פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/מח

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה מח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שעל היתר. עט"ז ומדבריו משמע כל שבפנים לעוגל הוה דאייתרא וסותם אמנם הב"י בסימן ס"ד כתב דהר"מ חולק על רש"י ומרדכי עיין פ"ז ממ"א ה"ו כתב וחוט משוך כמו יתר אלמא דלאו כל חלב מבפנים סותם ועיין ש"ך סי' ס"ד אות י"ג הביא דברי רש"י והרא"ם וכה"ג בהגהות הב"י אות א' והתב"ש אות א' כתבו דהמורה צריך ליזהר ולעיין אם אותו החלב סותם לכ"ע עכ"ל ולפ"ז נפל האי היתרא בבירא דמאן הוא היודע היום איזה חוט היתר המשוך וצ"ע:

ודע דבגמרא נ' א' איכא תרתי לישני ורש"י ורא"ש פסקו כל"ק דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור ודאייתרא פליגי והלכה כל"ק וכבני בבל דאסור וסותם כדר"נ דאמר אינהו מיכל אכלי ולדידן לא סתים בתמיה. אמנם מרש"י נראה דבני בבל וא"י בדאורייתא פליגי באייתרא דבני בבל כר"י כמ"ש רש"י שם להדיא ומשום הכי פסק כל"ק לחומרא בשל תורה יע"ש הרי דאייתרא ספיקא דאורייתא משוי לה אבל הרא"ש כתב ע"ז נהי מדאורייתא שרי כר' עקיבא (למאי דאפיך) מכל מקום מדרבנן אסור ועיין סימן ס"ד סי"ד חלב הקיבה דאייתרא ממנהגא אסור והרב הגיה דמדינא אסור ונרשם רש"י והרא"ש ולא הבינותי אם ר"ל מן התורה איך הרכיב רש"י ורא"ש וע"כ נראה דרא"ש סובר דהוה מדרבנן אלא דלהמחבר ליכא ביה כ"א מנהגא בעלמא דסובר כהר"מ דל"ב עיקר ומשום הכי כתב רמ"א דל"ק עיקר ומדרבנן כבני בבל וכ"ת בדרבנן הלך אחר המיקל די"ל דע"כ הלכה כל"ק דר"נ דאמר מיסתם לא סתים היינו בתמיה דלא כתו' ואם כן הי סתים והי לא סתים וכיון שכן בהכרח כל"ק. אמנם הר"מ דפסק בפ"ז מהלכות מ"א כל"ב לאו החלט גמור הוא דבסימן ס"ד כתב הב"י דכל"ק פסק כבני א"י דשרי וכ"כ המ"מ בפ"ז שם. ולפ"ז הר"מ שפסק בפ"ו מה"ש הי"א כרס אין לו דבר שיסתום אותו שהרי חלב שעליו טמא י"ל א' משני פנים או דלשיטתיה דפוסק כל"ב ואפילו הכי דאקשתא אין סותם דר"נ בניחותא אמר כפירוש התוס' חולין נ' וה"ה חלב שתחת הפריסה אף שרבינו יואל התירו ור"א אוסר והלכה כר"א אין סותם או דשאני חלב הפריסה דיש בו ספק תורה לא שייך אינהו מיכל אכלי והר"מ כל"ק ובאמור והר"ב שלא הגיה כאן כרס שניקב סותם החלב דהא לדידן ההיא דר"נ בלשון בתמיה מתפרש ש"מ דמפרש דהר"מ נמי כל"ק אלא דשאני חלב הפריסה דיש בו איסור תורה מה שאין כן דאייתרא דלא הוה אלא דרבנן ועיין יש"ש פא"ט סימן נ"ד הביא הא דרבינו יואל וכתב דבר חמצא הוה דרבנן משא"כ זה. ואם כן בההיא דריש מעיא בעי גרירה כמ"ש ש"א והסכים עמו הפר"ח בקו"א לא ידענא על מה התירו ועיין תב"ש סימן מ"ו מ"ש דרשב"א בתשובה סימן רנ"ג לל"ב איירי לא ידענא דהא כתב הרשב"א דאייתרא שבני א"י נוהגין היתר הרי כל"ק וכתב דכל חלב לרבות כו' הרי משמע מן התורה פליגי ומיהו לדידן דאייתרא מדרבנן אסור וכ"כ הלבוש בסימן ס"ד סי"ד חלב דאייתרא אסור מדרבנן ואין להקל בו הרי כמ"ש יע"ש ועיין בל"י אות ד'. ומעתה תדע שכרס שניקב וחלב סותם הוה רק ספק טריפה דשמא כר"י שהתירו ומיהו אם החלב ניקב הקרום וודאי אסור עיין סימן ס"ד ומיהו הא וודאי דאקשתא אין לעשות ממנו ספק דרוב הפוסקים כל"ק דאקשתא אסור לכ"ע יע"ש נ"ל:

