פני יהושע/כתובות/קב/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg קב TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

רש"י בד"ה לא בשטרי פסיקתא כו' והעדים חותמין עדות גמורה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה לעיל בסמוך מיהו מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן אע"ג דלקמן בשמעתין פליגי רבינא ורב אשי בההיא דר' גידל אי ניתן ליכתב או לא ומשמע לקמן מפירש"י דלמ"ד לא ניתן ליכתב ע"כ דנקנין באמירה בעלמא ולמ"ד ניתן ליכתב נמי אפשר דניקנין באמירה לפרש"י כמו שאבאר לקמן ואפ"ה הוצרך לפרש כאן שחתמו עדות גמורה משום דלישנא דגמרא הכי דייק דקאמר בשטרי פסיקתא משמע שהיו רגילין לכתוב שטרא פסיקתא והיינו כמ"ד ניתן ליכתב ואע"ג דמפרש"י לקמן משמע דהיינו דוקא לענין משועבדים אבל מבנ"ח אפשר דלכ"ע באמירה לחוד סגי אפ"ה ע"כ איירי הכא בשטר ממש כיון דקתני בסיפא מתו בנותיהן ניזונות מנכסים משועבדים והכא אליבא דר"ל קיימינן ואיהו ס"ל בפרק הניזקין לפי שאין כתובין ולפי האמת קצובין לחוד לא מהני לר"ל אף בדבר שיש לו קול כדמוכח בפ' הניזקין ור"י דשמעתין נמי הכי ס"ל התם ואע"ג דמוקמינן התם למתניתין בשקנו מידו וה"נ מוקמינן לה לקמן למ"ד לא ניתן ליכתב מ"מ משמע ליה לרש"י דהתרצן דהכא דקאמר בשטרי פסיקתא ע"כ לא מוקי למתניתין בשקנו מידו דא"כ מאי קמל"ן ברישא דגובה מנכסים בני חורין ולמשמע מיניה הא דרב גידל הא אכתי לא שמעינן לה שפיר כיון דסיפא דנקט סתמא ואיירי בשקנו מידו וא"כ מאי פסקא דרישא איירי בלא קנו מידו אע"כ דהתרצן דהכא אליבא דר"ל לא בעי לאוקמי מתניתין בשקנו מידו דא"כ מאי פסקא דבנותיהן ניזונות מנכסים ב"ח ולא ממשעבדי ואמאי הא קנו מידו וכדמקשה הש"ס לקמן ולית ליה השתא האי שינויא דלקמן דחיישי' אימר צררי אתפסה דדוקא אליבא דמ"ד לא ניתן ליכתב מוקי לה הכי אבל ריש לקיש ע"כ ס"ל כמ"ד ניתן ליכתב והשתא אתי שפיר כולה מתניתין דאשמעינן רישא דחייב לזונה מבני חורין אע"ג דלא קנו מידה וכדרב גידל וכדפרישית בסמוך דלא תימא דבעי קנין כיון שהוא דרך תנאי ופטומי מילי והדר אשמעינן סיפא דרך לא זו אף זו דאף ממשועבדים גובה ע"י השטר והא דמוקמינן בפ' הניזקין דוקא בשקנו מידו היינו משום דהתם אליבא דר' יוחנן נמי איירי ואיהו מצי סבר שפיר כמ"ד לא ניתן ליכתב וכדפרישית התם כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. מיהו לולי פרש"י היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דמקשה הש"ס מעיקרא מאי לאו כה"ג היינו משום שכן היה דרכן ליכתב שטר פסיקתא בלי שום חתימה אלא לראיה בעלמא וכדקי"ל נמי לקמן דלא ניתנו ליכתב וכמו שאבאר שם אלא דאפ"ה מקשה שפיר דמוכח מיהא דשטר כה"ג מהני לראיה בעלמא וכן נראה ממה שהגיהו מקרוב בש"ס דפוס פ"פ דמיין מל' רש"י בד"ה מאי לאו כה"ג מה עדות יש לה לאחר זמן בזה לאו כה"ג עכ"ל ובודאי שאדם גדול הגיה כן והיינו כדפרישית ואהא משני שפיר דלעולם דבעלמא לא מהני שטר כה"ג אלא דהכא בשטרי פסיקתא מהני שטר כה"ג דלא גרע מאמירה דמהני לרב גידל והא דקתני סיפא גובה מנכסים משועבדים מילתא באפי נפשה היא ואיירי בשקנו מידו או בשטר מעליא למ"ד ניתן ליכתב וכ"כ מהרש"א ז"ל בלשון התוספות דלהתרצן נמי איירי בשטר כה"ג