ט"ז/יורה דעה/מח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שעל היתר. פי' קיבה עשויה כמין קשת וחלב שעליה מבחוץ נקרא דאקשתא וחלב שבפנים לעיגול נקרא דאייתרא כלומר חלב במקום יתר שעל קשת ואע"ג דקי"ל בסימן ס"ד בחלב שעל היתר אסור וקי"ל חלב טמא אינו סותם היינו טעמא דסותם לפי שאמרינן בגמרא שבני א"י אוכלים אותו שעל היתר אלא שבני בבל נהגו לאיסור לכל הפחות מהני גם לבני בבל שמתיר בסתימת הנקב אבל שעל הקשת אסור באכילה לכ"ע ע"כ אינו סותם:
(ב) כרס שניקבה כו' ואין לו דבר שיסתום אותו כו'. זה לשון רמב"ם וקשה דהא מצינו שפיר סתימה ביה דהיינו אם ניקב במקום שהטחול דבוק בו והטחול סותמו כמ"ש רמב"ם גופיה בההוא פירקא וז"ל וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו ה"ז מותר וא"כ גם כאן הרי בשר של הטחול סותם שפיר את הנקב וי"ל דכיון שיש קרום על הטחול שאסור משום חלב גמור במקום הדבוק כרס כמ"ש סי' ס"ד ס"י קרום שעל דד הטחול חייבים עליו כו' והיינו במקום שדבוק לכרס וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' נ"ז וז"ל שעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור עכ"ל וע"כ אין סתימה לכרס שניקב דחלב טמא אין סותם ואפי' במקום הדק של טחול יש עכ"פ איסור חלב ואינו סותם כלל ועי' מה שכתבתי סי' מ"ג ס"א עוד מזה וכן נראה פשוט כיון שכת' הרמב"ם סתם אין לך דבר שיסתום משמע בכל מקום וגדולה מזה איתא בהג"ה ש"ד דטחול שניקבה אין הכרס סותם אותו:
(ג) תולעים שנמצאו בכרס. פי' מונחים בפנים ואם יוצאים לחוץ ואין ידוע אם יצאו קודם שחיטה נראה דדינם כמו בריאה בסי' ל"ו סעיף ה':
(ד) שאם יקרע כו'. כל זה מיירי שנעשה הקרע על ידי חולי אבל אם נעשה ע"י קוץ טרפה בלאו הכי במפולש אפילו בפחות מטפח שמא ניקבו המעיים כמ"ש רשב"א בתשובה סי' רפ"ז וכ"כ או"ה כלל נ"א לדידן שאין בקיאין בבדיקה. וכ"כ ד"מ סי' נ"א בנעשה ע"י קוץ:
(ה) רוב עובי הבשר. זה דעת הרמב"ם ולשונו שמ"ש בגמ' בכרס החיצונה ברובא פירושו ברוב עביו והיינו אפילו אינו מפולש טריפה ותמה עליו רבינו ירוחם דא"כ לא נודע לנו אם ניקב נקב מפולש היאך דינו כיון דבגמ' לא מיירי מזה וכתב הב"י ולי נראה דמשום דסתמא תנן כו' ביאור דבריו שפשוט הוא שאם נקרע בסכין דאסור אפילו בכל שהוא במפולש מטעם שמא ניקב הכרס וכיון דהתנא לא חילק בין קרע בסכין או על ידי חולי ממילא יש לנו לומר אף בקרע של חולי הוה במשהו ואמאי אמר התנא דבעינן רוב אלא ודאי דהתנא מיירי מאינו מפולש ושם אין חילוק באמת בין חולי לסכין דבשניהם בעינן רוב ממילא במפולש טריפה בשניהם במשהו ומ"ש ב"י שניהם שיעורן שוה פירושו הן ע"י חולי הן ע"י סכין שוין הם דהיינו במפולש במשהו ובאינו מפולש ברובו זה ביאור דבריו אבל מאד מאד הם תמוהים דודאי יש חילוק בין סכין לחולי במפולש אלא שאין האיסור של סכין שייך דוקא במקום זה והלא אפילו בכל מקום שהוא נגד חלל הגוף יש חשש בניקב ע"י סכין או קוץ שמא נגע באברים פנימים ונקבה אותם ומה לו לתנא לחלק כאן בבשר החופה הכרס בין סכין לחולי דאין חומרא של סכין תלוי בכאן דוקא ותו דהא בושט יש חילוק בין קוץ לחולי כדאיתא בסי' ל"ג בש"ע והוא מדברי התוס' והרא"ש והכי קי"ל ואמאי לא נחלק כאן ג"כ ואין התנא צריך להזכיר חילוק זה דאין גריעותא דסכין מחמת עצמו אלא מחמת חשש שמא ניקב בכרס והתנא לא מיירי מזה אלא מחמת טריפות מצד עצמו והיותר קשה דלדידיה קשה טפי מ"ט זכר התנא טרפות דאינו מפולש שהוא ברוב ולא זכר טרפות דמפולש שהוא במשהו ויש בזה חידוש גדול דאסור אפי' מחמת חולי אלא ודאי שבאמת אין איסור כאן אפילו במפולש בפחות משיעור ג' גרעינין והיינו אם הוא ע"י חולי אבל ע"י קוץ או סכין חיישינן בכ"מ שהוא נגד חלל הגוף כמ"ש סי' נ"א גם הרשב"א השיג על רמב"ם כמו שהביא ב"י וס"ל דדוקא מפולש בעינן בשיעורים שזכר כאן ורש"ל הביא להלכה כמותם ומ"מ אין להקל כיון דקבעו בש"ע להלכה ומ"מ ברור הוא דגם לענין מפולש הוה דינו הכי שאין אוסר אלא בטפח וכפי שכתוב כאן לענין עובי מאחר שמפרשים אחרים פרשוהו כן לענין מפולש כנ"ל:
(ו) הקרע הזה בארכו כו'. בטור כתו' בלשון זה או נקרע בו קרע באורך טפח או ניטל טריפה ואח"כ כתב נקדר הבשר בעיגול או באורך אם אין בחסרון אלא כסלע כו' וכ' ב"י בשם מהר"י חביב וזה לשונו לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח אבל אם הוא בעיגול אז כשתשים חוט סביב הקדירה יהיה בחוט אורך טפח עכ"ל פי' דהסלע הוא שליש טפח וכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה ובכסף משנה כת' ע"ז ולי נראה פשוט שכשאמרו שיעורו טפח הוא בנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כסלע עכ"ל ולא תיקן כלום דעיקר קושיית מהר"י חביב היתה מכח מ"ש הטור תחלה אם נקרע או ניטל כו' וניטל היינו קדירה ומכ"ש לדברי הרמב"ם כפי מה שנזכיר למטה דקשה ורש"ל תירץ דברי הטור על כוונת דברי הרמב"ם שהעתיק כאן בש"ע דהיינו שלא נקרע ולא ניטל במפולש אלא בעובי הבשר ואח"כ כת' נקדר דהיינו מפולש ואין משמעות לשון הטור כן ונלע"ד דתחלה בא הטור להורות דכאן אינו כטחול דמצינו בו ניקב בסומכיה טריפה ואפ"ה ניטל כולו כשר ע"כ כת' כאן הן אם נקרע הרוב ממנו הן אם ניטל כל אותו הכרס טריפה דאין כאן מעלה לניטל יותר מבנקרע וע"כ כת' או ניטל אחר שכתב אם נקרע כטפח לגלות דבניטל כולו קאמר וא"ל למה כתב דין זה דלא דמי לטחול דוקא כאן ולא בשאר אברים י"ל לפי שנתן כלל בסי' נ' שבכ"מ שאמרו אם ניקב במשהו טריפה ה"ה אם ניטל חוץ מטחול א"כ ה"ה כאן שאין נקיבתו במשהו יהיה דינו כטחול לענין ניטל קמ"ל דליתא וכיון שגילה לנו דניטל אינו מועיל כאן בא לתת בו שיעור אח"כ דאם נקדר וניטל הבשר משם הן בעיגול הן באורך כיון שיש חסרון שיערו כסלע כנ"ל ומ"ש בטור או ניטל בו תיבת בו הוא ט"ס ובס"א אינה ויותר נראה שהיה כתוב כולי דהיינו בסיגנון זה כו' והמעתיק טעה וכ' במקום כו' תיבת בו אך בדברי הש"ע כאן שהם דברי הרמב"ם לא מתייש' בכל מה שזכרנו שהרי כתב תחלה או שניטל וניטל היינו קדירה ומה זה שכ' בסעיף ד' או באורך הא כבר כ' דינו וצ"ל דתני והדר מפרש דמתחלה כתב דרך כלל שיש טריפו' בנקרע ובניטל ואח"כ מפרש תחלה דין שיעור הקרע עד סוף הסעיף ובסעיף ד' מפרש דין ניטל דהיינו נקדר בעיגול או באורך:
(ז) כשאין בהם שום אוכל. הטור כ' סתם אם נכנסו שם בדוחק ותמה ב"י על שלא זכר החילוק בין יש עליו אוכל או לא ורש"ל כ' הטעם מאחר שלא ידעינן כמה יהא הציפוי ע"כ החמירו דבכל גווני טריפה אפי' אם נכנסים בדוחק בלא אוכל:
(ח) שאם ימתח קרע כו'. אם נקדר בעגול אתי שפיר דכל עגול שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים אבל אם נקדר באורך אין זה מכוון אל חוט המקיף שיהיה טפח ולא יותר אלא דה"ק אם הוא באורך וימתח בכפל שפתו אל שפתו עד שיהיה כעיגול יהיה טפח כל שיש בו כסלע באורך כנ"ל:
(ט) במקום חבורן. פרש"י המסס ובית הכוסות סוף הכרם שקורין פאנצ"ה עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצעו הם שופכים זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין ע"כ ומשום הכי אין פוסל נקב במקום חבורן שהרי בלאו הכי שופכים זה לזה:
(י) מפולש מעל"ע. כדי להבין פלוגתא דיש אוסרין שמביא רמ"א נעתיק מחלוקתן דתנו רבנן מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה מב' צדדין טריפה ופרש"י דוקא בבית הכוסות בעינן נקב מפולש אבל בהמסס אפילו מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד והקשו התוספות עליו דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ טריפה ש"מ גם בהמסס בעינן מפולש ואומר ר"י דהאי לחוץ לא לגמרי לחוץ אלא לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה ועוד אומר ר"י דמצינו לומ' דבהמסס אפי' מצד אחד טריפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא כמו גבי ושט בסי' ל"ג והא דתנן דדוקא ניקב לחוץ הוא טריפה היינו שידענו שלא הבריא כגון שאכל מחט לפנינו ושחטוהו מיד עכ"ל ובשם ר"ת כתבו דבהמסס נמי בעינן מפולש כמו בכל הטריפות והא דנקט בית הכוסות דקמ"ל מצד אחד כשירה אע"ג דניקב עור אחד שלם ולא חיישינן שמא הבריא אלא גבי ושט דפעיא ביה וגמדא ליה ופעמים שחוזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה חוזר לתוכו והסכימו הטור ושאר פוסקים לדעת רבינו תם וכן פסק כאן בשלחן ערוך והיש אוסרין של רמ"א הוא רש"י והסכימו כן תרומת הדשן ואו"ה וע"כ פסק רמ"א דאזלינן לקולא במקום הפסד מרובה:
(יא) בהמסס אפילו בלא נקב מפולש. נראה דכיון דלטעם דרש"י משום שאין כאן סתימה כמו שזכרתי בסמוך בשמו שייך דין זה אפילו באנו רואין שהנקב נעשה על ידי חולי ולא שלט החולי רק עד שמגיע הנקב ותו לא אפ"ה טריפה כיון שאין כאן סתימה אבל לפי מ"ש התוספות לדעת רש"י דהטעם שמא ניקב והבריא יש חילוק דאם נעשה הנקב ע"י מחט או קוץ אז דוקא חיישינן שמא ניקב כולו והבריא ואפילו אם אין המחט לפנינו אבל אם ניכר בהדיא שנעשה ע"י חולי ולא שלט החולי רק במקצת כשר והוא דומה למ"ש התוס' שאם אכל מחט בפנינו ושחטוהו מיד ולא נקב לחוץ דכשר ונראה דהכי קי"ל דהא גם ושט מכשירין ברואין שלא שלט החולי רק במקצת כמ"ש סי' ל"ג וע"כ אפי' בלא הפסד מרובה מותר בזה:
(יב) הופכין אותו ובודקין כו'. זה לשון הטור דמשמע שהבדיקה היא חיוב אפילו בניקב מצד אחד לחוד ורמ"א הביא בסמוך יש מקילין בניקבה מצד אחד א"צ לבדוק כו' והיינו הרמב"ם והרא"ש כמ"ש ב"י לדעתם וכן בד"מ ואני אומר תחלה שנלע"ד מוכח מן הגמרא דצריך בדיקה דאיתא שם אמר רב ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר מעשה בא לפני רבי במחט שנמצא בבית הכוסות מצד אחד ואמר טריפה שלח ליה ולא אתי לגביה אזיל אביי לגביה וא"ל אימא לי גופיה דעובדא היכא הוה א"ל בא לפני רבי מחט בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה ואמר אם אין שם מכה יוצא לחוץ דם זה מנין ואמר אביי שבחנם טרח לילך לו שאין כאן חידוש דמתניתין היא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ואם איתא דאין חיוב לבדיקה בנמצא מצד אחד למה אמר שאין כאן חידוש הרי השמיענו חידוש גדול שחיוב הוא להפוך ולבדוק כמו שעשה רבי דאל"כ למה הפכה רבי אלא ע"כ דדבר זה פשוט לאביי כיון דלמתניתין טריפה בניקבה לחוץ וכל שיצאה מצד אחד ודאי חיוב עלינו לראות אם יש קורט דם דאז ודאי ניקב גם השני כמו בכל ספק טריפות שאנו רואין בהם ריעותא וכמו שאמרו במשנה נפלה לאור ונחמרו מעיה דטריפה ולא קתני דצריכ' בדיקה ובאמת צריך בדיקה כדאיתא סימן נ"ב וכן במקומות רבים במקום שיש ריעותא וכמו שאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ז) לענין בדיקת סכין פשיטא כיון דניקב טרפה בעיא בדיקה והיינו ודאי כיון שסכין מצוי לפגום הוה כאילו ריעותא לפנינו ונ"ל דמהטעם זה יהיה מוכח שגם הרמב"ם הכי ס"ל שהרי הוכחת ב"י מהרמב"ם דס"ל א"צ בדיקה מצד א' הוא כיון שלא הזכיר רק הטריפות ולא הזכיר בדיק' מצד אחד ובמה שאמרנו לאביי שלמד ממתני' הוה ממש כן ברמב"ם שלא הוצרך להזכיר הבדיקה כיון שיש לפנינו בניקב מב' צדדין דטרפה ודאי חוששין לו בניקב מצד א' וצריכה בדיקה אחריו והרא"ש כתב אם הפכה ובדקה כו' למד ב"י וד"מ מלשון זה שאין הבדיקה חיוב ותמהני שהרי גם הטור כתב לשון זה ברמזים כמו הרא"ש ואפ"ה כתב כאן הופכין אותו כו' דמשמע שהבדיקה חיובית אלא פשוט דלשון אם קאי על נמצא עליו דם וה"ק אם כשהפכה מצא עליו דם כו' דוגמא לזה פירש הרא"ש עצמו על מה שאמרו בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעיה דה"ק בידוע שכשנפלה לאור נחמרו מעיה כו' וה"נ דכוותיה נמצא דהבדיקה חיוב לכ"ע לפי מה שכתבתי וכ"פ רש"ל להלכה וכן מו"ח ז"ל ולפי מ"ש דלמד אביי מדתנן שניקב מב' צדדין טריפה ש"מ בדניקב מצד אחד חייב לבדוק כיון דיש ספק טריפות לפנינו מבואר עוד דכל שנמלח הבשר או נאבד המחט וא"א לבדוק דטריפה מכח ספק דהא א"א לומר שיש חילוק בזה בין ניקב מצד א' לב' צדדין דא"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמר אביי שאין חידוש במעשה דרבי שמא יש חידוש דסד"א דאין צריך בדיקה בניקב מצד א' כשם שהוא קיל לענין אם א"א לבדוק הכי נמי קיל שא"צ לבדוק ע"כ קמ"ל דיש חיוב לבדוק אלא פשוט שאין קיל בנמצא מצד אחד הן לענין חיוב הבדיקה הן אם לא אפשר לבדוק דטריפה אלא דרמ"א כתב בסמוך דיש להקל בנמצא מצד אחד וא"א לבדוק וכ"כ רש"ל ולעד"נ כמו שכתבתי וכפסק הש"ע ע"פ תשובת הרשב"א סי' תש"ס שכתב כל מקום שצריך בדיקה טריפה אם א"א לבדוק וכמו שהביא רמ"א גופי' בסמוך שלכן יש להחמיר גם בזה ולא כמו שמקיל רמ"א בהפסד מרובה ב' פעמים בסי' זה:
(יג) סביב המחט. וכ"ש עליה בזה תירץ ב"י מה דקשה לו מה יש חילוק בין צד א' לב' צדדין דבשניהם אם יש דם טריפה ובלא דם כשר וניחא ליה דבצד א' אין טריפות אלא בדם נגד המחט ממש ובניקב מב' צדדין טריפה אפילו אם הדם סביב המחט ולי נראה לחלק דמצד א' אין טריפות כשנמצא דם בפנים דאע"פ שיש דם לפנינו ומוכח דנעשה מחיים מ"מ הרי לא ניקב רק עור אחד ע"כ דוקא אם נמצא הדם בחוץ טריפה דמוכח דניקב גם השני אבל מב' צדדין יש טריפות אפילו אם נמצא הדם מבפנים דבזה מוכח דנעשה מחיים:
(יד) הנמצאים בהמסס כו'. נראה דאם יש קורט דם בחוץ דטריפה כמ"ש רמ"א סי' ל"ג בושט וכן משמע מדאמר כאן וא"צ בדיקה משמע דעכ"פ יש איסור בנמצא קורט דם בחוץ וה"ה מכה ועיין מה שכתבתי סימן מ"ט סעיף ג':
(טו) ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק כו'. תמוה לי מה חידש בזה הא כתב כבר לעיל דבר זה ונראה דלא כתבו כאן אלא לתרץ למה יש להקל בנאבד המחט או נמלח והודח הבשר הא כתב בסמוך תחלת הג"ה זו כל מקום שצריך בדיקה כו' טריפה ע"כ כתב דבניקב מצד אחד הבדיקה עצמה אינה חיובית לי"א ע"כ כשר בא"א לבדוק וכך הם דבריו בד"מ אבל כבר נתברר לעיל שהבדיקה חיובית וא"כ אסור בכל גווני שא"א לו לבדוק דספק טריפות יש כאן: בהג"ה ש"ד סימן צ"ב ואו"ה כלל נ"א כתבו דאם נמצא מחט בדופן בית הכוסות באורך שאין יכולים להבין באיזה צד פונה הקופה טרפה כיון דחללו רחב דאי דרך הושט עייל על הפרש מיבעי לי' לאשתכוחי אלא ודאי נקיב ואתי עכ"ל הביא זה רש"ל פא"ט סימן ס"א וכתב ע"ז הך באורך פירושו שהמחט מונח בדופן בית הכוסות על ארכו של מחט ודברים של טעם הם ואין להקל אפילו מצד אחד ומבפנים ע"כ ולפ"ז אין היתר במצד א' אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסות דוקא כדרך המאכל לא תחוב באורך הדופן גם בד"מ סימן מ"ו הביא הג"ה זאת ולא ידעתי למה לא הביאה בש"ע:
(טז) תולין להקל. כיון שע"כ היה נקב בצד החוץ או בפנים ונסתם אותו הנקב תולין לומר שבא מבפנים כיון שדרכו לבוא מן הושט ועוד העמידנו על חזקת כשרות שהיה לו כ"כ ב"י בשם הרשב"א:
(יז) ויש מחמירין ואוסרין אפי' בכה"ג כו'. הטעם דאנו חוששין שמא בא המחט מבחוץ ונקב שאר איברים ואם נראה שבא מבפנים לחוץ וניקב כולו ואין שם קורט דם כלל כתב בד"מ דטריפה דלא בעינן קורט דם אלא בהמסס ובית הכוסות שעורן דק אפשר לומר דאחר שחיטה ניקב דבר מועט כזו אבל בשר קורקבן הוא עב אין אומרים שמא ניקב בשעה מועטת כזו ולא תלינן לומר דילמא ניקב מחיים כל הבשר חוץ ממיעוט ואותו מיעוט ניקב בתר שחיטה הא לא אמרינן דהואיל וע"כ צ"ל שניקב רובו מחיים תלינן גם המיעוט אחר הרוב כן משמע מלשון הטור דדוקא לענין ניקב בפנים ולא בחוץ דין קורקבן כהמסס ובית הכוסות אבל בהא דניקב כולו לענין קורט דם אינן שוין ע"כ וכן המנהג בכל יום להטריף בניקב מב' צדדים אע"פ שאין קורט דם מבחוץ ותמהתי על מו"ח ז"ל שכתב בס"ס מ"ט שאף לענין קורט דם בניקב מב' צדדין הוה קורקבן כמו בהמסס ובית הכוסות וכתב שפשוט הוא ולא ראה דברי ד"מ אלו:
(יח) אם לא בהפסד מרובה. הא דהכריע להקל היינו משום שמסתבר טפי שבא מבפנים דרך הושט שכן דרך הבליעה דרך שם כמ"ש הרשב"א הבאתיו בתחלת סעיף זה ואע"פ שכתב שם עוד טעם אחר דהעמידנו על חזקת כשרות נראה שאין אותו טעם מספיק להתיר לחוד) דא"כ קשה ממ"ש רשב"א עצמו העתיקו רמ"א סעיף ח' דכל מקום שצריך בדיקה ונאבד או לקחו המחט דאסור ולא אמרינן העמידנו על חזקתו אלא ודאי דלא כתב כאן כן אלא בצירוף טעם הראשון ונ"מ מזה בכל ענין שיש ספק אם ניקב הקורקבן גם מצד חוץ וא"א לבדקו כגון שנאבד אחר שנמצא בו מחט או שנחתך באופן שא"א לבדקו יש לאסור מספק מטעם הנזכר כיון שצריך בדיקה וא"א לבדוק ואע"פ שבתשובת ר"מ מינץ סי' ס"ו משמע שדעתו נוטה להקל בענין כזה מטעם נשחטה הותרה לא נלע"ד לסמוך ע"ז וכ"כ אחי מהר"י ז"ל בתשובה בענין שתינוק הרגיש בפיו בשעת אכילתו שיש מחט בקורקבן וצעק וראו במקום נשיכת השן בקורקבן יצא המחט משם חלק ממנו ואסר הכל אפילו התערובות מטעם שהתרנגולת חתיכה הראויה להתכבד אפילו היא כחושה והדין עמו שאע"פ שהטריפות הוא ספק בכאן מ"מ לא מועיל מה שחתיכה הראויה להתכבד היא דרבנן לא הוה ספיקא דרבנן כמו שכתבתי בשם או"ה ר"ס ק' וכן מבואר בהג"ה ש"ד ואו"ה בשם מהר"ם במחט שנמצא בקורקבן שזכר רמ"א כאן בשם יש מחמירין דאסר כל התערובות ואע"פ דהכריע רמ"א דלא כיש מחמירין מ"מ בספק זה שאין בו טעם להיתר יותר מלאיסור ודאי הכי קיי"ל דגם התערובות אסור כל שהאיסור חתיכה הראויה להתכבד :
(יט) קטן שנמצא מחט כו'. דבר פשוט הוא שאין העובד כוכבים נאמן כלל בזה דקטן עדיף מעובד כוכבים כדאיתא בח"מ סי' ל"ה סעיף ז' דקטן והגדיל עדיף מעובד כוכבים שנתגייר והנה ראיתי בתשובה למהר"מ מלובלין סי' ס"ו בעובד כוכבים שעשה מלאכה אצל ישראל בהפשטת הבהמה והוצאת המעיים ובא לישראל ומסמר בידו ואמר לו ראה מסמר זה של ברזל שמצאתי ותחוב בכרס הבהמה וא"ל היהודי היכן היה תחוב והראה לו המקום שהיה תחוב בפנים בכרס שעשוי כמין קליפות בענין שלא היתה הבהמה נטרפ' אם היה כך ופסק דאין לסמוך על דבריו להתיר אלא לאסור דכיון דאם בא הישראל קודם שהוציא העובד כוכבים המחט היתה צריכה בדיקה אם ניקבה המחט לחוץ והואיל ועתה א"א לבדוק אסורה מספק והאריך שם בענין שיש להחמיר בספק כל שלא נבדק ולא אאמין שיצא פסק זה מפי הגאון דודאי אין כאן חשש טריפות דאם אין אתה מאמין לו במקום תחיבת המסמר אף לא תאמין לו במציאת המחט לגמרי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאיתא במשנה פרק ו' דדמאי המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הם חייב לעשר (פירוש שדמאי הוא) מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר פירוש כי היכי דמהימנינן ליה במה שאמר של א"י הם ה"נ נאמין ליה במ"ש מעושרין הם וה"נ ממש כן הוא וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם אין העובדי כוכבים מראה מקום התחיבה כגון שא"א לו להראות אין לאסור בשום פנים בזה דאפי' בקטן אמרינן כאן דאין נאמן לאסור אם לא שהוא חריף ויודע לכוין הענין וכ"כ לקמן סי' קכ"ז מכ"ש עובדי כוכבים דאינו נאמן לאסור כלל ואפי' בישראל גדול אמרינן שם דאינו נאמן אלא א"כ שהוא בידו ובפעם הראשון כדאיתא שם אז יש נאמנות לישראל אבל עובד כוכבים לא נכנס לגדר זה כלל אלא שאפשר לומר דאי מהימן ליה העובד כוכבים שאומר שמצא מחט בכרס קצתה בתוך דופן הכרס מבפנים שאפשר שהיה ניקב גם נקב מפולש אלא שהעובד כוכבים לא ידע לדקדק אחר זה אז יש לאסור מספק וראייה לזה מהא דכתב בית יוסף בסי' ט"ז בשם הרשב"א בענין אותו ואת בנו דיש לאסור אם העובד כוכבים מהימן ליה ה"נ כן הוא וכנ"ל גם לענין אם הכלי בן יומו כמ"ש בסימן קכ"ג סעיף י"ו והיינו במסיח לפי תומו דוקא אבל אם אמר העובד כוכבים שמצאה תחוב לאורך המסמר בתוך הקמטים של המסס שקורין הוי"ב שהוא כמין חדרים קטנים באופן שאין חוד של מחט מול עובי הדופן אין לאסור אפי' מהימן ליה העובד כוכבים ואפילו אם ישראל היה אומר שמצא כן ואין הכרס לפנינו לא נאסר מספק דאפי' למאי דכתבתי לעיל לאסור בלא בדיקה אם ניקב מצד אחד היינו בענין שהמחט נכנס ראשה לתוך עובי הדופן דיש חשש שמא הלך עוד וניקב משא"כ במונחת לאורך תוך עורות החדרים קטנים מבפנים אין חשש טריפות אלא אם יש הכרס לפנינו לכתחלה יבדוק במקום שאפשר ובמקום שא"א אין לאסור מספק בזה כנלע"ד ברור ונכון. עוד ראיתי בתשובה הנ"ל שהקשה על הגהת רמ"א בסי' נ' דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים וכתב בד"מ דכן משמע בתוס' פ' ד' אחין ובאמת לא משמע כן שהרי הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה מ"ש מההיא גבי זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דמותרת צרת ערוה לשוק מטעם דהעמד אשה זו על חזקתה שהיתה צרת ערוה מקודם לכן אפילו השתא דמת בעלה וה"נ נימא השתא דנשחטה הותרה אפילו מספק דרוסה שנולד בחיים וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיח כו' וכ"כ בפא"ט גבי ישב לה קוץ בושט אלמא אי לאו דשכיח הייתי אומר דמוקמינן לה אחזקת היתר אפילו אם נעשה הריעותא מחיים בודאי שלא כדברי רמ"א ע"כ ואין כאן קושיא כל עיקר שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא אמידי שנולד בו ריעותא שצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטריפות והוה כמו ספק דרוסה שזכרו התוס' ובזה ודאי נשאר בחזקת איסור מחיים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |