פני יהושע/כתובות/קא/ב

פני יהושע כתובות קא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנושא אשה פרק שנים עשר

משנה הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים כו' למאי דמסקינן בשמעתין דאיירי בשטרא פסיקתא אתי שפיר דנקיט בהאי לישנא דמשמע שפסקה עמו כן בשעת קידושין וע"מ כן נשאה משא"כ אם פסקה עמו לאחר נישואין לא נתחייב באמירה בעלמא אלא למאי דלא סליק אדעתיה בסמוך דאיירי בשטרא פסיקתא אלא דחייב משום חייב אני לך מנה בשטר לפירש"י כדאיתא ולפר"ת כדאיתא כמו שיבואר וא"כ אמאי נקיט לה כלל בהאי לישנא דהנושא את האשה דסתמא הוי ליה למיתני המחייב עצמו לזון בת אשתו ה' שנים חייב לזונה ויש ליישב דלמאי דסלקא דעתך מעיקרא נמי איצטריך למיתני בההיא לישנא משום דבעי למיתנא סיפא דניזונית מנכסים משועבדים ועל כרחך למאי דסלקא דעתך מעיקרא דהחיוב הוא משום חייב אני לך מנה בשטר אם כן על כרחך דגביא ממשעבדי אף על גב דלאו שטר גמור הוא היינו כמו שכתבו התוספות משום דיש לה קול ומסתמא היינו דוקא כיון שפסקה בשעת נישואין יש לה קול אבל בשעת קידושין ונשואין אין לה קול כן נ"ל ובסמוך אבאר יותר:

תוספות ד"ה והיא ניזונת מנכסים משועבדים אע"ג דלעיל תניא כו' ולמ"ד כתובין בעינן מוקמינן לה בשקנו מידו עכ"ל. משמע מפירושם דלמ"ד לפי שאין כתובין מוקי לההיא דלעיל במקבל עליו לזון את בת אשתו דאיירי בדלא קנו מידו ולא כתב נמי דאי בדכתב לה ודאי גביא ממשעבדי כמ"ש התוס' לקמן בד"ה הב"ע בשקנו מידו דהוי מצי לשנויי בשכתב לה דמהני לשיטתם דלקמן ואף לשיטת רש"י לקמן דכתיבה לא מהני למ"ד לא ניתנו ליכתב היינו דוקא בשטרא פסיקתא שפסק עמה בשעת נשואין וקידושין משא"כ ההיא דהמקבל לזון את בת אשתו משמע דאיירי אף לאחר נישואין דודאי מהני כתב לה לגבות ממשעבדי אע"כ דאיירי בדלא כתב לה ולפי זה יש לתמוה לכאורה מאי קא משמע לן פשיטא דלא טרפי ממשעבדי דמ"ש משאר מלוה ע"פ וא"כ מאי איריא דנקיט המקבל לזון בת אשתו טפי משאר מלוה ע"פ בעלמא ויש ליישב דהא גופא קמל"ן דמקבל לזון בת אשתו לעולם לא גביא ממשעבדי אפילו היכא שמקבל עליו בשעת נישואין דקס"ד דכיון דכשטרי פסיקתא דמיא דאית להו קלא כדפרישית בסמוך הו"א דגביא קמל"ן דאפ"ה לא גביא לפי שאין כתובין ממש כן נ"ל בכוונת התוספות וזה שכתבו לעיל בפ' נערה דתני ושייר מזון אשה והבנות והיינו דמאי דשייר במתניתין קתני בברייתא וכולהו חדא מילתא היא דאע"ג דאית להו קלא לא טרפי אבל אין לפרש בכוונתן דלמ"ד לפי שאין כתובין היינו דכתובין וקצובין בעינן ומש"ה לא טרפי אלא בדקנו מידו דא"א לומר כן כמ"ש בחידושי לגיטין פ' הניזקין ע"ש ודוק היטיב:

בא"ד וא"ת למ"ד קצובין וכו' מיהו מן האב אין קשה כ"כ דלא ידעינן כו' עד סוף הדיבור. והניחו בקושיא אע"ג דלעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב בד"ה ומה עלייה כתבו לתרץ דכיון שאין קצבה למטה מיקרי לא קייצו מ"מ התוס' דהכא לא משמע להו לפרש כן מהטעם שכתבתי בס"פ מציאת האשה וכדמשמע שם מל' הרא"ש ז"ל דלא ניחא ליה בהכי ואף דהרא"ש ז"ל כתב שם לתרץ בענין אחר כיון דרפואה בכלל מזונות דמזון האשה מש"ה מיקרי לא קייצי משא"כ בפוסק לזון בת אשתו לא מתחייב ברפואה מש"ה קתני הכא דגביא ממשעבדי ע"ש בל' הרא"ש ז"ל מיהו התוספות לא משמע להו לחלק בכך כמ"ש להדיא בפ' נערה בדיבור הנ"ל מיהו אכתי יש לדקדק שהתוספות כאן כתבו הקושיא בלשון וא"ת והניחו בקושיא וא"כ לא שייך לשון וא"ת אלא ותימה והנלע"ד בזה ליישב דבמה שכתבו ומיהו מן האב אין קשה כ"כ כו' נתיישב הקושיא לגמרי אעיקר דינא דמזון האשה והבנות דקתני בפ' הניזקין דאין גובין ממשועבדים מפני תיקון העולם דלמ"ד לפי שאין קצובין מפרש לה באמת לענין משועבדים ששיעבד האב דבהא שייך עיקר מילתא דמפני תיקון העולם אבל שעבוד ששיעבדו האחין ליתא בכלל דינא דמתניתין דפ' הניזקין תדע דהא בס"פ מציאת האשה שלח רב לרבי ביני חיטי ובעי מיניה האחין ששיעבדו מאי ומשמע דבמזון הבנות נמי מספקא ליה וכמ"ש שם באריכות ואע"ג דרבי פשיט ליה דאין מוציאין למזונות אף בשיעבדו האחין אפ"ה לא תקשי למ"ד לפי שאין קצובין דנהי דבשיעבדו האחין מיקרי קייצי אפ"ה לא גביא לרבי ממשעבדי למזונות משום דאימר צררי אתפסה כדמסקינן להדיא בשמעתין בסוף הסוגיא בדף הסמוך ועיין שם בתוספות ובחדושינו דלענין שעבוד אחין איירי וכפירוש הראשון של התוספות לקמן בדיבור הנ"ל דאף בלא קנו מידו שייך חשש צררי והא דקאמר האי מאן דאמר לפי שאין קצובין האי טעמא דאין קצובין לאו משום מזון הבנות קאמר דבההיא בלאו הכי לא גביא משום צררי אלא משום דאכולהו מתניתין דפרק הניזקין קאי דקתני מפני תיקון העולם והיינו משום טעמא דקצובין אע"ג היכא דליכא חשש צררי כגון באכילת פירות ושבח קרקעות וכן במזון האשה גופא דלא חיישינן לצררי דמזונות כמו שאבאר לקמן בל' התו' בד"ה אימר צררי אתפסה ולקמן בפ' בתרא בסוגיא דפוסקין מזונות לאשת איש בעזה"י ועיין בתוס' פ' הניזקין בד"ה לפי שאין קצובין דבלא"ה לא איצטריך טעמא דקצובין וכתובין לענין מזון הבנות אלא במזון האשה לחוד והיינו כדפרישית התם בכוונתם דסוגיא דהתם לענין שיעבוד האב איירי אלא דאפ"ה הוצרכו שפיר לפרש כאן דלענין שעבוד האב מיהא שפיר קתני במתני' במזון הבנות נמי טעמא מפני תיקון העולם ולמ"ד מפני שאין קצובין א"ש דלענין שעבוד האב מיקרי לא קייצי כיון שאין ידוע כמה בנות יהיה לו וא"כ בזה נתיישב להם קושייתם שהקשו וא"ת כו' והא דמסקו אלא האחין ששיעבדו בההיא שעתא קייצי יש לפרש דלקושטא דמילתא לדינא כתבו כן והיכא דליכא חשש צררי בשיעבדו האחין כגון שהודה אביהם לפני מותו שלא התפיס כמ"ש התוספות לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה וכמו שאבאר שם אי"ה א"כ שפיר גביא ממשעבדי ששיעבדו האחין כיון דבהאי שעתא קייצי כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק הטיב:

בא"ד ומיהו מן האב אין קשה כ"כ דלא ידעינן כמה בנות יהיה לו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במה שכתבו דאין קשה כ"כ דודאי לא קשה כלל דמילתא דפשיטא הוא דמיקרי אין קצובין בשביל כך אלא דאפשר דאכתי קשיא להו דמי לא עסקינן נמי במזון הבנות דקייצי כגון דגירשה ואהדרה כדדייק הש"ס לקמן בשמעתין ובפ' הניזקין וא"כ במה שחזר וכתב לאותן הבנות שנולדו לו שפיר מיקרי קייצי דאין קשה כ"כ אלא דלמאי דפרישית בסמוך שכל דבריהם לאו אעיקר דינא דמתניתין דפ' הניזקין אלא אהא דמקשה התם בפ' הניזקין ממזון האשה והבנות למ"ד לפי שאין כתובין ולא מקשה נמי למ"ד לפי שאין קצובין וע"ז תירצו שפיר דאיכא למימר דלא פסיקא ליה להקשות כן דאפשר דלא סליק אדעתיה דמקשה התם דמיירי נמי כגון דגירשה ואהדרה דהא מה"ט מסיק הש"ס חששא דצררי ובלא"ה כתבו התוספות בפרק הניזקין לחד שינויא דהמקשה לא סליק אדעתיה חששא דצררי וא"כ לא מסיק אדעתיה נמי דאיירי דגרשה ואהדרה כנ"ל נכון ודו"ק:

מיהו הא דפשיטא להו להתוספות דאי לאו הנך טעמי דקצובין וכתובין הוי שייך שיעבוד האב לגבי מזון הבנות לגבות מהן אע"ג דלא חל החיוב אלא לאחר מיתה אפ"ה אשתעבדי נכסים משעת נישואין ולא כן דעת הראב"ד ז"ל בפ' י"ח מהל' אישות דין י"ד דפשיטא ליה לאידך גיסא דלשיטתו צ"ל דהא דאיצטריך למיתני אין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם היינו לענין שיעבדו האחין והיורשים משא"כ בשיעבד האב בלא"ה לא שייך כלל שיעבוד דמזון האשה והבנות שאינו חל אלא לאחר מיתתו ולקוחות קדמו שהרי כתב שם דמי שהניח נשים רבות כולן שוין במזונות שלהן אפילו הניח קרקעות למזונות דהו"ל כלוה ולוה וקנה לפי שאין השיעבוד חל אלא לאחר מיתה ובאמת שכבר השיג שם הרב המגיד וכתב שאין זה נכון דהא כתובה נמי לא ניתנה לגבות מחיים ואפ"ה אישתעבדו נכסים דגביא ממשעבדי משעת נישואין ואילך ועוד הגע בעצמך מי שלוה וקבע זמן פירעון לאחר מותו אטו מי לא אישתעבדו נכסים משעת הלואה ע"ש באריכות ולפי עניית דעתי משום הא לא איריא דודאי בכתובה וחוב עיקר החיוב חל מיד משעה שנשאה ומשעה שהלוה אי למאן דאמר שיעבודא דאורייתא או דרבנן וא"כ מאי בכך שקבע זמן פרעון לאחר כך מ"מ כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה הרי אישתעבדו נכסי כדין ערב ממש לקיים תנאי הפרעון לכשיגיע זמנו ומש"ה גובה שפיר למפרע לכ"ע כדאיתא בפסחים בפ' כל שעה משא"כ במזון האשה והבנות סובר הראב"ד ז"ל כיון שעיקר החיוב אינו אלא מתנאי ב"ד שיזונו לאחר מיתה א"כ עיקר תקנתא דתנאי ב"ד לא שייך לגבי דידיה כלל אלא על היורשין ומש"ה אין השיעבוד חל עליו כלל ולא שייך לומר דנכסי אינון ערבין ביה אלא החיוב והערבות הכל על היורשים מנכסים שירשו ובכה"ג קתני בפ' הניזקין דאין גובין ממשעבדי ששיעבדו האחין מפני תיקון העולם ומה שהקשו בתוספות דשיעבדו האחין מיקרי קצובין מפרש הראב"ד ז"ל כדפרישית בסמוך דאין ה"נ דטעמא דמפני תיקון העולם לא איצטריך למזון הבנות דבלא"ה לא גביא משום צררי ומפני תיקון העולם דקתני ומפרש ר' חנינא לפי שאין קצובין היינו משום מזון האשה לחוד או שמפרש כלשון הרא"ש ז"ל דמשום רפואה מיקרי לא קייצי או כשיטת התוספות דפ' נערה דכיון שאין שיעור למטה מיקרי לא קייצי ועיין לעיל פ' נערה בל' מהרש"א ז"ל שנראה מדבריו שנוטה לסברת הראב"ד ז"ל וכבר העירותי שם על דבריו ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת הראב"ד ז"ל אבל התוספות ורוב הפוסקים דלא ס"ל האי דהראב"ד נראה דכיון דקי"ל תנאי כתובה ככתובה וקתני נמי שהיו רגילין לכתוב כן בפירוש בנן נוקבין דיהוי לך מינאי יהון מיתזנן מנכסי וכן במזון האשה היו כותבין את תהא יתבא ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך א"כ משמע ששיעבודה עליו ועל נכסיו מהשתא דשעת נישואין כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון

פרק הנושא דף קא ע"ב בלשון התוספות בד"ה והיא ניזונית מנכסים משועבדים כו' משמע מל' התוספות בפשיטות דשייך שיעבוד מזון הבנות משעת נישואין אי לאו משום טעמא דאין קצובין ואין כתובין אמנם שיטת הראב"ד ז"ל להיפך דבלא"ה לא שייך שיעבוד האב כלל לגבות מזון הבנות דלא חייל אלא לאחר מיתה וכבר תמה עליו הרב המגיד ז"ל וכתבתי ליישב שיטת הראב"ד ז"ל לנכון וכתבתי ג"כ לקיים שיטת התוספות ורוב הפוסקים דלא ס"ל האי דהראב"ד:

גמרא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה כו' ה"ד אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל ופירש"י הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו. לכאורה ממתניתין דהתם ליכא ראיה כ"כ דלשון בפנינו הודה משמע שהלה תובעו מנה לי בידך והוא הודה לו משא"כ הכא משמע דאיירי שלא ע"י תביעה אלא דנראה דעיקר הקושיא ממעשים בכל יום דמהני אתם עידי אפילו שלא ע"י תביעה וכן צריך לפרש נמי הא דמקשה לאידך גיסא אי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר"י ופרש"י הא קי"ל התם בסנהדרין צריך שיאמר אתם עידי ולכאורה משום הא נמי לא איריא דהתם איירי ע"י תביעה ומש"ה אם לא א"ל אתם עידי פטור דמצי למיטען משטה הייתי בך כשם שאתה שחקת בי משא"כ הכא שלא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר חייב אני לך מנה הא כתבו רוב הפוסקים דלא שייך טענת השטאה וכן הוא בפשיטות בש"ע ח"מ סי' פ"א בלי שום חולק ואע"ג דשלא ע"י תביעה מצי למיטען שלא להשביע מ"מ לא שייך להקשות בפשיטות מ"ט דר"י דהא ממתני' דהתם נמי לא שמעינן להא מילתא אלא היכא שאמר חייב אני לפלוני מנה והיינו שלא בפניו משא"כ היכא שאומר בפני הבעל דבר דעת גדולי הפוסקים דלא מצי למיטען שלא להשביע וכן הכריע הש"ך ס"ק ל"ד ואף לדעת הסוברים דמהני טענת שלא להשביע בפניו נמי אפ"ה לא שייך להקשות בפשיטות מ"ט דר"ל דהא לא שמעינן להא מילתא לא ממתניתין ולא מברייתא אלא משקלא וטריא דהתם ודשמעתין אע"כ דכל השקלא וטריא דהכא ממעשים בכל יום מקשה הכא אי דאמר אתם עידי פשיטא דליכא למ"ד דלא מיחייב ובדלא א"ל אתם עידי לכ"ע פטור דאי ע"י טענה פטור משום משטה ואי שלא ע"י טענה פטור משום שלא להשביע אפי' בפניו דלא כהכרעת הש"ך:

מיהו לשיטת הסוברים דבאמת לא שייך שלא להשביע אלא שלא בפניו כמו שהכריע הש"ך ע"כ סבר דטענת משטה שייך אף שלא ע"י תביעה כמ"ש הש"ך באמת או שנאמר שדעת הפוסקים כן מפרשים הסוגייא דשמעתין בענין אחר כמו שפירשתי דאיירי במי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולא איירי כלל מטענת השטאה או שלא להשביע כמו שאבאר לקמן בעזה"י ולפ"ז אזלא לה נמי הוכחת הש"ך שרוצה להוכיח משמעתין דטענת השטאה שייך אף שלא ע"י תביעה ולמאי דפרישית לא מוכח מידי לפי פירוש ר"ת דלקמן מיהו מפירוש התוספות דשמעתין ודאי יש להוכיח כן שכתבו בדלא אמר אתם עידי הוי ליה למיפטריה משום משטה או משום שלא להשביע וא"כ משמע דס"ל כהכרעת הש"ך בחדא דמשטה שייך אף שלא ע"י תביעה כגוונא דשמעתין ושמעינן נמי דבאידך לא ס"ל להתוספות כהכרעת הש"ך במה שכתב דשלא להשביע לא שייך אלא שלא בפניו דהא בשמעתין בפניו איירי ואפ"ה כתבו דמצי למיטען שלא להשביע ובעיקר הדינין הללו כבר חיברתי בילדותי קונטרס א' בתכלית האריכות בביאורי לח"מ סי' פ"א ושלטו ידים זרים באותו הקונטרס ואולי יזכני השם לחזור ולשנותן אם יגזור השם בחיים להוציא לאור חידושי ח"מ ועיין עוד בסמוך:

קונטרס אחרון

גמרא איתמר האומר חייב אני לך מנה בשטר כו' היכי דמי אי דא"ל אתם עידי כו' ואי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר' יוחנן וכתבתי דמסוגיא דשמעתין ומפירוש התוס' משמע דאפילו היכא שהודה בפניו נמי שייך טענת שלא להשביע דלא כדעת הש"ך בסי' פ"א ס"ק ל"ד:

שם תנן הנושא את האשה ופסקה עמו כו' מאי לאו כה"ג כו' עיי' בפירש"י. ולכאורה יש לתמוה דלמה שפרש"י בשמעתין דפלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר היינו אי חשיבי הודאה גמורה בכך כמאן דאמר ליה אתם עידי לענין טענת השטאה ושלא להשביע וכדמשמע נמי מפי' התוס' בד"ה דא"ל חייב אני כו' וא"כ מאי מייתי מתניתין דהנושא דלא איירי כלל מענין הודאה דהא קתני ופסקה עמו דמשמע שמחייב עצמו עכשיו בדבר שלא היה חייב וכ"ש דקשה טפי לשיטת הסוברים דלא שייך טענת השטאה אלא ע"י תביעה וא"כ לא שייך במתניתין הא מילתא וכן טענת שלא להשביע נמי לא שייך בכה"ג עד שמפני כך מפרש' הרי"ף והרא"ש ז"ל דפלוגתא דר"י ור"ל נמי לאו מענין הודאה איירי אלא במי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב אם יכול לחזור בו אח"כ ע"ש וכמו שאבאר באריכות אי"ה בלשון התוס' דשמעתין בפירוש ר"ת ז"ל אלא דאכתי לפרש"י ותוס' דהכא קשיא טובא ולכאורה היה נ"ל דלפרש"י ותוס' פשיטא להו טובא דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שלא היה חייב והיינו בשטר או בקנין כמו שמשתעבד הערב וכמו שאבאר לקמן שכ"כ הרמב"ם ז"ל ופשיטא להו נמי דבדיבור בעלמא ודאי לא נתחייב בדבר שלא היה חייב מקודם וא"כ מקשה שפיר ממתניתין דקתני חייב לזונה ובמה נתחייב או בשטר או בקנין פשיטא אע"כ דאיירי בשטר כה"ג שלא חתם עליו כלל ואפ"ה חשיב האי שטרא לענין בני חורין אלמא דהוציא עליו כתב ידו לאו דווקא אלא דבכל ענין אלים מילתא דשטרא כל דהו וא"כ ממילא דלענין הודאה בשטר כי האי נמי אית לן למימר דאלימא מילתא דשטרא ותיובתא דר"ל כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ותוס' אלא דלפ"ז קשיא לי לשון רש"י דבסמוך בהא דמשנינן לא בשטרי פסיקתא ופרש"י דאיירי שחתמו העדים וא"כ הוי שטר גמור בעדים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דלא בעי קנין וכדרב גידל וא"כ משמע דוקא בשטרי פסיקתא לא בעי קנין ומהני שטר אף בדבר שלא היה חייב מקודם והיינו משום דרב גידל ומטעמא דמסקי' לקמן דאגב דמתחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי משא"כ בעלמא היכא דלא שייך הא דרב גידל אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שלא היה חייב אפילו בשטר גמור אלא בקנין דוקא וכלשון הירושלמי שהביא ר"ת לקמן וא"כ הדר' קושיא לדוכתא דמאי מקשה מעיקרא ממתניתין דהנושא כיון דלא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בשטר גרוע ואילו בכה"ג דמתניתין דאיירי במחייב עצמו במה שלא היה חייב אפילו שטר גמור לא מהני וע"כ איירי מתניתין בשקנו מידו וא"כ תו לא קשיא מידי נמי לריש לקיש והנראה מזה דלפרש"י ע"כ מעיקרא המקשה הוי ס"ד דמתניתין איירי מענין הודאה והוא תימא גדולה דהא ופסקה עמו קתני ובאמת שחזרתי על כל הצדדים ליישב בכמה אופנים ולא ישרו בעיני מחמת סתימת לשון רש"י ז"ל אמנם הנלע"ד דלפרש"י ודאי מעיקרא הוי סבור שפסקה עמו בשעת נישואין והיינו חיוב גמור מרצונו שלא כדרך תנאי דנישואין שאין דרך להתנות תנאים כאלו אלא קודם קידושין משא"כ הכא בשעת נישואין הוי חיוב גמור ופשיטא ליה לרש"י דאדם יכול לחייב עצמו במה שלא היה חייב בשטר גמור או בקנין כדאשכחן לענין תוס' כתובה בריש פ' אע"פ וכדאיתא שם בשם ירושלמי ובשמעתין ע"ש וא"כ מדאיצטריך במתניתין לאשמעינן דחייב ע"כ משמע ליה למקשה דאיירי בשטר גרוע שלא חתם הוא ולא עדים ואפ"ה מהני לענין ב"ח וא"כ מקשה שפיר דע"כ אלים מילתא דשטרא כי האי ותיובתא דר"ל ועל זה משני הש"ס דאיירי בשטרי פסיקתא דומיא דכמה אתה נותן לבנך דאיירי בשעת קדושין שמתנין החתן והכלה כמו שפרש"י וכיון דדרך תנאי דקידושין ונישואין הוא הו"ל כפטומי מילי ואסמכתא ובדין הוי דאף בשטר גמור לא מהני וכמו שאבאר לקמן דמה"ט איכא למ"ד דלא ניתן ליכתב אלא בעינן קנין דוקא אף לענין בני חורין אלא דממימרא דרב גידל שמעינן דלא בעינן קנין ולא חשבינן להו פטומי מילי ואסמכתא כיון דבהאי הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי וכדמסקינן לקמן כן נ"ל נכון ומוכרח לפי שיטת לשון רש"י ז"ל מיהו לקמן בל' התוס' בפירוש ר"ת אבאר הסוגיא בענין אחר ע"ש ודוק היטב ועיין עוד מה שאפרש בסמוך בל' רש"י בד"ה לא בשטרי פסיקתא:

קונטרס אחרון

תנן הנושא את האשה לאו כה"ג ולכאורה היה נ"ל דשיטת רש"י בזה כשיטת ר"ת ז"ל דלעולם אין אדם יכול לחייב עצמו במה שלא היה חייב אלא בשטר או בקנין ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאפילו בלא שטר היכא שמחייב עצמו בפני עדים וא"ל אתם עידי נמי חייב והיא ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל אמנם בסוף העליתי דשיטת רש"י ג"כ כהרי"ף והרמב"ם ז"ל והארכתי לבאר היטב דהודאה בפני עדים ומחייב עצמו בדבר שלא היה חייב כולהו חדא מילתא נינהו ושניהם נקראו בלשון הגמרא בלשון אודיתא ולפי שיטה זו נתיישב לי היטב דברי רבינו סעדיה גאון שהביא הטור בח"מ סי' ל"ב במודה לחבירו שחייב לו מנה ואח"כ אמר לו משטה אני בך חייב לישבע שלא נתכוין להשטות וכן בש"ע סי' פ"א והסמ"ע נדחק בטעמא דמילתא ולשיטתינו אתי שפיר בפשיטות כמבואר בפנים:

תוספות בד"ה חייב לזונה כו' ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא עכ"ל. והיינו כמ"ד בפ' הניזקין קצובין אע"פ שאין כתובין והיינו במידי דאית ליה קלא כמ"ש שם התוס' וע"ש בחדושינו ואע"ג דקושיא דהכא אליבא דר"ל ואיהו ס"ל התם לפי שאין כתובין ומוקמינן מתניתין דהכא שם בשקנו מידו מ"מ מקשה הכא שפיר כמ"ש מהרש"א ז"ל דסוגיא דהתם אדהכא סמיך ויתיישב יותר לפמ"ש שם בחדושינו דבלא"ה איכא למימר דר"ל נמי דקאמר לפי שאין כתובין מצי סבר שפיר דקצובין לחוד נמי מהני אי לאו דסמיך אסוגיא דהכא ע"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.