הפלאה/כתובות/קב/א

הפלאה כתובות קב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא ת"ש כתב לכהן וכו'. לכאורה צריך לומר לפי מה שפירש"י דמיירי בהודאה א"כ כיון שהבעלים יודעין בעצמם שאין חייבים לכהן ממקום אחר א"כ מאי האי דקאמר דבנו אינו פדוי דאף שהכהן אומר שחייב לו ממקום אחר מ"מ כיון שנותן לו לשם פדיון ויודע שאינו חייב לו כבר יצא ידי חובת פדיון דהא אין לכופו אח"כ לשלם הפדיון דהא נאמן כל אדם לומר פרעתי על הפדיון דהא קי"ל במת האב אחר שלשים יום בחזקת שנפדה וכן משמע מדברי התוס' ד"ה לברור וכו' שכתבו לו משום דלא לימא ליה פרעתי וכו' ר"ל כיון דלפי דברי הכהן אינו מקבל שום פדיון אף דהאמת שהוא גזל ביד כהן מ"מ אין בנו פדוי. ועוד נראה דאף לפי פירש"י דמיירי בהודאה מ"מ אצ"ל דוקא שטוען המקבל שיודע שחייב לו דהא אמרינן בב"ב דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיורת וליקני באודיתא אלמא אע"ג שהמקבל אינו יודע משום חוב מ"מ כיון שזה מודה שחייב לו יש לומר שהוא חייב והוא לא ידע וה"נ איירי בהכי א"כ יש לומר כיון שהכהן מקבל בתורת חוב אע"פ שיודע שאינו חייב לו לא הוי פדיון ועיין לקמן וק"ל:

תוס' ד"ה חייב ליתן וכו' ובכה"ג מיירי וכו'. לכאורה קשה דהא כתבו התוס' לקמן ד"ה אמאי וכו' ואפילו לא כתב ליה הכי סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא א"כ אפילו נימא דלדעת המקשה ס"ל דסתמא דמילתא לאו לפדיון בנו הוא מ"מ לאו מילתא דפשיטא הוא מדפליג עליה עולא וסבר דבאמת סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא ואיך נאמר דלדעת המקשה הוא מלתא דפשיטא איפכא דלא צריך לאשמעינן כלל. ונראה דלפי דעת המקשה דלא ידע הך סברא דכתב לו כדי לברר כהן ודאי סבר דמלתא דפשיטא הוא דמסתמא חוב אחר הוא דלמה יכתוב לו דבר שחייב לו מן התורה וע"כ ליכא לאוקמא בשטר גמור אבל לעולא ס"ל לפי מאי דמשני דכתב לו כדי לברר לו כהן א"כ סתמא דמילתא אין לומר שחייב לו ממקום אחר כיון דאיכא למימר שכתב לו לברר לו כהן. ואין להקשות דמאי פריך אי הכי אמאי אין בנו פדוי הא כיון דכבר משני לברר לו כהן איכא לאוקמי בשטר גמור שחייב לו ממקום אחר. ואין להקשות דמאי למימרא דהא איכא למימר דלפדיון ולברר לו כהן כתב לו וקמ"ל דלא אמרינן סתמא לפדיון. ונראה דבאמת מזה הוציאו התוס' לקמן ד"ה אמאי וכו' דסתמא דמילתא לפדיון בנו הוא דכיון דמשני לברר לו כהן ממילא הדר הש"ס מסברא קמייתא ואדרבא הסברא להיפך דמסתמא אינו חייב לו ממקום אחר ועיין בסמוך. וק"ל:

תוס' ד"ה לברור לו כהן וכו' ואפילו במכירו וכו' וה"מ לשנוי וכו'. צריך להבין מה שכתבו הואיל ובשטר גמור מיירי דמה פסיקא להו דבשטר גמור מיירי. וצריך לפרש כוונתם דה"ל לאוקמא בשטר גמור. ויותר נראה לי לפרש דכוונתם הוא למה שכתבו בתחלה בד"ה חייב וכו' ובכה"ג מיירי דאל"ה מאי קמ"ל דחייב ואהא קשיא להו דאכתי המ"ל בשטר גמור והא גופא קמ"ל דאינו יכול לומר שחייב עצמו על הפדיון כי היכא דלא לימא ליה פרעתי. והמשך דבריהם כך הוא כמו שכתבנו בסמוך דכי מסיק לברור לו כהן הוי מצי לאוקמא בשטר גמור וחייב ליתן לו מחמת דהוי הודאה על חוב אמר אלא משום דפשיטא לי דודאי יכול לטעון שהשטר הוא על הפדיון עצמו לברר לו כהן והיינו שהוצרכו לכתוב דע"כ מילתא דפשיטא הוא אפילו במכירי כהונה דאל"ה לוקמא במכירי כהונה וקמ"ל דלא אמרינן דהחוב הוא על הפדיון לברר לו כהן אלא ודאי דמילתא דפשיטא הוא אפילו במכירי כהונה והיינו שכתבו עוד דה"ה דהוי מצי לשנוי שפיר בשטר גמור וקמ"ל שאינו יכול לטעון שהוא על הפדיון שלא יכול לומר פרעתי אלא ודאי דמילתא דפשיטא הוא להש"ס השתא דיכול לטעון לברר לו כהן ושפיר מקשה דאי הכי למה בנו אינו פדוי כמו שסיימו התוס' אח"כ. וק"ל:

והנה לכאורה משמע מדברי התוס' שכתבו הואיל ובשטר גמור מיירי משמע דס"ל דבכתב יד יכול לטעון פרעתי כדעת הפוסקים בח"מ סימן ס"ט. מיהו קשה לי דהא טעם הפוסקים ה"ל משום דאמרינן שלא כתב לו אלא לזכרון דברים או שלא יטעון להד"ם משא"כ הכא דודאי נתחייב לו כדמקשה אי הכי למה כתב לו א"כ שפיר הוי מצי לשנוי דלכך כתב שלא יוכל לטעון פרעתי מטעם דהא לא כתב לו אלא בשביל זה ונראה דהוצרכו זה דאי בכתב יד אין בזה תקנה שלא יוכל לטעון פרעתי דהא יכול לטעון שלא היה על חוב הפדיון אלא על חוב אחר שכתב לו לזכרון דברים ופרע לו אותו החוב וגם פרע לו את פדיון בנו. ולפ"ז יש לומר דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דבכתב יד אינו יכול לטעון פרעתי והא דהוצרך לומר דמיירי בשטר גמור דהא הכא לריש לקיש קיימינן דס"ל דבחוב אחר אינו מתחייב כלל ע"פ כתב יד גרוע ויכול לטעון להשטות או שלא להשביע וא"כ מאי זה ראיה שלא יוכל לומר פרעתי הא יכול לומר שהכתב יד היה על חוב אחר ולהשטות או שלא להשביע ולכך הוצרכו לומר הואיל ובשטר גמור מיירי ואדרבא נראה לפענ"ד מוכרח דס"ל להתוס' דעל כתב יד אינו יכול לטעון פרעתי דאל"ה קשה למאי דבעי לאוקמא לר' יוחנן דאמרינן דחייב לו ממקום אחר נהי דס"ל לר' יוחנן דחייב לשלם ואינו נאמן לומר להשטות במיגו דפרעתי משום דה"ל כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דאין אדם משטה בכה"ג מ"מ הכא שהאב טוען ברי שנתן הכתב על הפדיון למה לא יהא נאמן במיגו דפרעתי אלא ע"כ דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי משא"כ לריש לקיש הוצרכו לומר בשטר גמור כנ"ל ודוק:

ונראה דה"ה דהוי מצי התוס' למימר דכתב לו שיוכל לטרוף ממשעבדי הואיל ובשטר גמור מיירי דהא קי"ל דעל פדיון בנו אינו גובה ממשעבדי וצ"ל דנקיט טפי אליבא דכ"ע דאפילו לר' יהודה דס"ל בבכורות דף מ"ט ע"ב דפדיון הבן טורף ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי. מ"מ יכול לטעון פרעתי כדאיתא במתניתין שם דלאחר שלשים יום בחזקת שנתן וצ"ל דהא דס"ל לר' יהודה דטרוף ממשעבדי היינו כשמודה האב שלא נתן. ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש הש"ך בח"מ סימן ע"ט ס"ק ל" להשיג על הסמ"ע ומהר"ל בן חביב שכתבו שם דאפילו במקום שיוכל לטעון פרעתי. מ"מ כשמודה הלוה גובה ממשעבדי. דאיך יעלה על הדעת לטרוף מן לקוחות במקום שהיה יכול לומר פרעתי וכו' ע"ש. והרי חזינן דבפדיון הבן יכול לומר פרעתי ואפ"ה פליגי ר' יהודה ורבנן אי טורף ממשעבדי פדיון עצמו. וא"ל דהתם מיירי שכתב לכהן בכתב ידו דגובה מנכסים בני חורין וא"י לומר פרעתי דא"כ אין פדיונו כלום במה שטורף הכהן ממשעבדי דהא קי"ל הכא דאין בנו פדוי משום גזירה דעולא. ואפשר דס"ל לר' יהודה כר' יוסי בר יהודה דפליג על הך מתניתין וס"ל דבנו פדוי כדאיתא בבכורות דף נ"א ע"ב ושפיר יש לומר דמיירי בכתב בכתב ידו ובזה נכון מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות בכורים ולא הביא הך דינא דאינו גובה מנכסים משועבדים משום דבאמת למאי דקי"ל כעולא אין בנו פדוי לא משכחת להאי דינא כלל. אך הטור בסימן שע"ה הביא הך דינא. וכן בש"ע הביאו. ותו דלפ"ז צ"ל דאף רבנן דפליגי עליה דר"י דאינו טורף ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר סבירא להו כר' יוסי בר יהודה דאל"ה תיפוק ליה דיכול לומר פרעתי. ותו קשה לי מכל נזקין דטורף ממשעבדי כמ"ש הש"ך עצמו בסימן קי"ט ובסימן תי"ט אף דיכול לטעון פרעתי כיון דליכא שטרא בידיה. וצריך עיון ודוק:

תוס' ד"ה אמאי וכו' ויש לומר דהוצרך לפרושי הכי משום דמיירי בכל ענין לכאורה היה נראה דנפקא ליה מדפליג התם ר' יוסי בר יהודה בבכורות ואמר דבנו פדוי. וס"ל דאם אינו כתוב בפירוש שהוא לפדיון לא הוי פליג ריב"י. אך דזה אינו דהא בל"ז מוקי ליה דר' יוחנן לקמן כתנאי ואיכא למימר דריב"י ס"ל כבן ננס. ויותר נראה לפמ"ש לעיל דלפי דעת המקשה צריך לומר דאין יכול לטעון על כתב יד פרעתי דאל"ה למה לא יהא נאמן האב שכתב לפדיון במיגו דפרעתי את הכתב יד א"כ כיון שהסכימו רוב הפוסקים דיכול לטעון פרעתי יש לומר דהיינו טעמייהו משום דס"ל דהיינו טעמא דעולא דלא מוקי ליה בהכי. משום דבאמת האב נאמן במיגו. וק"ל:

תוס' ד"ה כתנאי וכו' ואי מטעם הודאה וכו'. הקשה מהרש"א דלפמ"ש התוס' לקמן דבתרתי פליגי לא קשה מידי וכ"כ התוס' בגיטין. ולפע"ד נראה דשיטתם הכא משום דלפירש"י אין שיעבוד חדש מועיל לגמרי בשטר אם לא מטעם הודאה א"כ הא דפליגי בתנוק לאו מטעם שיעבוד השטר אלא דס"ל דהא דמשתעבד אפילו שלא בשעת מתן מעות כפירש"י בב"ב היינו דמשום צערא דחברא גמר ומקני אם כן שפיר הקשו דאין ראיה דלא בעיא ספר המקנה. מיהו נראה לולי דבריהם ליישב דהא הקשו שם התוס' בגיטין דף כ' ע"ב בהא דמקשה מזקן אחד שהיה מלוה לבני כפר וכתב בכתב ידו דמאי ענין שטר ההלואה דאינו אלא לראיה בעלמא ע"ש. ונראה דדבריהם שם אליבא דמ"ד דס"ל דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא א"כ עיקר השיעבוד הוא ע"י השטר אך נראה דאף למ"ד דשיעבודא דאורייתא אף במלוה ע"פ מ"מ הא קי"ל דבקנין קרקע דמדאורייתא ניקנית בכסף אפ"ה במקום שכותבין שטר לא סמכא דעתיה ואינו נקנה עד שיכתוב את השטר א"כ כ"ש בהלואה דלא סמכא דעתיה בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר ולא קנה השיעבוד עד שיכתוב לו תדע דקי"ל בח"מ סימן ל"ט סעיף י"ד דאפילו אם כבר הלוה לו ומוחה בעדים שלא יכתבו לו יכול המלוה לחזור מההלואה אלמא סמיכתו על השטר אם כן עיקר השיעבוד הוא בשטר. וראיה לזה דהא קי"ל בח"מ סימן ס"ו סעיף י"ד דשטר ראיה אינו נקנה בכתובה ומסירה וע"ש בש"ך דמכירת שט"ח הוא משום שיעבוד הנכסים שהוא בשטר א"כ מוכרח דאפילו למ"ד דשיעבודא דאורייתא אפ"ה עיקר השיעבוד הוא בשטר תדע דהא פליגי ר' מאיר ורבנן בקידושין דף מ"ח ע"ב בקידשה בשט"ח דאחרים אי מקודשת והוכיחו הפוסקים מזה דמכירת שטרות מדאורייתא ור' מאיר ורבנן פליגי בהא שיעבודא דאורייתא או לא בבכורות פרק יש בכור משמע להדיא דאפילו למ"ד דשיעבודא דאורייתא יכול למכור השטר והיינו משום דבמקום שכותבין את השטר עיקר סמיכות השיעבוד על השטר ונראה דאף למאי דס"ל לרש"י ז"ל הכא דאינו יכול לשעבד מחדש על השטר אלא מטעם הודאה היינו בלא הלואה כלל אבל במקום שלוה ממנו מעות מועיל שיעבוד השטר. דהא משני הכא גבי כתב לו לכהן דהואיל ומשעבד לו מדאורייתא כבר מועיל השטר מחדש לברר לו כהן וכ"ש הכא שכבר נתן לו המעות דמועיל שיעבוד השטר וא"כ שפיר מקשה בגיטין מההוא דזקן אחד שהיה מלוה לכל בני כפר דבעינן ספר המקנה דהא עיקר שיעבוד הוא בשטר. ולפי זה נראה דה"ה בההוא דכתב לו ואני ערב אף דמיירי בהודאה מ"מ לישנא דמתניתין דקתני דגובה מנכסים בני חורין משמע דנשתעבד לו ע"י כתיבת יד דנהי דנשתעבד לו ע"י הודאה או שמשעבד עצמו ע"י צערא דחבריה מ"מ לא עדיף מהלוואה דלא סמכא דעתיה שיכתוב את השטר וה"נ עיקר השיעבוד נכסים הוא ע"י זה שכתב לו דסמכה דעתי' ושפיר הוכיח דלא בעינן ספר המקנה. ודוק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---