פלתי/יורה דעה/מח

פלתי ‏ יורה דעה מח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ואם החלב וכו' עיין מש"ל באריכות בסי' ס"ד ע"ש:

(ב) כרס וכו' ואין לך דבר שיסתום אותו הט"ז כתב ס"ק ב' הא דאין טחול סותם משום קרום טחול דמפסיק ולא הבנתי הא חלב המכסה הקרב מפסיק בין הכרס לטחול והוא חלב טמא איך יסתום הטחול:

(ג) שיסתום אותו ודאי להסוברים כרבינו יואל א"כ פשיטא שומן הדבק בכרס שאוכלין אותו ודאי סותם והרמב"ם ס"ל כרבינו אפרים דהוי חלב טמא והא דלא הגיה רמ"א לדידן שומן סותם הואיל ובני (ריינים) אוכלים אותו א"כ אינהו מיכל אכלי וכו' עי' מ"ש בזה סי' ס"ד #ט) איברא לא הבנתי לו לא יהי' הלכה כר"א דהוא אסור באכיל' מ"מ הא רש"י כ' דלכך חלב טמא אינו סותם דלאו חבור הוא אלא תותב והרשב"א בתה"א דף ל"ז כ' חלב טמא אינו סותם דקרום יש מלמטה וכן פי' אינהו מיכל אכלו חלב דאייתרא אינהו מיכל אכלי משום דלא הוי תותב כלומר אין הקרום מפסיק בינו לבין הבשר וכו' ומה"ט דין הוא שיסתום אפי' לבני בבלי וא"כ זה השומן הדבוק שנחבטו בו ר"א ור' יואל הוא השומן הדבוק בכרס בעצמתו והקרום למעלה הימנו וא"כ מה נ"מ דהוא אסור או מותר סוף כל סוף לאו תותב הוא ועיין במרדכי פ' א"ט דכתב להדי' דשומן הדבוק אינו תותב כלל ומכ"ש דאין קרום מפסיקו ולמה לא הי' סותם לכ"ע. #א) ואפשר לומר דדייק לי' הרמב"ם מהא דקאמר אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם לא סתים ע"ש בתמיה משמע הא אם גם בני א"י החמירו מבלי אכול לא הי' סותם וקשה למה הא זה מבואר לעיל דלר"ע דבעינן תותב קיבה מותר ש"מ דאינו תותב ואף רבי ישמעאל לא נחלק עמו בדבר הזה רק ס"ל דאין צריכין תותב אבל כ"ע מודה דאין תותב ופשיטא דסותם ומה צורך לתמי' זה אינהו מיכל אכלי בקצור הל"ל כיון דאין תותב בדין שיסתום אלא ס"ל לרמב"ם אמת שורת הדין מה שאינו תותב סותם רק משום לא פלוג עבדי רבנן מה שהוא אסור באכילה משום חלב לא יסתום הואיל ורוב תותב ומשום ל"פ הכל אינו סותם ולכך אלו כל ישראל לא אכלו לקיבה לא הי' סותם אף דאינו תותב משא"כ הואיל בני א"י אוכלים אותו לא שייך ל"פ וכיון דאינו תותב סותם. ולכך כרס כיון דרמב"ם ס"ל כר"א ואסור משום חלב אף דאינו תותב משום ל"פ אינו סותם. ובזה #ב) מיושב תמיהת מהרש"ל שתמה בפא"ט סי' נ"ד על הא"ז שנסתפק בסימן הנ"ל אם סותם והוא בכלל אינהו מיכל אכלי וכו' ותמה מהרש"ל מה זו ספק הא לשיטת ר"א הוא איסור כרת ולא דמי לקיבה דהוא רק חומרא דהלכה כר"ע ע"ש ולפי הנ"ל דאדרבה שורת הדין ודאי סותם רק משום חומרא דלא פלוג ושפיר נסתפק כיון דבני (רייניס) אוכלים אפשר תו לא שייך ל"פ ודו"ק: ובזו יתיישבו דברי בעל שער אפרים והפר"ח בק"א שפלפלו בחכמה במחט בראש הדקין שהחלב סותם הנקב אם יש להתירו מטעם הואיל הרבה פוסקים ס"ל ריש מעי באמת' לא קאי רק על סוף בני מעיים סמוך לרעי וה"ל בגדר אינהו מיכל אכלי ע"ש ומה להם בטורח הזה הא מבואר במרדכי הנ"ל בפי' דריש מעי' אינו תותב כלל וא"כ פשיט' דסות' ומה נ"מ אי טמא או טהור ולפי הנ"ל ניחא דאם נימא אף דאינו תותב מכל מקום אינו סותם ודו"ק:

(ד) אע"פ שלא הגיע קרע זה לכרס וכו' זהו דעת הרמב"ם ורוב מחברים חולקים כמ"ש האחרונים זה. #ג) ולי נ' או דזה קרום דק דכ' רש"י המחפה הפאנצי ברובו הוא דבוק לקרום ההוא כנודע וא"כ כשנקרע קרום עב הרי החלב המכסה הכרס דבק בו וא"כ קשה לר' ששת דס"ל חלב טמא סותם. א"כ איך יתכן הא החלב סותם הנקב ולכך ס"ל לרמב"ם דלא בעינן נקב מפולש וא"כ אף סתימה לא מהני לי' כדלעיל סי' מ"ו ע"ש בט"ז. או #ד) י"ל דבגמ' דף נ"ב ע"ב בהך מילתא דשמואל בשר החופה רוב הכרס ברובו בעי ר"א ברובו קרוע או ברוב ניטל וקשה תפשוט דבריש פירקין דאלו טריפות מוקמינן כל הנך ח"י טריפות נקובי תמניא הוי חשבינן ליה כחד אפיק שב עייל שב היינו שב שמעתתא ופריך הגמ' אי הכי נקובי נמי וכו' אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפוק ע"כ וק' עדיין חסר חד הא נטולה נמי במשנה ניטל הכבד וניטל רוב בשר החופה דאיהו משב שמעתתה דאמר שמואל וא"כ בצרי לי' מח"י טריפות דתרי נטולי כחד חשבינן לי' ע"כ ברוב קרוע קאמר שמואל וא"כ תפשוט ומזה הוכיח רמב"ם דבריו דקרועה ונטולה במלתה שמואל לא מפולש רק רוב וניטל דמשנה לגמרי וא"א למחשב כחד כיון דלא דמין בדינא וא"כ כיון דר"א הכי ס"ל יש להחמיר כוותי' וגם י"ל קשה לשמואל היינו נקרעה בשר החופה וכו' ונקרע רוב חיצונה דמפרש לי' לשמואל על זה בשר החופה וכו' כמ"ש רש"י א"כ הרי כאן קרוע ב"פ כחד חשבינן בצרי לי' מנין דח"י כמ"ש התוס' דכך ס"ל דקריעה זהו רק רוב עובי וא"כ לא שייך להך קרוע דנקרע לגמרי ותי' התוס' בד"ה הנך לא ס"ל לרמב"ם דבאמת תירוצם דוחק דמ"ש דרובו של זה לא כרובו של זה באורך דמ"ש דסוף כל סוף יש שני קרעים דהוא בגדר קרוע ומה נ"מ אם זה ברוב בשר החופ' וזהו ברוב כל הכר'. #ה) מיהו לא הבנתי כל הקו' דלא זו אם אמרינן דר"י דאמר בגדולה טפח לפרש קאתא בלא"ה לא קשה קושי' התוס' דהא בכרס חיצונה לא פסיקי' ליה רוב דהא בטפח בגדולה נמי טריפה משא"כ בשר החופה וכו' לשמואל בעינן רוב דוקא (מיהו הרמב"ם בפי' המשניות משמע דס"ל ר"מ בא לפ' דברי ת"ק) אף דנימא דר' יהודא פליג מ"מ מה קושי' דלמא תנא דבי ר"י כר' יהודא ס"ל ואיכא כאן תרתי כרס חיצון בגדולה בקרע טפח ואלו בשר החופ' ברוב שהוא יותר מטפח וצ"ע לכאורה אם לא דנימא דס"ל לתוס' שמואל מקצר בלשונו וסמוך אמשנה דקתני ברובו ופי' כר"י בגדולה טפח וכו' כן במה דאמר שמואל בשר החופ' וכו' סמיך אר"י בגדולה טפח וכו' דלא מצינו בזה בגמ' דיחלוקו בזה אם בבשר התופה וכו' בגדולה טפח ולזה נראה דעת הב"ח דתמה על הב"י דהוכיח דהרמב"ם וטור הואיל כתבו הך בשר החופה כריב"ח דמפרש במשנה כרס חיצונה דמנלן כל זה הא שמואל ס"ל להדיא כך ולכאורה לא דבר כלום כי מחמת שמואל ידענו ברובו אבל לא ידענו בגדולה טפח משא"כ לריב"א דהיינו דנקט במשנה כרס החיצונה הא תנא לי' בגדולה טפח ורמב"ם וטור כתבו בגדולה טפח ולפי הנ"ל ניחא דבזה אף לשמואל אמרינן מלתא דר"י אבל זה דוחק וצ"ע בתוס':

(ה) אם נקדר הבשר וכו' גבי חסרון גרגרת אמרינן נקבים שאין בהם חסרון דהיינו סדקים מצטרפים לרובא יש בהם חסרון מצטרפין לסלע והנה ודאי אף בזה הדין כך דלא שייך בזה אין אומרים בטריפות דהא בגמ' יליף גרגרת מחסרון בגלגלת ופשוט ולפ"ז אם יש כאן קרעים זא"ז מצטרפין בזה. ואם הקרעים יחד רוב או טפח טריפה וזה פשוט. אלא לפי דהביאו ש"ך וט"ז בסי' ל"ג וציירו על הלוח דנוכל לחתוך ממנו רצועות ארוכות הרבה #ח) ולפ"ז אף כאן יקשה למה צריך דוקא סלע אפי' רוחב פרוטה קטנה תוכל לחתוך רצועות ארוכות למאוד בלי רוחב רק אורך יותר מטפח ויותר מרוב וכל הקושי' שהקשו שם על איסור הוא כאן בסלע ותי' שלהם שם וגם מה שכתבנו למעלה בישוב קושיתו אינו מתישב פה וצ"ל אמת דרך משל אם הקרע הוא כזה ובצדו עוד כזה אף אם תשימם לאורך הרי י' טפח מ"מ באמת ז"א דכי אמרי' מצטרפי' היינו כזה שהם באורך ומצטרפים יחד אבל כשהם כזה מה נ"מ אם קרע א' או שתים סוף כל סוף באורך אין נקרע יותר וליקח מה שבצדו להעמידו באורך לא עבדינן וזה ברור בשכל. וא"כ יקשה כי נקד' כסלע כך למה מצטרפן הא עשה כל סלע קוים כזה הא כל קוים אינם מצטרפים לעשות אורך יותר שהם הכל במשך א' וצ"ל באמת ראוי שלא נצרף רק כך הל"מ אם נקדרה כסלע והקיפו הוא טפח אף שאינו ראוי לצרף מ"מ יטרוף כך גזרתו של התורה ית'. #ט) ובזה מיושב למה נאמר נקדרה כסלע דוקא ובקטן שאינו קרע מחזיק טפ' רק ב' שלישי טפח ונקדר כחצי סלע ראוי להיות טריפה שאם תמתח יהיה שליש וחצי רובו של ב' שלישים וטריפה וזהו לא נאמר בגמרא ולא מנינו שיעור רק לסלע ולא לחצי וק' למה אבל כיון דכל גופו של שיעור הוא הקבלה והל"מ ולא קבלנו רק לענין טפח ולא לענין רוב ולכך אם נקדר כחצי סלע לא מיטרף ודו"ק:

(ו) והכי דבנע מחט וניכר לנו ושחטו מיד ונמצא תחוב כמשמעות התוס' בפ"ב דשבת אף רש"י מודה דשרי דלא חיישינן שמא הבריא ובהכי ניחא דתוס' בחולין בעסקם בדברי רש"י כתבו והא בבה"כ במחט מצד א' כשר היינו מבפנים דאי מבחוץ מחט בחלל גוף טריפה וצריך להבין מה ענין זה לפירש"י הא בבה"כ לא נחלקו כלל ולפי הנ"ל ניחא דיקשה לכאורה אף לרש"י עדיין אינו מיושב למה לא קתני המסס ואי דשם א"צ להיות מפולש דהא צריך באופן הנ"ל ואי דמזה לא איירי הברייתא דלא שכי' דהא ע"כ איירי דאל"כ הא הוי מחט בחלל הגוף וע"כ דאיירי בתחוב לפנינו ולזה כתב דלא איירי בתוחבו דלא שכיח רק איירי בצד פנים וא"ש ודו"ק:

(ז) ואפילו בלי נקב והש"ך בס"ק י"ד כתב בפשיטות דאפי' ק"ד מבחוץ א"צ ופשוט. #י) ולכן קשי' לי' מה דוחקא דרש"י בהמסס לא בעי מעל"ע משום דקתני בברייתא מחט שנמצא בבה"כ וכו' ולא קתני בהמסס וגם דקתני סוף פ"ב דשבת אשתני שמי' מהובללא לבי כסא נ"מ למחט שנמצא בב"כ זו שהכריח לרש"י לפרש כך דיש נ"מ לדינא ואף דקושי' התוס' ממשנה דקתני המסס ובה"כ שניקבו לחוץ. וגם ר"ת דאין סברא שיהי' טרפה בחצי עובי כותל לא חש להו רש"י ולא מפרש כפשוטו דבהמסס הואיל וקרומו רך אם ניקב משני צדדים טריפה וא"צ לק"ד דשכיחי דנקב ואתא ולא תלינן לאחר מיתה דהא השתא ס"ל לרש"י נמי דלא תלינן לאחר שחיטה משא"כ בבה"כ וא"כ א"ש הברייתא קתני נמצא עלי' ק"ד א"א למתני המסס ובה"כ דהא קתני עלה נמצא עלה ק"ד בחוץ וזהו ליתא בהמסס וגם שפיר ל"מ בהא אשתני לענין קו"ד דבהא בעינן ק"ד ובהא לא בעינן והמשנה ג"כ על נכון המסס ובה"כ שניקבו לחוץ וצ"ע ולכן היה אפשר לומר להיפוך במחט הטבע להיות ק"ד אף רש"י ס"ל גם בהמסס בעי ק"ד דאלו נקב היה ק"ד רק המשנה איירי בחולי דבזה לא שייך קורט דם ובזה יש לחלק בין המסס לבה"כ ודוק וצ"ע:

(ח) כתב הש"ך ס"ק י"ד דלרש"י דאסרינן בנקב המסס אפי' בלי מע"ל ופשיטא דטריפה אפי' בלי ק"ד מבחוץ מ"מ מבפנים צריך דאל"כ דלמא אחר שחיטה נתחב וכ' דכן משמע בת"ח ואני חפשתי ולא מצאתי בת"ח מזה ולכאורה יש לחלק דבפנים אימא אוכלין ומשקין דחקהו ועוד בשלמא בתחוב בו שפיר י"ל אחר שחיטה ע"י תנועה שנשא וזרקו בהמה אילך ואילך הלך המחט לחוץ אבל כאן מי יכוין אחר שחיטה לתקוע המחט תוך המסס וא"כ ודאי קודם שחיטה ואוכלין ומשקין דחקהו. אבל דברי רשב"א גבי ושט דמחלקין דשם אוכלין ומשקין יורדין בשטף משא"כ בה"כ דנייחי קצת משמע כדברי הש"ך דחיישינן לאחר שחיטה נתחב. #יא) וגדולים מזו צ"ל דבגמ' פריך דף מ"ט אלא הא דתנן מחט וכו' ולמה לא אמרינן לתזי אי קופא לבר או לגו ופירש"י ולא אמרינן היכי דלא נקבה אלא אחת אי קופא לבר שקופא תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ וכו' דאי דרך פנים קאתא אין דרך הקופא לנקוב ומשני כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימא אוכלין ומשקין דחקהו ומתוך הדוחק נכנס הקופא בבשר. וקשה עדיין בבה"כ הקופה נוטה לצד הבהמה והחוד לחלל הכרס בניקב משני צדדים למה צריך קורט דם דל"ל דאוכלין ומשקין דחקהו וא"כ אף אתה אומר שקודם שחיטה נקב הקופא ע"י הדחק מן אוכלין דאי לאחר שחיטה הלא הכל נוח מבלי תנועה ומה דוחק שייך לומר לאחר שחיטה וא"כ איך ס"ד דקופא נקב ואתא לאחר שחיטה ועדיין ק' ה"ל לאפלוגי בין קופא לבר ולגווצ"ע לכאורה וע"כ צ"ל דלאחר שחיטה ע"י טלטול הבהמה וכדומה יקרה התחיבה והדוחק לדחוק למחט לצאת ולבוא אף כי בהמה פגר מת וא"כ אף דינו של הש"ך נכון דע"י הטלטל נתחב המחט אף לאחר שחיטה ומ"מ מתחלה יש להחמיר:

(ט) והכי נהוג הש"ך והט"ז שניהם כאחד עונים דוקא ע"י מחט דחיישינן שמא הבריא אבל לא ע"י חולי ודבר זה כבר קדמם הל"ח שהאריך והראה פנים לכל צד #א) ולדידי קשיא למה דוקא ע"י מחט ול"ל הטעם משום שמא הבריא א"כ כל יסוד רש"י הואיל וקתני מחט שנמצא בבה"כ ולא בהמסס א"כ עולא וסייעתו דס"ל לא חיישינן שמא הבריא הך ברייתא דמחט שנמצא בבה"כ איך מתוקמא למה לא קתני המסס דלא חיישינן לשמא הבריא ואם נאמר בזה אף עולא מודה דקרומו כך ושכיח ביותר וחיישינן א"כ מה טען הרא"ש על הרי"ף מהך בית הכוסות לושט דלמא ושט רך משא"כ בה"כ קשה. ודוחק דא"כ מ"ט דעולא דהא י"ל בזה נחלקו אבל אי אמרינן אף בחולי חיישינן שמא הבריא הואיל ורך לגמרי ול"ל בוושט רך א"כ לא טען הרא"ש על הרי"ף דא"כ אף בחולי ניחוש שמא הבריא וא"כ נקבה זה בלא זה היכי משכחת לי' ודוק ולכן אף בזה ע"י חולי במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר:

(י) כשרה עיין ש"ך ס"ק י"ט לחלק בין ושט דאמרינן חיישינן שמא הברי' וכבר כתבתי לעיל סי' ל"ג דלא דמי' לושט דהוי ספק בשחיטה ומכ"ש לדעת הרמב"ם ע"ש:

(יא) סביב והסכימו כולם דמצד אחד בעינן ק"ד מכוין למול המחט אבל משני צדדים א"צ מכוין ומזה מוכח דק"ד גרידא בלי נקב כנגדו כשר דאל"כ דל נקב מהכא ק"ד לבד יטרוף אלא ש"מ דבק"ד לחוד לא מיטרף וכ"כ הצ"צ ונכון ודלא כש"ך:

(יב) ויש מקילין אפילו בניקב וכו' הט"ז בס"ק י"ב והש"ך ס"ק ל"ב האריכו זה מול זה. ואין דברי הט"ז מוכרחים אבל קושי' הש"ך על הטור שכתב הופכין אותו משמע דבעי בדיקה ואלו לעיל גבי ישב קוץ בושט הביא בשם ראב"ן והסכמת הרא"ש דהוכיח דקי"ל כעולא דאין צריך בישב קוץ בושט בדיקה מהך דבה"כ ש"מ דס"ל ג"כ לא צריך בדיקה ובאמת לכאור' צריך ישוב אבל באמת נראה אם נתחב לתוך עור איך ס"ד מבלי לבדוק הא ריאה רובן כשרות ומ"מ הואיל ומעוטים דשכיחי' צריכי בדיק' ואף כאן ודאי שכיחי כיון דהנקב עד תכליתו ואין שיור רק דבר מועט שיהי' גם זה ניקב וכן משמע בתו' דגמ' מדמה לספק דרוסה וכתבו דספק דרוסה שכיח וכיון דשכיח איך ס"ד מבלי להצריך בדיקה מ"ש מן כל הריא' דצריך בדיקה וע"כ צ"ל בדיקה לכתחיל' ודאי צריך רק אי נאבד בלי בדיקה וגבי ריאה קיימ"ל מותר אי גם בזה מותר וכן בריא' מקום פסידא מותר לאכול בלי בדיקה ומכ"ש פה אם נאבד בזו אנו דנין אם צריך בדיקה א"כ בדיעבד טריפה או א"צ רק לחומרא והוי כנאבד ריאה דכשר וה"ה זה. #ב) וא"כ א"ש דברי הטור דהופכין אותו יפה כתב דמתחלה צריך בדיקה כמו ריאה אבל לעיל מיירי הכל אם מעכב בנאבד בלי בדיקה מסיק דושט א"צ בדיקה היינו לעכב שיפסול בנאבד הריאה וזה ברור ונכון ומתוס' מוכח קצת דס"ל בכ"מ צריך בדיקה דאל"כ מה דוחק דתוס' לתרץ הך דמסכת שבת דאשתני שמי' מן הובלילא לבי כסי בדרכים דחוקי' ולא תרי' בפשוט בב"ה דעור שני' קשה אם ניקב א' א"צ בדיקה לשני משא"כ המסס דיש לו רק עור א' וניקב צריך בדיקה וא"כ נ"מ טובי לענין מחט וע"כ צ"ל דס"ל לעולם צריך בדיקה לכן באמת יש להחמיר כהוראת הט"ז וב"ח אם לא בה"מ ועוד בלא"ה סברות להתי' ונרא' דאם נתחבו לפנינו מחלל הגוף לבה"כ מצד חוץ לצד פנים ולא ניקב מעבר לעבר אפשר דלא צריך בדיקה אחר ק"ד דבשלמא להיפוך דאיכא אוכלין ומשקין דדחוקים מסתמא שכיח ויש חשש דכולה נקב ולכך צריך בדיקה אבל להיפך דאיכא אוכלין ומשקין ואדרבא הם דוחקים ומעכבים המחט לבל ינקוב ויצא חוצה מהכ"ת לחוש וזה פשוט בסברה ולפ"ז אין כאן ראי' מהרמב"ם דכתב מצד א' כשרה ולא כתב בדיקה דרמב"ם מפרש דמחט תחוב מחוץ לפנים כמ"ש הכ"מ ולזה לכ"ע כשרה כיון דליכא אוכלין ומשקין ודו"ק:

(יג) ויש מחמירין וכו' ובתוס' משמע כרשב"א להקל דז"ל התוס' חולין דף מ"ח ע"ב ד"ה אי קופא וכו' דסיימו וכן אם נמצאת בתוך הקרקבן כשר לפי שדרך הושט בא מחט עם המאכל שהקרקבן תלוי בושט עכ"ל ואם כוונתם בפשוט שמחט נמצא בקרקבן פשיטא הכל יורד לתוך הקרקבן מה שבא לגופה ואם נטריף בקרקבן אף בבה"כ בבהמה נטריף וזה אינו דתנן מצד אחד כשר ומה קאמר התוס' בזה #ג) אלא ברור דפי' נמצאת בעובי קרקבן נבלע בתוך בשרו נא ידעינן אם מבפנים נתקע ודרך ושט או מבחוץ ודרך ושט נקב ואתא וכתב התוס' כמו בריאה תנינן הכל מן ושט וכן קרקבן תלינן הכל בושט ואמרינן דמבפני' בא דקרובה לושט ולכך כתבו קרקבן ולא בה"כ דקשה במציאות שיהיה נתחב מבלי רושם מבפנים ומבחוץ. וכיון דתוס' ג"כ מסכימין להיתרא כדאי הם לסמוך עליהם:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.