי כאן קושיא הנ"ל על משנתינו. ולכן צריך לומר שלא כדברי המג"א הנ"ל וגם בחוה"מ פטור אבל ביום ראשון שמה שכתב הרא"ש הטעם שאבל מעולל בעפר קרנו והוא לו יום מר אין טעם המרירות משום אבילות אלא מרוב צער של יום ראשון וזה שייך גם בחוה"מ שאף שאינו נוהג אבילות מ"מ יום מר היא לו ואינו מניח תפילין. ונראה לקיים דברי המ"א וקושיות הירושלמי הוא שא"צ למתני תפילין דמק"ו מק"ש שמעינן דמה ק"ש שהוא חייב אחר קבורה ופשיטא ביום שני פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפילו אחר קבורה ואפילו ביום שני לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור אפי' בחוה"מ עכ"פ במתו מוטל לפניו ובזה נדחים גם דברי השושנים לדוד שהקשה דע"כ לא שמענו דאבל פטור מתפילין ביום ראשון אלא אחר קבורה שכבר אל אבילות אבל באנינות אכתי לא שמענו ואיצטרך למיתני במשנתינו לפוטרו באונן ולפמ"ש ניחא דאכתי ק"ו הוא מק"ש. ולקמן בסוגי' הגמרא נבאר פירוש אחר בדברי הירושלמי ומשם יהי' ראי' לדברי המג"א:
שם פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וכו'. הא דלא תנן הכי לעיל גבי החתן דלא תני דק שפטור מק"ש והרי גם במתו מוטל לפניו הטעם הוא משום שטרוד טרדה דמצוה וכמו שפירש"י כאן ורש"י בעצמו סיים והוה דומיא דחתן וא"כ קשה למה לא תנן הכי גבי חתן. ונראה מכאן ראי' למ"ש הכ"מ בפ"א מק"ש בשם הר"ר מנוח דפטור של החתן הוא רק בלילה אבל ביום חייב דישראל קדושים הם וכו' ע"ש ואם כן תפילין ליתנוהו בלילות ותפלה ג"כ הוא משנה שא"צ שפטור דהא בלא"ה תפלת ערבית לאו חובה אלא רשות ואם רוצה להתפלל גם החתן רשות בידו לת"ק דשם דגם ק"ש אם רוצה לקרות קורא ומשום דלא תני הני לא סיים ג"כ שם ומכל מצות האמורות בתורה וסמך על מה ששנה כאן והה"ד בחתן וראיתי בתר"י שלא גרסינן במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ושיש מפרשים שאינו פטור אלא מאלו בלבד אבל בשאר מצות חייבים ומביאים ראי' מדאמרי' בפ' הישן חתן פטור מכל מצות האמורות בתורה ותנא שילא חייב ואומרים דהתם משמע דהלכתא כשילא וכי היכי דחתן חייב בכל המצות האמורות בתורה ה"נ מי שמתו מוטל לפניו חייב אלא באלו שלשה לבד מפני שצריכות כוונה יותר משאר מצות וכו' ואין זה נראה למורי הרב שאותה ברייתא דמביאין ראי' ממנה שחייב בכל שאר מצות כבר תרצה רש"י ז"ל ואמר דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אנן דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ודאי פטור עכ"ל רש"י ואני אומר שאף שקיי"ל העוסק במצוה וכו' אף עפי"כ יש לקיים דברי שילא דבשמעתין ראיתי לבעל פ"י שהקשה איך ילפי' בפ' הישן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מק"ש ומפסח ודלמא שאני ק"ש ופסח שהן מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מהם וה"ל מצוה שאינה שוה בכל לכך העוסק במצוה פטור ממנה ומנ"ל שעוסק במצוה פטור משאר מצות השוים בכל. ואני אומר דמה דפשיטא לי' לבעל פ"י דפסח אינו נוהג בנשים אני תמה והלא ר' יוסי ור' יהודה תרוייהו ס"ל דאשה בראשון חובה רק ר"ש סובר רשות ופשיטא דהלכה כר"י ור"י וכן מפורש ברמב"ם בריש פ"א מק"פ דאחד איש ואחד אשה חייבים במצוה זו ואמנם מפסח בלא"ה ליכא למילף דהרי הא דעוסק במצוה פטור מפסח ילפי' מן ויהי' אנשים וכו' שטמאו עצמן לקבורת מת ונדחו מפסח והרי יש לדחות דשאני התם דלא מטי זמןחיובא דפסח וכדעביד התם צריכא וצריכין אנו למילף מק"ש וע"ז שפיר פריך הפ"י דשאני ק"ש שהיא אינה שוה בכל. ואמנם דכי היכי דק"ש היא עשה שאינה שוה בכל הלא גם חתן הוא עשה שאינה שוה בכל דפ"ו אינה בנשים שהאיש מצווה על פ"ו ולא האשה וכי היכי דעשה שא"ש בכל העוסק בה פטור מעשה אחרת כיוצא בה ה"נ העוסק במצוה השוה בכל פטור ממצוה אחרת שהיא שוה בכל ולהקשות היא גופה מנ"ל דחתן פטור מק"ש ודלמא ובלכתך בדרך דילפינן מינה לפטור עוסק במצוה לא אתי למיפטר חתן רק לעוסק במצוה השוה בכל הוא דפטור מק"ש שא"ש בכל. נראה דהרי דרשינן כי דרך מה דרך רשות ואם כן העוסק במצוה אף על פי שא"ש בכל מ"מ אינה כי דרך שהוא רשות לגמרי וממילא דרשינן לפטור חתן ואמנם שהעוסק במצוה שא"ש בכל יהי' פטור ממצוה השוה ככל ע"ז אין לנו שום לימוד. ובזה אין אנו צריכין לומר דשילא שם בסוכה לא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דלעולם דס"ל אבל הוא סובר דשפיר פטור ממצוה כיוצא בה אבל מצות חתן שא"ש בכל אינו פוטרת משאר מצות השוים בכל אבל מסוכה פטור דגם סוכה א"ש בכל. ובזה מתורץ קושיות התוס' במס' סוכה דף ך"ו ע"א בד"ה חתן וכו' שהקשו דא"כ יתחייב חתן בסוכה ע"ש. ולפמ"ש ניחא. וע"פי הקדמות האלה נוכל לקיים כאן הגירסא שלפנינו דמסיים במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ולעיל גבי חתן לא מסיים מכל מצות וכו' ולא כמו שרציתי לומר לעיל שסמך על מה ששנה כאן רק דחתן שהוא מצוה שאינה שוה בכל חייב במצות אבל קבורת מת הוא שוה בכל שאינו מ"ע שהז"ג וגם נשים חייבות בקבורת מתים לכך פטור מכל המצות:
שם נושאי המטה וכו' חייבים. ואפשר לומר דלהכי תני ברישא דפטורי' מן התפילין שהוא משנה יתירה וכקושי' הרשב"א הנ"ל דהרי כל יום ראשון הוא פטור מן התפילין אך תני ברישא תפילין להורות בסיפא דאת שאין למטה צורך בהם דחייבי' גם בתפילין דלא תימא דכשם שפטורין מתפלה וכתב הברטנורה הטעם משום דצריכה כוונה יתירה ה"נ תפילין כיון שצריך שלא יסיח דעתו מהן יהיו פטורי' קמ"ל דחייבים. א"כ דמשום דלמטה צורך בהם קמ"ל דפטורי' אף מתפילין להכי תני לי' ברישא גם גבי אבל. ואולי לזה כיון הירושלמי כאן שהקשה ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל ותירץ בגין דתני דא תני דא יעו"ש בירושלמי וכוונתו בגין דתני נושאי המטה תני דא היינו תפילין להשמיענו שגם נושאי המטה פטורין מתפילין דאף דיש לפרש דברי הירושלמי כפשטן בגין דתני דא דהיינו ק"ש תני דא דהיינו תפילין אלא דלפי"ז הי' דברי הרשב"א תמוהין דהרשב"א עצמו תירץ קושייתו וכתב ומסתברא דתפלה אגב ק"ש ותפלה נקט להו ובירושלמי בעו לה ופריקו בה פריקא אחרינא עכ"ל הרשב"א ואם הי' כוונת הירושלמי בגין דתני דא היינו ק"ש א"כ היינו הך פירוקא של הרשב"א עצמו והא דלא פירש הרשב"א גם דברי הירושלמי דבגין דא היינו אגב דתני ק"ש כראה