פני יהושע/כתובות/קב/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg קב TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

גמרא א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ופירש"י דמספקא ליה לרבינא אם נתנו חכמים כתיבה לדבר או דילמא דלא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי. ולכאורה דברי רש"י קשין להולמן דממה שכתב תחלה אם באו להחתים משמע דאפילו בשניהם רוצין בכתיבה נמי מספקא ליה לרבינא דאיכא למימר דלא ניתנו ליכתב וא"כ איזה נתינת טעם יהיב רש"י ז"ל לזה במה שכתב דלא לטרוף ממשעבדי דממה נפשך אם הדין נותן כשנכתב מדעת שניהם דשפיר טריף ממשעבדי א"כ למה נאמר דלא ניתן ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי ולטרוף דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו מדעתו בכל ענין ואם מעיקר הדין בשטרי פסיקתא שאף אם נכתבו אין טורפין בהם ממשעבדי א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל דלא לטרוף ממשעבדי ואכתי אמאי לא ניתנו ליכתב דסוף סוף אין טורפין וכבר עמד על זה ג"כ בספר נתיבות המשפט דף צ"ד וכתב דנראה דוחק לפרש שיטת רש"י משום דחיישינן לב"ד טועין אמנם כן לענ"ד נראה לפרש בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל הא מילתא גופא מספקא ליה לרבינא בהנך שטרי פסיקתא אי דמו לחוב או למתנה דאי לחוב מדמינן בדין שיטרוף ממשעבדי ואי למתנה מדמינן להו מעיקר הדין שאין טורפין ממשועבדים כסתם מתנה שאין בה אחריות דלא גביא ממשועבדים בין למ"ד שיעבודא דאורייתא בין למ"ד שיעבודא דרבנן שלא תיקנו אלא משום נעילת דלת כדאיתא שילהי פ' גט פשוט וע"ש בתוס' והיינו דאיבעיא ליה דאי תקנו חכמים כתיבה לדבר משום דדמיא לשאר חוב ולא פלוג רבנן כמו שאבאר בענין חייב אני לך מנה בשטר דכמעט לכל הפוסקים גובין ממשועבדים וא"כ ניתנו ליכתב או דילמא דאין גובין ממשועבדי' דדמיא למתנה בעלמא ומש"ה לא ניתן ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לעדים טועין שיכתבו בלשון שטר ממש פלוני התחייב עצמו ליתן מנה לבדו או שיטעו לכתוב אחריות בפירוש כמו בשאר שטרות דכותבין אחריות אע"ג שלא התנה ואתא לגבות ממשעבדי שלא כדין אבל אין ה"נ שאם נתרצו באמת לכתחלה בלשון חיוב ולעשות שטר גמור או שהתנו ג"כ על אחריות נכסים פשיטא שכותבין אלא דסתם שטר פסיקתא היינו שהתנו בלשון פיסוק ומש"ה לא ניתן ליכתב כלל אלא בלשון זכרון דברים בעלמא תחת יד העדים ובהכי א"ש כל השקלא וטריא דשמעתין ועפ"ז יתיישבו היטב דברי הטור בא"ע סימן נ"א שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדברי רש"י ז"ל דאף אם נכתב כמאן דלא כתוב דמי לענין משועבדים והיינו נמי כדפרישית לענין דלא אמרינן ביה אחריות טעות סופר אם לא נכתב בפירוש ולדעתי כך הדעת נוטה דהא מסקינן בפ"ק דבבא מציעא דהא דאמרינן אחריות ט"ס הוא היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן ואי תקשי מחייב אני לך מנה בשטר באמת כתב בעל התרומות דאיכא למ"ד דאין גובה