אלא דלכאורה לא דקדק מהרש"א ז"ל היטב בלשון רש"י ז"ל שכתב להדיא דלהתרצן איירי בשטר גמור ומדלא השיגו התוספות עליו משמע דלפירושם הראשון לגמרי מפרשי כפרש"י ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי נתיישב' ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק במחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור ופסק ג"כ דמזונות אף לזמן קצוב אפ"ה מיקרי דבר שאינו קצוב אלא דההיא דמשנתינו שאני משום דשטרי פסיקתא הוא והקשה עליו הראב"ד ז"ל וכמה קדמונים סוגיא דשמעתין דמשמע דלר' יוחנן לא איירי בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית ודאי לכ"ע איירי בשטרי פסיקתא כדקתני להדיא ופסקה עמו משמע בשעת נישואין וקידושין ומש"ה מהני אף בדבר שאין קצוב דדמי לחוב טפי מלמתנה כיון שניסת ע"י כך ובחוב גמור הרמב"ם ז"ל מודה כדפרישית בהניזקין אלא דאפ"ה מקשה שפיר לר"ל דאי ס"ד דשטר כה"ג בעלמא לאו מידי הוא ומצי למיהדר ביה דדיבורא בעלמא לאו כלום הוא ויכול לחזור בו א"כ בשטרי פסיקתא נמי אמאי מחייב בדיבור בעלמא ואהא משני שפיר כדרב גידל דודאי נקנה בדיבור בעלמא וכ"ש בשטר כה"ג כן נ"ל ועיין בפ' הניזקין ובחידושינו ודוק היטב:

תוספות בד"ה ת"ש כתב לכהן כו' דהשתא ס"ד דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד על השטר כו' עכ"ל. משמע דפשיטא להו דלא שייך הכא לומר שכתב לו כן דרך הודאה שחייב לו כבר ה' סלעים משום דא"כ לא שייך כלל סיפא דקתני בנו אינו פדוי כיון דידעי תרוייהו שאינו חייב לו מקודם ודאי נתן לו בתורת פדיון בנו ואמאי אינו פדוי למאי דלא ס"ד הא דעולא אע"כ דהאי לישנא לא משמע לשון הודאה אלא לשון חיוב ושעבוד שמחייב עצמו עכשיו ומש"ה א"ש לר' יוחנן דחייב ליתן לו ה' סלעים דאלים מילתא דשטרא כה"ג והכהן מצי למימר שלא נתן לו על פדיון בנו אלא דרך חיוב ומתנה ומש"ה אין בנו פדוי ואע"ג דלפ"ז הוי משמע דהתוס' קאי השתא בשיטת רבינו תם דלקמן דכולהו סוגיין דר"י ור"ל איירי במחייב עצמו בדבר שאינו חייב דאי למאי דמשמע להו השתא כפרש"י דפלוגתא דר"י ור"ל היינו בענין הודאה לא שייך הא מילתא דכתב לכהן לפלוגתייהו אלא דבהא איכא למימר נמי כדפרישית לעיל בשיטת רש"י בתיובתא דמתניתין דהנושא דכיון דאלים מילתא דשטרא כה"ג לענין שיעבוד ממילא דהוי שטרא נמי לענין הודאה וא"כ הכא נמי מקשה שפיר לר"ל אלא דלפ"ז קשה מ"ש הכא דפשיטא להו הא מילתא דשעבוד חדש והודאה כי הדדי נינהו ובסמוך בענין ערב לא סלקא להו להתוס' מעיקרא האי סברא בפשיטות עד סוף הדיבור שתירצו כן בשם ואומר רבי והנלע"ד בזה דודאי הכא פשיטא להו שפיר דמקשה מכח כל שכן מההיא דהנושא דמתניתין ומההיא דהכותב לכהן כיון דמהני שטרא כה"ג לענין שיעבוד חדש שלא היה חייב קודם כ"ש דאית ל"ל דמהני שטר כה"ג בענין הודאה שהלה טוען שהודה לו כן בשטר על חוב ישן וקשיא לר"ל אבל בסמוך בענין ערב קשיא להו איפכא כיון דלר' ישמעאל דס"ל כר' יוחנן מהני שטר כה"ג בענין הודאה וכיון דשייך ענין הודאה בערב היוצא אחר חיתום שטרות שמודה עכשיו שנעשה ערב מעיקרא בשעת מתן מעות א"כ האיך פשיט מינה בגיטין דלא בעינן ספר מקנה דלמא הכא מטעם הודאה איירי ועוד דל' כתנאי דאמרינן בשמעתין משמע להו דפלוגתא דר' ישמעאל ובן ננס היינו בענין פלוגתא דר"י ור"ל ממש דאיירי מענין הודאה לחוד כיון דמסקו כמאן דא"ל אתם עדי דמי וכמו שאבאר ועל זה מתרצים בשם רבי דאיכא למימר נמי סברא להיפך דהודאה תליא בשעבוד דהיכא דאלים לענין שעבוד חדש אלים נמי לענין הודאה משא"כ שטרא דלא אלים לענין שעבוד חדש ה"ה דלא מהני לענין לשון הודאה דמצי למימר משטה אני בך כן נ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב:

בא"ד ומשני שאני התם כו' שיש עליו קצת שיעבוד עכ"ל. נראה דהאי קצת שיעבוד היינו משום דאיירי במכירי כהונה כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך:

בד"ה חייב ליתן לו ובכה"ג מיירי דאל"כ מאי קמל"ן דחייב עכ"ל. ואע"ג דבד"ה אמאי אינו פדוי כתבו בסוף הדיבור דאפילו כתב לו סתמא אפ"ה מסתמא לפדיון בנו נתנו א"כ לר"ל נמי איכא למימר דאפילו בשטר גמור איירי וקמל"ן דאע"ג דבנו אינו פדוי אפ"ה חייב ליתן לו אע"ג דהוי נתינה בטעות שע"מ שיהא בנו פדוי נתחייב אלא דנראה דמ"ש התוספות לקמן דבנו אינו פדוי כיון שנתן מעיקרא סתם ולא פירש אף אם פירש אפ"ה אין פודין בשטרות מש"ה אין בנו פדוי עד שיפרש בשעת נתינת המעות שנותנו לשם פדיון וא"כ בכה"ג נמי פשיטא דחייב מיהא ליתן לו לשם פדיון בנו ואין יכול לחזור בו וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא שקיצר במובן וכה"ג יש לפרש במה שכתבו בד"ה ת"ש כתב לכהן כו' ולהכי בנו אינו פדוי דהיינו דקס"ד כיון שיש שום צד שיכול להשתעבד עכשיו חיוב אחר אע"ג דנראין הדברים שלשם פדיון נתנו כמ"ש לקמן אפ"ה אין בנו פדוי עד שיפרש בשעת מתן מעת שנותנו בתורת פדיון ולעולם דמיפטר בה' סלעים בין הכל כן נראה לי ודוק היטב:

בד"ה לברור לו כהן כו' והו"מ לשנויי כו' דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר גמור איירי עכ"ל. נראה בכוונתן כיון דבמכירי כהונה הוי כאשתעבד לו מדאורייתא א"כ מה"ט גופא פשיטא להו דלא מצי למטען פרעתי דהו"ל כשטר גמור ולישנא דמתניתין גופא דקתני חייב ליתן לו משמע להו דלא מצי למימר פרעתי דהוי כשטר גמור כן נ"ל בכוונתן:

בד"ה אליבא דבן ננס כו' ותימא לר"י כו' ודלמא דוקא בחנוק פליגי כו' אבל בהודאה לא פליגי כו' עכ"ל. נראה בכוונתן כיון דר' יוחנן ס"ל כר' ישמעאל דאפי' בחנוק מחוייב והיינו ע"כ משום דס"ל דשאני ערב דמשתעבד מדאורייתא מגזירת הכתוב כדמסקינן לקמן אליבא דר"ל וא"כ מנ"ל לרבי יוחנן דר' ישמעאל ס"ל דבהודאה בעלמא אלים מילתא דשטרא דהאיכא למימר נמי דשאני ערב דאפילו בדיבוד משתעבד אבל בעלמא לא אלים מילתא דשטרא כלל כי היכי דס"ל לבן ננס דאף בערב לא אלים מילתא דשטרא כה"ג וע"ז תירצו שפיר מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות כו' אלא דלכאורה אין זה מוכרח דא"ל דנקיט הכי לאשמעינן רבותא דבן ננס אפילו בכה"ג פטר כדאשכחן כה"ג טובא בש"ס וכן מה שכתבו דמדנקיט אחר חיתום שטרות היינו דאם תימצי לומר קאמר דאף את"ל דלא משעבד נפשיה כו' וזה נראה יותר דוחק ובתוספות דבבא בתרא תירצו בפשיטות דחנוק נמי איירי בשטר ע"ש וכאן לא משמע להו לפרש כן אלא דלענ"ד יש לתמוה טובא דמה סברא יש בזה לומר דסבר ר' יוחנן כר' ישמעאל וסבירא ליה דאף בחנוק משתעבד בדיבור בעלמא כיון דלא אשכחן דמהני בעלמא כ"ש בערב שלא בשעת מתן מעות אע"ג דאסמכתא הוא וכ"ש בחנוק והא דקיי"ל ערב משתעבד מדאורייתא האיכא לאוקמי בשעת מתן מעות דוקא או בקנין לכן נלע"ד ליישב כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור והיינו לפי שיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור והש"ע בח"מ סי' מ' דמי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב שא"ל חייב אני לך מנה וא"ל אתם עדי חייב כמו שמשעבד הערב וכמו שאבאר לקמן בסמוך נמצא דלפ"ז הא דקאמר ר' יוחנן דחלוק ר' ישמעאל אף בחנוק והלכה כמותו אף בחנוק היינו נמי היכא דא"ל אתם עידי דמהני אף שלא בשעת מתן מעות נמצא דלפ"ז אדרבא מימרא דר' יוחנן דשמעתין ומימרא דידיה בסוף גט פשוט עולין בקנה א' דכיון דאית ליה בשמעתין דאלים מילתא דשטרא כה"ג כמאן דא"ל אתם עידי מש"ה ס"ל כר' ישמעאל דמחייב בערב בין בשטרא כה"ג ובין דהיכא דא"ל אתם עידי אף שלא בשעת מתן מעות ואי תקשי מאי אף בחנוק דקאמר הא בשמעתין משמע דאתם עידי עדיף טפי משטר גרוע כה"ג אף בשעבוד חדש לשיטת הסוברים כן משום הא לא איריא דודאי לר' יוחנן שטרא כה"ג עדיף אלא דנקיט כמאן דא"ל אתם עידי דהוא מעשה בכל יום ואפשר דמודה ריש לקיש כמו שאבאר בסמוך:

אמנם התוספות שלא רצו לפרש כן היינו משום דלא משמע להו כלל האי סברא דשייך אתם עידי בשיעבוד חדש כמו שכתב ר"ת בסוף הדיבור שאין הדמיון טוב אבל לשיטת רוב הפוסקים דשייך אתם עידי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד ורבינו תם מפרש כולה סוגיא בלא הודאה כו' עכ"ל. האי כולה סוגייא לאו דוקא דודאי לפיר"ת נמי מעיקרא הוי ס"ד דגמרא דפלוגתא דר"י ור"ל בהודאה איירי מדמקשה היכי דמי אי דא"ל אתם עידי כו' וא"כ ע"כ ס"ד דאיירי בהודאה דאי בשיעבוד חדש הא לא משמע ליה לר"ת דשייך ביה אתם עידי כדמסיק ר"ת להדיא דהא דאמרינן במסקנא כמ"ד להו אתם עידי אין הדמיון טוב אלא מה שכתבו התוספות דר"ת מפרש כולה סוגייא בשיעבוד חדש במה שאינו חייב היינו לבתר דמסקי' הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר דמפרש לה ר"ת בכה"ג ועלה קאי כולהו שקלא וטריא דשמעתין בכה"ג והא דמסיק כמאן דא"ל אתם עידי פירושו כמאן שהודה בהודאה וא"ל אתם עידי וזה שכתב שאין הדמיון טוב וכמו שכתבתי בשיטת ר"ת מפרש ג"כ הרמב"ן ז"ל דברי הרי"ף ז"ל והובא בר"ן ע"ש. אלא דהר"ן ז"ל גופא מסיק בכוונת הרי"ף ז"ל דכ"ש אם אמר אתם עידי דחייב בשיעבוד חדש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ומטעמא דמסיק הר"ן ז"ל לחלק בין ההיא ולבין ערב שלא בשעת מתן מעות דלא מהני משום דהו"ל אסמכתא ע"ש ולענ"ד בכל זה לא הונח לי דאכתי קשה אמאי מוקי לה בגמרא לפלוגתא דר"י ור"ל דהב"ע כגון דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ואמאי לא מוקי לה שפיר נמי כדמעיקרא בדא"ל חייב אני לך מנה בע"פ אלא דלאו בהודאה פליגי אלא במחייב עצמו מחדש במה שלא היה חייב וא"ל אתם עידי ומאי מקשה נמי ממשנתינו דהנושא ואמאי לא מוקי לה בדא"ל אתם עידי ולא שייך להקשות פשיטא דהא לא תנינן כה"ג בשום דוכתא דאתם עידי מהני בשיעבוד חדש. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש כולה סוגיא דשמעתין בין בהודאה בין בשיעבוד שייך פלוגתא דר"י ור"ל דכולה חדא מילתא היא ובתחלה היה נ"ל דשיעבוד תליא בהודאה כיון דמהני אתם עידי באומר חייב אני לך מנה דרך הודאה ממילא דאדם יכול לחייב עצמו דרך שיעבוד אף במה שלא היה חייב לא מיבעיא בחייב אני לך מנה אף שהלה יודע שאינו חייב לו מקודם מ"מ כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אפשר שמחמת מלוה ישנה התחייב עצמו בכך ומש"ה קאמר לה בלשון חיוב אלא אפילו בכל מיני חיובים שבעולם היכא שאמר בלשון חיוב וא"ל אתם עידי הו"ל כהודאת בע"ד שרוצה לחייב עצמו בכך והכי נמי משמע בפ' מי שמת בעובדא דאיסור גיורא כמ"ש הכסף משנה בפ' י"ב מהל' מכירה דמשם הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב ע"ש ובכולא תלמודא דכה"ג נמי קרי לה אודיתא והיינו כדפרישית אלא דלפי מה שכתבו התוספות בדיבור הקודם בשם רבי דהודאה תליא בשיעבוד לענין דאלים מילתא דשטר א"כ לפ"ז י"ל יותר דלענין מחייב עצמו בע"פ וא"ל אתם עידי נמי הודאה תליא בשיעבוד דאי לאו דפשיטא לן דאדם יכול לחייב עצמו בעדים אף בע"פ בדיבור בעלמא במה שאינו חייב מדין ערב כמו שאבאר לא הוי מהני נמי אתם עידי לענין הודאה לענין דלא מצי למימר משטה הייתי בך או טעיתי בחשבוני דמסברא ודאי נראה דמצי למימר הכי ומאי אולמא דאתם עידי דהא לא מהני בשום דבר שצריך קנין גמור וא"כ שפיר מצי למימר לפי שאני יודע האמת שאיני חייב לך וגמרתי בלבי ג"כ שאתה אינך רוצה להעמידי בדין על זה כיון שאתה יודע האמת ומה שאמרת מנה לי בידך משחק היית בי ולכך שחקתי ג"כ בך והודיתי לך בפני עדים חוץ לב"ד דהודאה חוץ לב"ד לאו כלום הוא וכ"ש שהייתי סומך על זה שאוכל לטעון בכל עת טעיתי בחשבוני ותדע דיש סברא לומר כן דהא בקדושין ס"פ האומר דף ס"ה ע"ב מקשה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ כו' ופירש"י ז"ל שם דהא דפשיטא לן בממון הודאת בע"ד כק' עדים היינו משום דכתיב אשר יאמר עליו כי הוא זה במודה במקצת וא"כ לפ"ז משמע דאי לאו דילפינן מקרא מסברא לא הוי פשיטא לן והיינו כדפרישית דמצי למימר משטה אני בך או טעיתי וא"כ קשה הא מקרא לא ילפינן אלא במודה בב"ד דוקא דבהכי איירי קרא ואכתי במודה חוץ לב"ד בפני עדים מנא לן אע"כ דהא דפשיטא לן דבהודאה בפני עדים וא"ל אתם עידי מהני היינו משום דפשיטא לן מדין ערב דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב היכא דאיכא שום סברא לומר דגמר ומקני כגון בשעת מתן מעות או בערב בב"ד וה"ט דאיכא סברא כיון שהתחייב עצמו וא"ל אתם עידי מסתמא גמר והתחייב בלב שלם וזה שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שישתעבד הערב ולא כמו שנדחק הש"ך סימן מ' ס"ק ז' ומעתה שזכינו לדין דאדם יכול לחייב ולשעבד עצמו במה שאינו חייב ע"י אתם עידי מה"ט גופא מהני נמי בהודאה בפני עדים וא"ל אתם עדי ולא יוכל לומר משטה הייתי בך או טעיתי דאדם מדקדק לומר אתם עידי אם לא בדבר ברור שהרי אף אם יודע שהלה לא יתבענו בדבר שקר מ"מ יעמידנו בדין שנתחייב בשעבוד מחדש כן נ"ל נכון בעזה"י והשתא דהודאה ושיעבוד חדא מילתא היא סלקא כולה שמעתתא כהוגן דכי היכי דמקשה לענין הודאה אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל ממעשים בכל יום ה"נ שייך האי קושייא גופא אי איירי משיעבוד חדש כיון דהא בהא תליא וממילא דמקשה נמי שפיר ממתניתין דהנושא דליכא לאוקמי באתם עידי דא"כ מאי למימרא פשיטא דחייב מדין ערב אע"כ דבשטר גריע כה"ג אתי לאשמעינן נמצא דלפ"ז יפה עולין שיטת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים והטור והש"ע ח"מ סי' מ' שכתבו דבא"ל אתם עידי יכול לחייב במה שאינו חייב ודלא כמו שתמה הסמ"ע על סברא זו וכתב רוב הפוסקים חולקין ולא מצאתי חולק אלא שכן נראה מפירוש ר"ת ז"ל כאן שכתב ואין הדמיון טוב וכ"כ הרמב"ן ז"ל מחמת הקושיא שהקשה והובא בל' הר"ן ז"ל ובמה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב:

ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי ג"כ מה שכתב הטור בח"מ סי' ל"ב בשם רבינו סעדיה גאון באומר מנה לי בידך וא"ל הן ואח"כ אמר משטה הייתי בך צריך לישבע שאינו חייב לו כלום ולישבע ג"כ שכיון להשטות וכ"כ בש"ע סי' פ"א והסמ"ע נדחק בזה שהקשה כיון שנשבע שאינו חייב לו כלום למה ישבע שלא כיון להשטות הא כיון דלא א"ל אתם עידי לכ"ע לא נתחייב בזה הדיבור בשיעבוד חדש אבל למאי דפרישית אתי שפיר דהא דבעינן אתם עידי בשיעבוד חדש היינו נמי מה"ט גופא דלא גמר ונתחייב בלב שלם כיון דלא א"ל אתם עידי ודמי לטענת משטה וכיוצא בזה כל היכא דס"ל דדיבורא לאו כלום הוא היינו משום שלא גמר והקנה הא אילו גמר והקנה והתחייב עצמו בלב שלם ה"נ דחייב דאלת"ה מאי מהני אתם עידי הא לא איברי סהדי אלא לשקרא כדאיתא פ' האומר אע"כ דכולא מילתא דאתם עידי היינו דמתוך כך אנו יודעין שגמר ומקנה ולא נתכוון להשטות ולשחוק בעלמא משא"כ היכא שגמר ונתחייב חייב ומש"ה צריך לישבע שלא נתכוון להתחייב בחיוב ממש כדמשמע להדיא בשמעתין דהיכא דגמיר ומשעביד נפשיה נתחייב באמירה בעלמא אף בלא אתם עידי כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטיב ואין להאריך יותר ובכל הדברים שכתבתי יש לי לפרש שיטת רש"י ז"ל דכולה שמעתין על זה הדרך וכדמשמע ג"כ מל' התוספות בד"ה ת"ש כתב לכהן ומתירוצו של רבי בד"ה כתנאי ויש לי מקום עיון בזה על מ"ש רבינו הבית יוסף בח"מ סימן מ' דלפירש"י אין אדם יכול להתחייב אף בשטר במה שלא היה חייב וא"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל מאי לאו כה"ג דאי הוה שטר חתום מאי למימרא הא מתניתין ודאי בשיעבוד חדש איירי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר כו' עכ"ל. לכאורה הא דאין מטלטלים נקנין בשטר היינו במטלטלים ידועים דוקא שמוכר או נותן במתנה ואין ניקנין אלא במשיכה או בחליפין ובמטבע דאיירי הכא אין נקנה אף בחליפין והכא לא איירי מזה כלל אלא שאומר חייב אני לך מנה לאו במנה ידוע איירי אלא שמחייב עצמו דרך חיוב אלא דאפ"ה כיון דלרבינו תם כה"ג נמי לא מהני בעל פה אפילו בדא"ל אתם עידי כמ"ש להדיא בסמוך דהא דאמרינן כמאן דא"ל אתם עידי אין הדמיון טוב וא"כ שפיר קשיא להו דאין לתמוה כיון דבע"פ לא מהני מהיכי תיתי יועיל בשטר כיון דלא אשכחן דמהני שטר לשום ענין אלא למקרקעי ולא במטלטלין אף במכר ומתנה בדבר הידוע כ"ש בכה"ג שלא היה חייב לו מעולם ואם כן במה זכה הלה במעות של חבירו בשטר טפי מבע"פ ואהא מתרצים שפיר דודאי הכי הוא כיון דיש דברים דנקנין באמירה היכא דקים לן דגמר ומקני כגון בדרב גידל ובמתנה מועטת וא"כ ה"נ אנן סהדי כיון שמתחייב עצמו בשטר גמר ומקני לו והוי חיוב גמור נמצא דלפ"ז שיטת ר"ת לעולם אין אדם יכול לחייב עצמו בשיעבוד חדש אלא בשטר או בקנין וא"כ ע"כ צריך לפרש דהא דקאמר ר' יוחנן בפ' גט פשוט הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק היינו נמי בשטר דוקא כמו שפירש ר"י שם אמנם כן לפי מה שפירשתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל אדרבה לפרש"י א"ש טפי דבלא"ה פשיטא לן דאדם יכול לחייב עצמו בשיעבוד חדש אפילו בע"פ ובדא"ל אתם עידי דכיון שאמר בלשון חיוב מסתמא אנן סהדי דגמר ומקנה אפילו באמירה בעלמא כיון דהלה סמיך דעתא והו"ל כמתנה מועטת וכדרב גידל ובערב אחר חיתום שטרות או בחנוק אף בע"פ לר' יוחנן ובדא"ל אתם עידי ובהכי ניחא לי טובא לפרש כל הסוגייא דשמעתין בקצרה דשיעבוד חדש והודאה חדא מילתא היא דטעמא דחייב הוי נמי משום הכי דכיון שאמר בלשון חייב אני לך הודה על עצמו שמחוייב לעשות כך וכך אם בשביל שום חוב שחייב לו מקודם או מחמת שום פעולה טובה שעשה לו ואף אם לא עשה לו שום טובה מ"מ כיון שאמר בזה הלשון של חיוב אנן סהדי דגמר ומקני ומש"ה מהני אפילו בדיבור והשתא דאתינן להכי נ"ל בפשיטות דרש"י ז"ל לשיטתו שכתב לעיל בפ' הכותב דף פ"ו בהא דאמר רב כהנא לרב פפא פריעת ב"ח מצוה היינו משום שיהא הן שלך צדק ומהאי קרא גופא ילפינן בפ' הזהב למתנה מועטת שאין יכול לחזור בו ולמאי דפרישית כולהו חדא מילתא נינהו לפמ"ש שם דלא מייתי רש"י מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו היינו משום דהאי קרא לא איירי אלא בענין שהוא חייב לו באמת שלוה ממנו ואכתי לא שמעינן דפריעת בע"ח מצוה בשיעבוד חדש מש"ה מייתי מהאי קרא דיהא הן שלך צדק דמינה שמעינן שפיר דכל היכא שהוא דיבור גמור בענין דהלה סמכא דעתו דגמר ומקנה מחוייב לקיים ההן וכופין אותו לקיים המצוה והיינו טעמא דמתנה מועטת ושיעבוד חדש וכן במי שתובע לחבירו ואמר מנה לי בידך וא"ל הן ואמר אתם עידי דבכולהו חייב לשלם דאנן סהדי שלא נתכוון להשטות ולשחוק אלא ליתן בודאי וכופין אותו לקיים דיבורו וכמ"ש לעיל בל' הש"ע ור' סעדיה גאון דצריך לישבע שלא נתכוון להשטות אף אם הלה מודה שאינו חייב לו מקודם וכן נ"ל נכון וברור בעזה"י בשיטת רש"י ז"ל ויש לי חבילות ראיות על זה מכמה סוגיות דבלשון חיוב אדם יכול לחייב עצמו אף בע"פ וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי בריש פ' איזהו נשך ע"ש משא"כ לפיר"ת נראה דוחק לאוקמי לכל הנך סוגיות דוקא בשטר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד אבל לפירוש הקונטרס כו' לא כתב בו אלא ואני ערב כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין דמ"ש אבל לפירוש רש"י היינו דלפרש"י קשה סוגיא דגיטין ולכן הקשה דלפמ"ש התוספות דע"כ פלוגתא דר' ישמעאל ובן ננס בין בהודאה בין בשיעבוד תו לא קשיא סוגייא דגיטין מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה אין לפרש כן דהא כבר הקשו מסוגייא דגיטין על פרש"י בד"ה בתנאי ותירצו בשם רבי לכך נראה דמה שכתבו אבל לפירוש הקונטרס היינו בעיקר הפירוש דלפיר"ת דאיירי שחתם היטב שפיר יש לפרש בלא עידי מסירה אבל לפ"ה דמיירי שלא כתב אלא ואני ערב כיון דבהודאה איירי א"כ ע"כ איירי שיש עידי מסירה כמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בד"ה אלימא מילתא דשטרא דאי ליכא עידי מסירה ולא חתם עצמו ג"כ פשיטא דלאו כלום הוא אע"כ דבעידי מסירה איירי וא"כ קשיא להו וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר ע"י עידי מסירה לגבות אף ממשעבדי ונהי דלא קשיא להו מ"ט דר"ל דפוטר דאיכא למימר דר"ל לא ס"ל כמ"ד ע"מ כרתי משא"כ לדידן דקי"ל ע"מ כרתי א"כ מ"ט לא גבו ממשעבדי אלא מבני חורין אף לר' ישמעאל ותירצו שפיר כן נ"ל וכן במה שכתב מהרש"א ז"ל דיש גמגום במה שהקשו לקמן לפירוש ר"ת ומהרש"ל ז"ל הגיה לפ"ה וכתב דלא ידע כוונתו ולענ"ד נראה לפרש כפשוטו לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דנהי דלפיר"ת לא קשיא להו מעיקרא כ"כ דאיכא לאוקמי מילתא דר' ישמעאל בדליכא ע"מ ואפ"ה גובה מבני חורין כיון שחתם היטב אלא דאכתי קשיא להו לקמן היכא דאיכא עידי מסירה בערב שיוצא אחר חיתום שטרות הוי לן למימר דגובה ממשעבדי כיון שהוא שטר גמור ובאמת לא משמע להו הכי ממתניתין דהתם גופא דהא קתני רישא המלוה חבירו בשטר גובה ממשועבדים וא"כ למאי דקי"ל ע"מ כרתי האי בשטר היינו ע"י ע"מ נמי וא"כ היאך קתני עלה בסיפא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות שגובה מבני חורין הא זימנין דגובה ממשעבדי היכא דאיכא ע"מ דומיא דרישא דמלוה בשטר דאיירי נמי בכה"ג ומאי פסקא כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת התוספות ודוק היטב:

בא"ד ור"ת הביא ראיה לדבריו מהירושלמי דר"י ור"ל איירי בכה"ג כו' ואע"ג שלפי הירושלמי קשה דר"י אדר"י אין לחוש דבכמה דוכתי פליג אגמרא שלנו עכ"ל. לכאורה משמע דפליג לגמרי דלהירושלמי ליתא לפלוגתא דר"י ור"ל בהא מילתא ולהגמרא שלנו לא אשכחן דמודו תרווייהו בהאי מימרא דירושלמי אמנם לענ"ד נראה דלעולם איתא להא ואיתא להא אלא דבפירושא וסברא בעלמא פליגי דלהגמרא שלנו מפרש להך מימרא דירושלמי דמודו ר"י ור"ל במתחייב עצמו בחזקת שהוא חייב באמת מקודם ונמצא שהחיוב וההודאה היה בטעות וקמל"ן דפטור כדאיתא נמי בגיטין בעובדא דגינאי דאפילו קנין בטעות חוזר ועיי' שם בתוספות ובחידושינו ובהאי לישנא ממש איתא להדיא בטור ח"מ סימן מ' דלאחר שכתב דין הגמרא שלנו דקי"ל כר' יוחנן בחייב אני לך מנה בשטר מסיק אבל המודה בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב דפטור וע"ש בחידושינו לח"מ משא"כ גמרא דירושלמי סברא דבכה"ג לא איצטריך לר"י ור"ל לאשמעינן אע"כ דבכה"ג שלא ע"י טעות איירי והיינו דקשיא להו התם אמתניתין דריש פ' אע"פ ואמתניתין דהכא והך פלוגתא דהכא מפרש לה הירושלמי במודה מחמת חוב ישן וא"ל אתם עידי ולא קשיא ליה מ"ט דר"ל כדפרישית או לאידך גיסא בדלא א"ל אתם עידי ולא קשיא ליה מ"ט דר"י מטעמא דפרישית דאפשר דר"י סבר דלא בעינן אתם עידי אלא בתבעו הלה דמצי א"ל משטה אני בך אבל שלא ע"י תביעה דלא שייך משטה אני בך אפשר דלא בעינן אתם עידי כן נ"ל ליישב דלא לשוויי חד מהגמרא כמשקר ח"ו ודוק היטב ואין להקשות לפיר"ת אמאי לא מקשה בשמעתין מתוספת כתובה דריש פ' אע"פ כדמקשה בירושלמי משום דאיכא לאוקמי בשקנו מידו ולא שייך להקשות מאי למימרא דטובא קמל"ן דתוספת כתובה דינה ככתובה לכל מילי דקחשיב בגמרא בריש פ' אע"פ ע"ש:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.