משום דבירושלמי לא גרס ברישא ומן, התפלה עיין בתוי"ט והיינו משום שהוא משכה שא"צ שהוא ק"ו מק"ש וא"כ כשם שלא תני תפלה בגין דתני ק"ש כך לא ה"ל למתני תפילין אגב ק"ש ולהכי מוכרחין אנו לפרש כוונת הירושלמי בגין סיפא כנ"ל. אבל הרשב"א על נוסחת הבבלי קאי דגרס ברישא גם תפלה לכן תירץ דתני תפילין אגב ק"ש ותפלה והרשב"א לא הי' יכול לשנויי כתירוץ הירושלמי הנ"ל לפי שקושית הרשב"א קאי גם על הברייתא כאשר יבואר לקמן בדברינו ובברייתא לא שייך תירוץ הנ"ל:
שם בגמרא מוטל לפניו וכו' ורמינהו וכו'. הא ודאי דלפ"מ דס"ד דדוקא לפניו אבל אם אינו מוטל לפניו ואף שמוטל עליו לקברו חייב על כרחך הטעם משום כבודו של מת ועיין בתוס' ד"ה ואינו מברך מ"ש בשם הירושלמי והי' סבור דשלא בפניו ליכא כל כך מפני כבודו אבל ודאי לטעם שאין מי שיטול משאו אין שום טעם לחלק בין מוטל לפניו למוטל עליו לקברו ולפ"ז נסתר הך ורמינהו דרמי כאן דדלמא משנתינו מיירי ביש לו מי שיטול משאו ואז ליכא רק מפני כבודו של מת ולכך מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא אבל הך ברייתא דמס' שמחות מירי באין לו מי שיטול משאו לכך אפילו בבית אחר אינו מברך ונראה דלכך הביא סיפא דבריית' דתני ובשבת וכו' וקשה אם איתא דהך בריית' איירי דוקא בא"ל מי שיטול משאו והרי שבת תמיד חשיב כיש לו מי שיטול משאו שהרי אסור לו לעסוק בקבורה בשבת וא"כ מאי ארי' דקתני שבת נפליג בחול גופא ולתני וביש לו מי שיטול מיסב וכו' א"ו דבחול אסור אף ביש לו מי שיטול משאו ושפיר קאמר ורמינהו. ואין לומר דנקט שבת משום מיסב ואוכל בשר ושותה יין וזה אסור בחול אפי' יש לו מי שיטול משאו. דקשה כיון דע"כ דביש לו מי שיטול ליכא כבוד המת שלא בפניו מדמברך ומזמן וא"כ אין טעם לאסרו להסב ולאכול בשר ויין. ולומר דנקט שבת להתיר אפילו בפניו ובין פטורא דרישא ובין חיובא דשבת על כל הפרטים קאי בין יש לו בית אחר ובין מחזיר פניו. נראה דאין לומר כן דהרי אם אמרינן ביש לו מי שיטול משאו מותר שלא בפניו ובפניו אסור א"כ מוכח דמפני כבודו אסור בפניו אף ביש מי שיטול משאו א"כ אף בשבת ראוי לאסור בפניו מפני כבודו דמ"ש שבת מחול ויש לו מי שיטול משאו וא"כ על כרחך דהיתר שבת לא קאי על מחזיר פניו א"כ ליפלוג בחול בין יש מי שיטול משאו ובין ליכא מי שיטול משאו ורב פפא דמשני לי' תרגמה אמחזיר פניו מוקי' לי' באין מי שיטול משאו וסובר דליכא איסור רק בפניו וגם אין מי שיטול משאו וא"כ היתר דשבת מיירי אפי' בפניו ונקט שבת משום מיסב ואוכל בשר דבחול אף ביש לו מי שיטול דאז מברך וחייב במצות מ"מ אכילת בשר והסיבה אסור משום כבודו אף ביש מי שיטול משאו ובשבת מותר אכילת בשר אפי' בפניו משום כבוד שבת אם אין לו בית אחר. והנה אכתי יש לדחות הרמינהו ולחלק בן יש מי שיטול משאו כנ"ל והא דנקט שבת הוא משום פלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין תשמיש המטה. ונראה דסבר המקשה דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא אם אבל מותר בתשמיש בשבת וכדרצה לומר במס' מ"ק דף ך"ג ע"ב וא"כ גוף פלוגתא זו דרשב"ג ורבנן לא שייכא כלל באנינות