ממשעבדי אלא דהסכמת רוב הפוסקים דגובה והיינו מטעמא דפרישית כיון שאמר בלשון חייב אני סתם לא פלוג רבנן או אפשר דאף מדינא דאורייתא ומלשון חייב אני משמע שהוא מקבלו עליו בחוב גמור וקרינן ביה והאיש אשר אתה נושה בו דמהאי קרא ילפינן שילהי גט פשוט דשיעבודא דאורייתא משא"כ בשטרי פסיקתא וכיוצא בו אין שום סברא לומר אחריות ט"ס הוא כן נ"ל נכון כיוצא בזה נראה מלשון הב"ח סי' נ"א ובחנם כתב עליו הבית שמואל שפירושו דחוק ועיין מה שכתבתי כיוצא בזה לעיל פ' נערה דף מ"ג גבי והילכתא אידי ואידי מן הנשואין דכיון דכתובת אירוסין לא ניתן ליכתב סברי רבינו שרירא גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל דאף אם נכתב אינו גובה ממשועבדים והיינו נמי מה"ט ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא א"ל לא ניתנו ליכתב עיין מה שכתבתי בזה ביישוב ל' רש"י דהא דקאמר לא ניתן ליכתב היינו שלא יכתוב שטר גמור באחריות דבאמת מדינא אין לו לטרוף ממשעבדי אם לא שציוה לכתוב אחריות בפירוש ובענין זה נתיישב היטב לשון הטור שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י וכן מצאתי להדיא בירושלמי דשמעתין דפליגי ר' יוחנן ור"ל בתנאי כתובה שכתב אחריות בפירוש לכ"ע גובין ממשעבדי אלא דפליגי אי שייך בכה"ג אחריות ט"ס וכדפרישית וממילא דה"ה אם כתב בלשון שטר גמור ולא בלשון תנאי כתובה דגובין ובזה נתיישב מה שנתקשה בספר נתיבות המשפט על פירש"י ונתיישב ג"כ פירוש הב"ח בא"ע סי' נ"א ודלא כבית שמואל:

תוספות בד"ה ניתנו ליכתב כו' משום דסתם קנין כו' עכ"ל. נראה דלא ניחא להו בפרש"י מה"ט כדפרישית בסמוך או שלא מצאו כן בפרש"י שלפניהם מדלא מייתי להו וכנראה מל' מהרש"א ז"ל ומש"ה מפרשי לה סוגיא בענין אחר אי ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם ומה שכתבו משום דסתם קנין היינו דכי היכי דבקנו מידו אצ"ל כתובו כיון דגמר ומקני בעין יפה ויש לקנין נמי קול א"כ מסתמא בדעתו שיכתבו ה"ה נמי בשטרי פסיקתא כיון דאנן סהדי דבהאי הנאה דאיחתוני גמרי ומקני ויש לו קול כמ"ש התוספות בדף הקודם מש"ה כותבין אף שלא מדעת שניהם וק"ל:

גמרא איתיביה הפקחין היו כותבין כו' למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל שפיר הוי מצי לאוקמי שכתבו בלשון פסיקא בעלמא או להיפך שנתרצו שניהם לכתוב שטר גמור בלשון חיוב אלא דבלא"ה הוי מצי לאוקמי בשקנו מידו אע"כ דעיקר הקושיא כיון דהכא לא נחית במתניתין לאשמעינן אלא עיקר מילתא דהפקחין שהיו עושין כן לפטור באלמנות וגירושין א"כ מסתמא בשאר מילי היו עושין כדרך סתם שאר פסיקתא דלאו אורחא ליכתב כלל בלשון שטר אלא לזכרון דברים תחת יד עדים והאי לישנא לכל זמן שאת עמי משמע שיוצא מתחת ידה בלשון שטר וכהאי גוונא יש לפרש בשיטת התוס' דאי ס"ד דלא ניתן ליכתב אלא מדעת שניהם משום דמסתמא אין עיקר דין לגבות ממשעבדי וא"כ לאו אורחא דמילתא שיתרצו שניהם בכך דלא ניחא ליה לאינש דליפשו שטרי עליה וא"כ לא הו"ל למיתני הכא הפקחין שבהן היו כותבין אלא הו"ל למתני הפקחין שבהן היו אומרין או היו פוסקין כן נ"ל וכן נראה מל' הריטב"א ז"ל בחדושיו בשם הראב"ד ז"ל אע"ג דמפרש לעיקר האי בעיא בענין אחר ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה הב"ע בשקנו מידו הו"מ לשנויי בדכתב ליה כו' עכ"ל. זה נמשך אפירושם דלעיל ומסידור דבור התוס' שאח"ז נראה שדיבור זה הוא דיבור א' עם הקודם דאי לפרש"י ודאי לא מצי לאוקמי כשכתב לה דאף אם כתב לה לא גביא ממשעבדי ואף למאי דפרישית לעיל דלרש"י נמי אם כתב אחריות בפירוש מהני אפ"ה לא מצי לאוקמי בהכי דא"כ מאי קמל"ן וניחא ליה טפי לאוקמי בשקנו מידו כן נ"ל:

בא"ד ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב לגבות ע"י כתיבה דוקא עכ"ל. ולפ"ז הא דאמר רב גידל ניקנין באמירה לאו דוקא אלא בדכתיבי וקמ"ל דלא בעי קנין דקס"ד אמינא דאפילו שטר לא מהני להתחייב בדבר שאינו חייב כמו שהקשה בתוספות לעיל בד"ה אליבא דבן ננס דמטלטלין אין ניקנין בשטר וכדפרישית התם דכיון דאמירה לא מהני לר"ת אף בא"ל אתם עידי וא"כ מאי אולמא דשטר קמל"ן דכיון דכתב שטרא גמר ומקנה כמו שתירצו התוספות לעיל וכ"ש דבפסקה איכא רבותא טפי דהוי כמו אסמכתא כדפרישית ועוד שאין כותב האב לבנו דרך חיוב אלא שפוסק נגד אבי הכלה וכן להיפך ואפילו שלא בפני החתן והכלה אפ"ה מהני האי שטרא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה רבה ורבינא אמרי מקודשת תימא דלרבינא כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה לעיל כו' תיפשוט ליה מהן עכ"ל. ולא ידעתי למה הניחו בתימה דהא לעיל בד"ה ניתנו קשיא להו איפכא דאיכא לאוקמי הא דמדעת שניהם כותבין כשנתרצו בפירוש על הכתיבה ואע"ג דמתרצו שפיר דמשמע ליה להש"ס דאיירי שלא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה אפ"ה לרבינא גופא לא פשיטא ליה הא מילתא כ"כ דאם הסברא נותנת דלא ניתן לכתוב מסתמא אלא שנתרצו בפירוש א"כ ע"כ נוקמי מתניתין דפ' גט פשוט נמי בהכי מיהו סתמא דתלמודא לא משמע ליה לאוקמי בהכי אלא דומיא דלעיל מיניה מש"ה איצטריך לשנויי דאיירי בשטר אירוסין וכר"פ ורב שרביא דמשמע להש"ס דהכי הלכתא כמו שהובא באמת לרוב הפוסקים ולשיטת פירש"י שכתבתי לעיל נמי יש ליישב למאי דפרישית דכשנתרצו לכתוב בלשון חיוב ודאי דכותבין מדעת שניהם וא"כ איכא לאוקמי בכה"ג ואע"ג דשינוי' דחיקא הוא מדקתני סתמא אפ"ה כיון דבעיקר הדין דניתנו ליכתב מספקא ליה לרבינא תו לא מצי למיפשט מהך ובלאו הכי ע"כ צריך לפרש בכה"ג במאי דיש להקשות מאי קמיבעיא ליה לרבינא דהא איהו גופא הדר ואותביה לרב אשי מההיא דהפקחין היו כותבין וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא אע"כ כדפרישית דכיון דמספקא ליה בסברא תו לא הוי מצי למיפשט מהך דשפיר הוי ידע דאם הסברא נותנת דלא ניתנו ליכתב ע"כ צריך לדחוק דהא דקתני כותבין איכא לאוקמי בשינויא דחיקא או דהיינו אומרין או דאיירי כשנתרצו שניהן והא דהדר ואותביה כה"ג מצינו בש"ס טובא דהוי סבר דאפשר דרב אשי לישני ליה שינויא אחרינא כן נ"ל וכיוצא בזה כתב מ"ז זצ"ל באריכות בספר מג"ש ע"ש:

גמרא ת"ש מתו בנותיהן ניזונות כו' כבר כתבתי לעיל דהא דפשיטא ליה הכא דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אע"ג דלרבי יוחנן הוי משמע לעיל דמצי איירי באומר חייב אני לך בשטר מ"מ למסקנא דאליבא דר"ל מיתוקמא דוקא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ממילא דלר"נ נמי בהכי מיתוקמא כפשטא דמתניתין דהנושא ופסקה משמע שפסק כן בשעת נישואין וקתני סיפא הפקחין שבהן היו כותבין משמע דבדבר הרגיל ומצוי איירי ומסתמא רגילין לפסוק בשעת קידושין או נישואין אבל אין לפרש דקושטא דהכא אליבא דר"ל קאי ומדר"ל נשמע לרבי יוחנן דניתן ליכתב הא ליתא למאי דפרישית לעיל בלשון רש"י בד"ה בשטרי פסיקתא דבלא"ה ע"כ ריש לקיש סבר כמ"ד ניתן ליכתב והכא אליבא דר"י פליג אע"כ כדפרישית ודו"ק:

בד"ה ת"ש תימא אמאי לא מייתי כו' דההיא נישנית תחילה במשנתינו וכו' ונ"ל שכן דרך הש"ס כו' עד סוף הדיבור. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דנהי שכן דרך הש"ס היינו היכא דכולהו לישנא דסתמא דתלמודא לשקלא וטריא משא"כ בשמעתין דרבינא גופא אותביה לרב אשי מעיקרא א"כ אמאי אותביה מסיפא דמתניתין דהפקחין ולא מרישא דמתו בנותיהן ניזונות כו' ואם נאמר דהנך קושיא בתרייתא כולהו רבינא גופיה מקשה ליה לרב אשי תו לא מצינן למימר כתירוץ התוספות דהא ודאי אקשי ליה מעיקרא מרישא ושני ליה בשקנו מידו וא"כ תו לא מצי למיפרך מסיפא כדמסקו התוספות בעצמן מיהו. לולא דברי התוספות נ"ל ליישב קושייתם בפשיטות דאדרבא לרבינא גופא לא משמע ליה שום קושיא מהך דמתו שגובין מנכסים משועבדים דהוה ידע שפיר דאיכא לאוקמי בשאירע שכתב לה לפירוש התוספות ולשיטת רש"י נמי בשנתרצו שניהם לכתוב באחריות גמור כדפרישית ואין להקשות מאי קמל"ן דטובא אשמעינן דאף במתחייב עצמו בדבר שאין חייב גובה מנכסים משועבדים ולאפוקי מסברת האיכא מאן דאמר שהביא בעל התרומות שכתבתי לעיל ובכה"ג נמי א"ש למאי דמוקמינן בשקנו מידו ומש"ה לא מצי לאותביה רבינא מרישא אבל מסיפא אותביה שפיר מדקתני הפקחין היו כותבין משמע שרגילות הוא ליכתב כן מסתמא וכדפרישית לעיל בקושיא דהפקחין והיינו נמי דלא מקשה סתמא דתלמודא מעיקרא מההיא דאיכא לאוקמי כדפרישית וניחא ליה לאקשויי מההיא דאין כותבין אלא מדעת שניהם דמשמע נמי דמדעת שניהם כותבין סתמא כמ"ש התוספות לעיל דדומיא דהנך דלעיל מיניה קתני ומכ"ש דלשיטת רש"י דפרישית לא שייך לאוקמא לישנא דמדעת שניהם שיצוו לכתוב אחריות בפירוש דאחריות לא נזכר במשנה ולא הו"ל לסתום אלא לפרש משא"כ הך דמתו בנותיהן כו' שפיר איכא לאוקמי בהכי כיון דקתני בהדיא גובה מנכסים משועבדים ממילא משמע דאיירי שהתחייב עצמו כן שיגבה ממשועבדים והא דמקשה הש"ס בתר הכי מהך גופא היינו משום דסמיך נמי אהא דאותביה רבינא לעיל מההיא דהפקחין היו כותבין ואיצטריך לשנויי דהאי כותבין היינו אומרין וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלפ"ז תו לא מצינן לאוקמי לרישא דאיירי בכתב לה דהא עלה קתני הפקחין היו כותבין ומהיכי תיתי נפרש דכותבין היינו אומרין ולא כותבין דומיא דבבא דלעיל דאע"ג דלא קתני כותבין מפרשינן לה בשכתב לה ואיפכא הו"ל למיתני ואהא מסקינן שפיר דאיירי רישא בשקנו מידו כיון דקתני גובה מנכסים משועבדים וסתם שיעבוד היינו ע"י קנין וקתני סיפא דהיו כותבין היינו אומרין כדאשכחן טובא בההיא דהכותב לאשתו וכיוצא בזה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה הב"ע בשקנו מידו בפ' הניזקין כו' ולפי מה דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעי אלא קצובין א"ש הך כו' אפילו דלא קנו מידו עכ"ל. נראה שדבריהם בזה דוקא לפי' ר"ח ור"ת דלעיל דלמאי דקיל"ן לא ניתן ליכתב שטרא פסיקתא עדיפא משאר חיובים וכן לפי' התוס' לעיל דאי ניתן לכתוב אף בסתמא משום דעדיף משאר חיובים א"כ למ"ד לא ניתן ליכתב נהי דלא עדיפי מ"מ ודאי לא גריעי וא"כ למ"ד קצובין לחוד מהני לענין משועבדים ה"ה וכ"ש בשטרי פסיקתא מהני משא"כ לפרש"י דשמעתין דלמאי דקי"ל לא ניתן ליכתב אף מדעת שניהם היינו משום דשטרי פסיקתא גריעי משאר חוב א"כ אף למ"ד דבעלמא קצובין לחוד מהני היכא שיש להן קול לגבות ממשועבדים אפ"ה בשטרי פסיקתא מודה דלא מהני קצובין. דאפ"ה אין דעתו כלל על אחריות. ולא תקנו חכמים שיגבו ממשועבדים אא"כ התנה בפירוש על אחריות כדפרישית או כדמסקינן בשקנו מידו כן נ"ל ברור ודו"ק:

גמרא אי הכי בנות נמי. משמע הכי בפשיטות דאע"ג דמזון הבנות לא קייצי כדאיתא בהניזקין אפ"ה בשקנו מידו מהני לענין משועבדים אי לאו חששא דצררי וקשיא לי טובא על דברי הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב שכתב דלשיטת הפוסקים דקצובין בעינן לענין משועבדים אפילו קנין לא מהני וא"כ לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי ונהי דהש"ך ז"ל בעצמו הרגיש ודקדק בקושיא זו דמקשה הש"ס אי הכי בנות נמי בפ' הניזקין ליישב קושיית התוספות שם על פירש"י לענין סתם קנין לכתיבה עומד ולא קשיא ליה לנפשיה מיהא לענין קנין גופא אלא דמסוגי' דהנזקין לא תיקשי להש"ך דהתם כל השקלא וטריא קאי אליבא דר"י ור"ל דס"ל כתובין אע"פ שאינן קצובין משא"כ בסוגיא דהכא דקאי אדרב אשי וא"כ מסתמא רב אשי אליבא דהלכתא קאי וא"כ אם נאמר דהלכה כמ"ד קצובין בעינן לא הוי מקשה בשמעתין שפיר אליבא דר' אשי א"ה בנות נמי ות"ל דלא קייצי אע"כ דבקנו מידו גובה ממשעבדי אע"ג דלא קייצי ודלא כהש"ך ובלא"ה תמוהין בעיני דברי הש"ך דכיון דאיהו גופא כתב דלענין בני חורין לכ"ע היכא דקנו מידו אדם מתחייב אף באינו קצוב אף למ"ד בלא קנין אין מתחייב והטעם נ"ל דכיון שקנו מידו הרי הוא שיעבד גופו ונכסיו לכך ומש"ה חל הקנין שפיר א"כ מה"ט גופא אמאי לא יגבה ממשעבדי מיהו בסוגיא דהכא אפשר ליישב שיטת הש"ך דהא דמקשה א"ה בנות נמי אקושיא דבתר הכי קא סמיך דמי לא עסקינן בדגירשה ואהדרה ופסק בשעת קידושין או נישואין דהדר הו"ל כשטרי פסיקתא דלא מיגרע מכח דבר שאינו קצוב כדמסיק הרמב"ם ז"ל גופא ועי"ל דהא דמקשה א"ה בנות נמי היינו דנהי דלא גבי ממשעבדי ששיעבד האב אכתי ליגבו מהשיעבוד ששיעבדו האחין וס"ל דלאחר מיתת האב מיקרי מזון הבנות קייצי כמ"ש התוס' במשנתינו דכיון דאין להם מזונות אלא עד דתיבגרן מיקרי קייצי ועמ"ש לעיל ועמ"ש עוד בזה בסמוך:

קונטרס אחרון
אי הכי בנות נמי והקשיתי מכאן על שיטת הש"ך בח"מ סי' ס' שכתב דלשיטת הפוסקים כר' חנינא דקצובין בעינן אפילו קנין לא מהני לענין משועבדים וא"כ לא מקשה הכא מידי עליה דרב אשי א"ה בנות נמי דהא מסתמא רב אשי נמי כר"ח ס"ל למאן דפסק כוותיה דר"ח ומה שתירצתי דהמקשה אקושיות דבתר הכי סמיך נראה דוחק דאכתי התרצן לא משני שפיר דקאמר בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני משמע דהיכא דהוי בשעת קנין מהני אע"ג דאין קצובין. ומה שתירצתי עוד דהקושיא היא דליגבו ממשעבדי ששיעבדו האחין נמי נראה דוחק דא"כ מאי מקשה בפרק הניזקין אדר' יוחנן ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין ומיירי בקנו מידו א"ה אפילו בנות נמי משמע דלרבי חנינא אתי שפיר ולמאי דפרישית אדרבא אליבא דרבי חנינא קשה טפי דאפילו בנות נמי אפילו בדלא קנו מידו ליגבי ממשעבדי ששיעבדו האחין דהא לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין לכן לשון הש"ך צ"ע ליישב. אמנם מה שהקשיתי בפנים עוד על שיטת הש"ך מסברא קצרתי במובן ועיקר קושייתי על סוף דברי הש"ך דמשמע שרוצה לומר דאף לשיטת הפוסקים דלא כר"ח נמי אפשר דמודו בהא להרמב"ם דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב נהי דגובה מבני חורין אפ"ה לא גבי ממשעבדי וע"ז הקשיתי שפיר שאין שום טעם לסברא זו כיון דאף להרמב"ם מהני הקנין לענין בני חורין מכ"ש להסוברים דלענין בני חורין לא בעי קנין א"כ פשיטא דמהני הקנין לענין משועבדים כמו בשאר חוב גמור וצ"ע ליישב שיטת הש"ך ודוק היטב ועיין עוד בחידושי פרק הניזקין:

שם מי לא עסקינן דהוי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה. וכתב הכ"מ בפי"ב דמכאן מצא ראייה למוצא דברי הרמב"ם ז"ל שם דאין אדם מחייב עצמו אף בקנין בדבר שאין לו קצבה ידועה אלא בשטרא פסיקתא לחוד והיינו מדלא אשכח הכא לומר דהוו בנות בשעת קניין אלא בדגירשה ואהדרה ולא משכח לה בפשיטות שקנו מידו לאחר שכבר נולדו הבנות אע"כ דאפ"ה לא מהני לענין משועבדים מחמת הקניין כיון דלא קייצי ודוקא בגירשה ואהדרה משכח לה שפיר דהו"ל שטרא פסיקתא ולפום ריהטא היה נ"ל דמכאן אין ראייה דהא דמוקי לה בגירשה ואהדרה היינו משום דמסתמא דומיא דבת אשתו דמתניתין הוא דדייקינן מאי פסקא ובת אשתו ע"כ איירי בשטרא פסיקתא כדמוקמינן לעיל ומקשה דאפילו בכה"ג משכח לה שפיר נמי בבנות וא"כ מאי פסקא וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ס' לדחות ראיית הכ"מ ואף שעלה בלבי ליישבו ולהעמיד ראיה זו מיהו בלא"ה לא מסתבר לי שיוציא הרמב"ם ז"ל דין חדש כזה שאין מתחייב בדבר שאינו קצוב מדקדוק לשון המקשה גרידא כיון שלא נזכר שום רמז בסוגיא זו מזה. והנלע"ד דהרמב"ם ז"ל ורבותיו מסברא דנפשייהו פשיטא להו דכל הבא להתחייב בדבר שאינו חייב כלל לא עדיף ממתנה גמורה וכיון דבמתנה ואפילו במכר כ"ע מודו דלא מהני בדבר שאינו קצוב אפילו בקנין ה"ה למתחייב כה"ג ועל זה מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בדין המתחייב בדבר שאינו חייב הרי זה כמו מתנה משא"כ בפוסק בשעת נישואין דהו"ל כמו חוב שע"מ כן נישאת שפיר כתב דמהני אף באמירה לענין ב"ח ובקנו מידו אף ממשועבדים וכדפרישית מטעמא דנתחייבו גופו ונכסיו לכך ולפ"ז ממילא א"ש טובא הא דשמעתין דמשכחת לה דגירשה ואהדרה דהו"ל פסיקא בשעת נישואין וגביא ממשועבדים אף בדבר שאינו קצוב וכדברי הכסף משנה כן נ"ל נכון ובזה נתיישב' כמעט כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל והובא בש"ך סימן ס' ואין להאריך כאן ויותר יבואר בקונטרס אחרון אי"ה ועיין עוד במה שכתבתי בפ' הניזקין בענין זה ושייך נמי לסוגיא דשמעתין ודו"ק:

קונטרס אחרון
מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה וכתב הכ"מ דמדלא מוקי בפשיטות שקנו מידו לאחר שנולדו הבנות אלמא דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אף בקנין אלא בשטרי פסיקתא דוקא כי מכאן הוציאו הרמב"ם ורבותיו ז"ל זה הדין וכתבתי דלענ"ד דהוראת הרמב"ם ז"ל ורבותיו היינו מסברא דנפשייהו דפשיטא להו דמחייב עצמו בדבר שאינו חייב לא הוי כשאר חוב אלא כמו מתנה בעלמא ומש"ה לא מתחייב בדבר שאינו קצוב כמו במתנה ושכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל להדיא ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל והובא בש"ך סי' ס' דמה שהקשה מאכילת פירות ושבח קרקעות כבר כתבתי בפ' הניזקין דלפ"ז לא קשה מידי דהא אכילת פירות ושבח קרקעות לא מיקרי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולא דמו כלל למתנה ואדרבא עדיפא אפילו משאר חוב כיון דמדינא מתחייב ומה שהקשו ג"כ מסוגיא דשמעתין דלר"ל דוקא מוקמינן בשטרי פסיקתא ולא לרבי יוחנן כבר תירצתי ג"כ דבלא"ה ע"כ איירי בשטרי פסיקתא כדקתני הנושא את אשה ופסק עמה ופירשתי הסוגיא יפה בעזה"י בכמה דרכים. ומה שהקשה הש"ך עוד בדברי הרמב"ם ז"ל גופא אהדדי ולא ניחא ליה במה שמחלק הכסף משנה בין פסיקא דשעת נשואין ושעת קידושין ובין שאר חיוב בדבר שאינו קצוב ולענ"ד נראה שהרמב"ם ז"ל הוציא דבר זה מהירושלמי דר"פ אע"פ דמקשה התם אמתניתין דקתני אם רצה להוסיף מוסיף במה מתחייב לה לא כן ר"י ור"ל תרווייהו אינון אמרין הכותב לחבירו בחזקת שהוא חייב ליתן כו' ומשני רוצה ליתן כמה לקרות חתנו של פלוני. ומקשה עוד הדין כשפסק מן האירוסין פסק מן הנשואין מה את אומר ומשני רוצה הוא ליתן כמה בתשמיש שהוא ערב כו' נמצינו למידין דאף למאי דסבר הירושלמי דאין אדם אחר יכול לחייב במה שאינו חייב אפ"ה בחיובא שבין איש לאשתו מחייב דלא מיקרי דבר שאינו חייב ואף בשעת נשואין. וא"כ לפ"ז לענין דבר שאינו קצוב להרמב"ם ז"ל נמי הכי הוא דכיון דעיקר הטעם דדבר שאינו קצוב אינו אלא לפי שאינו דומה לחוב אלא למתנה א"כ בפסיקא שבין איש לאשתו לא דמי למתנה אלא לחוב בין בשעת קידושין בין בשעת נישואין אלא דאפ"ה אין שוין לגמרי דבשעת קידושין מהני באמירה בעלמא משא"כ בשעת נישואין בעינן שטר או קנין אבל בשטר או קנין ודאי מהני דהא לא דמי למתנה כן נראה לי נכון ליישב שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל ובזה נתיישב היטב בלשון הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות אישות כמו בפרק הניזקין ע"ש:

בתוספות בד"ה אימר צררי אתפסה תימה לרבי כו' ומפרש ר"ל בגמרא לפי שאין כתובין כו' עכ"ל. הא דקשיא להו מדר"ל טפי מדרבי יוחנן דמסיק נמי התם לפי שאין כתובין היינו משום דמימרא דר"ל מייתי התם ברישא מיהו אליבא דר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין לא קשיא להו דאפשר דלא קאי אמזון האשה והבנות אלא אאכילת פירות ולשבח קרקעות ועי"ל דלר' חנינא ור' יוחנן נמי לא פסיקא להו להקשות משום דהאי אוקימתא דהכא אימר צררי אתפסה לא משנינן לה בשמעתין אלא למאי דמשמע דאיירי מתניתין בשטרי פסיקתא והיינו דהכי מוקמינן לה לעיל אליבא דר"ל משא"כ לרבי חנינא ור"י מצי לאוקמי למתניתין דהנושא שפיר אפילו שלא בשעת נישואין ומטעם חייב אני לך מנה בשטר כדקס"ד לעיל מעיקרא והך מילתא לא שייך בבנות דהא אכלה בתנאי ב"ד כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיצטריך טעמא כו' היכא שהודה האב שלא התפיס צררי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה כיון דחיישינן לצררי לגבי לקוחות דאפילו בשבועה לא גביא א"כ מאי מהני הודאת האב לגבי לקוחות הא פשיטא דלא מהני הודאתו לחוב לאחרים ואפשר משום דהא דחיישינן לצררי ומרעינן לשטרא גבי לקוחות היינו משום דנראה לחכמים שהדבר מצוי קצת שהאב רגיל להתפיס בנותיו צררי דלא ליתזלו בבי דיני משא"כ אם הודה האב קודם מותו תו לא הוי דבר מצוי שיעשה קנוניא בשעת מיתה ומש"ה מוקמינן אדינא דלא מרעינן שטר הנעשה בקנין ומש"ה איצטריך לטעמא אחרינא:

ועי"ל דמ"ש התוספות דאיצטריך טעמא היכא שהודה האב היינו דנהי דלא הוי מהני הודאתו לגבי לקוחות שלקחו מהאב גופא מ"מ ודאי הוי מהני הודאת האב לגבות ממשעבדי ששיעבדו האחין לאחר מיתה מש"ה איצטריך לטעמא אחרינא דאפ"ה משעבוד האחין לא גביא ומכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל והש"ך ז"ל דעיקר הקושיא משיעבוד האחין דבשיעבוד האב בלא"ה לא גביא אליבא דהלכתא לפי שאין קצובין וכמו שכתבו התוספות במשנתינו ודוק היטיב:

בא"ד ועוד תימא לרבי כו' ותירץ רבי דודאי לענין דלא גבי ממשעבדי לא חיישינן כו' עכ"ל. ודאי בלא"ה מגופא דשמעתין מוכח דדוקא לענין משעבדי שייך חששא דצררי ולא לענין בנ"ח דהא מזון הבנות גופא גובית מהיתומים ולא חיישינן לצררי אלא דמעיקרא הוי משמע להו מדקאמרינן התם בפשיטות דא"ב קטנה משמע דדבר פשוט הוא דבקטנה לא שייך חששא דצררי וא"כ הוי משמע להו מסברא דלענין משועבדים נמי ליכא למיחש בקטנה ותירץ רבי דאפילו בקטנה דלא שכיח אפ"ה לענין משועבדים חיישינן ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.