כתב הפר"ח בקו"א בשם ש"א מחט בקיבה ולא מעל"ע ויבלת כנגדה ושומן עליו כשר ופשוט הוא דהיינו דאייתרא ומינה אי לאו שומן הוה יבלת סי' דניקב מעל"ע וכל כיוצא בזה דיש הוכחה דניקב מעל"ע טרפה ועסי' מ"ט:

ב

כרס שניקב. עט"ז אפילו בקולשיה שאין איסור החלב שם אלא מדרבנן אפ"ה אין סותם מדרבנן ובמקום הגס אין סותם מספיקא מ"ה ומ"ש דגדולה מזו שאין כרם סותם לטחול לא ידענא מה גדולה הוא ועוד דכאן משמע הטעם דחלב טמא הוא ואין סותם ואלו בסימן מ"ג כתב הטעם דכל דבר שצריך שיעור כמו טחול ד"ז לא מהני סתימה וכבר כתבנו מזה שם:

ג

תולעים. עט"ז דעתו להקל אף במצא הכרס נקוב דתלינן לאחר שחיטה פירשו כמו בריאה לבד במוח חיישינן. ולפ"ז הא דכתב רמ"א דתולין דאכלה הבהמה או מהפרש הם גדילים היינו דא"צ לבדוק כלל בכרס אי יש שם נקב או לאו משא"כ אי מצא נקוב הכרס צריך בדיקה אי התולע רחוק מהחור או לאו עס"י ל"ז ודעת הש"ך להקל והפר"ח ודעת הב"ח ותב"ש להחמיר ועמ"ש לעיל בסי' ל"ז ובש"ך שם אות י"ז:

ד

שאם יקרע. כתב הט"ז ע"י חולי דוקא בעינן טפח או רובו אבל ע"י קוץ במשהו טריפה שמא ניקב א' מאברים הפנימים ומ"ש לדידן שא"א בקיאין לא הבינותי דאפילו מדינא דגמרא לא היו בקיאין בקוץ לבדוק כל החלל:

ה

רוב. עט"ז ולשונו צ"ע דכתב מ"ש ברובו היינו רוב עוביו זה לא מצינו שיאמר כן דא"כ איך שייך לחלק הגדולה ברובה ומה חילוק יש בין גדולה לקטנה וודאי ברובה היינו רוב אורך או רוחב ומה שהזקיקו להר"מ לומר כן או כמ"ש הרשב"א בתה"א דא"כ הוה מהפסוקים לא מקרועים או כמ"ש הב"י. גם מ"ש בדברי הב"י השיג בנה"ך ופר"ח דהב"י ה"ק דאין חילוק היינו בין ע"י חולי או קוץ באין מפולש ברוב עובי ובמפולש וודאי יש חילוק בסכין בכ"ש מספק טריפה שמא ניקב א' מאברים פנימים ובחולי בעינן רובו אף במפולש וכן פי' בהדיא הכ"מ בפ"ט מה"ש ה"ה ולענין דינא העלו כולם דברוב עובי הבשר יש להחמיר ומפולש יש חילוק ע"י חולי ברוב אורך או רוחב וע"י קוץ טריפה בכ"ש ולא מהני בדיקה. ועתב"ש אות ה' תמה על הב"י דהא הר"מ בפי"א מה"ש סובר דקוץ מהני ליה בדיקה וא"כ שפיר אמר התנא ברובא לא מהני בדיקה ובאמת צ"ע:

כתב הב"ח טעם כרס החיצונה דסוף הפנימי לנקוב הלכך אי העור שלם מבחוץ רק הבשר נקרע לב' מנגיחות השורים כשירה יע"ש הביאו ג"כ הכה"ג בהגהות ב"י אות י"ט והדמש"א כתב דבעינן קצת בשר קיים לצד העור יע"ש ומ"מ לא ידענא מהיכן למד דין זה דכרס החיצונה משום פנימי ועיין ריש א"ט ועיין פר"ח:

ו

הקרע. הט"ז האריך ותוכן כוונתו דאיך כתב ניטל הוה שיעורו טפח או רובו הא בניטל שיעורו כסלע אי מעגלת ליה ורש"ל תי' דבאין מפולש אף בחסרון בעינן טפח או רובו ודחה זה והכ"מ תי' בניטל ביש חסרון אה"נ דמצטרף לשליש טפח והקשה דמ"מ איך כתב תחלה ניטל כיון שאין שיעורו שוה ותי' דניטל ה"ק דניטל כולו דל"ת כמו טחול ניטל יש לו קולא וז"ש הטור נקרע באורך טפח או ניטל ולא כתב נקרע או ניטל באורך טפח ובש"ע כתב שניהם נקרע או ניטל ואח"כ כתב באורך טפח ע"כ תני והדר מפרש ואף ברוב עובי אם כסלע הוה טריפה לדידיה:

ז

שאין. הט"ז בשם רש"ל כתב דא"א בקיאין לשער עם האוכל או בלא אוכל ע"כ החמיר לשער בלא אוכל תלת קשייתא הוה טריפה:

ח

שאם ימתח. עט"ז ופירושו אף ברצועה ארוכה יהיה חוט המקיף יותר מטפח מ"מ בעינן אי מעגלת ליה יהיה שליש טפח וחוט המקיף טפח טריפה וזה פי' התו' שם דסלע שליש טפח וכל שיש כו' ולרש"י סלע ב' שלישי טפח שאם ימתח היינו בכפל יע"ש. ודע דבקטנה ברובה כתב הפ"ת אות ו' ששיעורו אם נקדר שחוט המקיף יהיה רובה טריפה והתב"ש אות ה' כתב דבקטנה לא מצטרף לרובה מידי דהוה אגרגרת אם נקדר אין מצטרפין לרובא ולא ידענא דהתם מה חזית דחשבת לרוחב חשוב לאורך מה שאין כן כאן בין אורך ורוחב ברובה אם כן יש לשער כן עט"ז בסימן ל"ד אות ג' ומיהו אם נקדר שאם תמתח בכפל גם התב"ש יודה ולדינא יש להחמיר כפ"ת  :

ט

במקום חבורן. עיין ט"ז הנה המאכל נכנס מוושט לכרס ומכרס לביה"כ (הוא סוף הכרס) ומביה"כ להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין. וראוי שתדע דהב"ח סובר דהמסס וביה"כ שניקבו זה לזה דכשירה היינו במקום חיבורן שאין להם אלא עור א' מפסיק באמצע הא במקום שיש לזה עור בפ"ע ולזה עור בפ"ע אף שהן דבוקים שומן שביניהם חלב טמא הוא ואין סותם והביא ראיה מתוס' נ' ב' ד"ה מחט ולפי דבריו במקום שיש דופן לזה ודופן לזה טריפה וא"כ דברי הראב"ן שהביא הפר"ח אות י"ב והרע"ב בפי' המשניות משמיעים בהדיא אף שיש דופן לזה ולזה אפ"ה כשירה והתב"ש אות י"א הרגיש בזה קצת. אמנם רש"י בריש א"ט ד"ה שניקבו כתב דווקא שהנקב נראה מבחוץ הא במקום חיבורן כשירה משמע בכ"מ חיבורן כשרה ואלו מתוס' משמע עכ"פ דווקא במקום שאין שומן ביניהם אף שיש דופן לכ"א כשירה הא במקום שחלב טמא מפריד ביניהם אף שניקבו זה לתוך זה טריפה. ולהב"ח א"ש לשון הש"ע שכתב אפילו הנקב מפולש מזה לזה ר"ל ל"מ באם ניקב מקצת הדופן כשירה אלא אפילו כל הדופן כשירה ואלו להפר"ח ושאר פוסקים קשה מה אפילו הא יותר מסתבר להכשיר כשהוא מפולש מאינו מפולש וניקב עור א' דה"א דהרעי יוצא מבין ב' העורות וזה דקשיא ליה להפר"ח אות י"ב יע"ש ותב"ש אות י"א רצה ליישב זה והמעיין יראה דקושית הפר"ח כדכתיבנא. ולדינא יראה אם ניקבו במקום שאין שומן מפריד ביניהם כשירה  :

י

מפולש. עט"ז והוא מבואר דמרש"י משמע אפילו ע"י חולי טרפה בהמסס וה"ה ביה"כ עור וחצי דאין חצי עור דק מגין ולפ"ז הא דאמר ביה"כ מב' צדדין היינו עור וחצי אמנם זה פי' בבמה מדליקין ואלו בשאר מקומות משמע הטעם דחיישינן שמא הבריא ונתרפא והוא שיטת ר"י ור"ת חולק ואמר דשאני וושט מביה"כ והמסס וכבר נתבאר בסימן ל"ג ועיין מ"ש בש"ך ועיין תוס' חולין נ' ב' ד"ה מחט שכתבו ואגב דנקיט מצ"א נקיט משני צדדין דלכאורה אין לו מובן ולרש"י א"ש דנקיט משני צדדין דווקא הא עור וחצי כשירה דלא חיישינן שמא הבריא לרש"י כ"א דופן דק דמעט שתתפש המחט עוברת מעל"ע משא"כ היכא דיש לה לילך מהלך מה לא חיישינן ולתוס' הוקשה זה ותי' איידי וראיתי לת"ה סימן קס"ה כתב דתנא איירי ולא אמר משום היא גופא דווקא לחוץ אלא הא מילתא דפשיטא יע"ש ולא הבינותי דכפי הנראה לר"ת קאמר לה ושפיר הוקשה לר"ת אמאי לא אשמעינן רבותא בהמסס דווקא מעל"ע דהוה רבותא טפי אלא דעיקר חידושא מצ"א ומב' איידי יע"ש. והנה לדינא פסק רמ"א באין ה"מ טריפה והיינו ע"י קוץ כמ"ש הט"ז באות י"א ובה"מ כשירה וע"י חולי אפילו בלא ה"מ כשירה ומיהו כל זה בהמסס ולזה כוון רמ"א וי"א בהמסס הא ביה"כ אפילו עור וחצי יודה רש"י דכשירה לפי הטעם דחיישינן שמא הבריא נתרפא וכן אם שחטוהו מיד שבלעה מחט דליכא למיחש שמא הבריא נתרפא אף לרש"י כשירה בלא ה"מ כמ"ש התוס' בבמה מדליקין וכן בקורקבן וכל מקום שדופן עב אפילו לא נשאר כ"א מעט שלא ניקב לא חיישינן כמ"ש התה"ד סימן קס"ה כיון שיש להמחט לילך מהלך רב לא חיישינן הביאו הש"ך אות כ"ב וכ"ז פשוט וכן הלכה כאמור:

יא

בהמסס. עט"ז דע"י חולי כשר אפילו שלא בה"מ דבזה לא קי"ל כרש"י דאין חצי עור מגין דבכולהו נקובי מפולש בעינן דווקא וכבר התבאר באות יו"ד:

יב

הופכין. עט"ז ועיין נה"ך שכתב עליו דדבריו תמוהין דהא ר' במקרה הפכה יע"ש וח"ו לחשוד למאורן של ישראל לומר שכותב בלי השגחה. ואין לומר דהט"ז סובר דהפכה וודאי לא במקרה דמה"ת היה לרבי לעשות כן להפסיד ממון ישראל בחנם כיון דאין הבדיקה חיובית כמ"ש התב"ש אות י"ג אלא דרבי הפכה לראות אם לא ניקב מעל"ע וממילא ראה ק"ד ואם כן אכתי השמיענו ההיא צורבא מרבנן דבעי לראות עכ"פ אם לא ניקב מעל"ע זה אינו. גם אין לומר דההיא צורבא מרבנן דהאריך ואמר והפכה ר' ולא אמר מצ"א היה ומצא ק"ד אלא סובר באמת דבעי בדיקה וטעה ההוא צורבא מרבנן דא"כ איך אמר אביי דבחנם טרח ליה והא חידוש השמיענו לפ"ד דבעי בדיקה והכי היה לומר לאביי דאין הדין כך דא"צ בדיקה וכ' במקרה הפכה גם זה לא נראה. וסבור הייתי לומר דהט"ז ה"ק דוודאי אי נאמר דהר"מ ורא"ש סוברים דא"צ בדיקה הוא מברייתא דרבי דהפכה סובר הט"ז וודאי דרך חיוב לא במקרה אלא דברייתא קתני מצ"א כשירה ומב' צדדין טריפה וקשיא קושית הב"י מה איכא בין מצ"א ובין מב' צדדין אלא הברייתא סוברת מצ"א א"צ בדיקה ומש"ה פסקו הר"מ ורא"ש כברייתא דלא כרבי וא"כ קשיא איך אמר אביי דבחנם טרח ליה והא השמיענו דלא כברייתא וכל זה איננו שוה לי והנכון כפשוטו דאיך אמר אביי דבחנם טרח ליה דלמא האי צורבא מרבנן טעה וסבור דר' דרך חיוב הפכה והיא גופא אשמועינן אלא וודאי האמת כן הוא דזה מלתא דפשיטא דכל היכא דאיכא ריעותא צריך בדיקה. ולדינא העלה הט"ז להחמיר אף בה"מ בניקב מצ"א ולא בדק אחר ק"ד אף שיודע באומד הדעת שלא ניקב מעל"ע דלא כרמ"א. אמנם הש"ך בנה"ך השיג עליו וכן יראה דעת התב"ש בה"מ להקל בבדק לאחר מליחה והדחה דלא עברה המחט לחוץ כשירה אבל אי לא בדק אי לא עברה המחט מעל"ע אסור אף בה"מ וכן הלכה ובש"ך אבאר:

יג

סביב המחט. עט"ז דלאו דווקא ואפילו בפנים נמי טריפה כיון שיש היכר שהתחילה לינקוב מחיים משא"כ מצ"א בעינן ק"ד נגד פי המחט הא סביב המחט כשירה וק"ד פירשתיו לעיל בשם חוט השני סי' ס"ט דווקא נצרר או קורט ממש הא אדום הבשר אין מזיק והכל לפי ראות עיני המורה בזה. וראוי שתדע דהא דבעינן ק"ד היינו כשהמחט לפנינו הא נאבד המחט אפילו אין ק"ד כמבואר דלא שייך אי איתא דמחיים הוה ליה למיסרך דהא ליכא מחט וה"ה איתא לפנינו אלא חזרה לאחוריה איכא למימר שהיה ק"ד בחוץ ובחזירתה נפל הק"ד ופשוט הוא:

יד

הנמצאים. עט"ז דפירש הא דכתב רמ"א וא"צ שום בדיקה היינו דא"צ לראות אחר ק"ד בחוץ כיון דלא נתחב ומינה הא נמצא בחוץ טריפה כמו בוושט סי' ל"ג ס"ט ובאות ט"ז ואף דהתם אם נמצא בפנים נמי אסור משום דוושט אין לו בדיקה בחוץ משא"כ כאן ואף לרש"י וכמ"ש רמ"א כאן באין ה"מ אף בפנים לחוד אסור מ"מ בכה"ג בנמצא יש להקל אף באין ה"מ. ומיהו הצ"צ בסי' מ"ט היקל בנמצא אף שיש ק"ד בחוץ דל"ד לוושט דאוכלין ומשקין החזירו למחט משא"כ כאן לא חיישינן ומוכרח אני להאריך קצת. וזה לשון הצ"צ וליכא למימר א"צ בדיקה הא נמצא בחוץ טריפה דהא רוב הפוסקים בשם ראבי"ה הביאו הב"י דמצ"א דווקא נגד פי המחט הא סביבות הנקב לא וא"כ מהי תיתי לומר שהק"ד הוא ממש נגד מקום פי המחט. והגע בעצמך אם אין תחוב דקי"ל שא"צ בדיקה אם נמצא ק"ד אף שאין נגד פי המחט ובתחוב בעינן דווקא נגד פי המחט והשיג על הט"ז וש"ך יע"ש. והנה יראה לפרש דה"ק דאם נמצא ולא נתחב א"א לכוון שיהא הק"ד ממש נגד פי המחט מבחוץ לומר שאם היתה תחובה במקום שכלה פיה היה הק"ד מכוון ולז"א וכ"ת בנמצא אף שאין מכוון אסור דז"א דאיך יעלה על הדעת דנמצא יהיה חמור מנתחב זה נ"ל כוונתו. ולדידי דברי קדשו צריכא עיונא ודקדוק רבה. דהא בוושט בנמצא אף שלא כנגד פי המחט טריפה כמ"ש הט"ז בהדיא בסי' ל"ג אות י"ו וליש מכשירין שם בהג"ה בנתחב אא"כ ק"ד משמע דבעי ק"ד נגד פי המחט א"כ תקשה איך יהיה חמור כו' אלא מאי אית לך לומר דנתחב אי הק"ד רחוק אין סברא לומר שנתחבה ב"פ משא"כ בנמצא אף רחוק ק"ד שמא חזרה ע"י נענוע לאחוריה ולא נודע מקומה איה וכל שיש ק"ד טריפה ומיהו במקום ה"מ יש להתיר כאן כמ"ש התב"ש אות י"ז והפר"ח היקל בכל ענין. וראיתי להמ"י כלל צ"ד אות א' אם ק"ד או סירכא בחוץ אפילו לא נתחב דסירכא הוה כק"ד וכ"כ הצ"צ עכ"ל מ"ש דכ"כ הצ"צ היינו דסירכא הוה כק"ד ומיהו בלא נמצא תחוב מיקל והביאו המ"י גופא כלל פ"ט אות ל"ב. ובש"ך אות י"ז וכ"ו אבאר עוד ועמ"ש בט"ז אות י"ז בדברי המ"י כלל צ"ד:

טו

ויש לסמוך. עט"ז תמה הא כבר כ"כ לעיל דיש להקל בה"מ ולאיזה צורך הכפיל דבריו עמ"ש בש"ך אות ל"ג. עוד הביא דאם המחט תחוב באורך יש להטריף אף מצ"א יע"ש. ומשמע מדבריו דווקא נתחב הא מונח לאורך לא והתב"ש אות י"ז החמיר אפילו מונח. ודי לנו להחמיר בנתחב דהפר"ח מיקל בכ"ע ועיין סי' מ"ט בקורקבן אם מונח כבריח:

טז

תולין להקל. דמסתמא דרך הבליעה באה ועוד העמידנו על חזקת היתר ט"ז בשם רשב"א ובאות י"ז כתב דהוה רק סניף העמידנו כו' ועיקר הטעם דתולין דרך הנבלעים בוושט בא לו מבחוץ ועמ"ש באות י"ז:

יז

ויש מחמירין. עט"ז ובאות ח"י אבאר. ומ"ש דקורקבן אף שאין ק"ד בחוץ ובפנים אם ניקב מעל"ע טריפה בשם הד"מ וה"ט כיון דוודאי ניקב מקצת מחיים תלינן כולה כמו בנמצא ק"ד בפנים טריפה כיון דמקצת מחיים ה"ה כאן ואף דלדידן כתב הר"ב בהג"ה דא"א בקיאין לבדוק כל אורך המחט ואף בביה"כ טריפה מעל"ע בלא ק"ד מ"מ יש נ"מ בזה בה"מ דהתם מכשירין כמ"ש הש"ך אות ל' בשם הב"ח משא"כ בקורקבן אפילו בה"מ יש לאסור. אמנם הש"ך בסי' מ"ט אות ד' האריך להכשיר בקורקבן מעל"ע אם לא נמצא ק"ד והמ"י כלל צ"ד אות ג' כתב דאין נפקותא כ"כ דא"א בקיאין אם לא בה"מ יש להכשיר גם בקורקבן. ור"ל דבה"מ דבקיאין אנו גם בקורקבן יש להכשיר מטעם הש"ך סי' מ"ט אות ד'. ולענין דינא הפר"ח היקל והתב"ש בסי' מ"ט אות ג' החמיר יע"ש שדבריו נכונים עד מאד ומנהג בכל יום להטריף ואפילו בה"מ ואני תמה כיון שהש"ך גופא כתב בכאן אות כ"ב שאפילו ק"ד בפנים טריפה אם מעל"ע אלמא כיון דמקצת מחיים אסור ה"ה בקורקבן דודאי אין סברא לומר כל העובי ניקב לאחר שחיטה וכאמור נראה לי:

יח

אם. עט"ז הא דהכריע להקל דתולין במצוי דרך הבליעה הא בספק דאיכא ריעותא לא אוקי אחזקה ומש"ה כל דלא בדק מבחוץ אי עבר פי המחט לחוץ טריפה ובזה אפשר רמ"א מודה כאן כמ"ש הש"ך ואבאר שם אלא דהט"ז סובר אף אי לא בדק אחר ק"ד בחוץ טריפה אף בה"מ דלא כמ"ש רמ"א לעיל יע"ש. ודע דמ"ש דהכריע להקל משום דרך הוושט נכנסה ולא אמר משום ס"ס שמא בפנים ושמא לא ניקב א' מאיברים הפנימים דלאו וודאי הוא באין העור לפנינו או בעוף שיש לו זפק כמו שאבאר בסי' מ"ט דמה"ט הכשיר המחבר שם בספק ע"י חולי י"ל דאיכא נמי ס"ס לאיסורא שמא ניקב כולו והבריא ואף דלא חיישינן הא ע"כ הבריא או בפנים או בחוץ ושמא בא מבחוץ וניקב א' מאיברים הפנימים ומש"ה אמר דמסתמא דרך הוושט בא ותולין במצוי וכיון שכן אין לאסור מספק שמא הבריא דמי הכניסו להמחט לאחורי' כמ"ש סברא זו לחלק בין ביה"כ לוושט עסי' ל"ג באורך:

ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי כמו שאומר אם נמצא מסמר וראשו עב כגרעין של תמרה ופיו לחוץ דודאי דרך פנים בא או במחט ויש ק"ד בפנים דודאי מבפנים בא כמ"ש הפוסקים אם יש שביל וה"ה ק"ד וכעת נקוב הוא לחוץ ובצד פנים שלם ונתרפא לא ניכר שום ריעותא בו אי הוה ודאי טריפה דהרי היה נקוב מעל"ע או ספק הוא דהוה דשמא אחר שניקב מקצת הפנימי נתרפא אותו המקצת קודם שניקב לחוץ ולא הוה קרום מחמת מכה. דמ"ט לא הוה קרום או כיון דהיה שעה א' טריפה שוב אין לה היתר או סופו ליסתר כיון דמקום רעוע הוא וזה לא שייך כאן כיון דבאותה שעה שנתרפא עדיין לא היה נקוב לחוץ ולא חל עליו שם טריפות כלל גם קרום מחמת מכה לא הוה דלאו מקום רעוע הוא והרי אנו רואין כמה פעמים שבשר החי נתלש ונרפא כבראשונה ואין נסתר ודוקא בקרום מחמת מכה היינו במקום שעושה טריפה סופו ליסתור ולא סתימה מעליא הוה וכבר כתבנו במקום אחר מזה. ונ"מ טובא באם נתערב באחרות קודם שנודע הספק דמתירין כה"מ כמ"ש הש"ך בסימן ק"י או במליחה שנמלח עם אחרים שהתיר השבות יעקב בח"ב בה"מ וצורך מצוה בספק טריפה שנמלח מטעם ס"ס שמא לא טריפה ושמא הלכה כמאן דאמר כ"ק במליחה כדבעינן למימר קמן בסימן מ"ט ובק"ה אם כן ה"ה כה"ג נמי וצ"ע וע' מ"ש בסי' מ"ט עוד:

עוד כתב הט"ז בשם אחיו במעשה דתינוק שמצאו מחט ויצא לחוץ כו'. ולפי שיטתו אפילו לא יצא לחוץ כל שא"א לבדוק אחר ק"ד טריפה. ודע דאם יש שביל או ק"ד מבפנים ודאי כשר אף בלא ה"מ ואף בחוץ ולא בפנים הוה ספק טריפה שמא ניקב א' מאיברים הפנימים וכאמור כאן:

יט

קטן. עט"ז השיג על מהר"מ מלובלין ז"ל ממ"נ אי מהימן העובדי כוכבים נאמין ליה לכולי מלתא שלא היה תחוב כ"א באותן העורות דא"צ בדיקה כלל יעו"ש ובנה"ך ובפר"ח אות כ"ה השיגו על הט"ז כיון דעדיין עוסק הוא בהוצאת הפרש הוה רק כגילוי מלתא בעלמא דמסתמא מצאו ולא מהימן לנו שלא מצאו במקום המטריף ולענין דינא צ"ע בזה ואין בידי להכריע. וכל זה כשבא הישראל בעוד שעוסק בהוצאת הפרש ומצא מסמר בידו דרגלים לדבר אבל אח"כ שיצא הכרס בהיתר גם מהר"מ מלובלין מודה דכשר כמ"ש שם זולת מ"ש דאם ישראל שותק לא ידענא דלא הוה למידע עס"י קכ"ז. ומעשה היה בעובדת כוכבי' אחת שרחצה אצל הנהר חתיכת בשר שקורין הוי"ב ובאה ואמרה שמצאה מחט תחובה עם חוט א' של פשתן וראיתי המחט היתה מלוטשת כעין חדשה וחוט ג"כ היה חדש והתרתי דמראין הדברים ששקר ענתה גם לא היתה משרתת אצל הטבח אלא שבעלת הבית א' אמרה לה לרחוץ וכיון שיצא הכרס בהיתר מתחלה לא מחזיקין ריעותא זה נ"ל דל"ד לנדון מהר"מ ומ"ש הט"ז בזה על מהר"מ בסי' נ' אבאר בש"ך בעזה"י:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.