ואגב גררא מתני באנינות הואיל ובלא"ה מיירי בשבת ואיך נימא דמשום כך נקט שבת. ובזה עמדנו על כוונת רש"י בד"ה תשמיש המטה וכו' ולר"ש חייב אבל בעונה בשבת דלכאורה תמוה שהרי לא הוחלט דבר זה במס' מ"ק ואדרבה דחי התם דע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דאכתי לא חל אבילות. ולפמ"ש ניחא דהמקשה כאן ודאי סבר דפליגי באבל גופי' אם מותר בתשמיש בשבת. ונלע"ד דלמפ"ש לעיל דלר"פ בעינן תרתי מוטל לפניו וא"ל מי שיטול משאו וא"כ משנתינו דדייקא למיתני לפביו דוקא לפניו שלא תימא שזה דוקא בשבת וי"ט שאינו מוטל עליו לקברו להכי בעינן לפניו אבל בחול לא בעינן לפניו ואפי' בחדר אחר פטור קמ"ל במשנתינו ומן התפילין וא"כ מיירי בחול דשבת וי"ט ליכא תפילין ובודאי איירי בחול ומוטל עליו לקברו ואפ"ה בעינן מוטל לפניו אבל בשבת וי"ט אפ' מוטל לפניו חייב בק"ש ותפלה ומתורץ קושי' הרשב"א שהבאתי במשנתינו ולרב אשי הכל תלוי במוטל עליו וא"כ בשבת וי"ט אפי' מוטל לפניו פטור דלפניו היינו מוטל עליו ולכן תנן במשנתינו תפילין לומר דפטור דק"ש הוא דומי' דתפילין דמיירי בחול דוקא. ואמנם קושי' הרשב"א איכא לאוקמי אברייתא דבלא"ה איירי רישא בחול דהרי תני סיפא ובשבת חייב ובזה שפיר הקשה הרשב"א ל"ל תפילין תיפוק לי' דבלא"ה אסור כל יום ראשון. ואמנם בירושלמי הקשה קושיא זו על המשנה והירושלמי הואיל ואתא לידן אזכיר מלתא דתמיהא לי שם שמתחלה מביא שם פלוגתא דר"א ור' יהושע אם אבל פטור מתפילין רק יום א' או ב' ימים וקאמר בתר הכי אם ביום שני אינו נותן תפילין צורכא מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תני דא עכ"ל הירושלמי ולענ"ד תמוה למה הוצרך להקדים אם ביום שני וכו' והלא אף אם רק ביום ראשון לא נותן תפילין ג"כ הוא משנה שא"צ למימר שמי שמתו מוטל לפניו פטור ונראה ע"פי מ"ש התוס' בדף י"א ע"א בד"ה שנא' בהם פאר וכו' א"נ צריך טעמי' דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון. ואומר אני דמאן דסבר ב' ימים באמת אין טעמו משום פאר אלא טעמו מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסור וכקושית התוס' שם. והטעם שאסר ב' ימים מדכתיב ימי בכי אבל משה וכמפורש במס' מ"ק דף ך"א ע"א והא דמוקי האי קרא רק בתפילין אין הטעם כמו"ש התוס' שם בד"ה משלישי דכל שעה שהוא מר נפש הוא מתעולל בעפר דביוםשני אינו מעולל בעפר אבל הטעם לענ"ד משום דכתיב ימי מוקמינן לדבר הנוהג רק ביום וקסבר לילה לאו זמן תפילין והנה אם אין הטעם משום מעולל בעפר א"כ גם בחוה"מ אסור דכל מה דילפינן מיחזקאל יש ללמוד גם בחוה"מ שהרי הבראה ילפי' מיחזקאל ומברין במועד. ומעתה פירות הנושרין מדברינו דמאן דסבר דאבל אסור רק יום ראשון איהו דריש פאר ואבל מתעולל בעפר וכיון דזה לא שייך בחוה"מ אם כן קם דינו של המג"א דאבל מניח תפילין בחוה"מ אפי' ביום ראשון ואם כן איצטרך תכא דמשנתינו לפטרו במתו מוטל לפניו אפי' בחוה"מ אבל מאן דפוטר אבל מתפילין ב' ימים אין טעמו משום עפר וממילא גם בחוה"מ פטור ב' ימים מתפילין ושפיר קשה קושי' הירושלמי למה צריך התנא לפטרו מטעם מתו מוטל לפניו דגם בחוה"מ לא נפקא לן מידי בזה. ובזה דברי הירושלמי מובנים שפיר. והרווחנו בפירוש זה שלא די שאין דברי הירושלמי סתירה לדברי המג"א הם אפי' ראי' לדברי המג"א:
עוד נלע"ד פירוש דברי הירושלמי דאיכא למימר דדוקא אבילות דאורייתא דחי מצות תפילין והם שבעה מתים המפורשים בפ' אמור אבל אחיו מאמו ואחותו מאמו או אחותו הנשואה שהוסיפו חכמים אין כח באבילות דרבנן לדחות מצות תפילין וא"כ איכא לאוקמי משנתינו בהני קרובים שאינו מתאבל רק מדרבנן ולכך אינו פוטר רק בשעה שמוטל לפניו אבל אחר הקבורה חייב אבל מ"ד ששני ימים אינו מניח תפילין והרי לכ"ע אבילות יום שני אינו מן התורה אפי' בהני שבעה המפורשים בתורה וא"כ אפי' אבילות דרבנן דוחה תפילין שפיר קשה קושי' הירושלמי דמאי ארי' קודם קבורה והרי כל שבי ימים פטור מתפילין:
תוספת ד"ה מי שמתו וכו'. ברש"י שלפנינו מבואר ההיפוך ורש"י גריס פרק מ"ש בתר הי' קורא וכמו"ש רש"י בד"ה מ"ש וכו' דחתן דפטור משום טרדה דמצוה עכ"ל רש"י ואם כן משמע שמשנה זו סמוכה למשנה דחתן והתוס' בשם ר"י שכתבו דאיירי בסיפ' מק"ש וכאן מתחיל כמי מפטור ק"ש ולא כתבו עדיפא דאיירי בסיפי' מפטור ק"ש מטעם טרדה דמצוה כמו"ש רש"י נראה דתינח למסקנא דלקמן דמוטל לפניו היינו מוטל עליו לקברו אבל לפי הה"א בתחלת הסוגיא מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא א"כ אין הטעם משום טרדה רק משום כבוד המת ועיין מה שמבואר לעיל בדברינו וא"כ לפום הס"ד הזה מה טעם הי' לו בסמיכות פרק זה לפרק הי' קורא לכן הוצרך ר"י לטעם דאיירי בקריאת שמע:
ד"ה פטור מק"ש וכו' בסוף הדבור ה"ג פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. ט"ס הוא וכן צ"ל ה"ג פטור מק"ש ומן התפילין כי התוס' לא גרסי מן התפלה עיין בתוי"ט ולקמן בדבור שאח"ז יבואר בדברינו:
ד"ה אלו ואלו וכו' אלא לא בעי למיתני אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו. רבים יחכמו לעמוד על כוונת דברי התוס' בזה ומה קשי' להו מתחלה ומה ניחא להו בדברים הללו. ולענד"נ דהתוס' לא גרסי מן התפלה ברישא דמתני' וכמו"ש בדבור הקדום בשם התוי"ט והטעם משום שהוא כ"ש כמו"ש התוס' כאן ועיין מ"ש במשנתינו לפרש דברי הירושלמי שהקשה דתפילין לא הוצרך למתני ברישא דהיינו מק"ו מק"ש שחייב אבל אחר הקבורה פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפי' ביום שני או עכ"פ כל יום ראשון לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור במתו מוטל לפניו וגם פירשתי סוף דברי הרושלמי דתני דא בגין דא היינו בגין סיפא דנושאי המטה שחייבי' ולכך שנה ברישא גם תפילין לומר דחייבים דסיפא היינו גם בתפילין ע"ל בדברינו. ומעתה זהו כוונת התוס' כאן שכתבו ורישא וכו' כ"ש דפטור מן התפלה וא"כ למה לא תני ברישא בהדיא ומן התפלה וצ"ל מפני שהוא משנה שא"צ דהרי אתי במכ"ש. ואמנם ע"ז קשה א"כ גם תפילין לא ניתני ברישא דג"כ אתי במכ"ש וע"ז תירצו דודאי משום פטורא דרישא גם תפילין לא הוה צריך למיתני תבל שנאו לידע שנושאי המטה חייבים גם בתפילין וזהו כוונתן במ"ש דלא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |